קהלת ט:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי בבחינת השימוש בהנאות הגופניות יש ג' מיני בני אדם, הא' והנה ככל אשר תמצא ידו, מבלי אשר יבדיל בין הנאה המותרת או האסורה לו ואיש כזה רק למלאות תאותו הבהמית יחפוץ, ולא ישים על לב, כי על הנאה האסורה יביאנו האלקים במשפט יען כי יצרו הרע קורא אליו תמיד בבחינת הנאותיו הגופניות האלה, כל אשר תמצא בכחך לעשות, עשה, כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה". והב' הוא האיש אשר לא ישלח ידו להנות מדבר האסור לו אך בהנאות המותרות יהנה כאות נפשו בשמחה ובטוב לב, מבלי שים רסן ומתג לתשוקתו הבהמית אשר מקירות לבו הומה לו, בבחינת המאכל והמשתה, "אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך", (ר"ל אחרי שלא הזהיר אותך על הנאות אלה) ובבחינת שאר הנאות הגוף "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" והג' הוא האיש אשר יסתפק רק בהנאות הגופניות ההכרחיות המצטרכות לקיום גופו, ואת כל המותר יחרים ויתרחק ממנו, ואיש כזה אשר גם בהנאות המותרות ימנע כל מה שאינו מצטרך בהכרח לקיום גופו, קדוש יאמר לו, אך ההנאות המוכרחות האלה אינן שוות בכל בני האדם כי אם שונות לפי השתנות טבע ומזג כל איש ואיש, עד שיש הנאה שהיא הכרחית לזה, אשר הוא אך למותר לאיש אחר, ד"מ מי שהוא חלש ורפה המזג טוב לו לשתות לפעמים מעט יין לחזק גופו, וא"כ הנאתו זאת הכרחית לו, יען כי מניעתה מסבבת לו נזק והפסד בבריאותו, ואם בכל זאת מונע הוא ממנה, חוטא ואשם בנפשו היא, אפס איש אחר אשר חזק ועצום הוא בתולדתו. ומוח עצמותיו ישוקה, וגידיו ועורקיו מלאים דם, הלוא לו שתית היין והשכר אך למותר וללא הועיל תהיה, ע"כ אם פורש הוא מהנאה גופנית זאת שאינה הכרחית לו, לא בשם חוטא כ"א בשם קדוש יקרא, וע"ז רומזים דחז"ל אשר למען באר היטב הסתירה הנראית בהשקפה ראשונה בין דברי שמואל שאמר "מי שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא", ובין מאמר ר"א שנקרא קדוש אמרו "ההוא במסאב נפשיה, והא דלא מסאב נפשיה", שר"ל שרק אם שתית היין הכרחית לו לקיום גופו, והוא מזיר עצמו ממנה חוטא יקרא, יען כי עוכר שארו הוא, וכמטמא ומשקץ נפשו יחשב, אפס אם אינה הכרחית לו לפי טבעו, ובודל הוא ממנה קדוש יאמר לו, יען כי לא יטמא וישקץ נפשו בהנאת יתר זאת, (ועל דבריהם אלה נוסד לדעתי גם מאה"כ (משלי י״ג:כ״ה) "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", ר"ל המחסר בטנו ממאכל או ממשקה ההכרחי לו רשע יקראו, כמו שבשם צדיק יכונה האוכל לשובע נפשו, ואינו מונע ממנה כל הנאה במוכרחת לקיום גופו, כי "גומל נפשו איש חסיד, ועוכר שארו אכזרי", ולא לבד בהנאות הגופניות יש הבדל רב בין אופני השימוש בהם, עד שיהיה הא' אסור והב' מותר, והג' הכרחי כ"א גם במעלות הנכבדות האנושיות יש הבדל רב באופני השימוש בהן, ד"מ החכמה הגבורה העושר והכבוד, מעלות נכבדות המיקרות את בעליהן ובכל זאת יש הבדל רב בין המשתמש בהן לטובת זולתו מבני אדם או לרעתם, כי באופן הראשון הן