קהלת יא:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, מורה נבוכי הזמן ותורת העולה

בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין מ':) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י"א) רבי אלעזר אומר שבעה אלו שבעה ימי בראשית. שמנה אלו שמנה ימי מילה רבי יהושע אומר שבעה אלו שבעת ימי הפסח, שמנה אלו שמנת ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים:

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי בעבור שרצה הי"ת לברוא את האדם שהוא מורכב מגוף חמריי וארציי, ומנפש רוחנית ומשכלת, הוצרכה ג"כ בריאת שמים וארץ, כי הארץ היא מכון לשבתו, בו כל מחסור גויתו, והשמים מושב השכלים הנבדלים, הן הם מקור נפשו המשכלת ומקום מחצבתה, וע"ז רומז גם מאה"כ "אנוכי עשיתי ארץ ושמים, ואדם עליה בראתי", ר"ל שלבריאת האדם הוצרכתי לעשות תחילה ארץ ושמים, [או שרומז ג"כ, כי באדם זה הנברא ממני חוברו יחדיו השמים והארץ אשר עשיתי, כי הוא מורכב מגוף שהוא חלק ארצי ומנפש שהוא חלק אלקי ממרומי שמיו.] ומזה נמשך ג"כ, כי ברצות הי"ת שעם נחלתו ישראל ישלימו תעודתם עלי ארץ גם בבחינת גופם החמרי, גם בבחינת נפשם המשכלת נתן להם ארץ חמדה אשר מלבד שלא תחסר כל בה למלאות מחסוריהם הגופניים, היא גם בבחינת עצמותה ואוירה הממוצע קדושה ונכונה יותר מכל שאר הארצות לעבוד בה את הי"ת ולהשכיל, ולהתבונן בה בענינים האלקיים למלאות בכל זאת גם תשוקת נפשם המשכלת, ועל זה רומז הכתוב גם בפרשתנו, בהציבו שני אלה יחד זה לעומת זה, כי אחרי שהזכיר תחילה יחוס משפחות באי הארץ, ואיך תחלק להם הארץ בנחלה, ומשפט בנות צלפחד בבחינת אחוזתם, ואשר כל זה היא רק לצורך גופם, כי כאשר ירבו הנחלה לרב ולמעט ימעיטוה, תהיה לכל איש ואיש די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו לקיום גופו, ואנשי ביתו, החל אח"כ לצוות אותם על עניני הקרבנות, אשר בהקריבם אותם בכל יום יזכרו תמיד בה' לעבדו שכם אחד, למלא בזה צורך ומחסור נפשם המשכלת המשתוקקת תמיד אל אלקיה, ובאופן זה ישיגו בישיבת הארץ הקדושה האושר הזמני והמוסרי כמאה"כ, ובדבר הזה (ר"ל בשמירת חקי התורה) תאריכו ימים על האדמה, בבחינה גופנית ומוסרית, כי רק אותם הימים אשר בהם נעשה הטוב והישר בעיני ה' עלי ארץ לקנות לנו שלמות נפשית, יבוא במספר ימי שנותינו, אבל הימים אשר בהם נחדל מעשות טוב, ואף כי אם נעשה בהם רק רע לא ימנו ולא יספרו בתוך ימי חיינו בבחינה אמיתית, וע"ז רומזים גם דחז"ל במדרש "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון" וכו' כי כמו שמאכל אדם בבוקר ישביע רעבון גופו לכל היום, ומאכלו בערב ישביתנו לכל הלילה, כן היתה מועלת הקרבת התמיד של שחר, אשר הזכירה כל איש שלם בישראל אשר בשם "אדם אמיתי" יקרא לקרוא בשם ה' בבוקר בבוקר ולעבדו בלב שלם, לשמרו מעשות רע בכל היום כולו, כמו ששמרה אותו הקרבת בין הערבים מעשות רע בלילה, וזש"א "לא היה אדם," ר"ל אדם אמיתי אשר בלבו עשתה הקרבת התמידי בכל יום הרושם הראוי להיישיר דרכו ולהטיב תכונתו הנפשית, "לא היה אז בירושלים ובידו עון," ובזה מבואר מעצמו ג"כ מה שלא אמרו בהיפך שהתמיד של שחר היה מכפר על עונות לילה, ושל בין הערבים על עונות היום? מה שיקשה להבין בהשקפה ראשונה (עיין בפנים הספר). אפס אחרי שצרכי האדם הם לפי מה שאמרנו עד הנה שני מינים, צרכי הגוף וצרכי הנפש, הנה יש הבדל רב בין בני אדם בבחינת השתדלותם למלאות אותם, כי השלמים שבהם רוב השתדלותם רק למלאות צרכי ומחסורי נפשם המשכלת, ומחסורי גויתם הם ממלאים רק די הצורך וההכרחי לקיום גופם ומינם, אפס הפתאים וחסרי דעת שבהם עושים ההפך מזה, כי כל ישעם וכל חפצם רק לתור אחרי קניני הזמן למלאות בהם צרכי גופם החולף ועובר, אשר ימיו קלו מני רץ, ועוד מעט יעלו בתוהו ויאבדו, ועל צרכי גופם העומדת ונשארת לעד לא ישימו לב, ונדמו בזה לאיש הבונה לו עלית קיר קטנה אשר לו תואר ולא הדר לה, ועושה כבש, באבני גזית במלאכת חרש, וחושב לעלות עליה, ומוציא עליה הון רב, אף שהוא רק דבר טפל, תחת שהיה יותר טוב לו להוציאו במה שהוא העיקר לבנות לו עליה מרוחה הספונה בארז ומשוחה בששר, לתפארת אדם לשבת בה. והנה בני גד ובני ראובן הראו בכל דבריהם אשר אמרו אל משה כי כל השתדלותם היה רק למלאות צרכי גופם על צד היותר טוב, ומהשגת השלימות הנפשית הסירו לבם ומחשבותם, וע"כ מאנו לעבור את הירדן, אם בעבור מאסם בארץ חמדה זאת, מקום השגת האושר המוסרי, ובחרם לשבת בעבר הירדן מזרחה מקום מרעה דשן ושמן להם ולמקניהם, או בעבור שרצו לשבת שם בטח, ולבלתי צאת עוד למלחמה לעזרת אחיהם להנחיל אותם ג"כ את ארצם, כמשפט וחובת כל ירא ה' ובר לב, אשר לא רק להשגת תועלתו וטובת עצמו, כ"א גם למען, עזור והיטיב לעמיתיו, ישליך לפעמים נפשו מנגד, וגם אחרי אשר הוכיחם משה על זה, ושמעו לקולו והתרצו לעבור לפני אחיהם, דברו לפניו בגאוה ובגודל לבב "עד אשר הביאונום אל מקומם" וכו', ולא הזכירו באמרי פיהם שם ה', והראו בזה מחשבתם הפנימית, כי שכחו אותו ובמחשבתם הנפסדה הם חושבים שרק בכחם ועוצם ידיהם, באה להם תחילה נחלתם, וינחילו אח"כ גם את