קהלת ט:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, חובות הלבבות והאמונות והדעות

^*תוכן דבריו בקוצר הוא, כי בכל מלאכת מחשבת, אם תהיה נגמרת בשלימות צריכין הפעולות השייכין אליה, להיות בלי תוספת ובלי מגרעת, כי שניהם יחד אינם מביאים אל התכלית הנרצ'. וע"כ פוסל בקרבן מום יתרון אבר כחסרונו, וכן אחז"ל גם בטרפות "כל יתר כנטול דמי." וכן השתדלו החוקרים לתת לכל נמצא אשר ירצו לבאר, גדרו המייחד אשר עליו איך להוסיף וממנו אין לגרוע אם לא ישוב לעצם אחר, והמשל בזה לבאר גדר החי אמרו שהוא עצם נזון ומרגיש, ואם תחסר ממנו תאר ההרגש' לא יהי' עוד בגדר בע"ח, כי אם צומח שהוא עצם נזון לבד, ואם תוסיף עליו מהות הדבור, ישוב להיות אדם, שגדרו בשלימות עצם נזון חי מדבר, וכן בחכמת ההנדסה גדר הנקודה הוא להיות בלי אורך ורוחב מוגבל והשטח, בעל אורך ורוחב, והקו ממוצע בין שניהם, כי הוא אורך בלי רוחב ואם תשלול ממנו גם האורך ישוב להיות נקודה, ואם תוסיף עליו הרוחב ישוב להיות שטח, והגשם נוסף על שלשתם, כי הוא בעל ג' מרחקים ר"ל אורך ורוחב ועובה, וכן גדר האדם לפי דעת הרב בשעריו הקודמים הוא אדם, איש, אשה או נחש, ור"ל כי בעבור חלק הגשמיות שבו שהוא גופו וחמרו יכונה בשם אשה בכלל, או חוה בפרט בעבור הצטרכות ותשוקת החומר תמיד אל הצור' כתשוקת האשה לבעל' או בשם נחש בעבור דמיונו לנחש הקדמוני בבחינת הסתתו את האדם לרעה, כנודע שרק התשוק' החומרית והגופנית תסבב כל חטאת האדם, ובעבור חלקו השכלי אשר יעשהו מכשר לעשות כל פעולותיו בהשכל ובדעת ולהודיע מחשבותיו לזולתו בדבור פיו יקרא איש ביחוד להבדילו משאר בע"ח חסרי השכל המעשיי הזה אשר כל פעולותיהם רק על פי חוקי הטבע שהוטבעו בקרבם, ורק ע"צ העברה והשאלה יאמר עליהם (בראשית ז׳:ב׳) איש ואשתו: ובעבור מעלתו הרוחנית ושכלו העיוני אשר לו הכשרון לעיין ולחשוב במושכלים אלהיים ורוחניים יקרא אדם בבחינה אמיתית, אפם מעלתו זאת נסתרת ובלתי מושגת מההמון, גם הרבה חכמים לא הזכירוה ושמו לגדר האדם רק המלות "חי מדבר" שתואר מדבר יאות לו גם לפי שכלו המעשיי לבד, ורק אריסטו העיד עליה, באמרו שנקש האדם מתחלקת לשני חלקים, הא' יודע, ר"ל משיג המושכלים הרוחניים האלהיים, והב' מדבר, ר"ל הוא רק בעל כשרון הדבור ושכל המעשיי, ועל היות רק חבור ג' אלה, ר"ל החומר, השכל המעשיי, והשכל העיוני ברוחניים יחד טוב ונעים תחת כי לא טוב היות השכל המעשיי, ואף כי הנפש הבהמית באדם לבד, רמז קהלת באמרו "יש אחד, ואין שני לו וכו', טובים השנים וכו', והחוט המשולש וכו'", כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל. גם על כל זאת רומז לדעתו סיפור קורות קין והבל והנולדים מהם, כי מקורותם הפרטיות אשר קרו באמת, יודעו ג"כ קורות כל בני אדם בכלל בכל המקומות והזמנים, ויאומת הענין הנכבד הזה, כי מה טוב ומה נעים חבור ושבת הגוף השכל המעשיי והעיוני באדם כאחים גם יחד, והפרדס רק רע ומר כל היום. - אח"כ אמר כי השכל המעשיי המצטרך לאדם להנהגתו הגופנית, והביתית והמדינית, מתחלק גם כן לב' כוחות. כח המקבץ קניני העולם, ועליו רומז עד"מ שם קין, וכח השומר הקנינים האלה הנקבצים כבר, ועליו רומז בשם הבל, שהיה רועה ושומר הצאן, שהזכיר הכ' תחילה באמרו ויהי הבל רועה צאן וכו' בעבור מעלתו על המקבץ, אף שהוא הראשון וקודם אל השומר, כמו שהרועה נכבד מהצאן אף שלהם תיוחס פעולתו ומשמרת עבודת.- מצורך איזו מלאכה שתהיה ושלמותה שיהיו כל פעולותיה משוערות ומוגבנות בלתי מקבלות לא התוספות ולא החסרון. כי כמו שהחסרון מהצורך הוא מבואר הנזק כך התוספת עליו הוא מבואר המום. וסמני המומים הנזכרים בקרבנות ובמקריבים יוכיחו. וכמ"ש חז"ל כל יתר כנטול דמי (חולין נ"ח:). והנה להיות הטבע הוא אבי אבות כל המלאכות אשר תעשנה השתדלו החוקרים להעמיק בעיונם ולעמוד על כל החלקים המקובצים בנמצא נמצא מהטבעיים להכניסם בעצמיותו ועקרי מהותו והוא ענין הסכמת הגדרים המורים על מהות הדברים ועצמיותיהן כי הנה הקו דרך משל שמוהו בעל ארך שאם לא כן יהי' נקודה וכן השטח בעל ארך ורוחב כי זולת זה יהי' קו והגשם בעל ג' הרחקים שזולתם יהי' שטח וכן גדרו הצומח בשהוא גשם נזון כי בזולת ההבדל יהי' אבן או מחצב וכן החי בניזון מרגיש להוציאו מכלל צומח לבד ועל זה האופן גדרו האדם בשהוא חי מדבר כי בזולת הדבור יהי' כאחד הב"ח. וכן על זה הדרך ראו כל הענינים המקובצים בנמצא נמצא מהם שהם עקר עצמיותו לשום אותם בגדרו לפי שאם יחסר אחד מהם או נוסף עליו כבר יצא מכללו ויכנס לכלל אחר זולתו והוא מבואר. ואחר שנתבאר בשערים שעברו שבעצמות האדם יחוברו ג' ענינים אשר במקום אחד נקראו בשם אדם. איש, אשה, ובמקום אחר אדם. אשה. נחש. כמו שנתבאר היה מהראוי שיודע איפה איך הוכרח מציאות שלשתן בחבורו בבחינת כל אחד מהם וענינו הראוי לו להשלמתו ושזולת כל אחד מהם אי אפשר להתקיים כי בזה יודע שלמות חכמת האומן ומעלת מלאכתו. גם יכיר וידע כל פעול מה השם נותן את לבו ובמה ימלא