קהלת ט:טז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול והאמונות והדעות

^*תוכן דבריו, הנה נשמת האדם שהוא חלק אלקי ממרומים הוא פה עלי ארץ לוטה בשמלת הגוף והגויה כגר בארץ נכריה, וידוע לכל, כי הגר אם יחפוץ לגור על אדמת נכר בהשקט ובבטח' צריך לסבול במנוח' ובלי תלונה חרפת העוני לרוב, גם יוכרח לפעמים לעבוד עבודה קשה למען החיות נפשו, ואף כי ברצותו לקנות שם עושר ונכסים, גם יוכרח לחזק טבעו ולסבול שינוי הטבע והמזג אשר ליושבי הארץ ההיא, המתחלף לרוב מטבעי ומזגי יושבי ארץ מולדתו, גם רבת תשבע לה נפשו צער ועצבון רוח בעבור חלוף לשונו מלשון ושפת עם הארץ, ואם בכל זאת נראה בכל העתים ובכל המקומות, כי כמה גרים ישאו ויסבלו כל התלאות האלה. רק למען השיג תועלת גופנית לקנות שם קנינים זמנים החולפי' ועוברים, הלא מזאת יוכלו כל השלמים המתגוררים פה עלי אדמות, לקחת מוסר לשאת באהבה ובנחת כל עמל ותלאה זמנית, למען הקנות לנפשם על ידם השלמות האמיתית שהוא קנין רוחני ונצחיי, ואף כי בשומם על לב, כי מקרי הזמן ופגעיו האחוזים והדבוקים בחיי האדם עלי ארץ, הן הם בעצמם מזכים ומטהרים נפש הצדיק והשלם מחלאת מדותיו, למען יתוקן יותר לקנות השלמות האמיתית אשר תנחילהו נחלת עולם הנצחיי. כמאחז"ל "העולם הזה דומה לפרוזדור" וכו' "התקן עצמך בפרוזדור" ר"ל שכמו שכל הרוצה להכנס אל חדר בית המלך הפנימית להראות לפני המלך היושב שמה על כסא המלכות, צריך להתקשט ולתקן מלבושיו תחלה, בחצר החיצונה, כן יסבול האדם מקרי העולם הזה ופגעיו בשובה ונחת, ויחשבם רק לאמצעים לחקן נפשו ולישר תכונותיו ומדותיו, למען יכשר על ידם להיות מרואי ה' בעולם הנצחיי, ונמשך מזה כי השלם האמיתי אחרי דעתו זאת לא ירגז ולא יתעצב כאשר יקרוהו לפעמים מקרי הזמן הרעים, ורק מדי שכחו כי יחסו בעולם הזה בימי חיי הבלו, כיחס הגר בארץ נכריה, ויחשב עצמו לאזרח הארץ. אשר נטה שם אהלו לשבת לנצח, כמאה"כ מחסרי הדעת כחלה "קרבם בתמו לעולם משכנותיו לדור ודור (תהילים מ״ט:י״ב) הלא אז יכאב לבו ונפשו עליו תאבל, כאשר תבואהו שואה או מקרה רעה, וע"ז רומז הכ' באמרו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" טרם יחל לספר רוב הצער והיגון, אשר הי' לו באבדן יוסף בנו ממנו, להורות בזה, כי רק בעבור חשבו לשבת לבטח כאזרח רענן בארץ אשר אבותיו חשבוהו רק למגור לזמן קצר, התעצב על הרעה אשר באה לו לפתע פתאום באבוד יוסף אהובו ממנו, וזש"א חז"ל בסמכם על הכתוב הזה, "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף" ר"ל רק בעבור שחשב ישיבתו עלי ארץ שלוה ושקטה התרגז והתעצב על האסון אשר קרהו כי טרף טרף יוסף, ע"כ גם מזה נוכל לקחת מוסר, כי מחובת השלם לחשוב תמיד את עצמו עלי ארץ כאורח נטה ללון רק בבית מלון, והעולם הזה דומה רק לפרוזדור ולחצר הבית, ומי זה יחפוץ שהבית שער והחצר החיצונה יהי' משכן מלך וארמון שרים. הלא לאולת וסכלות תחשב לאיש ההוא ? אח"כ הוסיף הרב ואומר כי יען שרוב פעולות האדם עלי ארץ יעשה באמצעות הדבור. אשר בו יוציא מחשבותיו החוצה לאחרים לבצע מזימתו. ע"כ הושאל שם דבור ולשון להורות גם על מנהג ואופן פעולות האדם כמאה"כ "ומדבר כלשון עמו (וכבר אמרו קצת החכמים שמלשון כל עם נודע מהותו ואיכותו המוסרית, אם הולך