אחיהם מעבר לירדן מערבה, גם במה שאמרו תחילה "גדרות צאן נבנה למקנינו" ואח"כ, "וערים לטפינו" הראו בזה, כי ממונם חביב עליהם יותר מנפשות בניהם ובנותיהם, כמשפט כל נוכל אשר גם פרי בטנו יתן בעד בצע כסף, [כאשר יעשו גם עד עתה הכושיים, יושבי אפרקא התיכונה, כי ימכרו האבות את בניהם ובנותיהם לעבדים ולשפחות לעבדות עולם,] וכאשר שמע משה דבריהם אלה הורה אותם במתק לשונו הדרך הישרה אשר ילכו בה, והמעשה אשר יעשון, ובמשכיות דבריו הנעימים "אם תחלצון לפני ה'" וכו', ועבר לכם וכו', לפני ה', ונכבשה הארץ לפני ה' וכו' צפונה תוכחת מוסר, כי ראוי ונכון הוא לכל מאמין ליחס כל מעשיו אל הי"ת אשר בלעדו שוא עמל אנוש, הבל כל יגיע כפיו, ובאמרו "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" הורה להם, כי ראוי לאדם להשתדל תחילה בעד נפשות ביתו, ואח"כ בעד מקנהו ושאר הונו ורכושו, ודבריו עשו רושם בלבם, כי שמעו לקולו, ומהר שנו את לשונם לדבר ככל אשר הורה אותם (עיין בפנים הספר) ועל כל זה יורה המדרש שהחל בו הרב ז"ל "לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו, אלו בני גד וכו', שעשו את העיקר טפל" וכו'. אחר שראתה החכמה האלהית לעשות את האדם מחבור חמר וצורה הנה היה ראוי שיבנה לו בית שיהיה בו קרקע שפל ושמי עליה. הקרקע להיות לו בו מעמל אל עניני החמר ושמי שמיו להיותן מקום ומעון אל הנשמה העליונה. וסימן לדבר אנכי עשיתי ארץ ושמים ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה) רצוני שלצורך האדם הוצרכו ארץ ושמים כי לצורה בלי חומר אינו צריך קרקע כמו שלחומר בלי צורה אין צורך לשמים. אמנם כוונת הענין ובירורו היא מה שנמצא היות צורת העולם אצל האדם על זה התואר עצמו שאמרנו כי הנה רקיע השמים כבר יהיה באמת מסך מבדיל בין המדור העליון הרוחני ובין המדור השפל החמרי לפי שהוא מבואר שמציאות התנועה הנמצאת בהם ראשונה הוא הדבר העצמי המבדיל בין עליונים לתחתונים כי על כן הורגל מאד בפי החכם לומר בספר קהלת באלו ההבדלים תחת השמש כלומר תחת התנועה כי היא המבדלת בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע בלי ספק כי הנה הנמצאים העליונים אשר מעל השמים מצד שאינם גוף ולא כח בו כלל הנה לא תמצא להם שום תנועה ממיני התנועות. ^*ולפי זה וכו' להבין דבריו אלה עיין ביאורי למעלה ויקרא דף י"ח, ופה אוסיף רק כי לדעת הרב ז"ל, יחלקו כל הברואים לשלש מחלקות, (עיין מזה גם דבריו למעלה בראשית דף י"ט ע"ב) האחת כוללת העליונים אשר מעל לרקיע השמים, והם השכלים הנבדלים מכל גוף וחומר שאינם משתנים לעולם, אשר ע"כ לא תמצא ג"כ אצלם שום תנועה, כי כל תנועה מחייבת ומסבבת שינוי בהכרח, אם שינוי פנימי או לפחות שינוי המקום, וע"כ אינם נופלים ג"כ תחת מושג הזמן (כמ"ש כבר למעלה ויקרא דף י"ח) הב' כוללת התחתונים אשר הם הברואים אשר עלי ארץ מתחת לרקיע השמים, ההוים והנפסדים ומשתנים תמיד ע"י תנועתם התמידית, אשר ע"כ גם יד העת והזמן שלטת עליהם תמיד כמאה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים," הג' כוללת הנמצאים התיכוניים והם הכוכבים והגלגלים אשר ברקיע השמים, והם העומדים בתוך גם בבחינת מקומם בין העליונים ובין התחתונים, גם בבחינת מהותם ויחסם אל הזמן, כי אף שהם קיימים באישיהם ואינם נפסדים בטבעם לעולם, באופן שאין הזמן גובר עליהם לצמיתות, בכל זאת אחרי שהם מתנועעים תמיד מיום הבראם נתחדש עמהם בבריאותם כבר מושג הזמן, כי התנועה והזמן הם מושגים מחוברים יחד, רק שהתנועה קודמת בטבע אל הזמן, ר"ל כי לא נוכל לצייר לנו מושג הזמן רק ע"י מושג התנועה (עיין מזה ביאורי במדבר דף ט' ע"ב) באופן שרקיע השמים עם כל צבאו הוא כמסך מבדיל בין העליונים והתחתונים גם בבחינת המקום גם בבחינת המדרגה, כמאה"כ "ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וכו'", כי שם "מים" זה רומז על הנמצאים העליונים, ונמשך מזה כי האדם המורכב מגוף חמרי בעל שינוי ותנועה, ומנפש משכלת אשר איננה בעלת תנועה ולא תשתנה לעולם, הוא נתון מצד מה ר"ל בבחינת גופו תחת ממשלת הזמן, ומצד אחר ר"ל בבחינת נפשו ושכלו הוא חפשי ממנו, (כי מה שמצטרך שכל האדם לפעמים זמן מה לחקור ולהתבונן בטרם ישכיל דבר מה על אמתתו, הוא רק למען הסיר מעליו בעת ההיא כל הכחות החמריות והרגשי חושיו הגשמיים והמחשבה בהן, עד שיהיה שכלו זך ונקי להשכיל יותר היטב רק בעיונים הרוחניים (ורק בבחינה זאת אה"כ "ועת לכל חפץ תחת השמים" הרומז על ההשכלה הנקראת בקהלת בשם "חפץ" כמו "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" שר"ל דברי שכל,) אבל מצד עצמותו ר"ל אלו היה נשאר תמיד נקי מכל מחשבת חמריות, היה משיג ומשכיל באמת על נקלה כרגע ובלי איחור זמן כלל, כל מה שיש ביכלתו להשכיל, וע"כ נראה ג"כ כי עשיית ושמירת הרבה ממצות התורה, ד"מ שמירת המועדים השמיטות והיובלות, וחוקי העבד והאמה בבחינת חיוב עבודתם וצאתם לחופש, ודיני טומאה וטהרה, ודיני הפרת נדרי הבת והאשה בפרשתנו תלוים בשינוי וחילופי הזמן, יען כי נתנו לבני אדם, אשר בבחינת גופם הם נכנעים לממשלת הזמן, אף שבעצמותם הם באמת ענינים אלהיים הראוים להיות רמים ונשאים על כל מקרי הזמן. ורק בזאת נפלינו אנחנו בני ישראל מכל שאר העמים כי הם בעבור היותם נכנעים תמיד רק לממשלת גופם ותשוקתם החמרית, הנופלים תחת הזמן, נתונים הם בבחינת כל מקריהם הרעים והטובים רק תחת יד שלטון הזמן, ותנועות כוכבי השמים וכסיליהם, המסבבים שינוי העתים והזמנים כנודע, אבל אנחנו בני ישראל אשר מחובותינו הוא להשתדל תמיד יותר למלאות צרכי נפשנו, ולקנות לנו קנינים רוחניים ומוסריים הנעלים והנשגבים מכל תהפוכות הזמן, אינם נתונים ג"כ תחת יד ממשלתו ושלטון כוכבי השמים מעל המסבבים חילופי העת ומקריו השונים, כי אם שכר וגמול מעשינו הטובים והרעים ינתנו לנו לפעמים גם באופן נסיי, נגד חוקי ומנהגי הטבע ומערכות השמים וע"ז מורה גם מאה"כ (בירמיהו י׳:ב׳) "ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה," גם בבחינה אחרת יבדלו אלה מאלה, כי בשאר העמים יוכל להיות כי באחרית הימים תחת מסבות הזמן ותהפוכותיו, יאבד שמם וזכרם יסוף מן הארץ, אף שבימי קדם עשו שם על פני חוצות ונתנו חתיתם על הארץ, כמו שקרה באמת לאומות הקדמונים, פרס ומדי, יון ורומי, אשר הם ושמם נסחו מן הארץ ועמים אחרים באו תחתיהם וישבו במקומם, אבל שם ישראל ישאר לנצח וזכרם לא יסוף מזרעם, כמאה"כ (שם ל') "כי אעשה כלה בכל הגוים וכו' ואותך לא אעשה כלה". ולפי זה לא ימצא מציאות לזמן במערכותם כי הם אינם בזמן והזמן לא יגבילם ולא יהיה לו שום ממשלה אצלם אדרבה הזמן ונושאיו משועבדים ונכנעים אליהם. אמנם הנמצאים השמימיים עצמם אשר חודשה בהם התנועה אשר אליה נמשך הזמן ראשונה הנה הם עם היותם בעלי גשם ומתנועעים הנה הם שוים אל הזמן כי בהתחדש התנועה יתחדש הזמן והנה אין לאחד ממשלה ומעלה על זולתו רק מה שהתנועה קודמת אל הזמן בטבע ולזה היו גרמי השמים תמידים אחרי התחדשם לא יגבילם הזמן ולא יפסידם בשום צד. אמנם הנמצאים היסודיים אשר תחת כל השמים להיות סוגי תנועותיהם כלם מוקפות מזה הזמן הכולל ומוגבלות ממנו חוייב שיהיה לו עליהם ממשלה עצומה כמו שאמר שם במאמר הד' מספר השמע שהזמן יספיק להוצאת הדברים גם להשחיתם ולהפסידם וזו היא הממשלה הטבעית הנודעת למערכות השמים על כל הדברים ההווים והנפסדים כמ"ש קודם שנברא העולם לא היה אלא הוא ושמו לבד (פדר"א פ"ג) כלומר שם העצם המורה על מהותו לא על תואר מתאריו המורים על חדוש העולם והנהגתו כמ"ש הרב המורה פ"ס ח"א וזכרנוהו בשער נ"ט. הנה שיחוייב מזה שימצאו במין האינושי שני הענינים האלו האחד מצד מה שהוא הווה נפסד והשני מצד מה שהוא נמצא מדבר ומשכיל. כי מצד היותו הווה נפסד הנה הוא נכנם תחת ממשלת הזמן וגזרותיו כי התנועה הכרחית בו. ולזה כל מעשיו הנעשים בחמרים ובכלים גשמיים הנה הם נמשכים אל הזמן ומוגבלים ממנו עד שאם יחסר מהם הזמן הצריך לכל אחד יחסר שלמותם. אמנם מצד השכל לא יכנס תחת הזמן כי פועל השכל לא יתחלק בשום פנים ומה שלא יתחלק לא ישערהו הזמן ועם שהוא לא ישכיל הדבר כי אם אחר עמוד האדם עליו מעט או הרבה מהזמן לא היה זה מצד השכלת השכל רק מצד שהכוחות ההיולאניות צריכות זמן להפשיט היולאניות המושגים ולהעלותם אל הכח המדמה הקרוב אליו ואז ישכילם בפתע כלומר בלי זמן כמו שהוא הענין בהויות ולזה מה שיקרה לכל משכל היולאני שצריך זמן להכין החמרים אל ההשכלה אמנם ישכילם בעתה. והוא מה שאמר שלמה בחכמתו לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג') ירצה צורך הזמן לכל הדברים והעת לבד לכל חפץ שהיא ההשכלה יהיה למשכילים אשר תחת השמים כי אשר על השמים אין צריך זמן כלל והיות שם החפץ מכונה אל השכל הוא שגור בפי זה החכם בספר עצמו ואל תתמה על החפץ בקש קהלת למצא דברי חפץ (שם י"ב) ועת לכל חפץ: והר"אבע ז"ל כתב מאור השכל יצא החפץ ואיך שיהיה לזה ימצאו הענינים האלהיים אשר תחת השמים נמשכים אל הזמן עם שעקר עצמיותם הם למעלה ממנו. ושני הענינים האלה הם נזכרים ונעשים תמיד בתורה האלהית. וזה שכבר הניחה התורה מקום לזמן להתגדר בו בהרבה ענינים ממצותיה וממשפטיה כמו שנראה מענין המועדים השמטות והיובלים ודיני העבד והאמה והטומאה והטהרה ובכלל כל המצות התלויות בזמן אשר לכלם יש לו יד ושם בהם וכמו שדרשו ז"ל (עירובין מ':) תן חלק לשבעה וגם לשמונה וגו' (קהלת י״א:ב׳) כאשר ביארנו שער נ"ט. גם מפרשת נדרים אשר היא אחד מהדברים אשר עמדנו עליהם נלמוד כמה שנויים נמשכים בדיני האשה מהמשך הזמן ושנוי ממוצא שפתיה לנדריה שהרי בכל ימי קטנותה אמרו אין בדברי קטנה כלום (נדה מ"ה.) וכשנכנסה לזמן הנערות כבר משגיחין בדבריה וצריכה להפרת אביה וכאשר חדש עליה הזמן שנוי הגוף מנערות לבגרות כבר היא ברשות עצמה ואין אביה יכול להפר (נדרים ע'.) וצריכה שאלת חכם ואם בימי נערותה נמשך אליה עוד חדוש הזמן ליארס אביה ובעלה מפירין נדריה (שם ס"ז.) ובהוסיף עוד לחדש עליה כניסתה לחופה אישה יקימם ואישה יפירם ואם עוד רבות בשנים באו אליה גלגולי סבותיו להתגרש או להתאלמן חזרה לרשות עצמה. והרבה דברים כיוצא באלה אשר יד הזמן משגת אותם מצד היותו מקרה דבק בכל התנועות אשר מפני זה היו רבים מיחסים כל הענינים המתחדשים אל הזמן יש מתהללים בו להמצא בו הענינים המשובחים ויש מחרף ומגדף אותו מפני התלאות והמקרים הרעים והנה כל עניני האנשים אשר על פני האדמה אשר לא בעלי ברית לאלהים המה הם מזה המין שהם כלם מההווים והנפסדים אשר הם תחת ממשלות השמים וצבאותם ישפלו בהשפלתם וינשאו לעומתם כי רוח החיות בהם ולא זולת כמ"ש אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) ונאמר כי יחתו הגוים מהמה (ירמיהו י׳:ב׳). אמנם הענין השני נתייחד אל האומה הישראלית בהסיר ממשלת הזמן וכח ידו בכל הדברים הנתלי' בשכר המצות ועונשם עד שלא ישמר חקו בעניני ההויות וההפסדי' וזולת זה כלל כמו שהוא מבואר מכל הנסים המפורסמים והנסתרים וגם מזה הצד לא יגעילם הזמן ולא יפסידם כמ"ש כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה וגו' (שם מ"ו) והנה שנמצאו בהם צורך שני הענינים רצוני תכונת הענינים אשר תחת השמים ותנועותיהם לצורכי החמר ומשיגיו והענינים האלהיים אשר מעל השמים לענינים המסוגלים אל הכח השכלי ומה שילוה אליו. ולזה מה שראה האל ית' להכין אל האומה הזאת הנבחרת מתנת הארץ הטובה כדי שיהיו בה מיושבים על מכונתם הארץ הנה היא רחבת ידים לפניהם לתת יבולה ולהוציא את תבואתה למעמד החלק הגופיי אשר תחת השמש לכלכלו ולקיימו וישוביה הנכבדים וממעמדות זקניה ושופטיה ופנת שבטיה בכל הישרותיה אשר בכל עיר ועיר ועל הכל ירושלם עיר הקדש המיוחדת אל מעמדות והעבודות האלהיות הנעשות ע"י עם הקדש הנבחרים מכל ישראל וקדושי הכהונה והלוייה אשר הם תמיד עומדי' על משמרתם ומקריבי' קרבנות הצבור והיחידים והיה השלחן האלהי דשן ושמן תמיד והוא יתעלה מיסב בראש ונהנה בנחת רוח שנעשה רצונו בסעודתן והבנים בניו סמוכין תמיד אצלו ומקבלים השפע העליון מאתו. והוא מה שנזכר בענין הראשון שאנו עליו כי אחר שדבר בבאי הארץ ובענין כניסתם בה כמו שאמרנו שהוא צורך החלק הגופיי סמך מה שהוא צורך החלק השכלי והוא העקר והתכלית ואמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם וגו' (במדבר כ״ח:ב׳-ג׳). כי זהו תכלית הכל. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה חיים טובים חיים מספיקים חיים מאושרים ודבקים ביי' אלהיכם אתם תהיו לו לעם והוא יהיה לכם לאלהים ולא ימצאו לכם עון אשר חטא הגורם לשכינה שתסתלק מביניכם:

אמנם אחר עבור כל ימי קציר הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כ״ג:ט״ז) באספך את מעשיך וגומר. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להישרה זאת כמו שיבא במקומן שער ס"ז פ"ז ב"ה. והקפות שבעת ימי החג ושבע הקפות היום השביעי (סוכה מ"ה.) הכל באו לפניו לזכור ימי עולם לשום עיניו על ענייניו העצמיים עד אשר לא יבאו ימי הרעה ימי הקור והחורף אשר בהם נמשל זמן המיתה בלי ספק. הנה שכל אלו העניינים התוריים נמסרו בידינו לשמור לעשות בכל שנה ושנה על אלו המספרים המיוחדים אל הכוונה אשר זכרנו מלבד מה שמצאנו ראינו היות זה המספר נזכר ונפקד לעינינו בכל המעשים ההכרחיים אשר יבואו לפנינו בכל קורותינו אם מתקון התורה והקבלה הנה כמו כן בתחלת זוג כל איש ואשה והתחלתם לשבת בית הוכנו לפניו שבעת ימי חופה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' (בראשית כ״ט:כ״ז). בהם יזכור כמה סבובים מאלו עברו מהם בימי חייו אשר בכל אחד מהם עשה ה' את השמים ואת הארץ ושבת וינפש. וכן אין לאדם לישב בטל עד שיגמור מלאכתו וידע שעתיד ליתן את הדין על אשר עברו מהם לבטלה ויזרז עצמו לתקן בסבובים אשר לפניו את אשר עותו בעוברים מהם. ודי בזה הערה לכל איש אשר רוח בו. הנה בסמוך בבא עתו לבא אל אשתו להוליד כיוצא בו בא המספר הזה עצמו ועמד לפניו בימי הנדות ובספירת נקיות הזיבות ללמד כי המספר הזה הוא שורש ועקר כל הרויה ושראוי להתרחק בכל זמנו מהטומאות ולישב בנקיות. וכן אז"ל (ויקרא רבות פ' י"ד) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י״א:ב׳) אם קיימת מצות נדה בנתלה לאזהרת שבעת ימים תזכה למילה שנתנ' לשמנ'. והכוונ' שאם קיים הכוונה במצות נדה להתרחק מכל טומאה בימי חלדו המסומן בשבעת הימים הנה הוא יזכה למילה והוא ביטול היצר הרע לגמרי הבא לו בסוף כל מעלותיו וכן זה המספר יבא בטהרת המצורע (ויקרא י״ד:ב׳) ובטומאת המת (במדבר י"ט) והוא הנהוג בכל העניינים כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגומר (בראשית ז'). ויחל עוד שבעת ימים (שם ח'). וימלא שבעת ימים אחרי הכות יי' את היאור (שמות ז׳:כ״ה) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) וכן הורגל זה המספר לכל דבר שבמנין בשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כ״ח:ז׳) שבע יפול צדיק וקם (משלי כ״ד:ט״ז). ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה׳:י״ט) כי את שבע כבשות וגו' (בראשית כ״א:ל׳). שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח). ורבים כמו אלה המורים סגולת זה המספר החשוב אשר ראוי להעלותו תמיד להזכיר האדם את ימי חלדו בכל מה שישתדל בוא עד בוא קצו ויום נסיעתו כי אז גם כן הושם זה המספר בז' ימי אבלו להכריז בו באזני כל האנשים באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו כי נוסף על מה שלמדנו אותו (ירושלמי מו"ק פ"ג ה' ה') ממה שנאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים (בראשית נ׳:י׳) נמצא לרז"ל מה שיורה שמקפידים עליו מן השמים תכלית ההקפד'. במה שהזכירו במציעא פרק השוכר את הפועלים (פ"ו). כי קא ניח נפשיה דרבה בר נחמני יצאת בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה נפל פיתקא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה נפקו אביי ורבנן לאיעסוקי ביה ולא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפרו דהוו קיימי ועבדי ליה טולא אמרי שמע מינה התם הוא אזלי אשכחוה תמן ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. בעו למיפרש נפל פיתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. והנה הוא מבואר כי לא היה איפשר להם לבקש שם מקומו אין כי שמה סופר בפירוש כי מת בארץ מרחקים. וגם יש להתבונן בענין הצפרים שעושים עליו צל. ומה טעם שני הזמנים ההם אשר באחד אסרו הפרישה מהספדו ובשני התירוה. ואומר אני כי זה נתייסד על מה שאמרו ז"ל במועד קטן (כ"ז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיהו כ״ב:י׳). אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ב"ה אין אתם כשרין לרחם עליו יותר ממני. ^*וזה כי הוקבעו, ר"ל יען כי במות איש שלם ירגישו הנשארים חסרונו בג' בחינות, כי הוא הורם דעה אמיתית בחכמת התורה ומושכליה, להקנותם שלימות נפשית, גם הוא הורם תיקון המדות ואופן הנהגם עם זולתם לסבב אשרם המדיני, והורם ג"כ אופן הנהגת ביתם, ואיך ימציאו למו כל מחסוריהם ההכרחיים, ובמותו יאבדו כל אלה מהם, ע"כ הוקבעו שלשה ימים לבכי שהוא סימן העצב היותר גדול בעבור חסרון לימוד התורה, ושבעה למספד, עת אשר בהם חובה לאבל להיות כלוא בביתו ולבלתי צאת החוצה להתערב בחברת רעיו, להורות בזה עצבונו על חסרון מורהו הנהגתו בחברה האנושית. ושלשים לאיסור גיהוץ ותספורת, שהן כולם הנאות גופניות, ובמניעתן יוזכר בחסרון האיש אשר הורהו האופן איך ימציא לו מחסוריו והנאותיו הגופניות. וזה כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו. האחד מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים: והשלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי על הפסד הענין הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח.). ואמר החכם (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד לפי שבו קויים העולם כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת להרגש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין כמו שהלבנה היא מיוחדת להיות דוגמא לו בזה משאר צבאות השמים מפני עוצם זריזותה בתנועותיה לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות. ועוד וכמוהו תדמה למראה האנשים כי מדי נוסעה היא הולכת ומתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ היא הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום היולדה וכמו שאמר איוב (א) על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה כי לענין זה היה מאמר לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה כמו שכתבנו בסדרן (שער מ"ה) ולזה היה המספר בזה מיוחד אל הרגש החסרון המושג בכמו אלו הענינים הזמניים וכמו שאמרו במסכתא שמחות (פ"ז) שלשים לאבל שלשים לגיהוץ ולתספורת שלשים להלוואתו שלשים ליפ"ת שלשים לאירוסין שלשים לנישואין שלשים לאלמנה שלשים ליבמה שלשים למדיר את אשתו שלשים לנזירות כי מלבד הדינין המפורשים בכל אחד מהם שם יורה כי רוב העסקים האנושיי' או כלן יתיחסו אל זה המספר ואמרו שע"כ יש לעשות להתאבל על הרגש החסרונות האלו. אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו אין אנו רשאין כי הבנים בניו של הקב"ה הם ואין לרחם עליהם יותר ממנו והעובר הרי תוא דרך רע וזר ומראה צרעת המינות במצחו לכפור בעולם הנשמות כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו השוגים בדמיונם הכוזב וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד כמו שעל טעות זה אמר החכם (קהלת ג׳:י״ח-י״ט) ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגומר. עד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתנודדו כמשפטם כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה ולא מצאו בה שום נחמה. כמו שסופר במדרש (ב"ר פ' י"ד) באחד מגדולי צפורי שמת לו בן. איכא דאמרי מינאה הוה יתיב גביה ונכנס ר' יוסי בן חלפתא אצלו וכולי. כמו שהוא כתוב ומפורש בפרשת ויפח באפיו שער ו' עיין עליו. והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו אמרה תורה (דברים י״ד:א׳-ב׳) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגומר. והכוונה כי אחר שעקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש אין להם לעשות עקר מהגוף יותר ממה ששיערו חז"ל כמו שנזכר וכמו שיבא שם במקומו שער צ"ג בעזרת האל: ואולם ענין הקדושה ביארה בפרשת כהנים (ויקרא כ״א:י׳) בהרחיקם מהטמא לקצת הקרובים והרחקת הכהן הגדול מכלם וכל זה להורות כי הנפשות השלמות אין להם קורבה בבשר בניהם ובנותיהם ויתר קרוביהם כמו שיבא שם שער ס"ג בעזרת האל. והנה עם זה נתבאר שיעור ההרגש על המת לפי שלמותו והחסרונות המגיעות מהעדרו ואיסור התקשות עליו יותר מדאי וטעמו ולזה הראוי שיובן מענין רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו.) שהם היו מחפשים אחר מקום מדרגתו להזכיר שבחיו ולהספידו בקילוסיו הראויים ולז"א שראו צפרי דעבדי טולא עלויה והוא שהשקיפו לכבודו ולקלסו בבחינת המון התלמידים שהיו מתקבצים אליו לשמוע מפיו תלמוד ולפי שגזרו בדעתם שהוא עקר שלמותו ושם מקום מדרגתו ספדוה תלתא יומא ותלתא לילוותא ובקשו לפרוש כי חשבו שיספיק זה להם כי הוא הזמן המיוחד לזה כנזכר. אמנם הקפידו עליו מן השמים ואמרו כל הפורש יהא בנדוי כי איך יתכן שלא ישלימו עליו ההספד על הענין השני הדבק אל הראשון שעליו תלוי קיום העולם כמ"ש. אמנם כשהשלימו מספר השביעי אמר לכו לבתיכם לשלום כי הענין השלישי הוא חיצוני מהמבוקש ואין חובתו מוטלת כי אם עלהקרובים להתאבל וכ"ש ענייני השנה המוטלין על האנשים למיתת המולידים כמשפטם. הן כל אלה יפעל אל בזכרון זה המספר המסויים אם בזמנים הקבועים ואם במעשים האפשריים הכוללים כל ימי חיי האדם מראשיתו עד אחריתו להמשך משם זה התועלת הנפלא שזכרנו בהישרת האדם אל הוצאת זמנו ושומו לבו על חלק מיוחד לו באופן שיגיע אל תכלית כונתו ואל סוף הצלחתו. וכבר תועיל ההשקפה הזאת להתיישב בה לב האנשים ולקרר את דעתם על כל המוצאות אותם מקוצר החיים ומהכרת זמנם. וזה שלא ימנע משהיה האיש קצר הימים מהאנשים המפקירים זמנם או מהשומרים משמרתו ואם היה מהמפקירים צדיק הוא י"י בהוציאו מעולמו כי מה לו מזמן. אחר שאינו מרויח בו כלום וכ"ש אם הוא מהמרבים אשמה יום יום. ואם היה מהאנשים המאושרים אשר במעט מהזמן השלימו את חקם ממלאכת נפשם הנה באמת בא בכלח אל בית עולמו ותלמודו ומעשה ידיו בידו וימי שנותיו בהם אם מעט ואם הרבה אלף שנים בעיני היוצר ברוך הוא כמו שאמרנו והרי זה הענין נחומים שלמים לו ולאבליו. וכן נמצא לראשונים (אדר"נ פ' י"ד) כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו אמר רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון. נכנס ר"ש וישב לפניו א"ל רבי רצונך וכו'. א"ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה אף אתה וכו'. א"ל לא די וכו'. נכנס ר' יוסי וישב לפניו אמר ליה רבי רצונך וכו' א"ל אהרן היו לו בנים ומתו שנים ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידום אהרן אף אתה וכו'. נכנס רבי יהושע ואמר רבי רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל איוב היו לו בנים ובנות וכלן מתו ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (איוב א׳:כ״א) י"י נתן וי"י לקח וגו' אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די וכו'. נכנס ר' אלעזר בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלים והולך למרחץ מפני שאדם גדול הוא ואינו יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו א"ל ר'אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד לו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימת אצא מן הפקדון הזה בשלום ואף אתה רבי היה לך בן קורא בתורה מקרא נביאים וכתובים ושנה הלכות והגדות ונפטר מן העולם בשם טוב א"ל אלעזר בני יפה נחמתני כדרך שבני אדם מתנחמין. הנה שזכרו ארבעה מיני נחמה כנגד ארבעה אבות נזקין שהכח הדמיוני מתעצב בהם מאד וימאן להתנחם ויועיל זה אם יהיה רוע הסובל כאחד מהם וכ"ש אם היה פחות ממנו. האחד כאדם הראשון שמת בנו על פניו שלא כדרך כל הארץ. והשני כמה שקרה זה לדוד עם תוספת חטאתו אשר נענש בו כי בחטאו מת כי השלם יקל עליו סבל העונשים מסובלו הנפילה בחטא כי היא קשה עליו מאד על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ח:ד׳) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכן אמר הנביא (איכה ה׳:ט״ז) נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו לומר שאף על פי שנפלה עטרת ראשם האוי והאבוי הוא על חטאתם. והג' בענין אהרן שהיו בבניו שתי הרעות הנזכרות ונוסף עליהם היות המקרה ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי זה עצב מופלג ליהפך כמו רגע גודל שמחתם לאבל רב וכמו שאמר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני יי' ותקראנ' אותי כאלה. והד' מענין איוב שהיו בפגע כל שלשת העניינים האלה בדרך רע וזר ועוד רוב תלונות בבוא עליו צרה וצוקה על לא חמס עשה ואם שזה לא ידע לשלם מצד עצמו אבל עוד יוסיף צרה מצד אחר והוא מה שיורה זה על היות הנהגת העולם בלי סדר נכון והשגחת השם ית' שהוא רע כולל שאין בו נחמה כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:א׳) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם אמר איוב (י) אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי וגו'. ויתכן לזכור זה באזני כל חסיד סובל ייסורין שיתנחם כמו שנחם איוב לסוף. אמנם לפי שבכל אלה הענינים היתה הנחמה גם כן מצד הדמיון שיקרה בה להתפייס ברעות זולתו מה שהוא ממדות הנשים ודומיהן ועל דרך שאמר (איכה ב׳:י״ג) מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון מה שהוא אינו נחמה על דרך האמת אבל הוא דבר שיוסיף עצב לשלם כמו ר' יוחנן בן זכאי וחבריו. לזה בא הה' אשר היתה נחמתו מפאת השכל והוא השלמת האדם רצון קונו וזריזותו בשמירת פקדונו והשבתו אלי כמו שנתנ' לו והותר כמו שקרה לו ז"ל בבנו חמודו ומה לו מזמן עוד, אחר שהשלים את נפשו ועשה כרצונו ולזה אמר שנתנחם בדרך שבעלי הדעת מתנחמין לא כדרך הפתאים המקררים דעתם בצרות זולתם. הנה שהיתה טענה זו מספקת למעלה מכל הנחמות האמורות גם כי יהיו שם בחינות אחרות לרוע כרציחת הבל ע"י אחיו שהם שתי רעות גם כי עקר צערו בלמוד דוד היה על מה שתורה מיתת הילד שלא כופר חטאו שהוא רע ומר ממות ועל זאת היה מתפלל כשיובן היטב ואף גם זאת היות עניני איוב רעות תכופות ומשונות מנוהג העולם כי כל זה יראה שכוונו אלו החכמים שם בזכרונם לשכך צער העניינים הדמיונים אשר תקראן כאלה או פחות מהם. ועל הכל תהיה הטענה החמשית העולה על כלם ואין צ"ל שמכחשת הדמיון הכוזב העולה בדעת המינין שזכרנו למעלה ולזה הודה לו רבן יוחנן בן זכאי על מיתת בנו חמודו והוא מה שרצינו למה שהיינו עליו מקצור ימי בחורי חמד הטובים ושלמים בנפשותם. אמנם אם היו מאותם אשר לא שמשו כל צרכן ועדיין הם בדרך שלמותם ונאספו בחצי זמנם כבר איפשר שיאספו בעונם כענין בני אהרן אשר לפנינו וכמ"ש (חגיגה י"ד:) בן עזאי הציץ ומת וכדומה. או שגלוי וידוע לפניו שכבר הוציאו מזמנם כל מה שבידם להוציא ומשם ואילך הם עתידין להפסיד וכמ"ש (סנהדרין ע"א:) מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. וכדרבי אבהו דא"ר אבהו התאנה הזו כשהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לפריה ובזמן שאינה נלקטת בעונת' רע לה ורע לפרי' (רבות קהלת ה' פ' מתוק' וגו'). ושם אמרו רב חייא בר אבא ותלמידוהי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוהי וא"ר ר' יהושע ותלמידותי הוו נהגין ופשטין תחות תאנה חדא ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו מה עשו הלכו להם אל מקום אחר השכים בעל התאנ' ולא מצאם הלך וחזר אחריהם עד שמצאם אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשים למונע' ממני. אמרו לו חס ושלום אמר להם ומפני מה הנחתם מקומכם והלכתם למקום אחר אמרו לו שמא אתה חושדנו אמר להם חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי שכיון שהחמ' זורחת על התאנים הם מתליעות מיד חזרו למקומן. ההוא יומא אשכחום דלא ליקוט נטלו מהם ופצעו אותם ומצאום מתולעות אמרו יפה אמר בעל התאנ'. ואם הוא יודע עונתה של תאנה והוא לוקטן כך הקב"ה יודע עונתן של צדיקים לסלקן והוא מסלקן. והנה המשל הוא נחמד והנמשל אמתי מאד ומה רב טוב היה הענין הזה לרבים שהחמיץ יינם בקנקנם ועל כיוצא בזה אמר הכתוב (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני יי' המותה לחסידיו לומר שלכל החסידים הוא ידוע שהמות יקרה בעיני יי' לראויים אליה. ולזה אמר בפרק אין מעמידין (ע"א ל"ה:) מאי דכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) לריח שמניך טובים וגו'. למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין פיה מכוסה אין ריחו נודף פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך קרי ביה עלימות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות קרי ביה עולמות. ואמרו שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם היה מלאך המות אוהבם מה שמפריד חומרם מהם ומביאם לחיי עולם קודם זמנם לפי הנהוג לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. והנה על פי כל הדברים האלה היה מהחכמ' האלהית לצוות לאהרן ולבניו בתחלת בואם אל השרות האלהי הנכבד ונורא שימלאו להם שבעת ימי מלואים אשר ישמרו בהם את משמרת יי' להבין ולהשכיל מהעניינים אשר זכרנו השיעור המחוייב לאנשים גדולי המדרגה כמו הם ולפי העבוד' המוטלת עליהם כי רבה היא ולזה החמיר עליהם יותר מדאי ואסר להם היציאה מפתח אהל מועד כדי שלא יפנה לבם לדבר אחר אפי' שעה כמו שאמר (ייקרא ח') ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צותי. ועתה ראה כי באה המצוה עליהם משני פנים. האחד שלא יצאו מפתח אהל מועד שבעת ימים דמשמע שהכוונה שישבו שם שתולים בבית יי' ומשוטטים בחצרותיו כל שבעת ימי המלואים והיא הערה גדולה להתבוננותם במעשה בראשית אשר על ידו יכיר האדם גודל בוראו ועוצם חכמתו ואת כל תוקף יכלתו וגבורתו אשר כל זה מה שמכריח אותו לאהבתו ולעבודתו כמו שאמרנו ראשונ' כי שבעת ימים אלו ימלא את ידם בזה העיון. אמנם הפן השני הוא מה שאמר שישבו פתח אהל מועד יומם ולילה שבעת ימים לשמור את משמרת יי' דמשמע שלא נתן להם רשות ליכנס משם ולפנים והוא מה שחוייב להשכיל מהחשבון הזה וגלגול סביביו מה חדל הוא וכי צריך להזדרז על שלמותו בחריצות נפלא כי ימיו ושנותיו הולכין ומתמעטין שבעה שבעה על הדרך שזכרנו למעלה ויזהר מאד מהשתקע בהבלי העולם וחמודותיו אשר תחת זה המספר עצמו כמנהג כל עמי הארץ. ובבחינה הזאת ודאי ראוי להם לשבת פתח אהל מועד יומם ולילה ולשמום שם משמרת יי' כל מספר שבעת הימים האלה מבלי שיכנסו בהם ומהפתח ולפנים כי העולם הזה הוא פרוזדור וכו' (אבות פ"ד). ואם יעשו כן באמת לא ימותו כי הנכנס לשבת בעולם הזה דירת קבע חדר בחדר שם תהא קבורתו וכמו שאמר (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שהתבאר מה שכיוננו אליו מענין הזמן והכריחיותו ורוב הצורך אשר על כל בעל דעת לשום עיניו על משמרתו וכמה יועיל העיון וההשקפה באלו החשובים השבעיות אשר לפנינו בכל הענינים לעורר נפשנו על כל אלו הדברים כמו שעל ידו זרז והזהיר את כהני יי' המקודשים להשכיל לנפשם לפני מי הם באים לעמוד לשרת כי הוא בורא כל ויוצר כל ויודע כל. וכי הם ואם היו מבחר המין כאין וכאפס לעבדו נחשבו. וכמה חוייבו להפשיט מעליהם בגדי החול אשר ישמשו בהם בדברים החיצוניים ולההחליף להם בגדי קדש לשמש בפנים נקיים וטהורים כמו שיכלו ללמוד מהבגדים אשר ילבשו אותם מחדש מלאכתם ותכוניתם ומקרבנם כאשר פירשנו קצת מהוראותם בשער ל"א וההשקפה הזאת היא הכרחית לכל בעל שכל לבא לכלל שלמות והוא ממש דוגמת והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגומר (ויקרא כ״ב:כ״ז). כי כמו שהב"ח הזה אינו נכשר ליקרב על המזבח עד שיעבור עליו מספר זה המיוחד של ימים שהוא הקף שלם המוציאו מספק ריסוק איברים (נ' דצ"ל ספק נפל שבת קל"ה:) ומכשירו לקרבן כן הבעל שכל אינו ראוי לשמש עד שיעבור עליו בזמן הזה המוכן והמזומן לעוררו ולזרזו על כל אשר יעשה. והוא עצמו מה שאמר רבי יהושע בשם רבי לוי שם בפרשת אמור (פ' כ"ז). משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא שבא לכאן לא יראו לפני אם לא יראו את פני המטרונה תחלה. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לא תקריבו לפ:י קרבן עד שיעבור לפניו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת ראה שהמשיל ההראות אל פני המספר השלם הזה אשר אינו משולל מיום השבת בשום פנים אל ההראות אל פני המטרונא. והמטרונא היא באמת גברת הבית שרתי בהנהגת העולם אשר הסידור השמימיי נתון בידה לפרנס בו כל באי עולם על דרך שנאמר (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי ההראות לפניה וההתבוננות בה ובחכמתה בכל עניניה מוצאיה ומובאיה ממה שירבה שררה וכבוד אל אדוניה אשר הכינה על מתכונתה בחכמה ותבונה עצומה ועל דרך שאמר (משלי י״ב:ד׳) אשת חיל עטרת בעלה וכל זה הוא מלומד ומפורש מן העמידה והעיון על מספר שבעת ימי בראשית אלו, לזה אמר להם לישראל בני לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת ונתן הטעם שאין שבעה בלא שבת לומר שאף על פי שלא יבא השבת בסופן כמו שהיה בשבת בראשית מכל מקום כיון שאין שבעה בלא שבת על כל פנים יועילו לכוונת כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כי הוא עדות החדוש הגמור כמו שבא שער ד'. ואמר ואין מילה בלא שבת כי אין מקום לעשות שום מצוה כתקנה כל שכן מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות (נדרים ל"ב.) בלא הכרת השבת הזאת והראות פני המטרונא על הדרך הנזכר אמנם בבוא לפניה תחלה כבר ימול ערלת לבבו ויכנע אל העבוד' השלמ' הכנעה טבעית ושכלית. והוא הטעם שפתחה תורתינו הקדוש' במעשה בראשית כי הוא הפתח אשר בו יבואו צדיקים לעבדה ולשמרה כמו שכתבנו שם במקומו. ולזה מה שצוה לאהרן ולבניו שלא יראו לפניו עד שיראו תחלה פני המטרונא בשבעת ימי המלואים הללו כי שבעת ימים ימלא את ידם. אמנם המוזהרים האלו נחלקו לשני מחלקות. מהם שראו פני המטרונא והשכילו בה מה שכוון מהמצוה והכשרו ליראות את פני המלך. ומהם מי שלא ראו פניה כהוגן ולא הוכשרו ליכנס לפני המלך אבל נפלו בעונש המיוחד להם באומרו (ויקרא ח׳:ל״ה) ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צויתי הרי הגזים להם יותר מדאי. ובמדרש (תנחומא פ' שמיני) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳) זה אהרן שנאמר בו ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו'. אמר להם משה שמרו ימי אבלות עד שלא הגיע בכם הדבר ושמרתם את משמרת יי' שכך שמר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שהביא את המבול שנאמר (בראשית ז') ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ והיו משמרין ולא היו יודעים על מה הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת משפט ידע לב חכם (קהלת שם) שכבר אמר לו הקב"ה למשה (שמות כ"ע) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וגו'. והוא מה שכתוב בסוף הוא אשר דבר יי' בקרובי אקדש. הנה שהזהירם והתרה בהם באר היטב והודיעם כי בשמור משמרת יי' בימי מלואיהם יעמדו על משמרת עצמם ולא ידעו דבר רע לפי שהשמור במספר הזה כנזכר הוא מקיים העולם ואם לאו יהפך להם למשמר לזמן ימי אבלות. והוא שיהיה המספר הזה המוקדם בידם עליהם לעדות כי לבלתי שומרם ימי מלואיהם הם מתים וזה ענין קדימת האבל למיתה כמו שהיתה קדימת קביעות שבעת הימים לימי המבול עדות עליהם כי להשחתת משמרתם בהם נשחתו ונפסדו כי על כן התאבל עליהם יוצרם ויתעצב אל לבו כמוזכר שם במקומו (בראשית ו׳:ו׳ וע' תנחומא הנ"ל):