את ידו יהי' צורך ההודעה בזה לפי עוצם השבושים הנופלים בה וגודל הסכנ' הנמשכת מהעדרה. וזה כי החלק הנקרא אשה או חוה או נחש כמו שהקדמנו בשערי ח' ט' הוא מאד ידוע ונכר נכל כי הוא הגוף הניזון המרגיש אשר לא נכחד עצמו מעיניהם גם החלק הנקרא איש לא נעלם מציאותו כי הוא הבדלו וצורתו המיוחדת באשר הוא מדבר ותועלתו מבוארת מאד אשר בה נבדל מכל ב"ח בבקשת ודרישת הענינים האנושיים בדרך מעולה ורמה ממה שיבקשוה כולם מלבד בקשת הטובות האנושיות כעושר והגבורה והחכמה והכבוד וכיוצא אשר לא ישתתף בהם זולתם כלל. אמנם החלק המעול' באשר הוא הנקרא אדם שהוא השכלי בהחלט והוא ודאי למעלה ממדבר הלא הוא כמוס במציאותו ונסתרה תועלתו מהפרסום עד אשר יכחישוהו רבים מעמי הארץ ויאמרו לא הוא ולא עוד אלא שהחכמי' עצמם העלימוהו בתתם גדר האדם חי מדבר עם הודאתם יש חלק מעול' ממדבר במעלה כמ"ש החוקר פרק א' מאמר ו' מספר המדות ז"ל אמנם יאמר כי מחלקי הנפש האחד הוא יודע והאחד אמנם מדבר כי קחת עצה ודבר דבר אחד הוא, הנה ביאר בפירוש כי החלק המעולה מהנפש הוא אשר יעיין בענינים המושכלים ההכרחיים כי הוא הראוי להקרא יודע בהחלט אמנם יש חלק אחר נקרא מדבר והוא השכל המעשי המתעסק בדברים האפשריים בעצת זה השכל העליון כי לזה נקרא מדבר כי קחת עצה ודבר דבר א' הוא. וכן אמר שם ראשונ' ונניח שנים אשר להם השכל אחד אשר בו יעיין הדברים אשר לנמצאים אשר התחלתם מהם הם הכרחיים לא כפי ההזדמן והאחד אשר בו יעיין הדברים אשר להווים הם האפשריים כפי ההזדמן. גם פרק ה' מאמר ראשון אמר על שני אלו החלקים ואם פועל האדם הוא פועל בהשכל או אינו שלא בהשכל הנה כי הם מודים על מציאותו אשר א"א זולתו ולא הזכירוהו בגדרו מפני העלמו. והנה להיות עוצה התנועה אל בקשת הדברים כפי עוצם התשוק' אליהם ועוצם התשוקה כפי הכרת התועלת כאשר כתבנו בשער הששי היה מה שהי' מרפיון בני האדם מלכת אחריו כי לא ידעו מה הוא והאנשים רדפו מהר אחרי דרך השנים הראשונים כתות כתות כפי מה שהכירו בהם ואשר ישרו בעיניהם ודרך הג' שמוהו שומם. וראה כי על זה הענין עצמו הפליג שלמה התלונה והרב' בתוכחת מגולה במשל מבואר על ענין שלשתם כאלו הם ג' ילדים נפרדים במהותם וידבר מטבעם וסגולתם ואיך יתנהגו האנשים עם כל אחד מהם ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם וזה בספר קהלת (ד') באומרו ושבתי אני וארא' הבל תחת השמש יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו גם עינו לא תשבע עושר וכו' טובים השנים מן האחד וכולי. כי אם יפלו. גם אם ישכבו שנים. ואם יתקפו האחד. טוב ילד מסכן וכו'. כי מבית האסורים. ראיתי את כל החיים. אין קץ לכל העם וכו'. להיות מציאות השני חלקים הראשונים וחברתם יחד גלוי' ומפורסמת ולהיות האחד נפרד מהם במהותו ונעלם מעיני רואים הפריד אותו בשכלו ואמר שהיה רוא' הבל תחת השמש והוא כי יש חלק אחד במהות האדם ואין שני שיצורף אליו בטבעו והכל נתנו לו לעבדים גם בן ואח אין לו שהקורבה מהאחים והבנים איננ' רק מצד השנים החלקים הראשונים והיה ענין ההבל בשל אשר יעמול זה האחד בתת כל עיוניו על קבוץ הממון ולבסוף שכר אין לו מכל עמלו כי הוא מצד עצמותו לא יהנ' ממנו גם יורש אין לו ולזה חוזר להוכיח לנפשו ואומר ולמי אני עמל בחלק העקרי שבו ומחסר את נפשי מטובת' המיוחדת גם זה הבל וענין רע היא בלי ספק. ואחר שזכר החטא העצים הנופל על זה החלק המיוחד התחיל להתאונן עליו ולהרבות אשמתו בהצדיקו השנים הראשונים הפחיתים ממנו הנמסרים אליו עבודת מתנה ואמר טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם מה שלא הגיע לו מעמלו כנזכר. והשכר היא בג' ענינים גלוים שיבארם בזה אחר זה, האחד כי אם יפולו מטוב מצבם ובריאותם הנה באמת כל אחד מהם יקים את חבירו כי הנפש הטבעית תסייע לחיונית והחיונית לטבעית בפעולותיהם המיוחדות כאשר יקר' שום פגע ומחלה בהן ויעזרו זה לזה עד שישובו לבורים. ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו כי אחר שהוא יחיד אין שני ממינו אם יפול לא יוטל כי אין עוזר וכמ"ש אם אין אני לי מי לי (אבות פ"א). והשני כי יעזרו זה בזה בהוציא פעונותיהם כמו שיהי' בהשארת מינם ויתר דברי תשוקתם שהיא מבואר הענין בהם והוא אומרו (קהלת שם) גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם כי אין שני עומד לצדו ואיך יחם לבדו. ועל הג' אמר ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו, ירא' כי גם אם יקרה שזה האחד והמיוחד שבהם יכוף פעם אל השנים לנטות אליו בענין התבודדות העיון או אל פרישות עניני העולם וכדומ' השנים יעמדו כנגדו כל אחד בטענותיו המיוחדות לו מצד טבעו וינצחוהו בלי ספק. והחוט המשולש במה שיעזרו זה מזה בשלשה פנים אלו לא במהרה ינתק להפר האחוה מביניהם ולשום אותה עם זה האחד. או ירצ' כי מה שיקר' מהחולשה והרפיון בשלמות האדם הוא לסבת זה החלוק וההפרדה אשר ביניהם. אמנם אם יתחברו יחד להעזר שלשתם זה מזה כאשר הית' כוונת מחברם