מישרים או פורע מוסר הוא) וע"כ כמו שלשון הגר שונה מלשון יושבי הארץ, כן ראוי גם לשלם האמיתי שיהי' דבורו, ר"ל מנהגו ומעשהו פה עלי ארץ שונה מלשון שאר יושבי הארץ אשר רק כמנהג הבהמות ינהגו, וכמו שכל אלה רק בתנועת גופם ואבריהם החזקים יודיעו תשוקתם הבהמית לזולתם. וזה היא דיבורם כן גם האנשים הפראים אשר רק בחחק יד ובכלי מלחמתם ישתדלו להפיק זממם, נדמה דיבורם זה, ר"ל אופן התגלות מחשבותם ותכונותיהם הרעות, כדבור בהמות שדי וחיתו יער. תחת כי החכמים האמיתיים אשר רק בחכמ' יעשו כל מעשיהם ודבריהם רק בנחת נשמעים. להם לבד ייוחס דבור האדם, שהוא דבור השכל המושל על התשוק' הבהמית, וע"ז רומז המדרש לדעת הרב בקראו דבור הראשון בשם דבור השור אשר רק על בלילו יגעה, ודבור החכם והשלם בשם ארי מלך החיות יכנה, להורות על דבור שכלי המושל על התשוק' הבהמית, ויען כי בספור פרשתני שכחו אחי יוסף מעלת שלמותם, והראו רק כח גבורתם הגופנית להרע לאחיהם החלש אשר נפל בידם, תחת כי יוסף הראה רק חכמתו ותבונתו ותומת לבו וצדקתו, אמר המדרש ד"מ "אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לשור וארי מתוכחים זה עם זה, והחכמה תעוז לחכם יותר מעשר' שליטים וכו' אלו אחי יוסף וכו'.- אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה:

ובמדרש (ב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה המן שנאמר הנני ממטיר לכם לכם לחם מן השמים וכו' (שמות ט״ז:ד׳). ומשמני הארץ זה הבאר שהעלה להם מיני דגים שמנים. ורוב דגן אלו הבחורים. ותירוש אלו הבתולות וכו'. ד"א מטל השמים זה ציון שנאמר כטל חרמון וכו' (תהילים קל״ג:ג׳). ומשמני הארץ אלו הקרבנות. ורוב דגן אלו הבכורים, ותירוש אלו הנסכים. ד"א מטל השמים זה מקרא. ומשמני זו משנה. ורוב דגן זו תלמוד. ותירוש זו הגדה. ראה שהם חתרו בכל כחם להסב פני אלו הטובות מהיותם טובות זמניות מדומות וקלות אל היותם טובות אלהיות קיימות ושלימות ונפשיות וכל זה להתיר זה הספק העצום שהיינו בו. ואולם אני רואה כי אות אחד בלבד של פרשה זו מבארת כל הענין הזה כלו ומישבת אותו על תוכן אמתתו. וזה שהחכם בפרק ההוא שערך בו הספקות שכתבנו ע"ד שולין והוא לא יוכל להכחיש רוב החליפות והגלגולים אשר יקרו לאלו הטובות התיר זה הספק בשאמר הן אמת שהאושר הוא צריך לאלו הטובות והם עוזרות ומיפות אותו כמו שזכר ג"כ בפרק י"ג מאמר י'. גם הזכיר החכם שלמה טובה חכמה עם כו' (קהלת ז׳:י״א) וחכמת המסכן בזויה (שם ט'). אבל שמ"מ אין רבוי אלו הטובות מצרכו אדרבה הם מזיקות אותו כמו שזכר בפרק הנזכר ובפ' י"ד מהמאמר הז' אשר כתבנוה בשער ט"ז וגם אינם מעצמיותו ואינם מתקשרות עמו בקשר כל כך אמיץ שיתקומם האושר לעומתם עד שיהיה האדם לסבתם מאושר פעם ורש פעם הנה הטובות הגדולות לא יאבדו מהם ואף כי יאבדו קצתם הנה הנשאר יהיה בידו ובו יעשה חיל לפי ערכו ואף כי יאבדו ממנו כלם לסוף לא יורש כי הנה שלמיותו אתו והיה מחנה שכלו וטוב מעלותיו לפלטה. ועוד שאמרו חז"ל דעת קנית מה חסרת (תנחומא פרשת ויקרא). וגם כי יקרה על דרך הזרות הנפלא הנה הזרות לא יקומם האושר האינושי מטבעו כי לא טבע אלהי הוא שלא לקבל שום שנוי וחלוף כלל. וכבר הסכימו חז"ל לדעתו באומרם אין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הצדיקים