קהלת ט:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, חובות הלבבות וגן נעול

הקודם נתבאר ממה שחנן האל יתעלה אל האדם הכח השכלי אשר בו יגביל את מעשיו כל הימים אשר הוא חי להזהר משלוח הטבע החיוני ומהתר רסנו המפסיד החיים. וזה שהטבע החיוני בכלל הנה הוא משלח הכחות וההפעליות גם הקנינים בשלוח בלי בחינה בין טוב לרע ולא בין ערב לערב ובין מועיל למועיל באופן שמותר האדם מן הבהמה בפעולותיו אין וכמו שאמר עליהם אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג). אמנם הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הנאות והטוב לחיות חיים אנושים מוגבליים והיותר והפחות יחריב כמו שהטבע הכולל יכין החמרים לכל הדברים איך שנזדמנו והחכמ' והמלאכה תשערם ותגבילם דבר דבר על שעורו וגבולו הראוי לו. ולכן הפועל המיוחד אל השכל שישכיל כמו שהפועל המיוחד לבעל חי שירגיש כמו שכתב כל זה החכם בפרק י"א מהמאמר הט' מספר המדות כאשר כתבנו בפרשת הנחש שער ט'. ולזה אמר במקום אחר (מדות מ"ב פ"ה) על ענין הגבלת המעשים האנושיים שהוא קנין אחד עומד באמצע וכאשר יבאר החכם. ולפי שהתורה האלהית היא המגבלת המעשים האנושיים לא כדעת אנושי לבד אבל כדעת קדושים וחכמה אלהית נפלא כמו שאמר במעמד הנכבד ההוא והגבלת את העם (שמות י״ט:י״ב) שטעו בו קצת כמו שכתבנו שם הנה היתה היא באמת הסולם המוצב לרדת עליונים למטה ולעלות תחתונים למעלה ולהמצא ביניהם השתוף והחבור המחוייב כמו שאז"ל והנה סולם זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין (ב"ר פ' ס"ח) כמו שבא בשער כ"ה אחד אחד ממנו. אמנם ענין הגבלת התורה המעשים האנושיים אינו על דוגמת מה שהגבילם החוקר בהיותם קנין עומד באמצע אלא שהוא קנין מעולה בבחינת אלהית וכן נתבאר בה בפרשת ציצית הכתוב' בצד הספור הזה. אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' (יחזקחל ח') אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'. וגה אל סדור המעשים האנושיים ותקונם הפתיל הזה הוא רמז נפלא מאד משני פנים האחד במה שאמרנו בבחירת המיצוע בכל המדות והתרחק מהקצוות כי היתרון והחסרון הם פחיתות והמיצוע הוא הטוב כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע (משלי ד'). וכאשר כתבנו בתחלת הספר הזה שער ע"ב. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון. אמנם כשיתחברו שלשה הענינים הפתיל ומראהו גם דמיונו אל הרקיע ואל כסא הכבוד יוקח משם ענין נפלא מאד יותר ממה שאמר החכם בהגבלת המיצוע הזה שאמרנו והוא שנדע שההגבלה וההשערה האלהית בכל המעשים הוא ההשער' האמתות שעליה ראוי להשען בכלן לא כמו שישפוט השכל האינושי לבד כמו שאמר כי לא כאשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳) כאשר נתבאר בשער כ"ה. ולזה השערת התורה. האלהית והגבלתה בכל מצוותי' היא אשר עליה יחיה האדם ולא בזולתה והוא אשר הכחיש' קרח באותו משל שאמר טלית שכלה תכלת וכו' (במדרש רבה פ' י"ח). בכלל פנות אחרות שרמזם במשלים אחרים כמו שיתבאר בשער אחרי זה ב"ה. והיה להיותה זה כלל גדול לכל המצוות המעשיות ולכל פעולות האדם הנתנות להשערתו אמרו ז"ל וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות וכל המבטל מצות ציצית כאלו בטל כל המצות (מנחות מ"ג:) כי ודאי מי שקיים ענין זאת ההשערה וההגבלה הנכבדת על ידה יתקיימו כל המצוות המעשיות ואם יצא מההשער' הזאת נמצאו כלן בטלות משלימותן. ולהורות בשלימות של שני הענינים הראשיים שאמרנו אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כמו שכוונו ג"כ בזה חז"ל (ספרי פ' שלח) בשאמרו אחרי לבבכם זו מינות שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' (קהלת ז׳:כ״ו). ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳). והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכליות בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחת רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופרצת גדר ההגבל' בהם אשר הוא גם כן מיוחס אל האשה שנאמר כי היא ישרה בעיני ועל שתיהן אחז"ל נסתכל בדדיה ואמר שירה מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י'). כמו שנתבאר בשער ו'. ולהיות האנשים המיושרים על זה האופן מההגבל' ושומרים משמרתה דומים ליוצרם אמר אחר כן למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אמר שכבר תשארו על טבע נכון וקיים אשר תזכרו תמיד מעצמיכם את כל מצות ה' ועשיתם אותם בעצם ותמיד עד שתמצא בכם הקדושה האלהית עצמה המשותפת מאמות התורה כנזכר ונזכר להם יציאת מצרים כי שם נראה להם עין בעין אמתת מציאותו ועליונותיו הנפלא על כל נמצא ופלאי נוראות מעשיו אשר בשתים אלה רצה שנתדמה אליו ולהתקדש בקדושתו הנה שנתבאר כמה הוחן לנו מאתו יתברך מתת הסדר הנכון וההגבלה השכלית והאלהית אל עם תורתו בלבם אשר היא הדרך ישכון אור לעלות ולראות את פני האדון ה' צבאות ולהנצל משלוח הטבע החיוני אשר על שניהם נאמר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שאמרנו ודי בזה לביאור הקודם.

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: ^*עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר:

וידבר ה' אל משה (א) יראה שהדבור הזה שהיה למשה לא היה רק בקרבתם לפני ה' וימותו לומר כי אחר שמתו הודיע לו סבת מיתתם אשר השתוממו עליה ולא ידעו מה היא כמו שאמר משה (ויקרא י׳:ג׳) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. לומר שהוא התקדשות לבד בלי חטא. והוא דבר אליו כי בקרבתם לפני ה' בעבודת הקטרת אשר לא צוה להם פשעו וימותו. ומאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא הוא מאמר אחר נאמר לו אחר כך. וסמך זה אל זה מפני אומרו בכאן ואל יבא בכל עת ולא ימות וטעם כי בענן אראה על הכפורת כלומר כי לא בפומבי ודרך חול אראה רק בענן של כבוד ועל פני הכפרת כמו שיתבאר זה עוד באומרו וכסה ענן הקטרת את הכפורת וגו': בזאת יבא אהרן וגו' כתנת בד וגו' (ה). הראוי שנדע שלא הזכיר בפרש' זאת דבר מהקרבנות התמידין ולא מהמוספין הנזכרים בפרשת פנחס לכל הימים המקודשים והם רצוני תמיד של שחר כמשפטו בכל יום. גם קרבנות המוספין הן היו נקרבין ראשונה על ידי כהן גדזל (יומא ע'. אבל יזכיר מה שהוא מיוחד מהקרבנות לביאתו לשם יביאם מה שהוא מהם בבגדי לבן מפני שעבודתם לפנים ומה שהוא מהם לחוץ בבגדי זהב ודרך חליפות הבגדים וגניזתם. והנה עם זה הפרש' כתקנה בלי יתרון וחסרון בלי צורך סירוס כלל כמו שיתבאר. אמר כי הכהן הגדול יביא פר החטאת כי הוא קרבנו המיוחד לו בפ' ויקרא (פ' ד') ואיל לעולה. וטעם הקרבן הזה הוא מבואר למה שהכח החמרי אפילו בשלמים הוא גובר עם שרוב מעשיהם הם בלתי נאותים ומיעוטם הם בינוניים ומיעוט מן המיעוט הם טובים ונאותים (ב) ולזה היה פר לחטאת כנגד זה שבשרו ועורו ופרשו הכל נשרף חוץ למחנה וממיעוט ממנו שהוא החלב יקטיר במזבח החיצון אמנם