באמת לא במהרה ינתק. ואם תאמר ואיך יוכל האחד לעמוד נגד שניהם ואם הוא רך ויחיד ביניהם לזה אמר טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. אמר שאם הוא ילד מצד איחורו להתעורר בזמן ומסכן כי הוא כעני זה היושב לבדו הנה הוא טוב מהם כי חכמתו עמדה לו לנצח חבור השנים אשר יתקבצו בו הזקנה והסכלות הזקנ' מצד הכח הבשרי הנולד תחלה והכסיל הוא הכח המתעורר אשר יבא אחרי כן אשר לא ידע להזהר ופי' טעם פחיתותו ואמר כי מבית האסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש (שם). וזה כי ענין הטבע החמרי הזה בשני חלקיו לא היה ולא נברא כי אם להיותו עבד בעבודת אדוניו שהוא הראשון הנזכר אלא שהוא ברשעו מרד במלכו ויצא למלוך תחתיו ולזה לא נמצא אתו דעת מלך כי אם הרגש העבד ולא עוד אלא שגם במלכותו הם הדברים הפחותים אשר בטבעו למלוך עליהם ממלכה שפלה נולד רש מהדעת בהם אלא אם ישכילהו האחד כי על זה אמר החכם שנקרא מדבר על לקיחת העצה כמו שאמרנו. ואחר שזכר טבע ג' בנים אלו ומעלת האחד על השנים על זה האופן אמר כי היה רואה כלל האנשים שבעולם נחלקים למחלקות. החיים שבהם כלומר הפקחים מצד מה שמכירים פחיתות הכח הבשרי ובהמיותו הנה הם אינם רודפים אחריו כמו שגם כן הם נעזבים מהילד הג' המיוחד למה שאין מכירין אותו אבל הם נמצאים אצל הילד השני אשר יעמוד תחתיו והוא החלק המעשי המסדר עניניהם האנושיות בהשמעות השכל ועמוד תחתיו בהנהגתם כי זה אשר חשבום לתכלית להם ולא זולת והוא אומרו ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו. אמנם שראה שאין קץ למספר שאר העם אשר בחייהם קרואים מתים הנמשכים אחר הכח הראשון הבהמי הפחות ממנו אשר היו לפני שתי הכחות וקודם להם בזמן כי על כן קראו זקן כמו שקדם. והוא אומרו אין קץ לכל העם אשר היה לפניהם וסוף אלו הוא ידוע כי הוא לבלע ולהשחית. אמנם על ההולכים אחר השני שזכר אמר גם האחרונים לא ישמחו בו כי גם זה הבל ורעיון רוח. כי עם שהראשונים רדפו אחרי ההבל. בענין האחרונים גם כן יש הבל ולא נתוסף להם עליהם רק במה שיש בהשתדלותם רעיון רוח שיש בו ממש. מה שאינו כן אחר שחשבו העסק ההוא לתכלית ראשיי ועד השלישי לא באו. ועתה אחי. שנתישב כל זה נשכיל ונדע ממוצא דבר צורך פרשה זו ושיעור תועלת' המשלחת אמרי' ומארכת ספורי' בהגדת לידת קין והבל ומלאכתם ומנחתם וששעה ה' אל הבל לא אל קין וחרונו ופיוסו והריגת איש אחיו ותוכחתו ותשובתו ופחדתו והבטחתו והאות אשר נעשה לו ותולדותם בשמותם וענין למך ונשיו ובני עדה יבל יובל ובני צלה תובל קין ואחותו נעמה וזכרון אבות המלאכות ותוכחת למך לנשיו וכל דבריו כי ספורים כאלו לא תספיק אמתת מציאותם בהוייתם להיות נזכרים ונשמעים מפי התורה האלהית, אשר כל דבריה ואותיותי' שמות הקדש וקדש הקדשים, כ"ש שיושמו עטרה לראשה, אם לא שיהיו כהקדמות והצעות הכרחיות לקבלת שרשיה ולהמשך כוונותי' ותועלותי'. וכ"ש למה שהיו כל הדורות ההמה בטלים מן העולם אשר לא נשאר להם שרש וענף. כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל נדף. ואם להודיע תארי העולם וימי חדלו לאמות חדושו די במה שתספר מהעשר' דורות מאדם ועד נח בשלשלת האנשים המיוחדים ההם ומספר ימי חייהם. אמנם ממה שנתבאר מצורך הודעת ענין עצמות המלאכ' האלהית בכל חלקיה אשר חוברו בה, מצורף למה שחוייב להאמין מהיות ספורי התור' האלהית כענין הלבוש והגוף והנשמ'. כאשר השרישו בידנו האלהי רשב"י, והוא שתספר בענינים אמתיים מפורסמים ותכוין אל ענינים רוחניים מושכלים. ואלו ואלו דברי אלהים חיים (מדרש הנעלם) כמו שנתבאר בתחלת השער הז'. ולזה הוא מבואר כי כמו שעם חוזק התאמתות מציאות האדם ואשתו וגן עדן וארבע נהרות וכל המוצאות אותם בפרטיותן. הנה לא סופק מכל בעל דת שירמזו אל דברים נכבדים כוללים אל המין בכלל. שכן הדין עצמו בזה, שלא מפני היות כל מה שסופר מקין והבל ותולדותיו עד הילד הג' הנברא בצלם. הכל על הויתו בצביונו ובקומתו ישאר רק ממה שבעצם ויחדל לרמוז אל ענינים נכבדים מועילים מאד להמשיך המתבונן בהם אל התכלית העליון המכוון ממנה. והמשכילים יזהירו לזולתם אשר לא ישימו לב אליהם, עד שיתפשט התועלת אל הכלל כמו שאמרנו שהיה הענין בהרבה מספורי האבות. שעליהם אחז"ל שהיו סימן לבנים (ב"ר פ' מ"א.) וכמו שנראה מכל דבריהם דברי האמת והצדק. וזה עצמו מה שתראה כוונת האלהי ר' אלעזר ב"ע במאמרו אשר כתבנו ראשונה שאמר ג' פלאים נעשו בו ביום כו', כי יש לדקדק עליו מה צורך שיעשו פלאים אלו והלא כבר שלמו מעשה בראשית דכתיב ויכלו השמים והארץ כו'. ומכאן ואילך לכל זמן ועת דכתיב אשר ברא אלהים לעשות כאשר נתבאר שם. ועוד שפשט הכתוב לא יורה על זה כלל. כי אמר ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי כו' ותוסף ללדת כו'. שנראה כל אחד בזמנו ובימי עבורו ומה ראו על ככה. אמנם הכוונה לו ע"ה לומר שהספור הזה הוא מטבע הספור שקדם והכל הוא בכללו. והוא כי כמו שכל הענינים ההם המסופרים בו כלן נבראו בצביונן