בחייהם (שוחר טוב תהלים ט"ז) שנאמר הן בקדשיו לא יאמין וכו' (איוב ט״ו:ט״ו) והכוונה להורות כי הקיום אשר לו יתברך לא ימצא כלל אצל זולתו מהנמצאים. אמנם על קיום האושר בעצמו והאיפשרות הרחוק אשר בהתקוממותו ע"ד שכתב החכם מצאנו ראינו אותו במה שהודיע הב"ה חיבתו ופרסם אהבתו על הקדושים אשר בארץ המה במשפט שכלי שלא ישובו אחור: וגם מהשלמי' אשר לא באו כתובים נמצאו על הזרות כיוחנן כ"ג (ברכות כ"ט.) ואלישע אחר (חגיגה ט"ו.) כי על הזרות יהפך המאושר תחת מסבות הטובות החיצונות העוזרות והמשרתות: וכל זה הוא מבואר נגלה בוא"ו של ויתן לך האלהים שחשבוה מיותרת עד שדרשו בה יתן ויחזור ויתן (ב"ר פ' פ"ו). אבל האמת שיורה שעקר הברכה האלהית והרוחנית כבר נאמרה אשר עליה היתה הכוונה כלה אלא שהוסיף בה אלו הברכות הזמניות העוזרות והסומכות אותה. וכן הוא האמת הברור ממה שתמצא שתי פעמים ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו כו' וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו'. הנה שסתם הברכה בלשון ברכה סתם כי אין הפה יכולה לפרש כי עין לא ראתה אלהים זולתך כמו שיבא בשער ס"ז בפ"ז ממנו. ואחרי כן טפל אליה הברכות אשר אל הטובות החיצוניות ואמר ויתן לך האלהים מטל המים. יעבדוך עמים וכו'. הוה גביר לאחיך. כי אם שאינם מעיקר הברכה הם עוזרות ומיפות אותה כי בהתחבר השררה והכבוד אל המדות המעולות הנה הוא נאה ומשובח גם העושר היא עוזרת החכמה כדי שלא תתבזה בעיני ההמון. והוא מה שביארו המשורר באומרו הנה מה טוב ומה נעים כו' כשמן הטוב כו'. כטל חרמון כו'. (תהילים קל״ג:א׳) יאמר כי כאשר יזדווגו הטובות החיצוניות אל האמתיות יהיה הדבר טוב ונעים יחד ?ועל השררה והכבוד אמר כשמן הטוב על הראש שהוא כנוי הכבוד שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע"פ מדותיו כי ודאי כבוד תפארתו מחובר ונלוה אל מעלות מדותיו הוא טוב ונעים וכן אמר על העושר המכונה לטל חרמון כמ"ש ויתן לך האלהים מטל השמים כשיורד ומתחבר אל הררי ציון שמשם תצא תורה ודבר ה' הנה גם כן הוא טוב ונעים יחד אשר בחבור אלו הענינים יחד שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. כי הנוסף על הטוב יהיה ודאי טוב ונעים וזה עצם כונת מאמר ויתן לך האלהים כו' כמ"ש. ואם כוונו לזה חז"ל במ"ש יתן ויחזור ויתן הנה מה טוב. והנה אחר שנתישב כל זה ראה איך כללו רבה בר בר חנה בסוף ההגדה ההיא שהיינו בביאורה כי אמר שראה שהעורב ההוא ברוב גדלו וכובד משאו בשהיה טעון התנין אשר בלע הצפרדע הגדולה ההיא בא ושכן על גב אילנא ואמר תא חזי כמה נפישי כו'. והכונה לרמוז אלינו כי כל אלו הטובות הרבות והמשונות לא נבראו אלא להצליח ולהשכיל בעץ החיים אשר זכרו החכם בפי' באומרו עץ חיים היא למחזיקים בה כו' (משלי ג׳:י״ח), אשר בעסקו ועיונו יוצג עץ החיים הידוע בעדן מקדם והעץ הזה אשר הוא ישא את כל טובות העולם והוא סובל אותם אחר שלא נמצאו אלא לצרכו ולעבודתו ובכחו יתקיימו ולא בזולתו כי הוא תכליתן והכל נברא לכבודו. והוא אומרו תא חזי כמה נפיש חיליה דהאי אילנא והיא דבר נכונה כי ענף אחד ממנו נושא את הכל והוא ממש מה שאמרנו מענין אלו הטובות ותכליתן מפי הברכה הזאת. ולהורות שאין ראוי לתת לב לפשוטן של דברים