מעלות אמיתיות, ובאופן השני לא לבד שלא תהיינה עוד מעלות, כי אם פחיתיות תחשבנה, ד"מ אם ישתמש החכם בחכמתו לחשוב מזימות ותחבולות להרע לזולתו כמאה"כ הבה נתחכמה לו (שמות א׳:י׳) ומאה"כ "חכמים המה להרע" (ירמיהו ד׳:כ״ב) והגבור בגבורתו לכבוש תחת ידו החלשים ממנו, למען יוכל לעשקם ככל אות נפשו הרעה, או אם ישתמש האדם בכל אלה או בעשרו וכבודו להתגאות ולהתנשאות על זולתו, ועל כן כמו שחייבה החכמה המדינית להפקיד פקידים בכל הארץ אשר ישימו עין השגחתם על יושר וצדק המדות והמשקלים, ועל טוב המטבעו' והסחורו', למען לא יוכל איש, להונות את עמיתו, כן ראו חז"ל בחכמתם כי ראוי ומחויב הוא לתת כללים ידועים ללמד לבני אדם דעת, איך ישתמשו במעלתם האנושיות לטוב להם ולזולתם כמו שנראה מתשובות זקני נגב לאלכסאנדר על עשר שאלותיו אשר שאלם בבחינת הנהגת האדם את נפשו ואופן שימושו במלותיו, (ע' מס' תמיד דף ל"ב ע"א.) וכמו שאמר בן זומא "איזה חכם הלומד מכל אדם, איזה גבור הכובש את יצרו איזה עשיר השמח בחלקו איזה מכובד המכבד את הבריות וכל אלה נגד דעת ההמון, החושב כי חכם יקרא רק מי שילמד להחרים ולא יצטרך ללמוד מאחרים, וגבור מי שכובש זולתו, ועשיר מי שישתדל תמיד לאסוף הון ורכוש, ומכובד מ שרעיו מכבדים אותו, הנמשך מכל זה, כי לא לבד בבחינת השימוש בהנחות הגופניות, כ"א גם בבחינת השימוש במעלות הנכבדות צריך השלם האמיתי להיות נבדל מהמון העם, ולא לבד מהנאות האסורות צריך להתרחק למען לא יהיה חוטא ואשם לאלקיו, כ א גם בהנאות המותרות יסתפק רק במה שהוא הכרחי לקוים גופו, ואת כל היותר יזרה הלאה, וכפי היכולת יפרוש ויבדל ממנו, ורק אז בשם קדוש יקרא, כמו שאחז"ל, "קדש עמך במותר לך", ועפי"ז יקשה לנו להבין אחרי שפרשתנו כוללת רק האזהרה על הפניה לאלילים ועשות מסכה, הגניבה, הגזל והכחוש ברעהו והליכת רכיל, ושכיבת העריות, ושאר פעולות מתועבות כאלה, איך תחל במאמר "קדושים תהיו" וכו', כעין הקדמה לאזהרות אלה ואמר גם בסוף אחרי הזכיר כל אלה "והייתם לי קדושים כי קדוש אני", אחרי שרק הפרישות מריבוי הנאות הגוף המותרות, לא רק מהאסורות והמתועבות לה' ולבני אדם כאלה לבד תקרא קדושה, איינע הייליגונג דעם קארפערם ולבאר זאת יקדים הרב הקדמה אחת אשר נבארנה יותר בשינוי לשון והוספת ענינים, והוא: הנה יש ב' מיני התנגדות הא', בין ב' דברים המתנגדים שאין אמצעי ושלישי ביניהם, ד"מ היום והלילה שאין עת שהוא בבחינה אמיתות לא יום ולא לילה, (כי גם ביה"ש חציו הראשון יום וחציו השני לילה,[ורק אנו קצרי דעת לכוין היטב עת פרודת היום והלילה מסופקים בו אם הוא כולו מהיום או מהלילה או מחובר משניהם יחד (עיין מכל זה שבת דף ל"ד ע"ב.)] והב' בין ב' דברים המתנגדים שיש אמצעי א' או הרבה בינותם, ד"מ הקור והחום כי בין שניהם הפושר, והנה המתנגדים ממין א' נקראים קאנטראדיקטאריש ענטנעגענזעטצט, וויעדערשפרעכענד, וממין הב' נקראים קאנטרער ענטגעננזעצט, וויעדערשטרייטענד, והנה במין הא' אין הבדל בין אמרנו דרך חיוב, שעתה הוא יום, או שנאמר דרך שלילה שעתה אינו לילה, שבכל ב' האופנים ודע השומע שהוא יום, אבל במין הב' רק אם נאמר שדבר זה הוא חם ידע זאת השומע אבל באמרנו שאינו קר לא ידע עוד מה הוא. אם הוא חם או פושר וכן הוא במראה לבן ושחור, כי הם מתנגדים יחד רק ממין השני, כי הנה נודע שעצם האור הלבן, הוא מחובר משבע מיני נינונים מצבעים שונים, והם אדום, ירוק כאתרוג, ירוק כביצה, ירוק כעשבים, כחול ירוק ככרתי, (עיין תוס' חולין דף מ"ד ע"ב) ומראה פיאלעטט, אשר כולם יראו בקשת, יען כי אור השמש המאיר מנגד הענן המלא עוד ממי המטר ישבר, ויפרד לשבעה ניצוציו אלה, אשר מהן הוא מחובר, וידוע ג"כ, כי הדבר שמראהו לבן משליך כל ניצוצי האור אשר יפלו עליו מאור שמש או מאור נר לאחור אל תוך עין הרואה, ויען כי באופן זה הם נשארים מחוברים יחד יהיה מראיהם לבן כעצם האור בעצמו, אפס הדבר שהוא שחור הוא בהיפך מאסף ומקבץ כל ניצוצי האור שנפלו עליו אל תוכו, ואינו משליך לאחור אף אחד מהם, ע"כ מראהו שחור כי ממנו לא יבוא עוד ניצוץ אור לאחור אל תוך עין הרואה, וע"כ אמרו הטבעיים, כי בימי החורף ילבש אדם בגד שחור, כי הוא מחמם אותנו יותר מכל בגדי שאר הצבעים, יען כי הוא מקבץ אל תוכו כל קרני אור שמש המחממים אשר יפלו עליו, תחת כי בימי הקיץ ילבש בגד לבן המשליך כל קרני ונוצוצי אור שמש לאחור, ומגין עליו יותר מחום השמש, וע"כ אמרו גם חז"ל בחולין נ"ה ע"ב "בקייטא אייתי משיכלי חוורי וכו', בסיתוא אייתי משיכלי שחימי, יכול שר"ל שברצות האדם שישארו המים פושרים, ליליכט, כל מעת לעת, ישים מים קרים בקיץ בכלים לבנים, אשר אל תוכם לא ירדו ניצוצי אור שמש לחמם אותם ובחורף ישים מים פושרים בכלים שחורים, וע"י שיבואו מעט קרני אור שמש אל תוכם ישארו תמיד פושרים ולא יתקררו יותר, (וכן פירש"י שם ולא כרמב"ם שפי' בענין אחר בפ"ח מה' שחיטה), ינמשך מזה, כי הלבן המשליך כל הניצוצים לאחור והשחור המאסף כולם אל תוכו הם ב' דברים מתנגדים אבל ממין הב' אחרי כי זולתם יש עוד הרבה מיני צבעים כי לפי התחלפות צבע ניצוצי האור אשר ישליך דבר מה לאחור אל עין הרואה מאור השמש הנופל עליו, יהיה מראהו אדום, ירוק, או משאר צבעים, אפס כל זה רק לדעת החוקר האנגלזי נעווטאן, אבל שאר מחקרי הטבע חולקים עליו, ונותנים סבות אחרות לשינוי המראות והצבעים, ודעת החכם גאטהע היא כי הכל תליו במחיצה, אשר בין הדבר הנראה אשר עליו יפלו קרני האור, יבין עין הרואה אותו, כי בהיות המחיצה הזאת עכורה מעט יהיה מראהו נוטה לירקון וכאשר תהיה יותר עכורה ישתנה מראהו לירוק ואדום, וע"כ יראה, גם אור השמש בעמדה ממעל לראשנו, וקרניה עוברים אלינו, בקו שוה תוך אויר הנשימה העכור רק מרחק מעט, לנו במראה לבן הנוטה לירוק מעט, וכאשר תוסיף לנטות ולרדת לצד מערב ותשליך קרניה אלינו בקו עקום, אשר עי"ז הם עוברים מרחק יותר רב תוך אויר הנשימה העכור הסמוך לארץ (כי כפי הנודע גובה אויר הנשימה העכור הזה הסמוך לארץ הוא רק פרסה אחת, ולמעלה ממנה יחל כבר אויר הרקיע הבהיר,) יהיה אור השמש ירוק הנוטה לאדום ואח"כ מעט לפני שקיעתו כולו אדום, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי תואר רשע רע ותואר צדיק שלם, הם גם כן ב' דברים המתנגדים זה לזה ממין השני אחרי כי יש אמצעים ביניהם, שהם צדיק בינוני ורשע בינוני המתנגדים ג"כ זה לזה באופן זה, וכמו כן תהיינה הטהרה והקדושה שהיא הרחקה עד קצה האחרון מכל מדה פחותה וגרועה, והזימה והשיטוף בנאוף ושאר תועבות ופעולות נשחתות המסובבות מרוע המדות ותכונות הנפש הנזכרות בפרשתנו, כשני דברים המתנגדים יחד ממין השני, באופן שהזהרת התועבות האלה לא תחייב עוד מצות הקדושה וטהרת המדות, אחרי שיש עוד אמצעים רבים בין שתי הקצוות האלה, אפס עשיות התועבות האלה, והמניעה מעשותן הם ב' מושגים מתנגדים ממין הראשון, עד רבשלילת האחד יחוייב השני ומעתה שפטו חז"ל בצדק. כי אם היתה כונת התורה הקדושה רק ההרחקה מהתועבות האלה, לבד, הלא היה די בהזהרת עשייתן הכוללת כבר ההרחקה מהן, אבל אחרי שאמרה התורה אח"כ "והייתם לי קדושים" וכו' וכן בתחילת הפרשה "קדושים תהיו, וכו'" הלוא זה יורה לנו שכונה התורה בכל זה לא לבד לצוות על הרחקת התועבות. כ"א גם על הקדוש' האלהית, שהיא הפרישה גם מכל תענוגי הגוף המותרים כפי האפשרות האנושית, אשר חיובה לא היה נשמע ונודע ע"י שלילת והזהרת עשיית התועבות וז"ש חז"ל "כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה" ר"ל שימת הגדר וההרחקה גם מענינים המותרים בה לא רק איסור ערוה "אתה מוצא קדושה," (ולא אעלים ממך, הקורא, מה שנראה לי לבאר סמיכת ב' הכתובים. קדושים תהיו וכו', אל תפנו," וכו'. כי הנה נודע שהעמים הקדמונים. ובפרט יושבי כנען ומצרים עשו התועבות והמעשים הרעים הנזכרים פה בפרשתנו, רק בעבור האמינם בהבלי כזביהם שגם אליליהם אשר רובם היו רק צלמי גבוריהם אשר מעולם אנשי השם, עשו כל התועבות האלה אלה וכחש, רצוח וגנוב ונאוף, וע"כ חשבו כי ירצו להם אם ידמו למו בעשותם גם הם את אלה, וע"כ למען הרחיק אותנו מהבליהם ודעותיהם הנפסדות, ומתועבותיהם אלה הנמשכות מהן, אמר הכתוב בתחלת פרשתנו. "קדושים תהיו, כי קדוש אני" וכו' "אל תפנו אל האלילים" וכו' למען יהיו שני אלה מאמרי קדש לנו לעינים ולמורי דרך המוסרי כל ימי חיינו עלי ארץ, כי אז נתרחק לא לבד מעשות כתועבות ארץ מצרים וכנען הנזכרות בפרש', כי אם נשתדל תמיד בהפך לטהר ולקדש אותנו במדות ותכונות נפשנו למען הדמות במעשינו כפי יכלתנו האנושית אל הי"ת בקדושתו וטהרתו, ומדותיו הטובות הרמות והנשאות כמחז"ל, מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום וכו'" (עיין ספ"ק דסוטה וברמב"ם פ"א מה' דעות), וע"פי דבריו האמורים עד הנה באר הרב ז"ל המדרש שהחל בו, כי רצה להורות לנו, שבכל יחידי סגולה שהיו מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, לא היה איש שלם וכולו קדוש לאלקיו, כיעקב אע"ה שקדש עצמו בקדושה אלקית בכל אופן כי הנה אדה"ר לקח ואכל מעץ הדעת אשר צוה לבלתי אכל ממנו, ופרץ בזה גדר המצוה להתענג בהנאה גופנית האסורה לו, ונח אף שלא שלח ידו במה שנאסר לו. עבר בכל זאת גבול הראוי והמשוער