ובקומתן וככחן אז בעת הבריאה כחן עתה אחרי כן בכל מה שנרמז בהם להמשך הימים ואחריתם. כמו שנתבאר מבריאת אדם וחוה והנחש וכל הדברים הנלוים עמם, כן הוא הענין בהויית הבנים האלו. אם בענין עבורם ואם בהוצאת תולדותיהם כי הכל היה לבו ביום כענין בריאתם, כלומר שתולדותיהם כיוצא בהם מכלל פלאי מעשה בראשית המה ופירושו של ויברא אלהים את האדם כו' כמו שביאר באומרו זה ספר תולדות אדם כמו שיבא. כי כלם הם ענינים מעולים שמגידים על מציאות הבנים ומכוונים להשיב לב על האבות. והוא עצמו נראה שכוונו גם רבי יהושע בן קרחה באומרו שנים עלו למטה וירדו שבעה כי האמת דכלהו איתנהו בהו כי הם השרש לכל אשר נמשך מהם לתולדותם למשפתותם, ומה שהחלו לעשות הוא המוטבע חקת עולם לדורותם. ומעתה נבא אל הביאור בהראות הצורך הנפלא בכל הדברים אשר זכרנו. ועוד יודע טעם הזכיר בלדת קין והבל שם אשתו חוה ובילד הג' הס כי לא להזכיר. גם טעם מה שחזר בסוף לימר זה ספר תולדות אדם זכר ונקבה בראם כו' וטעם הזכיר מיתה בכל האנשים הרשומים ההם ושאר ענינים אשר יבאו לפי דרכנו. ובכל זה יהיה מה שיאמר מדבר בספור הנגלה אשר הוא הלבוש לפי המשל המונח. ורומז אל מה שתחתיו מגופו של ענין. כי מה שיאמר באחד הוא נאות לחברו וקרוב לענינו אין הפרש ביניהם, רק במה שזה יצדק לפי חבור החלקים המחוברים בקבון האישיי הנקרא בפי החכם עיר קטנה (קהלת ט׳:י״ד) וזה יצדק לפי אנשים נפרדים הנמצאים בקבוץ הכולל המפורסם היא העיר הגדולה ויהיה ההבדל לבד כפי המחשבה. ויוכלל בזה החלק מה שנזכר בסוף הפרשה מענין הנפילים אשר היו בארץ וחטאם וגזר דינם לק"כ שנה. וטוב טעם מאמר וינחם ה' כי עשה את האדם גם ענין ויתעצב אל לבו. הכל עד ונח מצא חן בעיני ה' (בראשית ו׳:ח׳). כי כל זה הוא דבר אחד בעצמו מגופו של ספור ראשון וחתומו: והאדם ידע את חוה כו' אמר כי כשידע את חוה כי הוא השם המונח לה אחרי אכלם מעטיו של נחש ילדה שני בנים הבכור מהם פנה אל עבודת האדמה והוצאת פירותיה. והיא גם היא קראה את שמו קין לאמר קניתי איש את ה'. כי גזרה בדעתה כי זה כחו לאלוהו אליו יותר מכל הב"ח כדי שיפקח לקבוץ על יד מאלו הקנינים החמריים שבהם יוכל למלא נפשו מאלו התענוגים המכונים לכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל מעצי העדן להמצא להם פני הראות בהם. זכרום החוקרים כמו שיבא בשער הבא אחר זה ב"ה. ואחריו ילדה בן שני אשר היה רועה צאן והיא מלאכה מעולה מהראשונה אם מצד בחינת הנושא וגם במה שהיא תחלה וראש. גם משל ודמיון לרעותה הטובה ממנה אשר היא ההנהגה והסדר אל החיים האנושיים כמ"ש מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו (תהלים ע"ח) ורבו כמו רבו הכתובים הממשילים העם לצאן והמנהיג לרועה עד שלא סר להכתיב לעצמו ית' כרועה עדרו ירעה בזרועו כו' (ישעיהו מ׳:י״א). וזהו החלק המעשי מהשכל הנרמז בעץ הדעת טוב ורע. ונאמר בו ותוסף ללדת את אחיו את הבל. כי הוא דבר נודע וניכר שהוצרך תוספת האח הזה להשלים חסרון הראשון בסדרו והנהגתו ע"פ עצתו. וראה נפלאות בענין השם הזה כי כוונה בו כוונה אמתית שלא לשמה. וזה כי אחר שענינו של קין הוא העקר בעיוניה והשני אינו אלא לשירותו לסדר עניניו ולהתמידם הנה הוא להבל דמה בעיניהם. והוא השם שהסכימה עליו הכוונה האלדית. אך במה שהוא אינו נראה לעצמו כ"א להיותו דרך ומבוא לאותה ההנהגה העליונה שזכרנו. והנה הוסכם השם הזה ולוקח בשתי בחינות לסבה אחת בעצמה, אלא שהאשה חשבתו טפלה לפחות ממנו עד"ה. והתורה לאשר הוא מעולה עליו. והנה עם שני בנים אלו יושלם לפי דעתם תכלית האדם שהוא קבוץ הקנינים והנהגת בעליהם בסדר מדיני. זה הקונה אותו ומקבצו וזה השומר אותו ומקיימו. והוא טעם ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה. והקדים הבן השני לראשון למעלתו בעצמו. כמו שהרועה הוא נכבד מהצאן עם שהצאן סבת הרועה ותכליתו מצד מה שהוא רועה: ויהי מקץ הימים ויבא קין כו'. זה מה שיורה כי כשהסתכל בעסק ההוא וראה מה שיהיה בו מעומק המלאכות וסודות העבודות גם רוב ההצלחות שראה אותו כדאי לתכלית מציאותו עד שכבר ראה לגמור ההלל לה' כי זאת תכלית חסדו אליו. ובהגדה שזרע פשתן הקריב (תנחומא פ' בראשית). אולי כוונו לזה לפי שמלאכתו קשה ועבודה רבה עד גמר שלמותו. עוד אמר שם האחד פישון שהוא מגדל פשתן (ב"ר פט"ז) וכבר אמרנו שהוא הנהר המכונה אל עץ נחמד למראה אשר ייחדנוהו למלאכת קין: והבל הביא גם הוא מבכורות כו'. ירצה שגם זה חשב מלאכתו זאת תכליתית למציאותו שכבר היה בה מקום הערה מצד מה שהיא שכלית בצד מה. וראה שמלאכתו זאת מגדלת אנשים מעולים בחכמה ושררה. ומזה הטעם אם ששתי המלאכות לא ישרו בעיניו להיותם לא אחת מהם תכלית לאדם כמו שזכרנו מפי החכם באומרו ראיתי את כל החיים כו' עד אומרו גם האחרונים לא ישמחו בו (קהלת ד׳:ט״ז) עם כל זה כבר שעה אל הבל קצת פנייה מה שלא שעה כלל אל קין ואל מנחתו:

