קהלת ט:יז מחשבת ישראל: נתיבות עולם וגן נעול

בפרק קמא דר"ה (י"ז, א') המינין והאפיקורסים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור ושנתנו חתיתם בארץ החיים וכו'. ושנתנו חתיתם בארץ החיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לש"ש דאמר רב יהודה אמר רב כל פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אין רואה בן ת"ח שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב. והנה הפרנס המטיל אימה יתירה על הצבור הוא ככל המינים והפורשים מדרכי הצבור, כי גם פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור הוא פורש מן הצבור ואינו נכלל בצבור. בודאי כאשר עושה לשם שמים ובשביל הצבור לא נקרא זה פרישה מן הצבור, אבל שלא לשם שמים ראוי שיהיה נחשב כמו מין ופורש מדרכי הצבור שהרי הוא פורש מן הצבור. וכבר התבאר ענין הפרישה מדרכי הצבור, שהוא פרישה מן הש"י כי הוא יתב' נקרא אלקי ישראל, ולפיכך ראוי שיהיה נחשב הפורש מן הצבור שהוא פורש מן הש"י ודבר זה מבואר. ומה שאמר שלא יראה בן ת"ח, פי' כי דברי חכמים בנחת ישמעון, ודבר זה בארנו למעלה, כי כל ענין השכל הוא בנחת, והוא מסודר, ואין יוצא מן הסדר כמו שאר הכחות שהם באדם שהם פועלים בכח שלהם, כי אין ענין שכלי כך רק שהוא מסודר. ולפיכך אמר מי שהוא מטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אין רואה בן ת"ח, כי השכל ג"כ פרנס ומנהיג כל איברי האדם והוא מנהיג בנחת, וכך ראוי שיהיה האדם מנהיג את הציבור מבלי שיתפעלו אשר תחתיו, כמו שהוא השכל באדם אשר מנהיג כל העיר אשר הם איברים של האדם כולם שנקרא האדם עיר כמו שאמר (קהלת ט') עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' כמו שהתבאר למעלה. וכמו שהוא כך באדם כך ראוי שיהיה מנהיג הצבור, ואם אין מנהיג הצבור כן רק משתרר ומושל בכח על הצבור ומטיל אימה יתירה על הצבור אין יוצא ממנו בן ת"ח לעולם, כי איך יצא ממנו בן תלמיד חכם, כיון שאין הנהגתו דומה לכח השכלי שהוא פרנס ומנהיג ג"כ את הצבור בסדר ובנחת, ודבר זה יש לך להבין:

[תוספת המעתיק: הערה הבאה היא של רנה"ו עצמו, כנדפס בספר] (ומלת "נחת" על יישוב הדעת והשקט הלב, כמו (ישעיה ל, טו) "בשובה ונחת תושעון", (קהלת ט, יז) "דברי חכמים בנחת נשמעים". ובדברי חכמים ז"ל (מגילה טז, ב) "יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". (בבא קמא צד, ב) "אין רוח חכמים נוחה הימנו").

[קהלת ט, יז] "דברי חֲכָמִים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים". פירוש "חכמים" בעלי החכמה הנוהגים בצדק ובמישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ודע כי קהלת שבח את החכמה בפרשה זו, והודיע מעלתה על כל הדברים. ואמר תחילה שהחכמה טובה מגבורה, כי ראה ראינו שנמלטה העיר בחכמה, אלא שההמון לא ישמעו לדברי חכמים אם הם עניים, וכמו שמבואר בחלון ששי. ועתה הודיע מעלה שניה לחכמה מה רב כחה, כי בה מלכים ימלוכו, שאנו רואים יראי אלהים המבקשים חכמה, ישמעו דברי החכמים המחוקקים חקים כפי החכמה האסופה בנפשם, ויעשו כמצותם. ומורא רבם עליהם, אעפ"י שהחכמים מדברים בנחת לחכמים, וזה אות כי החכמה ערבה ומתוקה לנפש טובה ועל אזן שומעת. ולא תמצא כן בשאר הדברים, כי הכסילים הנלוזים מן החכמה והולכים בשרירות לבם, לא ישמעו למצות המושל עליהם, הַמְצַוֶה אותם חקים ומשפטים כפי שכלו ובינתו. ואעפ"י שהוא מלכם והם עבדיו, גם יצעק בקול רם ויגזים עליהם, בכל זאת חפצם לעבור על מצותיו וחֻקוֹתיו, לפי שאין במצות בני אדם וחֻקוֹתיהם חן ושכל טוב שיערבו לנפש השומע ולכן יחשבו כל עת למרוד ולעבור. וזה אות כי החכמה לבדה טובה בעצם ויש בה ענין אלהי. ואם היא בזויה אצל הכסילים, היא בעבור שלא ידעו ערכה ומעלתה, והתגברו בנפשם התאוה והסּכלות. והנה אדוננו משה ע"ה כשהחל להוכיח את ישראל, פתח (דברים לב, ב) "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב". ויפה פירש ראב"ע ז"ל "התפלל משה שיהיו דבריו כטל וכמטר שלא ישובו ריקם כי אם הרוו את הארץ, כי כן כתוב (ישעיה נה, י). והטעם שיכנסו דבריו בלבות השומעים, כמעשה הגשם על הארץ להולידה ולהצמיחה" ע"כ. כי בעבור שהחכמה מאת האלהים עליונה ונאמנה, תרוה נפש השומע, ויקבל חֻקוֹתיה וילך בדרכיה, ואין זה אלא חכמת ההנהגה, שהיא תצוה עשה כן, ואל תעשה כן. וכנגד זה זעקת המושל בכסילים הַמְצַוֵם לעשות דבר או להמנע מדבר. והדברים היוצאים מפי חכם שאיננו מושל, ומדבר בלי הרמת קול וזעקה, נשמעים יותר לחפצים בחכמה, מזעקת המושל בכסילים ואעפ"י שהוא מלכם. וראב"ע ז"ל פירש ש"אינו מדבר על עת אחת. ואם חכמת המסכן בזויה, יש עת שישמעו דבריו יותר מדברי המלך" ע"כ. ודבריו נכונים ועל דרך שפרשנו.