כמו שהוא בקצת ההגדות. נענה רב פפא ואמר אי לאו דהואי תמן לא המניה. כלומר אם לא ראיתי כונת זה הענין הנפלא והייתי עליו מעצמי כמוהו כמו שההסתכלות הזה הוא מחויב לכל מי שעיניו בראשו לא הייתי נותן לב לדבריו והוא מאמר שלם מאד. והנה באמת כאשר נשוב נתפלא בו מצאנו ראינו כל החזון הזה אשר נתחכם אליו זה החכם בדברי שלמה המלך ע"ה לא סר ממנו ימין ושמאל. זולתי במה שזכר תחלת ענין ותועלתה וסדר אחריו בליעת הצפרדע ע"י התנין ושאת העורב אותו. וזה כאשר אמר בחכמתו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות חובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו גם כל האדם אשר נתן האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא כי לא הרבה יזכור כו' (קהלת ה׳:י״ח-י״ט). הנך רואה כי זה האיש אשר ידבר בו אינו רק היודע לבחור טובה לעצמו ושום שכל להשתמש ברשות באלו הקנינים הנחמדים ותעל הצפרדע בפיו בכלי טהור ומאכל כשר ומותר לרצונו לפני ה'. ואיש כזה באמת שרי ליה עורבא כי כבלעו כך ישא אותו וסליק ויתיב באילנא דחיי והוא ישא והוא יסבול אותו ואין מתת אלהים גדולה מזו. והנה כאשר זכר ענין המימינים בזה הענין ואם הם מעטים סדר אחריו ענין המשמאילים שהם על הרוב והוא רוב גופו של משל הצפרדע ואמר יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע. אם יוליד איש כו' אמרתי טוב ממנו הנפל כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה גם שמש לא ראה (שם ו) אמר כי רוב מה שיפלו עליו בני אדם הוא להיוח הצפרדע לצבות בטן ולא לשבעה ואז ודאי אינו יפה לאכול ולשתות אבל הוא נהנה מהם דרך הלעטה ובליעה שלא ברשות הבעלים והוא באמת תואר בליעת התנין כאשר אמרנו כי אין לך תנין גדול כמי שאינו חסר לנפשו ליהנות מכל אשר יתאוה מכל הקנינים ההם עם שלא ישליטנו האלהים לאכול ממנו ואינו מרשה אותו עליהם לבלתי תתו אל נפשו חוקה כאיש הראשון אשר זכר וכמו שפירשנו זה אצל התר הבשר לבני נח שער ט"ו. ולזה הפליג המליצה באומרו כי איש נכרי יאכלנו כי ודאי אינו איש ובעל אלו הקנינים על דרך האמת אבל הוא איש נכרי אצלם. או נאמר שהוא איש נכרי כלומר תנין בצורת איש או איש בדמות חמת נחש כאשר אמרנו על עשו בשער הקודם כמו שתאר זה החכם אנשים כאלו במאמר סמוך להנהו אווזי דמשטמטי גדפיהו משמנייהו (ב"ב שם) כמו שיבא ביאורו בשער פ"ה ב"ה. ואמר כי זה האיש גם תנין אם יוליד ק' ורוב שיהיו ימי שניו בתמידות המלוי והבליעה ונפשו לא תשבע מן הטובה ההיא כי לא השלים את חוקה וגם קבורה לא היתה לו כלומר שלא תכיל אותו הארץ ממיאוסו הנה טוב ממנו הנפל אחר שיומו יבא ואם יתמהמה לא יאחר כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה והוא עצמו ענינו של עורב הנושא אותו כי שק הושת כסותו וחשוכא עמיה שרי והכונה כי איש אשר כזה שם ימות ושם יקבר ואז יתום ומשם ואילך הוא בבל יראה ובבל ימצא בארץ החיים: ועתה פקח עיניך וראה כי לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב והנפלא שזכרו הנה החכם אשר לא כללו בעל ההגדה הזו בחידתו רק כאשר נחרוש בעגלתו. ועוד תוסיף להביט כמה יקרו דברי חז"ל ומה עצמו חידותם ויהיו נא דברי אלה ראיה על כל זולתם אף אם נמצאו בה קשות וזרות מבא לאחריתן. תפח נפשן ורוחן הדוברים עליהם עתק וכבר נתקדש על ידינו שמם וזכרם ע"י מאמרים אלו בבא תוכחה נגדנו עליהם מחכם אחד נוצרי נגד גוים רבים מחכמיהם וגדוליהם כי השיבונו עליהם כדברים האלה והודה שהם דברי חכמים ודברים עתיקים: ועכ"פ כבר באנו אל מה שחוייבה החקירה עליו בזה הספור מה הנה שפע הטובות אשר תחת הברכה הזאת אשר עליהן כוונו אלו עמודי עולם ומדרגת הטובות החיצוניות אצלם וצרכם ובאיזה אופן נזכרו עמהם ונמנו בכלל ברכה זו אשר בעבורו אפשר שישותפו בה הבנים בהם מה שאי איפשר רק בטובות העצמיות:

[קהלת ט, יג-טו] "גם זה ראיתי חָכְמָה וגו' עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' ומצא בה איש מסכן חָכָם ומלט הוא את העיר בחכמתו וגו'". פירוש "חכם", שאסף חֻקֵי החכמה לנפשו ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. אחרי שהודיע כי מקרה אחד לכל תחת השמש, ולכן לא יראה ההבדל שבין החכמה והסּכלות, ויתרון החכמים מן הכסילים, ושעל כן הכסילים נצבים לריב עם החכמים וטוענין על החכמה; חזר ואמר שראה חכמה תחת השמש. כלומר שתָּר בלבו על ענין אשר יקרה תחת השמש, שממנו תראה יתרון החכמה ותפארתה, ושאשרי אדם מצא חכמה ונוהג בדרכיה. ומה הוא הדבר שראה? "עיר קטנה" ונוחה להכבש, "ואנשים בה מעט" היכולים להציל העיר מן המצור, ובא עליה מלך גדול ועמו חיל ועם רב, וסבב אותה, שאין עוד יוצא ובא מפני הצר הצורר אותה. ובנה עליה מצודים גדולים, שאין יושבי העיר יכולים לשחתם ולהסירם. ואין ספק כי נכבשה העיר ונפלה ביד המלך הגדול שצר עליה, וכל יושבי העיר היו ראויין לנפול בחרב, בעבור עזותם וקשה ערפם שנלחמו מתי מעט ועיר קטנה עם מלך גדול שסבבה. אלא שהמלך כבואו אל העיר וחמתו בערה בו, מצא בתוך אנשי העיר איש מסכן וחכם, המכלכל דבריו במשפט החכמה, צדיק מושל ביראת אלהים, ודבר על לב המלך וחלה פניו לבלתי השחית את יושביה. והמלך כשמעו את דברי חכמתו, רחם על יושבי העיר למלט נפשם ממות. וקודם שנהיה הדבר הזה, אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, כי כן מנהג ההמון לבזות את החכמים ודברי חכמתם בהיותם במסכנות. ועתה נגלה הדבר כי החכמה עמדה להם להצילם. וראה ראינו כי טובה החכמה במאד מאד. ועל זה אמר (ט, טז) "ואמרתי אני טובה חכמה" מגבורה "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". וזה הפירוש אמת, ודומה לזה כתוב בספר משלי (טז, יד) "חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה". ונשען על הכלל שהנחנו שכל תאר "חכם" סתם על הנוהג במנהגיו כפי החכמה. ולא תוכל לפרש איש מסכן וחכם בתחבולות ובמלחמות ובכל מלאכת מעשה, וע"י תחבולותיו ומעשה כלי גבורותיו הציל את העיר שלא נכבשה מן המלך הגדול, ושעל זה אמר "טובה חכמה מגבורה", לפי שנצלה בתחבולות ולא בגבורות אנשיה. שהרי אמר "ומצא בה", למדנו שנכבשה העיר כי המלך הרס יסודותיה ובא אל העיר, ובתוך העיר מצא זה המסכן וחכם. ואם כן לא נצלה בתחבולות. ועוד לשון "המלטה" בכל המקרא נופל לבד על נפשות, ולא על העיר. ועוד אם מבעל תחבולות ומלומד מלחמה מדבר, איך אמר "וחכמת המסכן בזויה"? וחכמות כאלו אינן בזויות לההמון, ובכל הממלכות יבקשו אנשים כאלו היודעים מנהגי המלחמה ותחבולותיה. הָרְאֵיתָ בעיניך כי העיקר כמו שפרשנו.