וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָֽה׃
עקידת יצחק
בהגדת מסבת (מכות כ"ג:) שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם בית דין של מעלה מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. מקרא מגלה דכתיב קיימו וקבלו היהודים עליהם (אסתר א') קיימו למעלה מה שקבלו למטה. הבאת מעשר דכתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר וגו' (דה"ב ל"א) וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וגו' (מלאכי ג׳:י׳) ושאלת שלום בשם דכתיב ויאמר בועז לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יברכך יי' (רות ב׳:ד׳) ויאמר יי' עמך גבור החיל (שופטים ו') מאי ואומר וכי תימא בועז מדעתיה קא עביד ומשמיא לא אסכימו על ידיה ת"ש יי' עמך גבור החיל:
עקידת יצחק
ואולם הענין הג' והוא שאלת שלום בשם הוא היותר מבואר כי זה מה שיכוונו בו אל השלמות השכלי והדבקות הנפשי אשר הוא שלום בין פמליא של מטה ובין פמליא של מעלה והוא מבואר שלא יושג זה השלום אם לא בשיקדים התלמיד שלום לרב וכמ"ש ז"ל אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לו רבש"ע וכי יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני (שבת פ"ט.) וכבר ביארנו ענינו אצל ברכת כהנים שער ע"ד ולזה אמר שזה הענין עשו אותו בית דין של מטה וקיימוהו ב"ד של מעלה וראיתם מבועז שאמר לקוצרים יי' עמכם ויאמרו לו יברכך יי' (רות ב׳:ד׳) כי הנה הוא דבר לקוצרים מאותו דבקות עצמו באומרו יי' עמכם. ולפי מדרגתם ראוי שתהיה הכוונה בשידרשו הדבקות וירגילוהו אמנם הם ענו אותו יברכך יי' כי לפי מדרגתו כבר קויים בו זה הענין האלהי עד שראוי שנבקש מאתו יתעלה עליו תוספת טובה על מה שנקנית בו ולפי שהקוצרים עם שנזרקה בפיהם תשובה ראויה לבית דין של מעלה והוא הפך מדרגתם עמו לזה אמר ואומר יי' עמך גבור החיל שכיון שהיו כן דברי המלאך כדבריהם נראה שמאמר בועז ותשובת הקוצרים הסכמת בית דין של מעלה עם בית דין של מטה היא ודבריהם באים בדיוק בלי ספק. והנה אחר שהקדמנו זה הענין הנכבד בביאור זה המאמר הנפלא לסבת הויית הקנינים המשובחים שבו אשר ידבר בענינם בזה החלק ובפרט במה שיהיה מהם אצל הוצאת הממונות שהוא דבר קשה על האדם ורבים אשר חביב עליהם ממונם מגופם ואין צ"ל מנפשם אשר לא ירגישו במציאות' אשר לזה הרבתה התורה לזרז ולהוכיח באופן קניית המעלות בהן נבא אל ביאור הכתובים במה שנעורר תחלה קצת ספקות שראוי שנתבונן אליהם:
דרשות אל עמי
להשלש רגלים בשנה נתנו לכל רגל ורגל מגילה מיוחדה, לחג הפסח - שיר השירים, לחג השבועות - רות, ולחג הסוכות - קהלת. אבל בעוד שהראשונות, שיר השירים ורות באות באמת כדבר בעתו - בשיר השירים אנו מרגישים היטב את חג האביב "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע" וכו' וכו', ברות אנו חשים את חג הבכורים, את ריח השדה אשר ברכו ד', כשאנו קוראים אותה הננו רואים בעינינו ממש את אבותינו כשעסקו בקצירת ראשית בכורי אדמתם, ומה יפה היה המראה, אשרי עין ראתה כל אלה "והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים, ד' עמכם, ויאמרו לו, יברכך ד'", כזה היה היחס של הבעה"ב עם פועליו, ובכן יש גם טעם וגם ריח בקריאת המגלות הללו בהחגים הנ"ל, אבל איזה טעם וריח יש בקריאת מגילת קהלת בחג האסיף, בזמן שמחתנו? הלא כשאנו קוראים אותה הננו נטבעים ביון מצולה של מרה שחורה שאין לה תחלה וסוף, והננו שומעים את הקול הקורא אלינו מכל הרוחות שבעולם, מלמעלה ומלמטה, מפנים ומאחור "הבל הבלים הכל הבל". המגלה הזאת אומרת לנו "ושנאתי את החיים" גם החיים היותר טובים "כי כל ימיו מכאבים וכעס ענינו, גם בלילה לא שכב לבו", "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדיין לא היה" וכו' וכו', ובכלל המגלה הזאת כולה אומרת יאוש ומשכרת אותנו בכוס היגונים שבה, וכשאנו גומרים אותה הננו רואים בעולם רק את ה"עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", את הפרחים והציצים הנובלים, את הצפרים הטסות מכאן בזעף ויגון מבלי להגיד אף מלה אחת בתור ברכת הפרידה. בקיצור, הננו חשים כי כבר באו "ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ... כי הולך האדם אל בית-עולמו וסבבו בשוק הסופדים", ואחרי כל אלה "זמן שמחתנו", האם אין בזה תרתי דסתרי, הלא אם כך הדבר לשמחה מה זו עושה?