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי חיי האדם. ר"ל כל מעשיו ופעולותיו אשר יעשה כל עוד יתהלך עלי ארץ, יבחנו בג' בחינות, הא' בבחינת עצמותו, ר"ל כאשר נבחין אותו לבדו בלי הצטרפות לזולתו, הב' בבחינת יחסו והצטרפותו אל בני ביתו, והג' בבחינת יחסו אל זולתו מבני החברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, ואף כי בבחינת יחסו אל אנשי עירו ומדינתו, והנה בבחינת עצמותו אמר אריסטו בס' המדות, כי לא נוכל לאמר שיעשה אדם עולה לעצמו, כי אחרי שהוא אדון ומושל לעצמו, יוכל לעשות בכל מה שמגיע רק אל עצמו ובשרו, ככל העולה על רוחו, ומי זולתו יוכל לאמר לו מה תעשה? אפס כל זה רק בבחינת הדברים והפעולות החיצוניות, ד"מ אם ירע לעצמו ע"י הכאה^ או מניעת האכיל', השינה ושאר תענוגי הגוף, לא נוכל לאמר שיעש' בזה עולה ובלי צדק, ואף כי שלא נוכל להענישו על זה, אחרי שגופו ברשותו לבד ואין זולתו מושל בו, (וכעין זה אמרו גם חז"ל בב"ק דף צ' ע"ב "החובל בעצמו אע"פי שאינו רשאי (כי ראוי ונכון הוא לאדם שיחוס גם על גופו לשמרו מכל נזק והפסד, בכל זאת) "פטור" מעונש הבא רק לעושי עול ע"פי הדין והמשפט), אף שהחובל בחבירו בהכאה שאין בה שוה פרוטה שאין עליה חיוב תשלומין, חייב מלקות (עיין מכות דף ט'), אפס בבחינ' פנימית אחרי שטוב ואושר האדם המוסרי הוא רק בהשלימו שכלו בקנין המושכלים האמתיים, ונפשו במדות ותכונות יקרות וטובות, הנה יחלק כל אדם בעבור זה לשני אישים או חלקים שונים, החלק הנפשיי, והשכלי שהוא האדון והמושל והמצוה, והחלק הבהמיי, ר"ל הגוף עם כל כחותיו, שהוא בבחינת עבד המצווה, אשר עליו לשמוע בקול אדוניו, ונמשך מזה. כי כמו שיש בין ב' בני אדם המתיחסים זה אל זה מושג פעולת הצדק או בלי צדק, כן ישנו גם באדם אחד, כי בשמוע הגוף אל קול השכל לעשות מה שיצוהו נאמר ממנו שהוא עושה הצדק, והשכל מקבלו, ואם ימרה את פיו לעשות דבר מה שלא כרצונו, נאמר ממנו שהוא עושה עול, ובלי צדק, (כעבד הממרה את פי אדוניו), והשכל מקבלו, ולדברי הרב ז"ל אלה הסכים גם החכם המהולל הפילוסוף קאנט אשר אמר כי לא נוכל לאמר שיש לאדם שום חוב נגד עצמותו, אחרי כי מושג החוב אינו כ"א בין ב' בני אדם אשר האחד מהם מחויב לעשות דבר מה לרעהו, אבל לא באדם אחד שהוא לבדו אדון לעצמו, ואח"כ הוסיף ואמר, כי רק בבחינה שכלית נוכל לחשוב כל אדם כעין שני עצמיים, הא' הוא האדם הנראה, ר"ל גופו הנראה לעינינו, והב' הוא האדם המשכיל ובאופן זה נוכל לומר, כי הראשון ר"ל האדם הנראה עם כל כחותיו, מחויב לשמוע בקול השני שהוא אדון לו, ומצוהו מה שיעשה לשמור רגלו מהלכד בפח הרשעה,
ובבחינת יחס האדם אל אנשי ביתו, אמר החוקר שלפי שאשתו של אדם כגופו, ובניו ובנותיו הקטנים כחלק ממנו יחשבו, ועבדיו ושפחותיו מקנת כספו הם, אין להם שום תביעה עליו, עפ"י הדין והמשפט, לבקש ממנו מה שיעשה לטובתם, גם מצדו אין עליו החוב למלא שאלתם זאת מצד המשפט, ורק מצד היושר ואהבת חסד, ראוי לו שיחוס עליהם וישחר תמיד רק טובם, וע"כ אמר בס' המדות, כי רק על צד ההעבר' וההדמות, נוכל לומר כי יש בפעולתו ביחם אליהם צדק. אם ייטב עמהם, או עול ובלי צדק אם יחדול מהטיב למו, כי על צד האמת יוכל למשול עליהם כאות נפשו, ולא יוכל להחשב לו לעול אם לא ייטיב למו, וע"ז רומז גם לדעת הרב הפייטן באמרו "אם כבנים אם כעבדים" וכו' כי דמה בזה יחס ישראל אל אלקיו ליחס הבנים הקטנים לאביהם, ויחס העבדים לאדוניהם, כי כמו שהם לא יוכלו לבקש מהם טובה ע"פי הדין והמשפט, כ"א מצד היושר והחמלה, כן גם אנתנו רק אל חסדי ה' ומדת טובו וישרו עינינו תלויות, (אפס כל זה הוא רק ע"פי העיון ומשפט השכלי והטבעי, אבל ע"פי דת תורתינו הקדושה ודחז"ל רבו לא לבד חובות האיש לאשתו, עיין כתובות דף מ"ו ורמב"ם פי"ב מהלכות אישות, וחובות האבות לזון ולגדל ולחנך בניהם ובנותיהם הקטנים, עיין קדושין כ"ט ע"א וכתובות מ"ט ע"ב, וברמב"ם פ"ה מהלכות דעות ופ"א מה' ת"ת ופ"יב מה' אישות, כ"א גם בבחינת העבד והשפחה חייב האדון למנוע מהם כל נזק גופני, עד כי בהפלת שן ועין יוצאים לחפשי, ואם מת העבד תחת ידו נקם ינקם, וכל זה מצד הדין, ואף כי מצד החמלה ומדת חסידות, עיין מזה ברמב"ם סוף ה' עבדים), והחוקרים החדשים חולקים בזה על אריסטו ואומרים שגם ע"פי משפט השכלי והטבעי, לא נוכל לאמר שאדם בן דעת יהיה קנין גוף של אחרים באותה מדרגה, עד שיוכל למשול בו כאות נפשו כאשר ימשל איש בבהמתו או בשאר קניניו שהם גופים מתים, ע"כ לא לבד נגד אשתו הכורחת עמו בחפצ' ורצונה החפשי ברית האהבה והאחוה, כ"א גם נגד עבדיו ושפחותיו שהם מקנת כספו מחויב לשמור חקי המשפט והצדק, ואין לו רשות לעשות להם עול גם בניו הקטנים נתונים תחת ידו רק למען ישתדל לשחר טובתם, אחרי שהם בהיותם עוד חסרי שכל וקצרי יד לא יוכלו לעשות זאת בעצמם, והם רק משועבדים בעבור זה לשמוע בקולו, אבל לא יוכל לעלות על דעתינו, שיהיה הרשות נתונה ביד האבות להרע לבניהם הקטנים להכותם או לענותם כאות נפשם מבלי שתהיה כונתם בכל זאת לשחר על ידי זה טובם ואשרם.