בהנאות המותרות, כי שתה יין לרויה וישכר ויתגל בתוך אהלו, ואברהם אף שהיה שלם בכל מעשיו, ותמים בכל דרכיו, בכל זאת היה רק גר אשר יצא מחלצי עובדי אלילים תרח ואבותיו, ויצחק אף שהיה כולו כליל לה' בכל זאת נמצאה בו פחיתות וחסרון מוסרי, במה שאהב עשו בנו אשר עזב ארחות יושר. (כי השלם האמיתי גם את בניו לא ידע, ואת אחיו לא יכיר אם תטה אשורם מדרכי היראה והמוסר ונתיבותיהם עקשו להם) ורק יעקב לבדו התקדש מכל צד, ע"ב נקרא בשם ישראל ישר אל. וראוי הוא ג"כ יותר מכל זולתו שיקולס וישובח יוצרו בעבורו, ובעבור זרעו אחריו ההולכים בדרכיו להתקדש תמיד בקדושה אלקית כמאה"כ, "ישראל חשר בך אתפאר," (ישעיהו מ״ט:ג׳) והלביש המדרש הרעיון היקר הזה במליצה נעימה, ובמאמר דיופי, בין הי"ת ובין מלאכיו העומדים לפניו, באמרו שכבר בעלות על מחשבת הי"ת לברוא העולם התחתון, אשר האדם מבחר ברואיו, ראה, כי השבח שיתנו לו מלאכי השרת אשר נבראו ג"כ אז, בעבור בריאתו את מין האדם יהיה רק בעבור יעקב בחר שבאבות שהוא יותר מכולם מעשה ידיו להתפאר, וזש"א "בשבח אדה"ר אמרו מלאכי השרת וכו', זה שאנו מקלסין אותך בו, אמר להם גנב הוא, וכו' כשבא נח וכו', א"ל שכור הוא, כשבא אברהם וכו', א"ל גר הוא, כשבא יצחק וכו', א"ל אוהב את שונאי וכו', כשבא יעקב וכו', א"ל הן וכו', וכן ישראל יקראו על שמו וכו', הה"ד קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. השמוש בהנאות העולם ותאוותיו הוא על שלשה פנים. אסור. מותר. מוכרח. והנה הענין הראשון הוא מה שימלא האדם נפשו מכל מאכל אשר יאכל או מכל מה שיחמוד מהממון והנשים וזולתם מיתר החמודות מבלי שיחוש אם מותרים ואם אסורים ועל דרך שאמר היצר הרע כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון וכו' (קהלת ט'), והענין השני הוא מה שיהנה מכל אלו הענינים בכל מה שתתיר אותו התורה האלהית לא יחוש אם לצורך אם למותר רק ישבע בכל אות נפשו על דרך שהיו תחלת דברי השטן הוא יצר הרע. לך אכל בשמחה לחמך וגו' בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו'. כי כל זה מה שלא אסרה אותו התורה ואיפשר שיפורש על זה הענין אומרו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כלומר בכח התורה והמצוה. והשלישי הוא מה שישתמש בהם ע"פ ההכרח לקיומו ולהשאיר מיני לא זולת אשר אם יחסר ממנו דבר יהיה עוכר שארו. אמנם הוא מבואר כי אשר לא ישתמש מההנאות על הדרך הראשון לא יאמר עליו שהוא קדוש כי לא כל אשר איננו גזלן או חמסן נואף או רוצח קדוש יאמר לו. אמנם המתקדשים עצמם הוא מהדרך השני וכמו שאמר (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך. ולטעם זה לא נקראו כל החכמים הנזכרים בתלמוד כלם קדושים עם היותם כלם צדיקים וחסידים אבל אבל נקראי כן מתי מספר שנמצאו בדורות כמו רבינו הקדוש שאמרו עליו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו (שבת קי"ח:) ועל רבי יוסי שלא שח שיחה בטלה מימיו (בסוכה כ"ח.) אמרו כן על ר"י וגם לא קראוהו קדוש) וכיוצא מאלו הפרישית המופלגות מהמותר להם שנהגו קדושים ידועים אשר בארץ כלם היו מפרישין עצמם בדרך השני. ואולם הם עומדים על הענין השלישי אשר הוא הכרחי להם ואשר יחסר חקו ממנו ויסגף נפשו בו נקרא חוטא:

ענה קהלת (קהלת ט, ז) "לֵךְ אכול בשמחה לחמך" וגו'. כלומר אל תבהל משמועת הכסילים. ודע כי אלהים שופט צדק סלה, אוהב חכמים ושונא כסילים, חפץ בחכמה ומשלם שכר טוב להולכים בתמים. וכבר בארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה החמישית ועוד במקומות רבים בספר זה שהמשילו כתבי הקדש החכמה ללחם, והבינה ליין, והרוח העליון לשמן. ועתה אודיעך שהמשילו הנביאים מדות הנפש והכחות הנטועות בה לבגדים שהאדם מתעטף בהן. והוא ענין נפלא מאד, תבינהו מדברינו שדברנו על כחות הנפש בבית הראשון. והוא שכל כח וכח כשיצטייר בלב וימשול בו יכסה את הנפש כולה ויהיה לבושה. כמו אדם המתכסה בבגד ועטוף בו. על דרך משל כשיצטייר בלב האדם ציור הענוה. או ציור השמחה. או ציור האהבה. תֵּרָאֶה המדה היא בכל עניניו ובכל פעולותיו. על דרך משל מי שנוהג בגאוה, יֵרָאֶה גאותו בכל מפעל ומפעל, וכן בכל דבר. וזה דומה ללובש בגד המכסה כל גוף האדם ובו יֵרָאֶה. ולפעמים ילבש בגד אחר וכן תמיד. וכן לענין הכחות, פעם מושלת מדה זו ופעם אחרת. ועל דרך זה כתוב (תהלים צז, א) "יי' מלך גאות לבש". (ישעיה נט, יז) "וילבש צדקה כשרין". ובמסכת אבות (פרק ו) שנינו "ומלבשתו ענוה ויראת חטא". ויפה פרשנוהו בפירוש למסכת²יין לבנון (מהד' תשס"ג עמ' 525-528) הנ"ל. והנה מי שמושלים בו ציורי החכמה נמשלה נפשו לאיש לבוש בגדי בד לבנים ונקיים. וכן הנפש העטופה בשמלת החכמה שהיא ברה ונקייה. ולהיפך מי שמושלים בו ציורי הסּכלות, נמשל לאיש לבוש בגדים צואים. וכבר בארנו בכלל הכ"ז שהאיש שבאה החכמה אל לבו, וציורי החכמה מושלים בו בכל עת הוא מתת אלהים ועזר אלהים ממרומים, והוא איש חכם הלבב. ועל המשָׁלים הללו בנויה תשובת קהלת שהשיב על טענות הכסילים. באמרו "לך אכול בשמחה לחמך". כלומר אתה בני, הדבק בחכמה, אל תפן לטענות הכסילים, אלא אֱסוֹף חכמה ודרוש וחקור בטעמיה, וזהו "לחמך". כי החכמה נמשלה ללחם, יצוה שיאכלנו בשמחה. ובארנו בכונה השביעית מפתיחתנו הנ"ל, שמלת "שמחה" נופלת על הבינה. והוא הלומד חכמה ומתבונן במליצותיה ומוצא טעמי החכמה שהוא שמח בתלמודו. וחזר ואמר "וּשְׁתֵה בלב טוב יינך". כלומר כשתשתמש בבינתך בדרכי הבינה ביראת ה' כבודו וגדלו, וכן להפיק תבונות בדרכי החכמה ובהליכותיה, תשתה יינך בלב טוב. כדרך (תהלים קיא, י) "שכל טוב לכל עושיהם". כי מלת "לב" על השכל והבינה. ובהסמך אליו מלת "טוב", יורה על סגולה נפלאה. ואחר שהזכיר מדרש החכמה והפקת התבונות, אמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". כלומר ברור יהיה לך שרצה האלהים את מעשיך, שאתה נוהג בצדק ובכשרון מעשים. ולכן ה' עמך בכל אשר אתה עושה ונותן לך שמחה וטוב, לאסוף חכמה ולהתבונן בלב טוב. כדרך המתגברים על יצרם המוצאים עוז ממרומים, וכדרך (משלי כד, ח) "גבר חכם בעוז" ומבואר למעלה (חדר ד' חלון ה').