מיעוטא דמיעוטא בא לפני לפנים להזות ממנו על הכפרת אמנם היה האיל לעולה כנגד הכח השכלי אשר הוא עולה כלו לרצון לה' וצוה שיהיו קרבנותיו אלו בבגדי בד קדש עם הנקיות המחויב לאדם השלם וההרחק' מכל מיני המותרות וכמ"ש החכם (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכמו שזכרנו. (ב) והנה לפי שכלל העם יצאו בזה החלק מהחטאת אל הקצה האחרון עד שכבר ישלחו יד רוע תאוותיהם אל האיסורים החמורים ואל התשוקות הבהמיות כאכילת חלב ודם ושכיבת העריות והזכור וכדומה לזה שבהם יוצאין מגדר הטבע האנושי ונכנסין אל טבע הבהמיות. לזה כפל בהם החטאת בשיהיו שני שעירי עזים לחטאת ואיל לעולה. שנים מהן כהלכתן בכהן. אמנם היה שעיר אחד לשלח אותו לעזאזל המדבר' כאשר הוא חי כי לא הוכשר ממנו דבר לפנים כלל ואפילו זריקת דמו על המזבח החיצון אמנם אמר ולקח את השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ג) ^*כי יראה וכו' כונתו כי מצות הפלת הגורל על שני השעירים היא להורות לנו, שכמו שרק עפ"י הגורל אשר ברוב העתים והזמנים (מלבד בימי שמעון הצדיק שעלה תמיד הגורל בימינו לה') נפל רק במקרה והזדמנות מי משני השעירים האלה השוים במהותם בכל ענין, יהיה לה', ומי לעזאזל? כן הוא בבחינה מה גם בבני אדם, כי לפי נטית טבע חמרם ומזגם הטוב הוא אם רע יעשו גם המה הטוב והישר בעיני ה' או ירעו מעשיהם, ואף שיש להם הבחירה החפשית להכריח טבעם הרע אל הטוב, אשר בעבור זאת יוכו ג"כ על עונם אם יעמדו ברשעתם, בכל זאת יש להם בזה כעין התנצלות אם יחטאו, כמאה"כ "הן בעון חוללתי וכו'" וע"כ יוקל או יכבד גם ענשם, לפי שינוי מדרגת רוע תכונתם הטבעית, ורק בעבור זאת יסלח ה' גם לעונם ויכפר על פשעיהם ביה"כ. כי יראה שכיוון בזה כוונה נכבדת מאד והיא לתת הסבה והטעם על כפרת הפשעים החמורים אשר יכפר עליהם בזה השעיר המשתלח וללמד שאפילו על הפושעים והמורדים בשעור ההוא יש טעם להמציא להם מחילה וכפרה בשנלמוד עליהם זכות כי רבים מהם היותם על השיעור ההוא מהרוע לא היה רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם הטבעית שעלה כך בגורלם מהסבות שנזדמנו להם בעת הוויתם אשר לא עצרו כח לכבשו. וכמו שכתב הרב המורה פרק ל"ג חלק שלישי כי מי שטבעו חם ביותר אי אפשר שיהיה ירא שמים בתאוותיו וכבר חשבו קצת החכמים שאין האדם רצוניי על הרעות וכל שכן אם הם נמשכות אל רוע תכונתם עם שכבר דחה אותם הפילוסוף וביאר שהכל בידי אדם כמו שכתבנו בשער כ"ב מכל מקום דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו כי אחר שהם לא בחרו להם אלו ההתחלות הפחותות והטבע העלה אותם בגורלם וידו חלקתם לא בקו עד שאם יכבשום היה ראויין לשכר גדול כמו שאמר (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא הנה כשלא עמדו כנגדם ראוי להמציא להם תקון והוא מה שבארו יפה באלו הגורלות, כי הנה שני השעירים הם שם לפני ה' והגורל יבדיל האחד חטאת לה' והשני לעזאזל כמו שעל זה הענין הם האנשים ולא הועילה לשם השתדלות כלל כי אין עצה ואין תבונה מועלת שם שההזדמן בו אל כל אחד ההצדדים היא שוה. האמנ' בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום או שהיה להם משרת הגון כשמעון הצדיק היה נעשה נס בגורלות אלו שהיה עולה תמיד גורל השם בשל ימין (יומא ל"ט) כי ימין ה' רוממה כמו שהיה הענין בגורלות הארץ (במדבר ל"ג) וזולתם על דרך ההשגח' ועל פ' ה' וכמו שאמר (משלי ט״ז:ל״ג) בחיק יוטל הורגל ומה' כל משפטו, אמנם אח"כ היה ענינם כשאר הגורלות של הדיוט שהם מתעתדים אל המקר' מבלי שום נטיה אל דבר מאשר כנגדו ולזה אפילו בנפול לשם גורל הש"י בימין לא היה להם סימן כי אלו הענינים לא יתאמתו בכמו זה רק במה שירבה מציאותו פעמים הרבה כמו שאמר (בראשית מ״א:ל״ב) ועל השנות החלום וגו' כי נכון הדבר. וכל שכן ביותר. ועל זה נאמר ועתה לכו ונפיל' גורלות וגו' (יונה א') כי לכאור' היא היתה עצה נבער' שהרי אי אפשר שלא יפול הגורל על אחד מהם בין זכאי בין חייב וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג:) שאמר לו עכן ליהושע עד שאמר לו (יהושע ז׳:י״ט) בני שים כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן ויאמר אמנה אנכי חטאתי וגו'. אלא שהכוונ' באומרם ונפילה גורלות שיפילו הגורל פעמים הרבה כי לזה נקראו גורלות רבות לא כהפיל הגורל על אנשים הרבה שכן נאמר (במדבר כ״ו:נ״ה) אך בגורל יחלק הארץ. וכן עשו וילכו ויפילו גורלות ובכל פעם ופעם נפל הגורל על יונה ועם זה נתאמת להם הענין. הנה אם כן שענין גורל הוא זה שיורה תחלה על ענין ההזדמן כמו שאמרנו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו'. ושחט את פר החטאת אשר לו ולקח מלא המחת' וגו'. אחר שהתוד' ראשונ' וידוי עצמו וביתו על זה הפר קודם הגורלות (יומא ל"ה:) שנאמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו בא אחר הגורלות להתודות עליו על עצמו ועל אחיו הכהנים ושוחטו ומקבל את דמו להביאו להזות ממנו לפני לפנים (שם מ"א:) ואולם קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטרת הסמים כמו שנאמר כי בענן אראה על הכפרת והקפידו מאד על שיהא מתן הקטרת מהכף אל חפניו ומחפניו על האש הכל לפני ה' בהיכל לפנים והוא עבודה קשה שבמקדש (שם מ"ז:) לפי שכך הוא מפורש בכתוב ולקח מלא המחת' גחלי אש מעל המזבח וגו'. ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות: ונרא' שהכוונ' בזה כדי שיהא שם טרוד בעבוד' ההיא הקשה ולא יזין עיניו מהשכינ' ולא ימות כמו שנאמר (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמנם הצדוקים קלקלו בזה והיו מתקנים מבחוץ והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם שהיו אומרים שזו היא כוונת הכתוב באומרו כי בענן אראה על הכפורת. ובגמרא (שם י"ט:) תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שתקן מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושין אמר ליה כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. אמרו לא היו מועטין עד שמת והוטל באשפ' והיו תולעים יוצאים מן חוטמו ויש אומרים ביציאתו נוגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל ביו כתיפיו שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל במה אנן מקיימין כי בענן אראה על הכפרת שיתן לשם מעלה עשן הא אם שנה וחסר אחת מכל סממנים חייב מיתה (יומא נ"ג.) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים לפי שנאמר אחר כך והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת משמע דבהזא' אחת הוא עושה אחת למעלה ושבע למטה כמו מי שמנגיד ברצוע' שיש לה בית יד שבהיות ידו קבועה במקום אחד מכה לכאן ולכאן כרצונו (שם נ"ה.) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו וגו'. וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם. והוא שיזה גם כן מדם הפר והשעיר על הפרוכת (שם נ"ג:) ועם זה יכפר על אותם שהם עונות ופשעים בצירוף אל הקדש ואל המקדש השוכן אתם אשר אין בידם לעמוד על הטהר' והקדוש' הראוי' להם ולכן סבר וקביל לשכן אתם בתוך טומאותם וכמו שאמר (ויקרא כ״ו:י״א) והתהלכתי בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכל אדם לא יהיה באהל מועד היא הדבור אשר חוץ לפרכת ולכן היה הממרס את הדם על הרובד הרביעי שבעזר' כי אין לו לבא משם ולפנים: ויצא אל המזבח וגו'. ירצה שיצא מאת פני הקדש פנימה אל מזבת הקטרת שהיה שם לפני הפרכת ויכפר על קרנותיו כשיזה עליו באצבעו מן הדם שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (יומא מ"ג.) ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון (שם נ"ח:) וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והותודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדבר' ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. לא אמר בו שכפר על הקדש כי אלו העונות והפשעים הם יוצאים מהשווי האינושי כמו שאמרנו לא בהקש אל הקדש כראשונים ולזה נעשו מנה דורון לעזאזל המדבר' (פר"א פ' מ"ו). (ג) אמנם טעם זה המעש' לפי הדעת הפשוט נתבאר להלן (ויקרא י"ז) בפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לשם לבד כמו שכתב הראב"ע ז"ל וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיותם ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה ואלהות כמעשה ארץ מצרים והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם היה מהרצון האלהי כי ביום הזה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון בתת עליו כל עונות בני ישראל ופשעיהם היוצאים מההקש האנושי כאשר אמרנו ושלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תתתית ההר להפסד ונתוח (יומא ס"ז.) כדי לטעת בלבם כי שוא עבוד אלהים זולתו יתעלה ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. (ג) ולפי שהענין הזה הוא למוד והישר' גדולה אל דעות האנשים ולכוחם הדמיוני הרואה במפלתו ובזיונו ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו. יאמר עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזירה שכבר ישארו בזה בלי עון כלל והוא מה שאמרו (שם כ'.) שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים. ולא עוד אלא שהשטן על כרחו מודה ומעיד ביום ההוא שיש לו יתעלה עם אחד בארץ כמלאכי השרת שאין להם יצר הרע (פר"א שם) והוא ממש טעם אומרו ז"ל תנו שחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע והוא ודאי שרו של עשו (ב"ר פ' ס"ה) המליץ בעדו תמיד כמו שאמר (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' כפי תרגום אונקלוס כי בזה המעשה ודאי הושחד והותש כחו ולא יליץ בעדו אדרבה יהפך למליץ לנו ולטעון בעדנו והיא מליצה נכבדת מאד והדבר נכון מאת האלהים וכשר לעשותו. ואם יש דברים בגו מקובלים בזה נקבל ויתכן כי להיות זביחת פסח מצרים מזה המין (ש"ר פ' ט"ז) נקרא יום מקחו ומפלתו שבת הגדול (שבת פ"ז: תוס' ד"ה ואותו) שכבר יתיחסו שני הימים האלו בגדול' זו כמו שכתבנו שם שער ל"ח עיין עליו וכאן בענין השלישי מזה השער נדבר עוד במליצתו של סמאל על פי מאמר פרקי רבי אליעזר נוסף על מה שכתבנו בהקדמת השער. ועוד יתכן בדרך הרמז שיותן בזה רושם נפלא בהבדל אשר בין הבנים בניו של יצחק אבינו אשר בא זכרון עקדתו ביום הדין הקודם כי שניהם נתדמו אל השעירים. זה בעצמו שנאמר (בראשי' שם) הן עשו אחי איש שעיר. וזה בחלקיו שנאמר (שם) ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו עד שהחליט עליו הזקן והידים ידי עשו. ולהייתם תאומים וזה טוען מההזרעה ולזה מהלידה נפלה ביניהם קטטה על הבכורה ויתרוצצו הבנים בקרבה (רש"י בראשית כ"ו) ולא סרו אחרי כן מהתקוטט עליה לכן צוה שיטילו עליהם גורלות כי מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ומיי' כל משפטו (שם י"ו.) אי זהו לשם ואי זהו לעזאזל. ומה נפלא מה שאמרו (יומא ל"ט.) שהיה סימן טוב כשעלה גורל השם בימין שיורה שאותו שעיר הנקרא בשם יעקב ימין ה' רוממה בו ומכוונת כנגדו ובקבלת דמו והזאותיו כהזאות דם פרו של כהן גדול עם מה שנודע שאם כל בעל חי הוא הנפש כמוזכר להלן בשער ס"ד. הנה הוא יורה כי נפשות כל בית יעקב אשר בחר לו יה הנה הנם נפשות הכהנים הנגשים אל ה' וכלן זוכות ובאות תחת כנפי השכינה עם שמדרגותיהן בלתי שוות ולכל אחד מחיצה בפני עצמה. אלו לפני ולפנים תחת כנפי הכרובים ובין בדי הארון. ואלו על הפרכת. ואלו על מזבח הזהב. ואלו על מזבח החיצון. מכל מקום הנה הוא יתעלה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם השעיר אשר הוא שעיר בעצם אשר עלה עליו הגורל לעזאזל הנה הוא נושא עליו את כל עונות בני ישראל במה שמכבידין את עולם עליהם בגזרות קשות ורעות הממרקים עונותיהם והוא משתלח לארץ גזרה אשר שם נפל שדוד בלי שום תקומה כי לסוף יפול בנופלים ולא יהיה שריד ופליטה לבית עשו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא והוא ענין נכבד מאד ראוי שיעשה ממנו סימן גדול ביום הכפורים הזה כמו שאמרנו כי על זה אחז"ל (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כ״ז:ט׳) טובים לך טובים לבניך. ואחר שנתישב זה נאמר מה שנמשך מענין הכפרת. והנה בנוסח הוידוין הנעשים בו ביום אמרו ביומא (ל"ו): תנו רבנן כיצד מתוד' אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה. פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא, חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה אומר חטאנו עוינו והרשענו. וכן בדניאל אומר חטאנו ועוינו וגו'. והרשענו ומרדנו. אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה אמר שמואל הלכה כחכמים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי מאיר דקא מסייע ליה קרא קמ"ל. הנה שלש מלות הללו כוללות השלשה מינים מהחטא אשר בם יפלו האנשים במעשיהם כמו שאמר החוקר בפרק י' מהמאמר החמישי מספר המדות זה לשונו. ^*משלשה פנים וכו' כונת החוקר כי על ג' אופנים יסבב לפעמים איש נזק לרעהו' הא' בבלי דעת, אם ישליך ד"מ אבן רומח ונפל על רעהו והכהו נפש, או סבב לו פצע וחבורה (ובכל זאת לא ינקה האיש ההוא לצמיתות, אחרי כי היה לו להזהר שלא לשחק בכלי מות ומשחית כאלה כמאה"כ "כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות וכו' (משלי כ״ו:י״ח) והנזק אשר יעשה איש בשכרותו הוא ג"כ ממין זה רק שהוא רע עוד יותר, אחרי שהוא בעצמו סבב בשתותו יין למכביר לעור עיני שכלו זמן מה, ולהסיר דעתו ותבונתו מעליו, עד שנעשה כאינו בן דעת אשר כל עון לא יחשב לו, והב' אם יסבב איש נזק לרעהו בדעת שלימה אך בעת כעסו או בעבור הכרח שאר התפעליות נפשו, מעונו זה אמר החוקר הוא "בלי הצטדק" ר"ל שאין לו שום התנצלות, אחרי שנעשה בדעת בעליו, והג' הרע מכלם הוא הנזק אשר יסבב איש לרעהו בזדון ובשאט נפש, לא בעת שכעסו או שאר התפעליות נפשו שלטת עליו, כי אם בדעת צלולה והתקררות דם, ובכונה מיוחדת להרע לרעהו רק בעבור הרעימו והכעיסו, ומאיש כזה וכל הדומים לו יאמר החוקר כי הם "רשעים ורעים," אחרי שעושים רשעתם בבחירה חפשית ובלי שום הכרח פנימי, וכמו שיש ג' מינים אלה בעושי הרע לעמיתם, כן יש גם ג' מיני עושי הרע בעיני ה' בבחינת העבירות שבין אדם למקום ובמקראי הקודש ודחז"ל נקרא המין הא' בשם חטא והב' בשם עון, והשלישי בשם פשע כמו שהולך הרב ומבאר בזה כמה כתובים, משלשה פנים יבואו הנזקים בחברות בני אדם. אחד מהם עשות החטא בבלי דעת כי לא ידע למי ובמה ומה ולא למה. כי עשה זה ולא חשב להשליך הרומח או לא זה או לא לזה או לא בעבור זה. אבל קרה כן. ואמר כי מזה המין הוא השכור והדומים אשר יכו בכוונה ויודעים את אשר יעשו אלא שאינם עושים בבחינה שלימה אלא שזה יותר רע במה שהוא עצמו תחלת הסבה. ועל הפן השני אמר אמנם כאשר הוא יודע ולא הקדים עצה הוא בלי הצטדק כמו העושה בעבור כעס או בעבור שאר הפעליות הכרחיים או טבעיים. ועל הג' אמר אמנם כשהם עושים בבחירה הם רשעים ורעים וכו' וברור הוא כי אלו הג' פנים עצמם הם אשר כוונום חז"ל בפי' חטא ועון ופשע כפי מה שפרשום בפיהם. והוא מה שיחייב הסדר ההוא שסדרוהו על פי ראש המתודים שאמר (תהילים י״ט:י״ג-י״ד) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אז איתם ונקתי מפשע רב ובמה שאמר חטאנו עם אבותינו וגו' (שם ק"ו). כמו שפירש בפסוק שלאחריו ודברי החכם עצמם כשאמר (שם) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף. כי השוגג עקרו העלם הדבר מדעתו כמ"ש (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ולזה כנגד מה שאמר חטאנו עם אבותינו אמר אבותינו במצרים לא השכילו וגו' וכנגד מה שאמר העוינו אמר לא זכרו את רוב חסדיך כענין יען אשר לא זכר עשות חסד (תהילים ק״ט:ט״ז) לא זכר יואש המלך החסד וגו' (ד"ה ב' כ"ד). כי בבא תאוותיו לפניהם היו עוברים על מצותיו בזדון ולא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר להיות לו עבדים. ועל אומרו והרשענו אמר וימרו על ים בים סוף וכן אמר (שם ל"ב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו'. אמנם באומרו (שם) ואתה נשאת עון חטאתי סלה יראה שירצה להיישיר האנשים שלא יהיו מהחנפים המתודים על העברות הקלות ומראים עצמם שהם חמורות מאד בעיניהם ובמצפוני לבם יהיו החמורות כקלות אשר עליהם אמר הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיהו ה׳:י״ח) ירצה שהם מושכים עליהם העון שהוא המזיד בנקלה מאד כאלו נמשך אחריהם בחבלי תוהו וקורי עכביש ולא ינתקו ומורים בחצוניותם שהם מושכים בעבות העגלה החטאה לכבידתה בעיניהם. ועל זה הדרך אמר המשורר אוילים מדרך פשעם וגו' (תלים ק"ז). יאמר שהסכלים הם פושעים מני דרך במרד גמור ומהעונות אשר אם הם בהם מזידים אינם מורדים מהם יתענו. ולהישיר מזה אמר חטאתי אודיעך וגו'. ירצה כשאני מודיע החטאים ומודה אותם ראוי לי שלא לכסות החמורות אבל עוני שהוא הזדון לא כסיתי אמנה העצה הנכונה בזה כי אודה עלי פשעי לה' והם המרדים היותר חמורים ועם זה נשאת עון חטאתי סלה. והנה השעיר אשר כן התודו עליו את החטאים והעונות והפשעים אשר חטאו ועוו ופשעו כל בית ישראל (יומא ס"ו.) מהמין היוצא מהשווי כמו שאמרו היו קושרין לשון של זהורית בין קרניו (שם ס"ז.) לומר שלא שמשו במעשיהם בבגדי לבן ושטעונין כפרה חזקה על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח):