קהלת ח:ד מחשבת ישראל: גן נעול, עקידת יצחק, האמונות והדעות ונתיבות עולם

"ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני" (דהי"ב ל, ב). פירוש. כשראה המלך חזקיה שרבים מן הכהנים לא התקדשו, ועם רב מישראל לא נאספו על ירושלים, נועץ מנפשו וְעִבֵּר את השנה ועשה מניסן אדר. ולא עשה כהלכה כי אין מעברין את השנה רק בחדש אדר, והוא עיבר ניסן בניסן. והנה העצה הנזכרת פה היא כדרכי התורה והחכמה, כדרך "יועץ וחכם חרשים" (חגיגה יד, א) ובארנוהו למעלה (חדר ג חלון ב). ומלת "וַיִוָעֵץ" מורה שנועץ מנפשו לעצמו וְעִבֵּר את השנה. והשרים וכל הקהל בירושלים הוצרכו לעשות כעצת המלך לעשות הפסח בחדש השני. ולא חפצתי לפרש "וְיִוָעַץ המלך ושריו" שהשרים והקהל יעצו למלך כן, ומפיהם קבל העצה, כי אם כן היה לְהִכָּתֵב "ויועץ המלך את שריו וכל הקהל", כדרך הכלל הנאמן שיסדנו למעלה (חלון א) שמעידים עליו כל כתבי הקדש. וכן אין לפרש שנועץ חזקיה מנפשו, ושאל פי שריו והקהל אם מסכימים עמו ואמרו שישר הדבר בעיניהם, כי אם כן היה להיכתב "וַיִוָעַץ המלך עם שריו ועם הקהל" כדרך הכלל שבארנו למעלה הנאמן מכל כתבי הקדש. וכן אין לפרש שכל אחד מן השרים והקהל נועץ כן מנפשו כמו שנועץ המלך מנפשו והיתה הסכמת כולם שוה, כי אם כן היה לו לכתוב "וַיִוָעַצוּ המלך ושריו וכל הקהל". וגם זה בארנו למעלה. עכשיו שנכתב "וַיִוָעַץ המלך" סתם אין לך לפרשו רק שהמלך נועץ כן מנפשו לעצמו לדבר, וסמך על עצתו וְעִבֵּר את השנה. והשָׂרים וכל הקהל עשו על פיו. ועוד הסברא נותנת כך. כי אם תאמר שלקח חזקיה עצה מן השרים והקהל, ולא על פי עצמו, איך לקח עצה על דבר תורה הנמסר לרב הגדול ולחכמי לב מכל ההמון אשר בירושלים או שיתערב עמהם לשמוע אם מסכימים כמוהו אם לאו? כל זה נגד שקול הדעת. ועוד יפלא איך יתכן שהסכימו כולם על דרך אחד ועל משפט אחד בסוד העִבּוּר העמוק? ואם תתעקש לומר שהיה הדין פשוט ונודע לכל א"כ מדוע נועץ עמהם. והלא חזקיה היה גדול בתורה ובחכמה יותר מכל בני דורו. אבל האמת כמו שאמרנו שמלת "וַיִוָעַץ המלך" מורה שנועץ מנפשו ולא היו אתו אנשי עצה בדבר הזה, ולא עשה כהלכה. ואם היה שואל פי הזקנים והיועצים לא היו מסכימים עמו, אלא שלא שאל כלל וסמך על דעתו וְעִבֵּר ניסן בניסן מלבו. ו"באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח, ד), הוצרכו השרים והקהל לעשות כעצתו, והסכימו לעשות בעל כרחם אבל לא ישרה העצה בעיניהם, ולמלך לבדו ערבה העצה. וזה מה שאמרו קדמונינו ז"ל (פסחים נו ע"א) שלשה דברים עשה חזקיה מדעתו ולא הודו לו. והאחד מהן עִבֵּר ניסן בניסן. ומזה תראה מה מאד עמקו מחשבות קדמונינו ז"ל בחקרי הלשון ובסתום מליצותיו. והיה זה נעלם מעיני החכם רד"ק ז"ל ולכן כתב בפירושו שנועץ עם השרים והקהל לעשות פסח בחדש השני. וכתב עוד "ואני תמה על מה שאמרו רז"ל עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו, שהרי הכתוב אומר 'וַיִוָעַץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים', הנה הכתוב משמע כי הודו לו" ע"כ. וממה שכתבנו תבין כי דבריו דברי שגגה, ודברי החכמים ז"ל קיימים.

ובמדרש לרז"ל (ויקרא רבה כ"א) שעל הענין הזה יסד דוד מזמור ה' אורי וישעי וכו' (תהילים כ״ז:א׳). וע"ז היסוד אבארהו כפי אשר ירא' בעיני נמשך אל הכוונה ומסכים אל הכתובים. אמר כי כאשר ישים מגמת פניו בכל פעולותיו אל התכלית העליון ההוא. מי הוא זה ואי זהו אשר יפול פחדתו עליו בכל עניניו מתחילתן ועד סופן. לא כאשר יתיעצו הקמים עליו בתחלת הענין. כי על זה אמר. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי. והן הנה דברי הפלשתי עצמן לכה אלי ואתנה את בשרך וכו' כי אז צרי ואויבי והם מלך פלשתים וכל שריו כלם היו בעוזרי כאשר התנו בתחלה. ברו לכם איש וירד אלי אם יוכל להלחם בי וכו' כי אחר זה בנפול גבורם המה ג"כ כשלו ונפלו כלם יחד ולא היה להם פה להשיב. גם יצדק צרי ואויבי לי. לי לעבדים על פי תנאם. וזכר זה הענין המפורסם לראי' לשאר המעשים כי לא יירא ממחשבות האויבים ומעצתם בנפול עליו בתחילה. וגם לא בהחילם לעשות מה שיזמו לעשות. כי על זה אמר. אם תחנה עלי מחנה וכו'. וגם לא כאשר ישימוהו לפועל. כי על זה אמר. אם תקום עלי מלחמה. ואמר בזאת אני בוטח. כי בכל צד מאלו הצדדין הוא בבטחון גמור בזאת הכוונה שזכר באמרו ה' אורי וישעי. כמו שזכרנו: ויתכן שירצ' אחר שלא יירא לבי שתחנה עלי מחנה. זאת היא עצמה הבטחה שלמה שלא תקום עלי מלחמה. שאי אפשר מלחמה אם לא שתחנה מחנה תחלה: אחת שאלתי מאת ה'. כי בעצם ותמיד הוא פועל נכח התכלית הזה העליון. שאין צריך לומר בפועל הפרטי ההוא של הפלשתי שהוא הישיר נכחו למה שחרף מערכות אלהים חיים. כי אם בכל מעשיו ומלחמותיו יש לו השקפה תמידית אליו ית'. והוא שיבקש התגברות והתקוממות עליהם כדי שיהי' שליו ושקט לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו ואין מחריד. מה שאין כן המנגדים אליו הנלחמים בו שאין כוונתם כי אם אל המלחמה והנצוח מצד עצמן. הוא מה שביאר במקום אחר ^*אני שלום, ר"ל כל תכליתי בהעריכי מלחמה נגד אויבי הוא רק לסבב השלום הבא לפעמים אחרי המלחמה, כי רק אותו אני אחפץ. המה למלחמה, ר"ל מה שאין כן אויבי כי כוונתם ותכליתם רק המלחמה בעצמה, ואותה לבד הם מבקשים בלבם הרע החפץ להרע לזולתם. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהילים ק״כ:ז׳). [אני שלום. ר"ל כל תכליתי בהעריכי מלחמה נגד אויבי הוא רק לסבב השלום הבא לפעמים אחרי המלחמה, כי רק אותו אני אחפץ. המה למלחמה, ר"ל מה שאין כן אויבי כי כוונתם ותכליתם רק המלחמה בעצמה, ואותה לבד הם מבקשים בלבם הרע החפץ להרע לזולתם.] ירצ' אפילו כי אדבר קשות על עסקי מלחמות אין דעתי ודעת הנלחמים בי שוה. כי אני מכוין אל השלום וההשקט אשר יבואו אחרי כן והמה כוונתם למלחמה עצמה: כי יצפנני בסכה וכו'. אמר שכוונה זו תספיק לשיגין עליו ויצפנהו בסכה עד יעבור הוות האויבים ההם. כי תקראנה אותו כאלה. וגם עתה ירום ראשו על אויביו סביבותיו המבקשים את נפשו. בשיש לפעולותיו מעל' נפלאה על פעולותיהם: ואזבחה באהלו זבחי תרועה. היא ההכנעה וההשתעבד אליו ית' עם ההודא' והשבח שהוא ית' עושה כל להיות אליו מגמת פניו. כמו שאמר ראשונ' באומרו תהלים קי"ח) אלי אתה ואודך וכו' הודו לה' וכו'. ולזה אמר אשירה ואזמרה לה'. ואחר שהקדים זאת הכונה הנפלא' ערך לפניו ית' תפלתו המיוחדת אליו להצלחת נפשו. וסדרה על האופן היותר נאות שאיפשר. כפי מה שיתבאר בהציעי הצעה. קראתיה: עיון תפלה. אמרו חז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח"כ יתפלל (ברכות דף ל"ב ע"א). והוא מה שהקדימו מסדרי התפלות פסוקי דזמר' קודם התפלה. גם בתפלה עצמה הקדימו אבות וגבורות וקדושות שהיא עצמו ענין האל הגדול הגבור והנורא. ^*לפי ענינו יתבאר עם האבות וכו', ר"ל כי ענין זה שהי"ת הוא גדול, גבור ונורא, נודע ע"י מקרי האבות הקדושים והנהגתו האלהית, אשר יחד להם הי"ת, ע"כ הוזכרו תארי הי"ת הנשגבים האלה, בברכת אבות, במקום אמרו אלהי אברהם וכו' כי כל אחד מהם הכיר אחד מתאריו אלה ית' יותר מזולתו, כי מאמר "היפלא מה'" וכו' המורה על גדולת הי"ת, והיותו נשגב ונעלה על כל, נאמר באברהם, ומאמר "קח את בנך' וכו' המורה על תואר גבור ר"ל שהוא ית' המלך הכל יכל, אשר יוכל לצוות כל זולתו, כל אשר יחפוץ, גם כבישת רחמי אב הטבעיים על בנו, מורה ונאמר על יצחק, ומאמר "ושמרתיך בכל אשר תלך" המורה על השגחה פרטית וההנהגה הנסיית אשר בו ינהיג הי"ת את יראיו, אשר כל זה נכלל לדעת הרב ז"ל בתואר נורא, נאמר אצל יעקב, לפי ענינו יתבאר עם האבות [לפי ענינו יתבאר עם האבות וכו', ר"ל כי ענין זה שהי"ת הוא גדול, גבור ונורא, נודע ע"י מקרי האבות הקדושים והנהגתו האלהית, אשר יחד להם הי"ת, ע"כ הוזכרו תארי הי"ת הנשגבים האלה, בברכת אבות, במקום אמרו אלהי אברהם וכו' כי כל אחד מהם הכיר אחד מתאריו אלה ית' יותר מזולתו, כי מאמר "היפלא מה"' וכו' המורה על גדולת הי"ת, והיותו נשגב ונעלה על כל, נאמר באברהם, ומאמר "קח את בנך" וכו' המורה על תואר גבור ר"ל שהוא ית' המלך הכל יכל, אשר יוכל לצוות כל זולתו, כל אשר יחפוץ, גם כבישת רחמי אב הטבעיים על בנו, מורה ונאמר על יצחק, ומאמר "ושמרתיך בכל אשר תלך" המורה על השגחה פרטית וההנהגה הנסיית אשר בו ינהיג הי"ת את יראיו, אשר כל זה נכלל לדעת הרב ז"ל בתואר נורא, נאמר אצל יעקב,] כמו שידוע לרבים. והנה זכרו הענין כלל ופרט. וראוי לערוך שבחים אלו תחלה כדי להישיר כוונת המתפלל אל מה שראוי לכוין אליו בתפלתו. וזה כי תואר הגדול יורה על היותו ית' סבת הסבות מקטנם ועד גדולם וגדול שבכלם. ומעתה אין דבר גדול ונפלא ממנו ית' שלא יוכל המתפלל לשאול עליו וכמו שאמר (בראשית י״ח:י״ד) היפלא מיי' דבר. ותואר הגבור יורה על יכלתו המוחלט ושאין מוחה בידו כמנהג מלכי האדמה מהשרים והיועצים וכמ"ש (קהלת ח׳:ד׳) באשר דבר מלך שלטון וכו'. ותואר הנורא יור' על שהוא משגיח ושופט צדיק וישר לתת לאיש כדרכיו אין לפניו עולה ולא משא פנים. ומזה יתישר המתפלל להצדיק עצמו בתפלה ולא ישאר דבר שלא כהוגן וכמ"ש שלמה ע"ה (מלכים א ח׳:ל״ט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. והכונה הזאת באלו התארים תתבאר להם ז"ל במס' יומא (ס"ט: ע"ש) באמרם משה אמר האל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמי' ואמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו אמר האל הגדול והגבור ולא אמר נורא. אתא דניאל אמר עכו"ם משתעבדים בבניו איה גבורותיו אמר האל הגדול והנורא. אתו אנשי כנסת הגדול' אמרו זו היא גבורותיו שכובש את כעסו ונותן ארך אפים לעוברי רצונו. זו היא נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת איך יכולה לעמוד בין האומות: הנך רואה שירמיה מטעם היושר והמשפט היה מוציא והנורא. כי איך יתכן מצד יושרו שיהיו העכו"ם מקרקרין ושמחים בהיכלו כגוי אשר צדקה עשה. ועל זה פירשו רז"ל (סנהדרין צ"ו.) אמרו צדיק אתה יי' כי אריב וכו' מדוע דרך רשעים צלחה וכו' (ירמיהו י״ב:א׳). ודניאל הוציא גבורה מצד החולשה הנראית לעין מצד שעכו"ם משתעבדים בבניו והיא יושב ותוהה כאיש נדהם. וכמו שאמר הנביא בעלונו אדונים זולתך (ישעיהו כ״ו:י״ג). אמנם כנסת הגדולה החזירו הגבורה מהטעם עצמו. כי מאחר שהוא כובש את כעסו שהיה לו לקצוף עליהם ולייסרם והוכיח לבניו הוזקק שלא למחות במזיקין שלא כרצונו. וכמו שאמרו (ברכות ג'.) אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי. הנה הוא נוצח לגבור שבגבורים ואין זולתו. וגם החזירו והנורא מצד עוצם ההשגחה וההתבוננות בהעמדתם ביניהם בביטול מחשבותיהם ונכליהם. דסלקי ונחתי בהם בכל עת ובכל שעה. ולהיות העצה נכונה מאד התחיל בה מרע"ה באומרו (דברים ג׳:כ״ד) ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו' אעברה נא ואראה. והדברים מבוארים לפי הכוונה: וזה הדבר בעצמו אשר כיוון אליו המשורר בסוף זה המזמור שהיינו עליו. אמר שמע יי' קולי וכו' כי אחר שהקדים כל מה שאמרנו ראשונ' מהשבח כעין פסוקי דזמרה. עכשיו בעת התפלה חזר לסדר לו אלו הג' ענינים. וכלל ראשונה בזכרו שם יי' כי הוא השם אשר יכלול האל הגדול הגבור והנורא יחד בלי ספק. כמו שיתבאר זה יפה אצל: לכן אמור לבני ישראל אני ה' בגזרת ה'. והיה הכוונה באומרו שמע ה' קולי אקרא. כי הכל נזכר דרך כלל. אמנם פרטם יזכרם אחרי כן אחת לאחת. ואם שינה את סדרן: והנה על ענין הגבורה לענין שאלתו מיוחדת אמר. ^*לך אמר לבי וכו', ר"ל עליך ועל אודותיך הי"ת, אמר לבי לשאר כחות נפשו בקשו פני, ר"ל בואו עדי, ואני אביא כלכם אל התכלית הנרצה, כי את פניך ה' אבקש לבד, ואתה תישירני ותוליכני אל התכלית האמתי, ויען כי השגת הי"ת היא עמוקה מצד עצמה, ר"ל עומק המושג, ומצד האדם אשר ירצה להשיגה שהוא קוצר המשיג, ע"כ התפלל על הראשונה אל תסתר פניך ממני, ר"ל אל נא תהי השגתך נעלמת ממני, ועל הב' אמר אל תט באף עבדך קצר ההשגה. לך אמר לבי וכו'. [לך אמר לבי וכו', ר"ל עליך ועל אודותיך הי"ת, אמר לבי לשאר כחות נפשו בקשו פני, ר"ל בואו עדי, ואני אביא כלכם אל התכלית הנרצה, כי את פניך ה' אבקש לבד, ואתה תישירני ותוליכני אל התכלית האמתי, ויען כי השגת הי"ת היא עמוקה מצד עצמה, ר"ל עומק המושג, ומצד האדם אשר ירצה להשיגה שהוא קוצר המשיג, ע"כ התפלל על הראשונה אל תסתר פניך ממני, ר"ל אל נא תהי השגתך נעלמת ממני, ועל הב' אמר אל תט באף עבדך קצר ההשגה:] ורוב המפרשים אמרו שהוא מאמר הלב אל עצמו שפניו יבקשו אל השם ית'. ואינו מתיישב יפה על הלשון. ולדעתי כאן ביאר הסבה שעליה היה מיחד התפלה אליו יתברך ובעבודה השתוקק תמיד לשבת בבית ה' ולבקר בהיכלו. והוא כדי שיושפע לו שם אצילות השפע האלהי ותנוח עליו רוח הקדש מאתו. להשיג אמתת העיונים והדעות מבלי שום שיח וסיג. ממה שישיגו לנמשכים אחר העיון הפילוסופי. לפי מה שיסדו השכל האנושי בחקירותיו ויחסוהו לשפע שכל הפועל המושפע עליהם. אבל שהוא לא היה מקוה ומיחל בהם שום תקוה ותוחלת לקבל בהם שום תועלת מזולתו ית'. ושהוא לבדו האל הגבור להצליחו ולהצילו מיד עושקיו כח, ולזה אמר כנגד השם ית'. עליך ועל השגת דבר מעניני אמתתך. אמר לבי לשאר כחותי בקשו פני. כי אלי אתם צריכים ואני אביאכם אל תכלית מה שיושג בזה על שלימותו. כי חשב לי משפט האמת והצדק בזה. והפך ממה שיגזרהו הוא שקר. אבל אני לא אמשך אחריו בדרושים עליונים כאלו כי את פניך ה' אבקש שתישרני באמתך ותלמדני. שהיא גבוהה גבוהה מהשכל האנושי רוממות בלתי משוער. וכמה אמת הדרוש הזה עצמו מפיו ית' אל שמואל הנביא כשאמר לו (א' ט"ז): האדם יראה לעינים ויי' וכו' כמו שיבא ביאורו יפה בתחלת פרשת ויצא ב"ה: אל תסתיר פניך ממני וכו'. הנה על צדקו נפשו בשאלתו כמו שראוי לעשותו מצד היותו ית' נורא. ושלא תחשב לו לעזות להיות השאלה קשה מצד המשיג והמושג. יאמר אל תסתר פניך וכו'. בקש מלפניו שלא יטרידוהו מבקשתו. זאת הסבות ההנה. ועל עומק המושג אמר אל תסתיר פניך ממני. ירצה שיקריב ויגלה אליו ההשגות העליונות המכוונות אל פניו ולא יסתרו ממנו מצד עליונותם. ועל קוצר המשיג אמר אל תט באף עבדך. ירצה שלא יחרה אפך בעבדך בקרוב לדרוש ולבקר במופלא ממנו. ונתן טענה וסבה לזה באמרו עזרתי היית וכו'. ירצה אחר שעזרתי היית מבטן אמי לתת בי שכל וצורה נכבדת פונה אל זאת התשוקה המעולה שזו היא התחלת שלמותי. יאות לך שמכאן ואילך אל תטשני ואל תעזבני וכו'. כי המתחיל בדבר מבקשים ממנו לגמור: כי אבי ואמי עזבוני וכו'. רחוק היא שיתרעם דוד מאביו ואמו שעזבוהו ומבקש מהשם ית' שיאספהו כי אין מאסף אליו. ומי יתן כל יתומי עם יי' כמוהו. וחכמינו ז"ל בקשו בו צדדים. אמנם יראה שכיון בזה למה שאמרנו מזכרון שבחו ית' מצד היותו האל הגדול שהכוונה שהוא סבת הסבות כלן. ושאין דבר גדול ונפלא אליו מעשותו. וזה במה שירמוז במליצתו זאת אל מה שכתבו החכם בסוף המאחר השני מהשמע. שמדרגת הדברים אשר קודם התכלית בפעולות עם התכלית לענין המעשה הם במדרגת ההקדמות לתולדה. כי כמו שהתולדה תמשך מההקדמות והם לה כמדרגות האב והאם. כן התכלית יצא אל הפועל כשיוקדמו במציאות הדברים הקודמים אליו כמו הלבנים והעצים לכותל. אלא שיראה הענין בהם מתחלף למה שהיתה התחלת המחשבה בלתי התחלת הוויה. ותכלית המחשבה בלתי תכלית ההוויה. ועל המשל והדמוי הזה בעינו אמר דוד ליחס לו יתברך הגדולה בפעולות כלן ובסבותיהן. הנה כאשר אסמוך בהשתדלותי להמשיך תכליות מבוקשים מהפעולות הראויות להקדים אליהם אשר הם לי בכל עניני במדרגת האב והאם. כלומר שהשכל האנושי יגזור עליהם שהם סבותיהם המחייבות אותם לפי טבעם. כבר יקרה שעל הרוב עזבוני ולא אשיג התכלית. כי תמצאן אותי או להן סבה מונעת גוברת עליהם. ושכלתם לא יולידו כאשר יחושב מהם ונשארתי עצור ועזוב. אמנם כאשר אשים מגמת פני תכליותי נכח פני יי' לא יבצר ממני ככל אשר בלבבי לעשות. וזהו אמרו וה' יאספני כי את אשר יבחר בו לתכליותיו קריב אליו הגעתם עכ"פ כמו שאמרנו:

כנגד השלישי לא ענו דבר, כי לא הזכירו בתשובתם אם יקל המלך עולו מעליהם אם לא. כי ראו בחכמתם שאין צורך בזה, רק שישיב להם דברים טובים ו"מענה רך ישיב חמה"³משלי טו, א העם. על דרך משל שיאמר להם "אחי ועמי, צר לי על עוּלכם הכבד שסבלתם, ואבי לא בשנאתו אתכם הכביד עולו עליכם, אבל לטובת המדינה והקבוץ עשה כן. ואני אשים לבי ועיני לראות במה אקל עליכם". ועל ידי דברי טובים ונחומים הללו היה מתרצה העם והולכים לאהליהם וממליכים אותו עליהם והיו לו עבד עולם מן היום ההוא והלאה, אעפ"י שהיה מכביד העול עליהם כמו שעשה אביו. וכן נראה מדברי הזקנים שאמרו שיהיו עָרֵב להם ביום זה לבד.⁴כמו שדייקו בדבורם "אם היום תהיה עבד". רק "היום". ואם היה הכונה שיפיק רצונם יהיה עבד עליהם יום יום וככל אשר ישאלו ינתן להם. כעבד העושה רצון אדוניו. וכל יום יוסיפו שאלות אחרות והמלך יהיה נכון לפניהם? אבל עצם העצה שיהיה ערב להם ביום זה.⁵בלבד ופרשו דבריהם שהעבדות יהיה כי יענם, ולא יבזה דבריהם. ושתהיה המענה דברים טובים ורכים. כי אם ישיב קשות לא ימליכוהו עליהם כלל, כי זה החילם למרוד והם נאספים עליו עתה. ואם ימליכוהו עליהם ויפרדו איש מעל אחיו לא יירא עוד, בין יעשה רצונם בין לא יעשה, כי יהיו לו עבדים כל הימים. והיה מסכלות עצת הילדים שייעצוהו שיאמר להם שאינו חפץ לעשות שאלתם, וימלוך עליהם בחזקה ויכביד עולו עליהם. ואין המלך מרויח בזה דבר, כי אם היה נשמע לעצת הזקנים היה ג"כ יכול למנוע מהם מה ששאלו וכדרך שבארנו. ולפי זה היה עצת הזקנים ועצת הילדים שוה בשני דברים ונבדל בדבר אחד. כי שניהם יעצו שישיב דבר, ושניהם כיונו שאין לו צורך להקל העול מעליהם. ורק נבדלו העצות בדבר אחד, שהזקנים יעצוהו שידבר דברים טובים ונעימים [לרכך] רוח העם יום זה לבד עד שימליכוהו עליהם וישובו לביתם. והילדים יעצו שישיב קשות ויודיעם כי לא יעשה שאלתם ובקשתם. ואם היו הזקנים יועצים שיקל עולו מעליהם יהיה דרך התנצלות לרחבעם שלא שמע לעצתם, כי אולי ידע שצרכי המדינה והמלכות מרובים, ואי אפשר שיקל עול המיסים מעליהם. אבל בהיות שתי העצות בעצם הדבר על דרך אחד ואין הבדל ביניהם רק בדבר-שפתים, שיענם מענה רך יום אחד לבדו, וכמוהו לא יוסיף, יש להפלא עד מאד על רחבעם שדחה עצת הזקנים והכניס עצמו בסכנה עצומה שימרדו בו העם, וכמעט הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ואולם מאת ה' היה הדבר, לא כפי טבע הענין. והכתוב רוצה ללמדנו כל זה. ולכן אמר "ויען המלך את העם קשה", כלומר שדבר כנגדם דברי [חורפות] ומאמרים מבהילים לב העם, ועזב את עצת הזקנים אשר יעצוהו. כלומר זהו העזיבה שאמרנו שעזב עצת הזקנים שיעצוהו שיענם מענה רק דברים טובים, לא בעבור שלא הפיק רצונם ושאלתם להקל העול מעליהם, כי הם לא יעצוהו שיקל מעליהם. ואחר כן אמר "וידבר אליהם כעצת הילדים" וגו' כלומר מלבד שסכל לעשות לדבר קשות, עוד סכל יותר שבחר לדבר אליהם כעצת הילידים להודיעם בפירוש שמלבד שלא יקל עולו מעליהם, גם יכביד העול עליהם. ומה היה מפסיד אם היה מחריש מִדַבֵּר זאת? ואחר שהיו ממליכים אותו היה עושה כרצונו ומכביד עוּלָם כהנה וכהנה. כי "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה?" (קהלת ח, ד) אין זה אלא כי מה' יצא הדבר. והוא ב"ה "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה) למען הביא עליהם את אשר גזר בארח חכמתו העליונה, כמו שמפורש בענין "כי היתה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר יי' ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט" (מל"א יב, טו) והבן.