ובבחינת יחס האדם אל זולתו מבני החברה האנושית, יש לכל אחד ואחד מהם חובות ידועות, נגד רעהו, ד"מ לבלתי הזיק לזולתו בגופו ובהונו ע"י עול נגלה כהכאה וגזילה, או בעול נסתר כגניבה והונאה, ולהשמר דרך כלל לבלתי נגוע בהון זרים. ובמה שמגיע לזולתו, ולבלתי הסיג גבול משפט רעהו, ובהיפך לשמור ולעשות ככל התנאים שהותנו עמו, בהיותו שומר פקדון רעהו, או ערב בעד תשומת ידו והלואתו, ובעשות האדם את כל הראוי והנכון לו בבחינת ענינו שלש יחסיו אלה, יהיה לו שלום משולש, אשר עליו רומז הכ' לדעת הרב ז"ל באמרו "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", והנביא מיכה כנה הנהגת האדם כראוי עם זולתו מבני החברה בשם "עשות משפט" בעבור היות כל מעשיו אלה נוסדים על אדני המשפט האלקי ע"פי הכתוב והשכל, והנהגתו עם אנשי ביתו באופן ראוי ונאות, בשם "אהבת חסד" יען כי רק מדת החסד, תחייב אותנו להתנהג ככה, והנהגת האדם כחות נפשו וגופו בפני עצמו כראוי יכנה בשם "הצנע לכת עם אלקיך", יען כי אין עליו לתת מזה חשבון רק לבוראו ית' הבוחן לבו וכליותיו, והי"ת השלם לבלי תכלית כל תאריו הנשגבים מסכימים יחד בפנימיותיו ית' ואינם מתנגדים זה אל זה חלילה, כ"א כולם צדקו יחד, גם הוא נוהג בצדק ובמשפט לא לבד עם אותם בני אדם ההולכים בתום לבם, אשר יש להם בבחינ' מה כעין דין ומשפט לתבוע שכר פעולותיהם הטובות ממנו, (אף כי באמת אין שום אדם יכול לתבוע גמול מעשיו מה"ית אחרי שכבר קדמו לו מלידה ומבטן חסדי הי"ת ותגמוליו הטובים עליו לאין מספר, כמו שדרשו חז"ל על הכ' באיוב מ״א:ג׳, "מי הקדימני ואשלם" עיין ילקוט רמז תרמ"ב, ומדרש ויקרא רבה פ' אמור על הכ' שור או כשב וכו') כ"א גם לזולתם משפיע טובו וחסדו כמ"הכ "ורחמיו על כל מעשיו", (כמו שיסד הפייטן, "הטוב והמטיב לרעים ולטובים") ע"כ שלש אלה המדות היקרות מתאחדות אצלו ית', וע"ז רומז מר"עה בתארו אותו ית' בשם "אל אמונה" בבחינת עצמותו, "ואין עול" בעבור השפעתו חסדו ומניעת עשותו עול חלילה גם להולכים בדרך עקש ופתלתול, "צדיק וישר הוא" בבחינת הנהגתו ית' עם כל ישרי דרך, אשר יש להם עליו ית' כעין תביעת שכר וגמול מעשיהם הטובים. והנה אחרי שכל מה שהוא הכרחי לחיי האדם עד שלא יתכנו בלעדו, ראוי להקדים לכל מה שמצטרך לו, רק למען הנעים והיישיר חייו, על צד היותר טוב ומועיל, מזה נמשך שגם למוד אופן הנהגת האדם כראוי ע"פ המוסר עם אנשי ביתו ועם זולתו מבני החבר' האנושית, אשר הוא הכרחי לחיי אדם עלי ארץ ולישוב העולם, ראוי להקדים בזמן לעיון השכלי בהשגות רמות ונשאות, אשר הוא שלמות הנפש, שהשגת' אף שהיא קודמת במעל', כי היישרת החיים הארציים ותיקונם עפ"י דרכי המוסר, הם כסולם לעלות מהם להשגת השלמות הנפשיית, כמאה"כ "שמעו מוסר" (בהנהגת ביתכם וחברתכם) "וחכמ'" אח"כ להשיג הענינים השכליים "ואל תפרעו" ואל תבטלו הסדר הזה, כי בהתעסק האדם בתחיל' בעיונים רוחניים, על נקלה יוכל ליפול ברשת הטעות, עד שישתומם ויקוץ גם בחייו הארציים, ורק התורה האלקית מחברת שתי אלה יחד, כי היא מחכימת פתי ומלמדת העיונים הרוחניים האמיתיים ומישרת גם חיי האדם עלי ארץ, בחוקי המוסר הצדק והמישרים אשר תתן לנו. ונמשך מכל זה, כי תורתינו הקדוש' כוללת השלשה עמודים אשר נוסד עליהם העולם הארציי והמוסרי, שהם "הדין" בין בני החבר' האנושית יחד, "האמת" ר"ל הכרת האמת להשגת השלמות הנפשיית, "והשלום", בין אנשי הבית והמשפח', ולהורות על הכרח קדימת עשות הדין ורדיפת השלום לחיי האדם עלי ארץ, בטרם יהין לעלות אל השגת, השלמות הנפשיית על ידי הכרת האמת בעיונים השכליים והרוחניים, על דרך התוריי והנבואיי הקדים הכתוב פה בפרשתינו לספר תחילה ביאת חותן משה ואשתו ובניו אל הר האלקים, המורה על האהב' העזה והאחוה אשר היתה בין בני המשפת' יקרה זאת, אשר היא ראויה להיות לנס ולמופת לכל ישראל, ואח"כ סיפור ישיבת משה רבינו ע"ה להשפט, ועצת יתרו הטובה אשר יעץ לו בענין זה, שכל זה מורה על התועלת הגדולה היוצאת לבני אדם מעשיית המשפט בין איש לרעהו. והכרח' לבני אדם, בטרם יחל לספר המעמד היקר הקדוש הנבחר, בתת הי"ת תורתו לעמו אשר ממנה נפוצה הכרת האמת בכל הארץ, אשר תמלא באחרית הימים דעת את ד' כמים לים מכסים.
אח"כ שב הרב ז"ל להורות בהרחבת דבורו היקר, כי תועלת המשפט, ואף כי באופן שיעץ יתרו גדולה מאוד להשגת טוב ואושר בני אדם יחד בבחינת פרטיותם וכללותם. כי לא לבד שעל ידו ישמר קנין כל איש ואיש בכל הזמנים והמקומות מגזל חמס ועושק רעהו, כ"א גם מוביל אותם לקנין השלמות הנפשיית, כי בהיות בני אדם שלוים ושקטים יחד, ולא ירעו ולא ישחיתו זה לזה בגופם ורכושם, אז נכון לבם בקרבם, וחפשים מדאג' ופחד יוכלו להתעסק בהשלמת נפשם, בלימוד והכרת האמת בעיונים הרוחניים ואלקיים, תחת כי בהיותם בדאג' ואימת' תמידית מפחד מעול וחומץ, לא יוכלו להשים לב מל עסק התורה והחכמ'. וע"ז יורה גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, באומרו שהכ' עשה צדק' ומשפט דכו' יורה לנו שתועלת עשות המשפט והצדק' נבחר מהתועלת המסובבת מהקרבנות בארבע בחינות, הא' בבחינת הזמן והמקום, שהקרבנות נהגו רק בהיות הבית בנוי על תלו, והמשפט נוהג בכל מקום ובכל עת שיש חברה אנושית שוכנת יחד, הב' שהקרבנות מכפרים רק בעד החוטא בשגגה, אבל בעונש הבא ע׳׳פי המשפט יענש המזיד והעוש׳ ביד רמה עוד יותר מהשוגג, ובזאת יושם מתג ורסן לכל איש מעול וחומץ. הג׳ שהקרבת הקרבנות היא רק פעולה גופנית וחומרית, איינע קארפערלישע מאטעריעללע האנדלונג וזש״א המדרש שנוהג רק בתחתונים, ר״ל בגופי בני אדם שוכני בתי חומר בארץ מתחת. אבל המשפטים הבנוים על אדני השכל, משמשים גם לב ושכל המעיינים בהם ובעיונים המושכלים אשר עליהם הטבמו יסודותיהם, וזש״א המדרש שנוהג בעליונים, ר״ל באנשים האלקיים המגביהים עצמם למעל׳ מעניני החומר, לעיין רק בעניני השכל הרמים והנשאים מעל פני האדמ׳, והד׳ כי הקרבנות נוהגים רק בעוה״ז, ר״ל שתועלתם אינה רק פה עלי ארץ, תחת כי תועלת עשיית המשפטים יסבב גם שכר רוחני בעולם הבא והנצחי. למה שהיו חיי האדם שלשה עניינים. אם לבדו. אם בעירוב זולתו. והיה העירוב אם מיוחד מאנשי הבית ואם כולל לאנשי העיר. כמו שכתב החכם בתחלת אלהיות. והנה טוב היות האדם לבדו היא בהשתלם עצמו במעלות השכליות בכל מה שיאות לדעתו להשכיל בנמצאות עד הגיעו להודות הסבה הראשונה יתעלה שמו. גם במעלות המדותיות מצד מה שהם קנינים מעולים נשארים בנפשו מגבילים משערים כחותיה על צד היותר נאות ואם שאין פעולותיהן יוצאות לחוץ. והנה המחסר את חקו בזה הנה חוטא לנפשו ומעול לעצמו. ואם שכבר נתבאר בה' מס' המדות שא"א לאדם לעול לעצמו הנה זה יהיה באמת בחלוקות הטובות החצוניות. אמנם בקנינים הפנימיים מן המעלות כבר יחשב האדם אצלם לשנים זה מעול וזה מקבל העול כמ"ש בסוף המאמר ההוא. אמר כפי המשל והדמיון יהי' האדם צדיק לעצמו כי מדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים אינו בלי צדיק כי אם מושל ומנהיג כי באלה הדברים יהיה רחוק חלק הנפש השכלי מהחלק הבהמי אשר אליו יביטו ויראה שהוא בלתי צדיק לעצמו כי באלה יהיה לו סבול דבר בלתי אשר הם עצמו בעבור תאותו כמו אם היו שנים מצוה ומצוה זה לזה אשר יהיה דבר צדק בהם יאמר שכבר יהיה האדם צדיק ובלתי צדיק לעצמו על צד דמיון כחותיו לחלקי המדינה לפי שלא יאמר עליו מהדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים שהוא בלי צדיק מצד שהוא אחד בנושא אלא מצד מה שימצאו בו נושאים מתחלפים חלק מושל ומנהיג וחלקים מקבלים ההנהגה כמו שהוא חלק השכלי עם הבהמי שהמה רחוקים זה מזה מאד וכאשר יקובל טוב ההנהגה אז יקבל המושל והמצוה מהמצוה צדק וכאשר ימאן בו ויעשה דברי' בלתי הגונים יסבול בלי צדק. וכבר הסכים החכם הזה באומרו (שם י"א) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. הורה שיש בהנהגת אדם עצמו צדק ובלי צדק בלי ספק יותר מזה ביארו באומרו (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכל המשל ההוא הנמרץ כפי מה שביארוהו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים ובא עליה מלך גדול זה יצר הרע וכו'. והם אמרו ג"כ (תענית י"א.) מאשר חטא על הנפש ורבו מספור המאמרים המסכימים ומורים על זה הענין מהצדק הנופל בזה המין הראשון מהחיים:

^*כוונת הרב ז"ל להורות בתחילה, כי כמו שכל החכמים ברצותם ללמד לזולתם איזה ידיעה נשגבה מדרכם לבאר אותה ע"י משל או דמיון לקוח מדבר ידוע ומפורסם כמו שדמו הנביאים גבורת הבורא ויכלתו בדמות אריה, וחמלתו על יצוריו בדמות רועה המנהל עדרו עד שאחז"ל על זה, גדול כחן של נביאים, שמדמין הצורה ליוצרה, והחכם (קהלת ט׳:י״ד) דמה את האדם לבית כאשר דמוהו שאר החכמים לעולם קטן, כי כמו שיש בעולם בכלל ובכל בית בפרט מנהיגים שונים ומונהגים מהם, כך יש באדם כחות שונות המנהיגים זא"ז, אשר ע"כ אמר החוקר כי רק בענין זה נוכל לומר, שהאדם יעשה עול, אם לא יתן לכל כת מכחותיו את הראוי לו, וישלוט עד"מ תשוקתו החומרית הראויה להיות מונהגת משכלו להיות לו מנהיג, כן ברצות הי"ת לרמוז על חבור החומר והצורה באדם, ספר לנו ענין חבור האיש והאשה וכל הנאמר פה ממנו ע"פ פשוטו, יאמר ג"כ ד"מ ורמז מחיבור וזיווג החומר והצורה, ובאר בזה גם דברי ד"ה ע"ה (תהלים מ"ה) וחיבור צורת השכל עם החומר נקראו לדעתו בפי חז"ל הזיווג הראשון, ועליו מכריזין קודם הלידה, כי לפי ערך מזג האדם וליחויותיו אשר הם מורשה לו מלידה ומבטן, הטובות הנה בערך וביחס שוה או רעות, כן תהיה ג"כ מדרגת שכלו העיוני והמעשי, אפס הזיווג השני והוא חיבור האיש עם אשתו, הטובה תהיה, או רעה, הוא רק לפי מעשיו, כמא"הכ מצא אשה מצא טוב, ר"ל אם יש איש שמצא אשה יקרה, ודאי רק איש טוב מצאה, ובהפך אמר הכ' שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל שם, ובזה באר הרב כמה ספיקות שהעיר עליהן. להיות המיוחד שבדרכי החקירה והלמוד הוא להורות וללמד בדברים הידועים על הבלתי ידועים, יחייב על הרוב להקדים בלמודים הענינים המאוחרים אצל הטבע אל המוקדמים והידועים אצלו ראשונה להיותם אצלנו בהפך כמו שכתב זה החוקר בתחלת ספר השמע ובראש ספר המדות. והוא דרך ישרה דרך בה כל הבא בשערי החכמה והלמוד וכן היא דרכן של נביאים בכל מה שהודיעו עניני האלהים וגבורת נפלאותיו עם שהוא הסיבה הקודמת לכל הנמצאות בדברים שברא בעולמו. אריה שאג מי לא ירא וכו' (עמוס ג׳:ח׳). כרועה עדרו ירעה (ישעי' מ') ודמו תואריו לתוארי האדם וייחדו הפעולות אל הכלים המיוחדים אליהם. כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח). שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח') ובכלל ארז"ל (במדבר רבה פי"ט) אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין כח הגבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע את קול אדם כו' (דניאל ח') ר' יהודה בר סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א׳:כ״ו) וכבר היה זה המאמר יותר נאות למה שרצהו הרב המורה בפ' מ" ח"א מהמאמר שהביא הוא זה לשונו שם (ב"ר פ' כ"ז) והוא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה עם שזה וזה יתבארו יפה אצל והאיש משה ענו מאד שער ע"ו ב"ה. וכבר אמרו החוקרים הנקראים אלהיים שרוב מה שלמדו בחכמה האלהית הוא לקוח מהענינים הידועים מדברי הנפש האנושי כנזכר באלהית במאמר התוארים ובחתימתו. והאלהיים על דרך האמת אמרו מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נ"ח.). ואמרו תבא הנפש שיש בה ה' דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים הללו (שם י'.) כמו שיתבאר זה אצל הדלקת הנרות שער ס"ח ב"ה. ומזה המין מה שהמשילו העולם הבא הצפון מעין כל במעדני העולם הזה ועניני תענוגיו והעדן הרוחני האלהי בעדן הגשמי כמ"ש המאושרים. והביאה הרמב"ן ז"ל בפירושו (פסוק ועתה פן ישלח) הביאני המלך חדריו אל חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום כו'. ומזה המין מה שהודיע העולמות זה בזה רצוני העולם הגדול הכלול בעולם הקטן החלקי שהוא איש האדם להורות וללמד מהידוע מהאחד אצל הפרסום למה שנעלם ממנו מהשני מבלי השקפת איזה מהם קודם אצל הטבע. וכבר המשיל מהות איש האדם בעיר קטנה ואנשים בה מעט כו' (קהלת ט') להיות עניני העיר שריה ומנהיגיה וחלוקי דעותיה וכתותיה וכל הקורות אליה במלחמותיה ונצוחיה מפורסמות אצל האנשים ממה שידעו את עצמם. וכבר כתב זה המשל עצמו החוקר בסוף המאמר החמישי מספר המדות כי על כן אמר שיפול באדם המאמר בשהוא עושה עול לעצמו בשכבר ימצא בו מי שהוא במדרגת מנהיג ומי שהם במדרגה מונהגים מצוה ומצווים וכיוצא בזה ונמשך לזה אמר החכם ג"כ עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח) וכבר המשיל האדם הפרטי לסבה זו עצמה אל הבית המלאכותיי אמר בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית (קהלת י׳:י״ח). וזה מפני שעניני הנהגת הבית המלאכותיי הוא יותר מפורסם עם שההנהגת הבית הטבעי שלו שהוא עצמו היא קודם אליו בטבע והוא מה שרצהו באותה פרשה שזכר תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כו' תחת שנואה כו' (משלי ל׳:כ״א). כמו שיתבאר בשער צ"ה ב"ה. וכבר הקריב המשל והלמוד בהמשילו החבור הטבעי הראשון אשר חובר בהוית האדם הנכלל באומר וייצר יי' אלהים את האדם עפר כו'. שהוא חבור החומר והצורה אל הזווג המאוחר אצל הטבע המפורסם אצלנו כי יקח איש אשה כמו שהיה מנהגו בכל ספר משלי בדברו מהאשה הזרה והנכריה וגם מאשת חיל עטרת בעלה עד שהפליג בשבחיה פרשה אחרונה כאשר יתבאר אצל ואברהם זקן כו' שער כ"ב ב"ה כי באמת שני החבורים האלה יש להם קירוב גדול ודמיון נפלא והם נאותים מאד ללמוד זה מזה. והתועלת המגיע מזה הלמוד עצום מאד למי שהוא מסתכל בעצמו וחס על מציאותו וחס על כבוד קונו כחס על הנר נר יי' נשמת אדם אשר נפח באפו כחס על השמן שמן משחת קדש התורה האלהית אשר תורק עליו להאיר על ראשו כחס על הפתילה הוא חיי גופו אשר חובר אליו צמיד פתיל בימי חלדו בכל מכל יפקח עיניו להועיל לעצמו ולהיטיב אחריתו. ולסבה זה הענין המהנה והמועיל מאד לדעתי יסדו בני קרח מזמור מיוחד כללו בו ענינים נפלאים ממהות החבורים האלו ותועלתם כפי מה שאבארהו להגיע הנאתם: