כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ (ס)
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי בבחינת השימוש בהנאות הגופניות יש ג' מיני בני אדם, הא' והנה ככל אשר תמצא ידו, מבלי אשר יבדיל בין הנאה המותרת או האסורה לו ואיש כזה רק למלאות תאותו הבהמית יחפוץ, ולא ישים על לב, כי על הנאה האסורה יביאנו האלקים במשפט יען כי יצרו הרע קורא אליו תמיד בבחינת הנאותיו הגופניות האלה, כל אשר תמצא בכחך לעשות, עשה, כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה". והב' הוא האיש אשר לא ישלח ידו להנות מדבר האסור לו אך בהנאות המותרות יהנה כאות נפשו בשמחה ובטוב לב, מבלי שים רסן ומתג לתשוקתו הבהמית אשר מקירות לבו הומה לו, בבחינת המאכל והמשתה, "אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך", (ר"ל אחרי שלא הזהיר אותך על הנאות אלה) ובבחינת שאר הנאות הגוף "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" והג' הוא האיש אשר יסתפק רק בהנאות הגופניות ההכרחיות המצטרכות לקיום גופו, ואת כל המותר יחרים ויתרחק ממנו, ואיש כזה אשר גם בהנאות המותרות ימנע כל מה שאינו מצטרך בהכרח לקיום גופו, קדוש יאמר לו, אך ההנאות המוכרחות האלה אינן שוות בכל בני האדם כי אם שונות לפי השתנות טבע ומזג כל איש ואיש, עד שיש הנאה שהיא הכרחית לזה, אשר הוא אך למותר לאיש אחר, ד"מ מי שהוא חלש ורפה המזג טוב לו לשתות לפעמים מעט יין לחזק גופו, וא"כ הנאתו זאת הכרחית לו, יען כי מניעתה מסבבת לו נזק והפסד בבריאותו, ואם בכל זאת מונע הוא ממנה, חוטא ואשם בנפשו היא, אפס איש אחר אשר חזק ועצום הוא בתולדתו. ומוח עצמותיו ישוקה, וגידיו ועורקיו מלאים דם, הלוא לו שתית היין והשכר אך למותר וללא הועיל תהיה, ע"כ אם פורש הוא מהנאה גופנית זאת שאינה הכרחית לו, לא בשם חוטא כ"א בשם קדוש יקרא, וע"ז רומזים דחז"ל אשר למען באר היטב הסתירה הנראית בהשקפה ראשונה בין דברי שמואל שאמר "מי שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא", ובין מאמר ר"א שנקרא קדוש אמרו "ההוא במסאב נפשיה, והא דלא מסאב נפשיה", שר"ל שרק אם שתית היין הכרחית לו לקיום גופו, והוא מזיר עצמו ממנה חוטא יקרא, יען כי עוכר שארו הוא, וכמטמא ומשקץ נפשו יחשב, אפס אם אינה הכרחית לו לפי טבעו, ובודל הוא ממנה קדוש יאמר לו, יען כי לא יטמא וישקץ נפשו בהנאת יתר זאת, (ועל דבריהם אלה נוסד לדעתי גם מאה"כ (משלי י״ג:כ״ה) "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", ר"ל המחסר בטנו ממאכל או ממשקה ההכרחי לו רשע יקראו, כמו שבשם צדיק יכונה האוכל לשובע נפשו, ואינו מונע ממנה כל הנאה במוכרחת לקיום גופו, כי "גומל נפשו איש חסיד, ועוכר שארו אכזרי", ולא לבד בהנאות הגופניות יש הבדל רב בין אופני השימוש בהם, עד שיהיה הא' אסור והב' מותר, והג' הכרחי כ"א גם במעלות הנכבדות האנושיות יש הבדל רב באופני השימוש בהן, ד"מ החכמה הגבורה העושר והכבוד, מעלות נכבדות המיקרות את בעליהן ובכל זאת יש הבדל רב בין המשתמש בהן לטובת זולתו מבני אדם או לרעתם, כי באופן הראשון הן מעלות אמיתיות, ובאופן השני לא לבד שלא תהיינה עוד מעלות, כי אם פחיתיות תחשבנה, ד"מ אם ישתמש החכם בחכמתו לחשוב מזימות ותחבולות להרע לזולתו כמאה"כ הבה נתחכמה לו (שמות א׳:י׳) ומאה"כ "חכמים המה להרע" (ירמיהו ד׳:כ״ב) והגבור בגבורתו לכבוש תחת ידו החלשים ממנו, למען יוכל לעשקם ככל אות נפשו הרעה, או אם ישתמש האדם בכל אלה או בעשרו וכבודו להתגאות ולהתנשאות על זולתו, ועל כן כמו שחייבה החכמה המדינית להפקיד פקידים בכל הארץ אשר ישימו עין השגחתם על יושר וצדק המדות והמשקלים, ועל טוב המטבעו' והסחורו', למען לא יוכל איש, להונות את עמיתו, כן ראו חז"ל בחכמתם כי ראוי ומחויב הוא לתת כללים ידועים ללמד לבני אדם דעת, איך ישתמשו במעלתם האנושיות לטוב להם ולזולתם כמו שנראה מתשובות זקני נגב לאלכסאנדר על עשר שאלותיו אשר שאלם בבחינת הנהגת האדם את נפשו ואופן שימושו במלותיו, (ע' מס' תמיד דף ל"ב ע"א.) וכמו שאמר בן זומא "איזה חכם הלומד מכל אדם, איזה גבור הכובש את יצרו איזה עשיר השמח בחלקו איזה מכובד המכבד את הבריות וכל אלה נגד דעת ההמון, החושב כי חכם יקרא רק מי שילמד להחרים ולא יצטרך ללמוד מאחרים, וגבור מי שכובש זולתו, ועשיר מי שישתדל תמיד לאסוף הון ורכוש, ומכובד מ שרעיו מכבדים אותו, הנמשך מכל זה, כי לא לבד בבחינת השימוש בהנחות הגופניות, כ"א גם בבחינת השימוש במעלות הנכבדות צריך השלם האמיתי להיות נבדל מהמון העם, ולא לבד מהנאות האסורות צריך להתרחק למען לא יהיה חוטא ואשם לאלקיו, כ א גם בהנאות המותרות יסתפק רק במה שהוא הכרחי לקוים גופו, ואת כל היותר יזרה הלאה, וכפי היכולת יפרוש ויבדל ממנו, ורק אז בשם קדוש יקרא, כמו שאחז"ל, "קדש עמך במותר לך", ועפי"ז יקשה לנו להבין אחרי שפרשתנו כוללת רק האזהרה על הפניה לאלילים ועשות מסכה, הגניבה, הגזל והכחוש ברעהו והליכת רכיל, ושכיבת העריות, ושאר פעולות מתועבות כאלה, איך תחל במאמר "קדושים תהיו" וכו', כעין הקדמה לאזהרות אלה ואמר גם בסוף אחרי הזכיר כל אלה "והייתם לי קדושים כי קדוש אני", אחרי שרק הפרישות מריבוי הנאות הגוף המותרות, לא רק מהאסורות והמתועבות לה' ולבני אדם כאלה לבד תקרא קדושה, איינע הייליגונג דעם קארפערם ולבאר זאת יקדים הרב הקדמה אחת אשר נבארנה יותר בשינוי לשון והוספת ענינים, והוא: הנה יש ב' מיני התנגדות הא', בין ב' דברים המתנגדים שאין אמצעי ושלישי ביניהם, ד"מ היום והלילה שאין עת שהוא בבחינה אמיתות לא יום ולא לילה, (כי גם ביה"ש חציו הראשון יום וחציו השני לילה,[ורק אנו קצרי דעת לכוין היטב עת פרודת היום והלילה מסופקים בו אם הוא כולו מהיום או מהלילה או מחובר משניהם יחד (עיין מכל זה שבת דף ל"ד ע"ב.)] והב' בין ב' דברים המתנגדים שיש אמצעי א' או הרבה בינותם, ד"מ הקור והחום כי בין שניהם הפושר, והנה המתנגדים ממין א' נקראים קאנטראדיקטאריש ענטנעגענזעטצט, וויעדערשפרעכענד, וממין הב' נקראים קאנטרער ענטגעננזעצט, וויעדערשטרייטענד, והנה במין הא' אין הבדל בין אמרנו דרך חיוב, שעתה הוא יום, או שנאמר דרך שלילה שעתה אינו לילה, שבכל ב' האופנים ודע השומע שהוא יום, אבל במין הב' רק אם נאמר שדבר זה הוא חם ידע זאת השומע אבל באמרנו שאינו קר לא ידע עוד מה הוא. אם הוא חם או פושר וכן הוא במראה לבן ושחור, כי הם מתנגדים יחד רק ממין השני, כי הנה נודע שעצם האור הלבן, הוא מחובר משבע מיני נינונים מצבעים שונים, והם אדום, ירוק כאתרוג, ירוק כביצה, ירוק כעשבים, כחול ירוק ככרתי, (עיין תוס' חולין דף מ"ד ע"ב) ומראה פיאלעטט, אשר כולם יראו בקשת, יען כי אור השמש המאיר מנגד הענן המלא עוד ממי המטר ישבר, ויפרד לשבעה ניצוציו אלה, אשר מהן הוא מחובר, וידוע ג"כ, כי הדבר שמראהו לבן משליך כל ניצוצי האור אשר יפלו עליו מאור שמש או מאור נר לאחור אל תוך עין הרואה, ויען כי באופן זה הם נשארים מחוברים יחד יהיה מראיהם לבן כעצם האור בעצמו, אפס הדבר שהוא שחור הוא בהיפך מאסף ומקבץ כל ניצוצי האור שנפלו עליו אל תוכו, ואינו משליך לאחור אף אחד מהם, ע"כ מראהו שחור כי ממנו לא יבוא עוד ניצוץ אור לאחור אל תוך עין הרואה, וע"כ אמרו הטבעיים, כי בימי החורף ילבש אדם בגד שחור, כי הוא מחמם אותנו יותר מכל בגדי שאר הצבעים, יען כי הוא מקבץ אל תוכו כל קרני אור שמש המחממים אשר יפלו עליו, תחת כי בימי הקיץ ילבש בגד לבן המשליך כל קרני ונוצוצי אור שמש לאחור, ומגין עליו יותר מחום השמש, וע"כ אמרו גם חז"ל בחולין נ"ה ע"ב "בקייטא אייתי משיכלי חוורי וכו', בסיתוא אייתי משיכלי שחימי, יכול שר"ל שברצות האדם שישארו המים פושרים, ליליכט, כל מעת לעת, ישים מים קרים בקיץ בכלים לבנים, אשר אל תוכם לא ירדו ניצוצי אור שמש לחמם אותם ובחורף ישים מים פושרים בכלים שחורים, וע"י שיבואו מעט קרני אור שמש אל תוכם ישארו תמיד פושרים ולא יתקררו יותר, (וכן פירש"י שם ולא כרמב"ם שפי' בענין אחר בפ"ח מה' שחיטה), ינמשך מזה, כי הלבן המשליך כל הניצוצים לאחור והשחור המאסף כולם אל תוכו הם ב' דברים מתנגדים אבל ממין הב' אחרי כי זולתם יש עוד הרבה מיני צבעים כי לפי התחלפות צבע ניצוצי האור אשר ישליך דבר מה לאחור אל עין הרואה מאור השמש הנופל עליו, יהיה מראהו אדום, ירוק, או משאר צבעים, אפס כל זה רק לדעת החוקר האנגלזי נעווטאן, אבל שאר מחקרי הטבע חולקים עליו, ונותנים סבות אחרות לשינוי המראות והצבעים, ודעת החכם גאטהע היא כי הכל תליו במחיצה, אשר בין הדבר הנראה אשר עליו יפלו קרני האור, יבין עין הרואה אותו, כי בהיות המחיצה הזאת עכורה מעט יהיה מראהו נוטה לירקון וכאשר תהיה יותר עכורה ישתנה מראהו לירוק ואדום, וע"כ יראה, גם אור השמש בעמדה ממעל לראשנו, וקרניה עוברים אלינו, בקו שוה תוך אויר הנשימה העכור רק מרחק מעט, לנו במראה לבן הנוטה לירוק מעט, וכאשר תוסיף לנטות ולרדת לצד מערב ותשליך קרניה אלינו בקו עקום, אשר עי"ז הם עוברים מרחק יותר רב תוך אויר הנשימה העכור הסמוך לארץ (כי כפי הנודע גובה אויר הנשימה העכור הזה הסמוך לארץ הוא רק פרסה אחת, ולמעלה ממנה יחל כבר אויר הרקיע הבהיר,) יהיה אור השמש ירוק הנוטה לאדום ואח"כ מעט לפני שקיעתו כולו אדום, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי תואר רשע רע ותואר צדיק שלם, הם גם כן ב' דברים המתנגדים זה לזה ממין השני אחרי כי יש אמצעים ביניהם, שהם צדיק בינוני ורשע בינוני המתנגדים ג"כ זה לזה באופן זה, וכמו כן תהיינה הטהרה והקדושה שהיא הרחקה עד קצה האחרון מכל מדה פחותה וגרועה, והזימה והשיטוף בנאוף ושאר תועבות ופעולות נשחתות המסובבות מרוע המדות ותכונות הנפש הנזכרות בפרשתנו, כשני דברים המתנגדים יחד ממין השני, באופן שהזהרת התועבות האלה לא תחייב עוד מצות הקדושה וטהרת המדות, אחרי שיש עוד אמצעים רבים בין שתי הקצוות האלה, אפס עשיות התועבות האלה, והמניעה מעשותן הם ב' מושגים מתנגדים ממין הראשון, עד רבשלילת האחד יחוייב השני ומעתה שפטו חז"ל בצדק. כי אם היתה כונת התורה הקדושה רק ההרחקה מהתועבות האלה, לבד, הלא היה די בהזהרת עשייתן הכוללת כבר ההרחקה מהן, אבל אחרי שאמרה התורה אח"כ "והייתם לי קדושים" וכו' וכן בתחילת הפרשה "קדושים תהיו, וכו'" הלוא זה יורה לנו שכונה התורה בכל זה לא לבד לצוות על הרחקת התועבות. כ"א גם על הקדוש' האלהית, שהיא הפרישה גם מכל תענוגי הגוף המותרים כפי האפשרות האנושית, אשר חיובה לא היה נשמע ונודע ע"י שלילת והזהרת עשיית התועבות וז"ש חז"ל "כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה" ר"ל שימת הגדר וההרחקה גם מענינים המותרים בה לא רק איסור ערוה "אתה מוצא קדושה," (ולא אעלים ממך, הקורא, מה שנראה לי לבאר סמיכת ב' הכתובים. קדושים תהיו וכו', אל תפנו," וכו'. כי הנה נודע שהעמים הקדמונים. ובפרט יושבי כנען ומצרים עשו התועבות והמעשים הרעים הנזכרים פה בפרשתנו, רק בעבור האמינם בהבלי כזביהם שגם אליליהם אשר רובם היו רק צלמי גבוריהם אשר מעולם אנשי השם, עשו כל התועבות האלה אלה וכחש, רצוח וגנוב ונאוף, וע"כ חשבו כי ירצו להם אם ידמו למו בעשותם גם הם את אלה, וע"כ למען הרחיק אותנו מהבליהם ודעותיהם הנפסדות, ומתועבותיהם אלה הנמשכות מהן, אמר הכתוב בתחלת פרשתנו. "קדושים תהיו, כי קדוש אני" וכו' "אל תפנו אל האלילים" וכו' למען יהיו שני אלה מאמרי קדש לנו לעינים ולמורי דרך המוסרי כל ימי חיינו עלי ארץ, כי אז נתרחק לא לבד מעשות כתועבות ארץ מצרים וכנען הנזכרות בפרש', כי אם נשתדל תמיד בהפך לטהר ולקדש אותנו במדות ותכונות נפשנו למען הדמות במעשינו כפי יכלתנו האנושית אל הי"ת בקדושתו וטהרתו, ומדותיו הטובות הרמות והנשאות כמחז"ל, מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום וכו'" (עיין ספ"ק דסוטה וברמב"ם פ"א מה' דעות), וע"פי דבריו האמורים עד הנה באר הרב ז"ל המדרש שהחל בו, כי רצה להורות לנו, שבכל יחידי סגולה שהיו מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, לא היה איש שלם וכולו קדוש לאלקיו, כיעקב אע"ה שקדש עצמו בקדושה אלקית בכל אופן כי הנה אדה"ר לקח ואכל מעץ הדעת אשר צוה לבלתי אכל ממנו, ופרץ בזה גדר המצוה להתענג בהנאה גופנית האסורה לו, ונח אף שלא שלח ידו במה שנאסר לו. עבר בכל זאת גבול הראוי והמשוער בהנאות המותרות, כי שתה יין לרויה וישכר ויתגל בתוך אהלו, ואברהם אף שהיה שלם בכל מעשיו, ותמים בכל דרכיו, בכל זאת היה רק גר אשר יצא מחלצי עובדי אלילים תרח ואבותיו, ויצחק אף שהיה כולו כליל לה' בכל זאת נמצאה בו פחיתות וחסרון מוסרי, במה שאהב עשו בנו אשר עזב ארחות יושר. (כי השלם האמיתי גם את בניו לא ידע, ואת אחיו לא יכיר אם תטה אשורם מדרכי היראה והמוסר ונתיבותיהם עקשו להם) ורק יעקב לבדו התקדש מכל צד, ע"ב נקרא בשם ישראל ישר אל. וראוי הוא ג"כ יותר מכל זולתו שיקולס וישובח יוצרו בעבורו, ובעבור זרעו אחריו ההולכים בדרכיו להתקדש תמיד בקדושה אלקית כמאה"כ, "ישראל חשר בך אתפאר," (ישעיהו מ״ט:ג׳) והלביש המדרש הרעיון היקר הזה במליצה נעימה, ובמאמר דיופי, בין הי"ת ובין מלאכיו העומדים לפניו, באמרו שכבר בעלות על מחשבת הי"ת לברוא העולם התחתון, אשר האדם מבחר ברואיו, ראה, כי השבח שיתנו לו מלאכי השרת אשר נבראו ג"כ אז, בעבור בריאתו את מין האדם יהיה רק בעבור יעקב בחר שבאבות שהוא יותר מכולם מעשה ידיו להתפאר, וזש"א "בשבח אדה"ר אמרו מלאכי השרת וכו', זה שאנו מקלסין אותך בו, אמר להם גנב הוא, וכו' כשבא נח וכו', א"ל שכור הוא, כשבא אברהם וכו', א"ל גר הוא, כשבא יצחק וכו', א"ל אוהב את שונאי וכו', כשבא יעקב וכו', א"ל הן וכו', וכן ישראל יקראו על שמו וכו', הה"ד קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. השמוש בהנאות העולם ותאוותיו הוא על שלשה פנים. אסור. מותר. מוכרח. והנה הענין הראשון הוא מה שימלא האדם נפשו מכל מאכל אשר יאכל או מכל מה שיחמוד מהממון והנשים וזולתם מיתר החמודות מבלי שיחוש אם מותרים ואם אסורים ועל דרך שאמר היצר הרע כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון וכו' (קהלת ט'), והענין השני הוא מה שיהנה מכל אלו הענינים בכל מה שתתיר אותו התורה האלהית לא יחוש אם לצורך אם למותר רק ישבע בכל אות נפשו על דרך שהיו תחלת דברי השטן הוא יצר הרע. לך אכל בשמחה לחמך וגו' בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו'. כי כל זה מה שלא אסרה אותו התורה ואיפשר שיפורש על זה הענין אומרו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כלומר בכח התורה והמצוה. והשלישי הוא מה שישתמש בהם ע"פ ההכרח לקיומו ולהשאיר מיני לא זולת אשר אם יחסר ממנו דבר יהיה עוכר שארו. אמנם הוא מבואר כי אשר לא ישתמש מההנאות על הדרך הראשון לא יאמר עליו שהוא קדוש כי לא כל אשר איננו גזלן או חמסן נואף או רוצח קדוש יאמר לו. אמנם המתקדשים עצמם הוא מהדרך השני וכמו שאמר (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך. ולטעם זה לא נקראו כל החכמים הנזכרים בתלמוד כלם קדושים עם היותם כלם צדיקים וחסידים אבל אבל נקראי כן מתי מספר שנמצאו בדורות כמו רבינו הקדוש שאמרו עליו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו (שבת קי"ח:) ועל רבי יוסי שלא שח שיחה בטלה מימיו (בסוכה כ"ח.) אמרו כן על ר"י וגם לא קראוהו קדוש) וכיוצא מאלו הפרישית המופלגות מהמותר להם שנהגו קדושים ידועים אשר בארץ כלם היו מפרישין עצמם בדרך השני. ואולם הם עומדים על הענין השלישי אשר הוא הכרחי להם ואשר יחסר חקו ממנו ויסגף נפשו בו נקרא חוטא:
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא. כי אחרי שהאדם מורכב מעצם גשמי שהוא הגוף הנוטה תמיד כל עוד היותו עלי ארץ רק אל ההנאות הגופניות ותשוקות חמריות, ומעותד בבוא יום פקודתו אל הבליה וההשחת', ומעצם רוחני שהוא הנפש הקימת ונשארת גם בכלות הגויה, ונוטה גם פה עלי ארץ רק אל ההנאות הרוחניות שהן העיון וההשכלה, ועשיית הטוב והישר, הלוא מעצמו ישפוט כל משכיל, כי יותר טוב לאדם להשקיף תמיד בכל מפעליו רק אל חלקו הטוב היקר והמעול' שהוא הנפש הנחצבת מצור רם ונשא בהיות' חלק אלקי ממעל, כי אז תהיינה כל פעולותיו גם טובות ונכוחות כמאה"כ "קדושים תהיו כי קדוש אני" וכו' מאשר ישקיף רק על חלקו הנבזה שהוא הגוף, כי אז תהיינה גם פעולותיו רעות ובלתי נכוחות בהשקיפן תמיד רק אל הנאות הגוף ותשוקות החומר כמאה"כ אשר הושם בפי אנשים כאלה לאמור "אכול ושתוה כי מחר נמות" (ישעיהו כ״ב:י״ג) כי כן נוסד בכלל גם בטבע כל אדם, כי רק האיש המייקר נפשו ויחשוב עצמו בתור האדם המעלה, ישמר רגלו מלכד ביון הרשעה, כי אם ייטיב פעלו ויישר ארחו, אבל המבזה ומקטין ומשפיל כבודו בעצמו, עד שיהי' קל או רשע בעיניו, הלא ילך מדחי אל דחי לבושות תמיד בשאט בנפש מעשים אשר לא יתכנו, וע"כ כמו שאמר שמואל אל שאול בהוכיחו על פניו דרכו, בעבור הקטינו את עצמו בבחינת גדולתו ומעלתו המדינית, "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" וכו', כן הזהיר התנא (פ"ב מאבות) בבחינה מוסרית את כל איש ישראלי לאמר "אל תהי רשע בפני עצמך" גם החוקר בס' המדות העיר על זה באמרו שאף שראוי לו לאדם לדעת כי הוא בן מות (ר"ל בבחינת גופו,) והדברים אשר לאדם ודברי המתים ר"ל המקרים והפגעים אחר יגיעוהו בעבור היותו בן אדם המעותד למות, ראוי ג"כ לו לדעת בכל זאת יעשה כל פעולותיו כאילו אינו בן מות, ר"ל שיזכור בכל פעולותיו המוסריות תמיד, כי הוא בבחינת נפשו אשר דרך נתיבה אל-מות יקר ונכבד מאוד, ועפ"י הדברים האלה הלא יקשה לנו להבין עצת עקביא בן מהללאל שאמר "הסתכל בשלשה דברים" וכו' כי בהשקפ' ראשונה, ולפי מה שאמרנו למעלה יסבב זכרון פחיתיות אלה שנוצר האדם מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה ההפך ממה שרצה השלם הזה, כי בהסתכל האדם על זאת, הלא יושפל כבודו ותקטן מעלתו בעיניו עד שיעשה כל אשר יחפוץ בשרירות לבו, מבלי אשר יחוש עוד על כבודו ויקרת מעלתו, וכאשר ישים עוד אל לבו גם מהירת חליפת ימי חייו, הלא ישתדל ויתאמץ בכל עוז להתענג מהר בתענוגים גופניים וחמרים זה שבתו בית חומר מעט עלי ארץ, באמור לנפשו הבחינ' חמרית וגופנית "שיננא חטף אכול, חטוף שתי דעלמא דאזלינן מיניה לבי הלולא דמיא" מאמר שאמר שמואל לתלמידו ר' יהודה רק בבחינה מוסרית להזהירו שימהר ויחוש לעשות הטוב והתושיה בארץ ככל אשר תמצא ידו בקוצר ימי חייו עלי ארץ? ואף שרצו קצת החכמים לבאר דברי התנא השלם הזה באמרם שבעבור היות שלש סבות מביאות את האדם לחטוא שהן הקנא' בהון ורכוש זולתו והחמדה המחוברת אליה לקנות כמוהו עושר ונכסים, התאוה הגופנית והתשוק' החמרית אל הנאות חושיות ובשריות, והגאוה ורדיפת הכבוד המדומ' כמאחז"ל "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ר"ל מאשרו הזמני והמוסריי ע"כ אמר שזכרון אלה שלש ענינים מציל אותו מנפול ברשת אחת מהנה, כי בהעלות על לבו תמיד מקורו הנבזה לא יתגאה על זולתו ולא יחפוץ בכבוד ובזכרו כי כל קניני הזמנים יכלו ורמה ותולעה אחריתו לא יקנא רעהו בעד הונו ורכושו, ולא יחמוד אותם, אף לא יתאוה להתענג בתענוגי בשרים בשומו על לבו, כי יעמוד למשפט לפני אדון כל, בכל זאת לא נחה דעת הרב ז"ל בזה בעבור הספקות אשר העיר עליו בדברים נכוחים ומבוארים, (עיין בפנים הספר,) וע"כ באר דברי התנא באופן אחר ואמר, כי הראיה היותר נצחת על השארת הנפש היא, כי רק מה שנתהוה מדבר הנפסד ישוב אחר זמן מה להיות נפסד ג"כ, ד"מ צמחי ופרחי השדה או זרעוני גינה אשר נתהוו רק מעלי השדה אשר בלו, או מזרע למינהו אשר נשחת תחילה בארץ אחרי אשר נזרע, יכלו וישובו ג"כ לעפר כבוא עתם להיות נבולים, אבל הנפש אשר לא תתהוה מהעדר הקדום כי היא עצם פשוט ורוחני הנאצלת ממקור האלקים עליון, היא לא תוכל להיות נפסדת ככלות הגויה, כי אם לשוב עוד אל מקורה ואל בית אביה כנעוריה, [וע"ז מורה לדעתי מאה"כ (קהלת) "וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", אשר יתורגם,] וע"ז העיר גם התנא באמרו "הסתכל בשלשה דברים" וכו', ר"ל בן אדם שים תמיד אל לבך, כי רק בעבור היות גופך וחמרך בא מטיפה סרוחה שהוא ההעדר הקודם להויה, הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה שהוא ההעדר האחוז בעקב החומר, וע"ז תשפוט מעצמך, כי נפשך האצולה ממרומים ורוח אלקים אשר יפעמך לא יכלו בכלות בשרך ושארך, אחרי שאינם הוים מדבר הנפסד, כי אם ישארו לנצח, וישובו אל האלקים, וע"כ "אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו', ובשומך זאת תמיד אל לבך "אי אתה בא לידי עבירה", כי רעיון זה שתשאר הנפש ותעמוד למשפט על כל מעשיה לפני הי"ת השופט כל הארץ ישמור בעליו מחטוא, וע"כ שבחו חז"ל גם את עקביא בעל המאמר הזה, אשר בלתי ספק שמר מוצא שפתיו זה מאוד כל הימים, שהי' ירא חטא יותר מכל זולתו, עד שיראתו זאת הסבה אותו להשאיר עומד בדעתו אשר בעין חכמתו חשב אותה שהוא אמיתית, ולא רצה להחליפה בדעת חביריו, אף שאם הי' מסכים עמהם היה נעשה מהם לראש ולאב"ד, כי כן משפט יראי ה' האמיתיים, כי בעד כל הון ומחיר כל קניני הזמן והכבוד המדומה לא ימכרו האמת האהוב להם מכל וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם דברי ר"ח בן דוסא שהחל בהם, "כל" שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", ר"ל שלא יסור מדעתו שהשיג והכיר בחכמתו שהיא אמיתית בעבור שום סבה בעולם, כי לעון ומרי גדול וכמעל בה' אלקי אמת יחשב לו להכחיש האמת אשר השיג בשכלו. דבר קדוש הוא להגיע האדם אל שלמותו המכוון שתהיה השקפתו באופני חיותו אל הטוב שבשרשי מציאותו לא על הרע שבו. וזאת העצה היא מבוארת התועלת כי ההחחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו כי על זה הענין תפס שמואל על שאול כשפשע בשליחותו וא"ל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך (שמואל א ט״ו:י״ז-י״ח). אמר כי היה לו להסתכל מאין בא מראש שבטי ישראל וגם שהוא הווה להם למלך והשליחות אשר הוא הולך אליו. כי לפי יוקר התחלותיו ושרשיו כן צריך ליתן את הדין, וזה המוסר החזיק בו החוקר וכתבו בפרק י"א מהמאמר העשירי מהמדות זה לשונו. לא כמו שכתבו המזהירים כי האדם ראוי לו לדעת הדברים אשר לאדם ודברי המתים כי הוא בן מות אבל יעשו בכל הדברים כאלו אינן בני מות וכל הדברים יעשה לחיות כפי היותר נבחר אשר בו. הנה אם קטון הוא בשיעור ובכח וביקר יתר מאד יתעלה. ראה כמה ערבים דברי החכם אשר בהם למד דעת ויראת ה' בשיסתכל האדם תמיד אל שרשיו היקרים ויעצים עיניו מדברי המתים ומהחלט על עצמי כי הוא בן מות לפי טבעו אשר הם דברים המפילים עליו חבלי שינת ההתרשלות תנומת העצלות והרפיון אבל שישים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה אשר אם קטן הוא בעיניו, על דרך האמת הוא גדול יתר מאד וזו עצמה עצת המשוררים בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש ומוסרי'. אמרו שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תלים מ"ה). ירצה שכחי עמך ובית אביך החמריים וזכרי כי ממקום קדוש לוקחת דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. והוא עצמו מה שכוון מהמאמר האלהי הקדוש שנאמר (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ירצה לא תתרשלו במנהג הטהרה והנקיות בטענות פחיתות חומריכם כי קדוש אני ה' הנותן רוח בכם והנופח נשמותיכם כמו שנזכר. ונאמר (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והנה לפי זה יש תימא נפלא על מאמר עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ג). וזה כי הוא מבואר ממה שאמרנו כי זאת אינה עצה כי אדרבא בזכרו התחלותיו הפחותות יתיר עצמו לדברים פחותים וגרועים ולא ישים אשם נפשו עליהם. והרי איוב לא היה פוטר נפשו מן הדין אלא בטענות אלו עצמן. אמר אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך (איוב י"ד). כי באומרו אדם ילוד אשה וכו'. הוא עצמו מה שאמר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. ובאומרו כציץ יצא וימל וגו'. הוא מה שאמר ולאן אתה הולך. ירצה כי במעט הזמן הוא נעתק ממקומו זה ויברח אל מקום רמה ותולעה אשר נסעו אבותיו. ואמר ידעתי שלא נעלמו ממך שני אלו הענינים ואיך תביא אותי במשפט עמך כאלו הייתי מהתחלה נכבדת או שהיה לי מציאות קיים באמת בצדק אפטר מדינך, והנה אם כן איך יצדק אמרו כי כשיסתכל שבא מטפה סרוחה או שהוא הולך אל מקום עפר רמה ותולעה יתרחת מעשות פעולות מגונות אדרבא יעוררוהו להפנות לבו אל הבטלה והשעשוע בעודו בחיים על דרך שאמרו בעירובין (ר'ד.) אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף אכול חטוף ושתי דעלמא דאזלינן מניה לבי הלולא דמי. עם שהמאמר הזה הוא משל הטוב האנושי הראוי לדרוש אותו בעוד בחיים חייתו מכל מקום הוא משל בפי ההמון בהפך מה שישים עקביא לפניהם. גם כי לפי מה שפירשו הראשונים במאמר הזה יש בו פקפוקים אזכור אותם אחר שאזכור פירושם: והוא כי לפי שהאדם עשוי לחטוא בא' משלשה סוגי חטאות תחתיהם יעמדו כל מיני העבירות ואישיהם והם אשר זכרו החכמים (אבות פ"ד) החמדה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כי אין אדם אשר יחטא רק בשלשה ענינים אלו אם לקנות ממון או שום תועלת או לרדוף אחרי ההנאות והתאות הבשריות או ברדפו אחרי הגאוה והכבוד. והנה בזכרו מאין בא יתרחק ודאי מהגאוה כמו שאמר החכם (חו"ה שער הכניעה פ"ה) תמהני מי שעבר מעבר השתן שני פעמים איך יתגאה. ובזכרו לאן הוא הולך יבזה הקנינים המדומים כי למה ירדוף אחריהם ומחר יוצע רמה תחתיו. ובזכרו לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון יתרחק מדרכי התאוה וחמודותיה כי ידע כי רע ומר תהיה באחרונה בפקוד חשבונו ממנו וכמ"ש החכם (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותיך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. והנה עם זה ימצא מוגבל בכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וזאת היא כוונתם דרך כלל ועם שהם דברים נכונים מצד עצמם יראה שיש לפקפק אם היתה זאת כוונת החכם מפני חמשה דברים. האחד כי בואו מטפה סרוחה לא יספיק להרחיק האדם מן הגאוה מצד שכל בני אדם שוים בה ולמה לא יתגאה האדם בהכירו לעצמו יתר שאת בחכמה וגבורה עושר ובכלמעלה על בני גילו אשר אב אחד ילדם ויכוננו ברחם אחד. והשני למה יזכור ג' דברים יזכור לאן הוא הולך ויועילנו להרחיק הגאוה כי איכה מעלה רמה יבקש ומחר תהיה רמה אחותו ומה אם יספיק זכרונו להרחיקו ולהפליגו מבקשת הדברים הזמניים אשר הוא צריך. לקצתם כ"ש שירחיקנו מהנמאסים ומהמתועבים הנמשכים מהגאוה וגודל לבב. והשלישי כי מה לו לזכור שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה די לו בשיזכור כי מחר הולך אל בית עולמו ויעזוב לאחרים חילו ואף על פי שלא תשלוט רמה בבשרו והרביעי כי בכלל השלישית הם כלם כי הזוכר את החשבון יפחד ויחרד לבבו ליום דינו וישמר מכל אשר יבוא לידי חשבון מאי זה מין שיהיה וירא אלהים יצא את כלם וכך שנה לנו רבי בתחלת פרק שני הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה הבט מה למעלה מהך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין ושלש אלה כלם מענין החשבון הם כמו שהוא מבואר ואם כן החשבון לבד יספיק להרחיק האדם מהעבירה ולמה יפליג עקביא בדברים. החמישי כי הנה דבריו נראין סותרין זה לזה כי אם הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה איך יצייר שיש לו ליתן דין לפני מלך המלכים והוא ידוע שאין שם מקום המשפט וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו (קהלת ט') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה והכוונה לו כי כשם שאין שם דין ותשבון אלא כליית הגוף והפסדו ככה אין לו לתת את הדין בשום מקום ובשום ענין וההמשך הוא הכפירה וההסתה הכוזבת. אמנם הכוונה לעקביא בן מהללאל יתכן שיהיה הענין הנכבד עצמו שאמרנו והוא ליקר ולקלס החלק המעולה שבנו ולהחשיבו ולהקפיד מאד שלא לחלל כבודו לעשות דבר מגונה שלא יאות לעשותו מצד מעלתו. ולזה אמר שישים כל אדם אל לבו אלו שלשה דברים ולא יבא לידי עבירה והם *התחלות ההויה וכו', כונתו כי לדעת החוקר יצטרך כל דבר נמצא שלש דברים להויתו, א' החומר הנושא ההויה, ב' ההעדר הקודם לה, ר"ל הסרת הצורה הראשונה שהיתה תחילה החומר ההוא, כי רק אז יוכל להיות דבר חדש אם יוסר מהיות מה שהי' בתחלה, "ד"מ חלקי העשב והחציר אשר תאכל הבהמ' למזונה צריכים תחילה להסיר ע"י העיכול במעיה צורת העשב והחציר בטרם יוכלו להשתנות ולקבל צורת דם או בשר הבהמה ולהיות חלק ממנה, ג' הצורה החדש' אשר תקבל עתה, ועל שלש אלה רומז התנא כי מאמר "מאין באת" "וכו' יורה על חומר האדם אשר ממנו יתהווה והצורה אשר קדמה להויתו אשר נעדר' היותו, ובמאמר "ולאן אתה הולך" וכו' רומז על ההעדר הקודם להויה, כי להוית הרמה והתולע' צריך אתה להפשיט תחילה מחמרך צורת הבשר האנושי, למען תוכל לקבל אח"כ צורת הרמה והתולע', ומאמר "ולפני מי" וכו' מורה על הצורה, כי רק בעבור היות צורתך בצלם אלקים, אינה נפסדת ועתיד' לתת דין וחשבון לפני יוצרה, כי מאתו היא שלוחה הנה עלי ארץ ואליו תשוב. התחלות ההויה שזכרם החוקר. החומר הנושא ההויה. וההעדר הקודם לה. והצורה ההווה. כי באומרו מאין באת מטפה סרוחה זכר מה שהוא ההיולי להויה בלי ספק. אמנם ההעדר זכר אותו ורשמו במה שאמר לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה לפי שההעדר ההוא הוא הכרוך בעקבי כל הווה והוא המחייב הפשטת הצורות ההוות והמרתן בזולתן אשר היו נעדרות כמו שמפשיט החומר הבשרי צורת הבשר האנושי ולובש צורת עפר רמה ותולעה אמנם הצורה היא מבוארת באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כי באמת הצורה ענין אלהי שלוח מאתו יתעלה להחיות פגרים מתים והוא מחוייב להשיב שלחו דבר כציר נאמן. ובמדרש פרשת זיבה (ויקרא רבות פ' י"ט) תנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו'. רבי אבא בר כהנא בשם רבי פפי ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתן דרש רבי עקביא מתוך תיבה אחת וזכור את בוראיך (קהלת י״ב:א׳). בארך בורך. בארך זו ליחה סרוחה בורך זו רמה ותולעה. בראך זו מלך מלכי המלכים הקב"ה שעתיד ליתן לפניו דין וחשבון בימי בחירותיך בימי טליותך עד אשר לא יבא וגו' (שם). והיא היא כוונת רבי עקביא בזכרון אלו ההתחלות בדברי שלמה החכם. אמנם כוונת שלשתן כי ההסתכלות על אלה הדברים יועיל לו מאד לברור החלק המעולה שבו ולהוציא יקר מזולל ולהחשיבו. וזה כי כשיסתכל מאין בא ולאן הוא הולך כמו שאמרנו ידע וישכיל ממוצא דבר כי ההעדר אשר בהתחלתו הוא האחוז והכרוך בעקבות החומר והוא לבדו המחוייב אל ההפסד. אמנם הצורה שהיא עקר ההויה היא שכלית וקיימת ונשארת להתיצב לפני בוראה ומצדה הוא עתיד ליתן את הדין לפניו ולא יחשוב שהוא בן מות מצד היותה נפסדת בהפסד החומר הבא למקום עפר רמה ותולעה מקום שאין שם דין כמו שאמרנו. והוא עצמו מ"ש בסוף פרק רביעי מפרקי אבות ודע שהכל בא לפו החשבון ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שעל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. יזרז שלא יבטיח היצר הרע אל הנפש ההמלט מהחשבון הזה לאמר כי ביום צאת רוחו ושובו אל אדמתו מיד אבדו עשתונותיו והנה הוא מוצא חסרונו ופחיתותו מנוס וכתריס לפני פורענותו כי אין הדבר כן ויש לך להביא ראיה על זה ממה שאתה רואה בעיניך בחלקי הוייתך אשר אי אתה יכול להכחישו בשום פנים. וזה שעל כרחך אתה רואה שנמשך מן ההתחלה האחת שהוא החומר מה שראוי לפי טבעו והוא היצירה בבטן אמך והיציאה לעולם הזה ע"י הלידה. ומן ההתחלה השנית שהיא ההעדר על כרחך אתה מודה שנמשך ממנו מה שיחוייב לפי טבעו והוא היות הצורה החיונית שהיתה נעדרת מתחלה והפשטתה מפני צורה אחרת אחרי כן ע"י המות. ואם כן על כרחך אתה מודה שימשך מהחלק השכלי שבך והוא הצורה המיוחדת לך מה שיחוייב לה והוא לתת דין וחשבון מכל מעשיה לפני מלך המלכים הב"ה. והיא ראיה חזקה ועצה שלמה הסכימו בה הכל אשר עליה מיוסדת המדה הנכונה אשר קראוה החכמים יראת חטא שאינה אלא ההכנעה מעשות דבר מגונה לפי טבעו. וכמ"ש על עקביא בן מהללאל עצמו במסכת עדיות (פ"ה מ"ו) לא ננעלה עזרה על אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שבחוהו בשהיה עיקר החלק החשוב שבו והיה ירא מאד מהחטיאו והביא עליו שום פגם. אמרו עליו (שם) שהלכו אליו כל חכמי ישראל ואמרו לו חזור בך מד' דברים הללו ונעשה אותך אב ב"ד לכל ישראל והשיב מוטב שאקרא שוטה כל ימי ולא אהיה שעה אחת רשע בפני המקום שיאמר שבשביל שררה חזר בו. הנה יראת חטאו מפורסמת מאד במה שחשש למה שיליזו עליו הבריות לומר מפני שררה חזר בו ואין רוח המקום נוחה במי שמכניס עצמו במקום חשד הבריות שיש חלול השם בדבר ולזה אמר שחלילה לו מהיות רשע שעה אחת בפני המקום. והנה הבריחה מהשררה תחת זאת היא מצרף היראת חטא בלי ספק והיסוד אליה אינו רק התיקרות נפשו בעיניו ובלתי התנכרותו בה. וזו נראית כוונת המאמר שזכרנו ראשונה היוצא מפי המפורסם שבחסידים אנשי השם רבי חנינא בן דוסא שאמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה כי כל שמכיר את נפשו והיא היתה יקרה בעיניו וירא וחרד מאד על שמירתו מהחטיאה הנה באמת הוא ידרוש החכמה כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת כלומר כל עוד נפשו בו כי א"א זה בלא זה. והשנית שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה הנה הוא חטא גדול מצד עצמו ואחר שיראת חטאו קדמה לו לא יסור ממנה בשום צד כמו שעשה עקביה בן מהללאל שלא סר מחכמתו שלמד מרבותיו מפני יראת החטא שלא יאמרו וכו'. אע"פ שבשעת פטירתו צוה לבנו לחזור מהן (שם מ"ז) וא"ל ואתה למה לא חזרת אמר ליה אני קבלתי מהמרובים והם קבלו מהמרובים הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי ואתה קבלת מהיחיד וכו'. כדאיתא התם ואם זה החסיד נתקיימה חכמתו בידו לפי שנראה לו שום צד חטא להעזב מקבלתו על זה האופן. כל שכן למי שישב ויסיר החכמה מלבו שהוא עון גדול. וירא חטא ודאי ימלט ממנו ולזה על כ"פ חכמתו מתקיימת. אמנם מי שלא קדמה לו הכרת נפשו ויראת חטאו על זה הענין אלא שנדמה לו החכמה כאחת המלאכות הנה אי אפשר שתתקיים בידו לפי שאינה נדרשת ממנו לעצם צרכה וענינה המיוחד שהוא שמוש נפשו וקישוטה אלא לענין מקרי חצוני בעושר והכבוד וכדומה שבהסתלק הצורך ההוא או שלא יעלה בידו יסתלק העסק בה. והוא עצמו מה שאמר המשורר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב וגו' (תלים קי"א). ירצה כשיהיה ראשית מחשבת החכמה ותכליתה יראת ה' יורה על שכל טוב לעושה שניהם כי ודאי ימצאו שניהם יחד ולא עוד אלא שיתקיימו בידו באופן שתהיה תהלתו עומדת לעד. וזו היא כוונתם באומרם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) כי מי שקדמה לו היראה אין ספק שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. כי אם ידע עושה מפי עצמו ואם לא ידע עושה מפי אחרים. ולכן אמרו (שם) שאיש כזה דומה לאילן ששרשיו מרובין וכו'. שאפי' כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו והוא אומרו חכמתו מתקיימת לפי שהמעשים אחוזים בשרשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה. אמנם על מי שמחסר את חקו בזה אמרו חז"ל (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה וסוף שלא תתקיים בידו כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו. וזה המשל כוונו הנביא באומרו (ישעיהו ל״ג:ו׳) חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ולזה בהכרח יהיו מעשיו מועטין ולסוף תתבטל חכמתו. וגם יתכן לומר חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת בבחינת שומעיה לפי שהדברים היוצאים מפי האומרים מעט ועושין הרבה הם מקובלים ומתקיימים ביד שומעיהם. אמנם העושים בהפך דבריהם אינם נשמעים וחכמתם אינה מתקיימת ביד השומעים *כי הדברים וכו', עיין למעלה ח"א דף ל"ה ע"ב שער ד' ותראה כי דברי החוקר צריכים להיות כן, "כי הדברים אשר בפעולות ומעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת", ע"כ ור"ל כי מעשי ופעולות החכם המורה או המוכיח את העם צריכים להיות לפתות מסכימים לדבריו, אם גם לא יהיו יותר טובים מהם באופן שיאמנו המאמרים מהפעולות. כ"א לא יסכימו יחד יבזו השומעים את דבריו ויכחישו, ויאמרו לו כעין מה שאמרו לבן עזאי ביבמות ס"ג ע"ב "נאה אתה דורש, ואין נאה מקיים", (ועיין ס' בראשית דף רט"ז ע"ב בביאורי פי' אחר בדברי החוקר האלה,) וע"ז יורה לדעת הרב גם דברי התנא "כל שמעשיו, (ר"ל הטובים) מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת ר"ל דברי חכמתו אשר יורה לזולתו עושים רושם בלב שומעיהם ומתקיימים אצלם, משא"כ בהפך "כל שחכמתו מרובה", ר"ל שלא יסכימו מעשיו עם דברי חכמתו ותוכחתו אינם עושים רושם בלב השומע אותם ואינם מתקיימים. כי הדברים אשר אצל הפעולות והמעשים פחות יאמנו המאמרים מהפעולות אבל יבזום ויכחישום כמו שכתב זה החוקר בראשון מהעשירי מספר המדות וזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד' והוא מאמר נכון מאד לכל אחד מהפירושים. והנה לפי שהיראה על זה האופן היא יסוד כל המצות האלהיות יסבול שאמר עליה משה עליו השלום (דברים י׳:י״ב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו': הכוונה אינך צריך להשלים כל מצות ה' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך ולשמור כל חקותיו ומצותיו אשר ייטב לך בהם רק היראה לבדה שאם תקדם היראה הכל ימשך ויסכים מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) וכי יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא כי באמת לגבי דידיה דבר קטון היא להכין חלקי עצמו וליקר החלק המשובח ולירא עליו פן יתקלקל בידו. האמנה כי זה הפירוש לא יסבלוהו הטעמים ותכן פירושו עם אלו המאמרים הנלוים אליו מחז"ל יתבארו במקומו ב"ה. הנה מכל זה נתבאר אמות מה שהנחנוהו ראשונה מחיוב השקפת האדם אל החלק המעולה שבו ולא אל החלק הפחות רק להשמר מאד מפני פחיתותו כנזכר. *ועם היות וכו', להבין דברי הרב ז"ל אלה עיין ביאורי תחילת תוכן שער ל"ג (ס' בראשית דף רס"א ע"א וע"ב) כי שם מבואר הכל על נכון. ועם היות שראש חכמי המחקר דבר בזה המוסר והזהיר עליו השיעור שזכרנו הנה באמת הם לא הגיעו לסוף תועלתו ולא באו עד תכונתו: לפי שהם חלקו זה השכל אשר בנו לשני ראשים. האחד הוא המעיין ויודע בעניינים העיונים ההכרחיים אשר לא סודר ממנו פועל ומעשה כלל. והשני הוא השכל המעשי אשר יעיין בענינים האיפשריים אשר ממנו יסודרו הל המעשים האנושיים כמו שכתב זה החוקר בתחלת דבריו לספר המדות באומרו כל מלאכה וכל למוד וכל מעשה וכל בחרה. כי המלאכה והלמוד הם המעשי והעיוני אשר בשני חלקי השכל והמעשה והבחירה הם הפעולות הנמצאות בחלק החמרי וחלקם לשנים האחד מה שיעשה לפי מה שיזדמן אליו לפי הרצון לבד וקראו מעשה. והבחירה הוא הפועל הנעשה בעצת השכל המעשי אשר במעשים האנושיים כנזכר. והנה הם לא ראו שיפול בחלק השכלי לא שום זכות ולא חובה לשמים כלל כי החלק העיוני לא יסודר ממנו לפי דעתם שום מעשה בחלק הגופיי ואשר יסודר מהמעשי היושר בו או החטא והוא אצל הדת המדינית או אנשיה לא אצל האל יתברך כלל. ואין ספק שאם זרח עליו אור התורה והמצוה היה מרגיש כי מהשכל העיוני אשר בו יסודרו כל המצות האלהיות כי השכל הגוזר בעיונו במציאות האל יתברך וידיעתו באלו הנמצאות כלם ומשגיח בהם ומנהיגם ברצונו המוחלט הוא עצמו יגזור במציאות הנבואה ומצות התורה ובאמות שכרה ועונשה וממנו חוייבו כל אלה המעשים האלהיים המוטלים חובה על האדם לעשותם. והיה מוצא המעשיים היוצאים לחוץ שלשה מינים חלק מסודר מהעיוני והם המצות התוריות. וחלק מסודר מהמעשי והם הענינים האנושיים ושניהם תחת הבחירה וחלק בלתי מסודר משום אחד מהם רק מהרצון לבד אשר קראו הוא מעשה אשר הוא באמת אינו פועל אנושי בייחוד כי הוא משותף לכל הבעלי חיים המתנועעים ברצון. אמנם לפי חלוקתו עקר המעשים אשר בהם יוצלח האדם חסר מספרו. כי עקר הצלחת האדם וישועת נפשו נא ימצא לו רק במה שנפרד בו משאר הנמצאות השפלות כלן בפעולותיהן ובתכליותיהן העולות במעלה על כל אלה הדברים המורגשים וזה לא ימצא בשום צד רק בהתנהג במעשים אלהיים מגיעים אלינו ע"י החלק השכלי הגוזר לשמוע אל דברי הנביא ולהאמין מצותיו אשר ידבר בשם ה' ולירוא מפניו, כמו שעל ענין זה אמר החכם בחכמתו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת י״ב:י״ג-י״ד). כי הוא כבר העביר החפוש בכל אותם הפעולות אשר כרם החכם שם על סדרם ולא מצא שיהא לאדם בהם ולא בשום אחד מהם יתרון המחייב זולהמצא אליו משאר הנמצאות אשר עליו שאל פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו' (שם א') רק מצא יתרונו מצד זה החלק השכלי אשר עיונו יחייב על יראת האלהים הנפשיית. והפעולות אשר יסודרו מהעיון ההוא שמור מצותיו ואמר כי זה כל האדם ולא זולת וכבר התחלנו לדבר קצת בזה בתחלת שער ל"ג וזכרנו מה שנטה הרב המורה אחר הדעת הפלוסופיא ונלחץ בעניינו עיין עליו כי הוא ענין נכבד מאד. והנה א"כ הוא מבואר שתועלת זה המוסר אשר זכרנו וטוב הישרתו הלא לנו הוא ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אשר שם לפנינו לפי שהחטא הנופל בהם ובכל אחד מהם הוא חוזר אל זה החלק הנכבד אשר בנו *כי ע"ז תמצא וכו', יען כי לפי האמור עד הנה רק השכל העיוני המאמין בה' ובתורתו יחייבנו לעשות כל המעשים שנצטוינו בה, ורק בעבורו תהי' יראתו על פנינו ע"כ יחס הכ' גם כל חטאות האדם רק אל הנפש (שהיא השכל העיוני,) באמרו "ונפש כי תחטא, ואשמה הנפש ההיא, הנפש החוטאת" וכו', ורק אונקלס אשר תרגם התורה בל' ארמי ללמדה ולהבינה להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו זאת, כי השכל העיוני לבד הוא העיקר בכל מעשיו ופעולותיו המוסריות, כי אם יחסו הכל אל הגוף הנרא' העושה אותן בפועל, (אף שהוא באמת החלק הפחות באדם ומעלתו גרועה ממעלת הנפש,) תרגם מאה"כ "ונפש כי תחטא, ואינש ארי יחוב", כי על זה תמצא בכל מקום שהתורה תולה החטאים והאשמות והעונשים בחלק ההוא כמו שאמר (במדבר ה׳:ו׳) ואשמה הנפש ההיא, הנפש האוכלת את הדם, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א). וכן תמיד. לפי שהחטאים נתלין במקור הפעולות ושרשם והיא הנפש והיא תשא את עונם כמו שאמר (יחזקאל י״ח:ד׳-ה׳) הנפש החוטאת היא תמות כי הכל הוא לפי חוזק אמונתה או חולשתה וקרא דוקא בלי ספק. אמנם אנקלוס שהסב בכל מקום מלת נפש אל האיש הנה הוא דבר אל ההמון כפי הראוי להם כי הם יותר יחושו אל הגופות ואם הם החלק הפחות שבהם כמו שביארנו בתחלת השער הקודם. ולזה נראה באמת כי אל עם ה' אלה בייחוד כיוון החכם במה שאמר במאמר שזכרנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לפי שאין יראת חטא בזולתה מהאומות ואין לעכו"ם ולחכמיהם חלק באמונה כלל. וזה אשר נתיחדו בו במעמד האלהי אשר נאמר בתחלתו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ולבסוף (שם כ') כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו להורות כי אם אין אמונה אין יראה ואם אין יראה אין אמונה כי הענין הראשון יחוייב מחבירו בהמצאו ונפסק בהעדרו בלי ספק. והנה לפי ששלמות האדם כפי מה שנזכר הוא תלוי בשלמות זה החלק השכלי והוא במה שתצליח ותשכיל נפשו בטוב עיוניה הדעות הנכונות האמתיות כי אז תבין יראת ה' ותרתע מפניו כמו שהונח גם בתקון הכח החמרי אשר עליו מוטל להוציא אל הפועל המעשים המסודרים מזאת ההשכלה והיראה כשיהיה מזומן ונכון לפניו לעבוד עבודותיו מבלי שיטה אל הטבע הבהמי המשותף או הקרוב אליו. לזה תראה מזה החלק התוריי אשר לפנינו שיסדר אלו שני הענינים בזה אחר זה. ראשונה יישיר במה שתסור הנפש מדעות פחותות ודמיונות נפסדות המרחיקות אותה מכל דעת ותבונה. ואחר יישיר במה שירחיק הכח החמרי מהיותו נטרד אחר הבהמיות בתאוותיו הנפסדות והשיבו שומע ונכנע אל מאמר השכל ועבודותיו. ובסוף יבאר הכוונה ותכלית ההיישרות וזה יתבאר כפי מה שנאמר אחר שנתעורר אל קצת ספקות שראוי להתעורר אליהם בזה החלק:
קול התור
נ) חכמת סופרים (תקוני זהר, תקונא שבעין ביאור הגר״א שם) אחד מהדברים שמנו חז״ל בעקבות משיחא חכמת סופרים תסרח (סוטה דף מ״ט), ורבנו מבאר בתקוני זהר (דף קל״ט) כי זה מכוון לחכמת רמזים גימטריאות, וכן למעשה וחשבון (ביאור הגר״א תקוז״ח דף ה׳) המתגלים ע״י משיח בן יוסף. אלה הם ביעודו של רבנו הגר״א שהוא נהורא דמב״י ולכך נחית משמיא. לגלות רמזי התורה בעקבתא דמשיהא וכנודע סבל רבות מזלזולים בענין זה.