רות ב:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר נודע לך מביאורי לשער י' (בראשית דף ע"ו ע"א) ושער ע"ו (במדבר ל"ד ע"ב ע"ש) כי בעבור היות האדם מורכב מגוף ונפש יש לו גם ב' מיני השגות אשר יקרא אותן הרב בשם "דמות" או "שבלים", השגות חושיות, אשר ישיג אותן השכל המעשיי באמצעות חושי הגוף ממקרי ותארי הדברים הפרטיים והחלקיים המורגשים ממנו, והן נקראית בשם "הכרה", מלשון הכ' "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא?" והשגות השכל והן אשר ישיג אותן השכל העיוני מסוגי הדברים הכוללים מגדריהם ועצמותיהם, ד"מ ע"י חוש הראות שלנו יכיר שכלנו המעשיי שהאיש הפרטיי הזה העומד לפנינו הוא ראובן או שמעון ובשכלנו העיוני נדע מהותו וגדרו שהוא ממין האדם שהוא חי מדבר, והשגות השכליות האלה נקראות בשם "ידיעה" מלשון הכ' "כי ידעתיו'" וכו' ר"ל ידעתי והשגתי מהותו, כי הוא יצוה את בניו אחריו לשמור את דרך ה' והנה כשרו ההכרה החושיית היא דבר נקל מאוד ומשותף לא לבד לכל אדם שהוא בריא בחושיו כי אם גם לבל בע"ח מרגיש, כי גם הוא יראה בעיניו ובאזניו ישמע ומשתמש גם בשאר חושיו אפס כשרון ההשגה העיונית הוא רק יתרון האדם שהוא בעל שכל לבד, ונקנה לו רק בעמל ויגיעה ע"י לימוד ועיון והרגל תמידי להתבונן בעצמיות וגדרי הדברים הכוללים האלה, וע"כ למען הקל קנין השגות עיוניות אלה לאדם, השתמשו החכמים מימי קדם במשל ומליצה לדמות ההשגות העיוניות הכוללות האלה לדברים גשמיים ופרטיים המושגים בחושים הנודעים לכל איש, למען יבינו על ידם על נקלה יותר גם העיונים השכליים הדקים והעמוקים, כמו שנראה שברצות שהע"ה להזהיר את האדם לבלתי התעצל בקנין החכמ' האמיתית שהוא מזון וחיי הנפש המשכלת הנביש רעיון זה במאמר "לך אל נמלה עצל" וכו' אשר לפי כשוטו יורה רק שילמוד מהנמל' להכין בקיץ לחמו ולחם ביתו הגופני, כי ע"י ראותו בעין שכלו ודעתו הכרח הכנת המזון הגופני לכל אדם, אשר הוא דבר נקל מאוד להבינו, ישכיל ויבין בעצמו ג"כ עי"ז הכרח קנין החכמה שהוא מזון וחיי נפש הרוחני [וע"כ ר"ל בעבור היות ההשגות החושיות קודמות בזמן לכל אדם ונודעות לו על נקלה בתחלה, השתמשו גם החכמים בשמות אשר הוראתם הראשונה על דברים גשמיים להורות בהם גם על העיונים השכליים [כמו שכתבתי כבר בביאורי לירמיה י' כ"ב וז"ל שם הנה ידוע כי מדרך העברי כמו בשאר לשונות להשאיל השמות אשר הונחו בתחלה לציין בהם הדברים הגשמיים אשר עליהם תפול בראשונה עין האדם בהיותו עוד במעמדו הטבעי למען ציין וסמן בהם גם את מושגיו ומושכליו הרוחנים הדומים בענין מה למוחשים אלה הגשמיום לבלתי הצטרך תמיד להמציא מלות ושמות חדשים אשר יורו כל מושגיו החדשים אשר ישיג רק אח"כ בעלותו בבחינת השתכלותו ממעמדו הטבעיי והבהמיי אל השכליי ועד"ז השאלו גם שמות ראש. רגל. יד. טבור. ירך. צלע. אשר הונחו בתחלה לסמן בהם רק איברי אדם ידועים, להורות בהם גם על מושכלים הדומים באיכותם דמיון מה לחלקי גוף האדם ואיבריו אלה, בי בעבור היות הראש החבר היותר עליון והיותר נכבד בכל הגוף קראו לכל חלק עליון מדבר מה, וכן לכל איש נכבד בחברתו בשם "ראש" כמו "ראש ההר" "ראשי עם" ובעבור היות הרגל חלק הגוף היותר תחתון כמו שהעבור אמצעי שלו, והצלע והירך והכנף בעוף על צדו, קראו תחתית המשכב "מרגלותיו" (רות ג') ואמצע הארץ "טבור" (שופטים ט׳:ל״ז) וצדי הארץ ר"ל צדיה הרחוקים בקצה האופק יקראו פה "ירכתי ארץ" וכן "ירכתי המשכן" (שמות כ״ו:י״ג) ר"ל צדי המשכן, או "כנפות הארץ" (איוב ל״ח:י״ג) כמו "כנפות כסותך" (דברים כ״ב:י״ב) ונאמר (שמות כ״ו:כ׳) "לצלע המשכן" להורות גם כן על צדו. ובעבור היות היד החלק היוצא מן הגוף להתפשט למרחוק נקרא כל דבר יוצא ומתפשט מהכלי לחוץ בשם "יד" "וידות החופנים" (מ"א ז') וכן בעבור עשות האדם כל פעולותיו באמצעות היד, ורק בה יראה כחו לזולתו, הושאל שם "יד" להורות גם על הכח בכלל כמו "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י״ד:ל״א) וכן הושאל שם "מטה אשר הוראתו הראשונה להורות על גזע אשר ממנו יצאו אח"כ הסעיפים והענפים. להורות על האב וראש המשפחה, אשר ממנו נולדו הבאים אחריו אשר ייוחסו אליו כסעיפים אל הגזע, כמו "מטות אבותם" (במדבר א׳:ט״ז).]] וגם התורה הקדוש' החכימה לעשות כן, כי כל דבריה אף שהם מורים לפי פשוטם על ענינים גשמיים צפונים בכל זאת במשכיותיהם גם עיונים שכליים דקים ועמוקים, באופן שאם הנגלה מהם הוא ענין קדוש, הרעיון הטמון בו היא קדש הקדשים, וע"ז רומז גם מאה"כ "שימו לבבכם על כל הדברים וכו' "כי לא דבר רק (ר"ל הבלתי צופן במחבואו גם רעיון נשגב ונשא) הוא מכם" ומעתה יאמר הרב ז"ל כי גם דיני המלחמה הנתובים בפרשתנו אף שהם מורים לפי פשוטם על מלחמת ישראל עם העמים אשר סביביתם ואיך יתנהגו בה ירמזו גם על המלחמות הפנימיות אשר לאדם בגופו ונפשו, כי מלבד שיש לפעמים באדם מלחמה פנימית בין כוחותיו ולחיותיו הגופניות, אשר ממנה יסובב כל חולי וכל מדוה, יש גם מלחמה אחרת ויותר נסתרת בקרבו, והיא התקוממות התכונות הנפשיות ומלחמת ההתפעליות בקרבו יחד, והנה אף שגם שתי אלה המלחמות הפנימיות המסבבות חולי הגוף וחולי הנפש, תראינה גם כן החוצה על מראה פני האדם, כמו שתראה המלחמה החיצונה לעיני כל, כמו שאה"כ על חולי הגוף "מדוע אתה ככה דל בן המלך" וכו', ועל תכונת הנפש לטובה או לרעה "לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תייבש גרם" ומאה"כ "מדוע פניך רעים וכו' אין זה כי אם ריע לב" בכל זאת יש עיד הבדל רב ביניהם, כי הן יותר מסוכנות לאדם, ממלחמת אויביו, כי היא תעשה ותלחם לרוב רק בעבור בצע כסף, או מרעה טוב או שאר קנין זמניי ומדומה, אשר ע"כ ידעו גם על נקלה שאר הסוחרים או העשירים לפשר הדבר בין הלוחמים ולעשות שלום ביניהם, אפס חולי הגוף מלבד שהיא מסבב לפעמים גם מיתת בעליו, באופן שאחריתו מר מאוד, יצטרך גם לרפואתו חכמת ותבונת רופא חכם מאוד, אשר ידע ויכיר אל נכון סיבת החולי ומהותה למען ידע ג"כ באיזה אופן ובאיזה סמי מרקחת ושאר אמצעים ראוים יוכל לרפאותו, ואף כי חולי הנפש שהוא רע ומר מאוד לאדם, יען כי על ידו ישחת כבודו, הודו, והדרו האמיתי, ואין איש יוכל לרפאות אותו בשלימות כ"א הי"ת לבדו, אשר הוא היותר שלם והיותר חכם מכל הנמצאים זולתו, כי רק הוא לבדו רופא הנפשות האמיתי, כמא"הכ "רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד", וכו', וע"פי ההקדמה הזאת ישתדל הרב ז"ל לבאר שכל מה שנאמר בפרשתנו מדיני הנהגת ישראל במלחמותיהם נגד כל אויביהם מסביב, אף שלפי מראהו החיצוני יורה רק על המלחמה החיצונית, בכל זאת צפון בקרבו גם משפט הנהגת כל איש ישראל נגד איוביו הפנימיים שהם תשוקותיו ותאותיו החמריות והתפעליותיו הגופניות, אשר כהמון מים רבים תהימנה בקרב איש ולב עמוק. גם יבואר עוד לפנינו במה שיבוא בשער הזה, כי נצחון האיוב החצוני ותשועת ישראל מיד צר, תלוים ומסובבים רק מהי"ת. אשר רק בלכתם בדרך המוסר והמישרים לשמוע בקולו ולכבוש כפי יכלתם האנושית בבחירתם החפשית את יצרם הרע שהוא האויב היותר גדול אשר יארוב להם במסתרים במצפוני לבם אשר ע"ז יורו גם המצות הנאמרות בפרשה בהשקפה ראשונה רק על המלחמה הגופנית והחיצונית (כמי שיבואר עוד לפנינו) יעזרם לא לבד להכניע אותו תחת ידם, כי אם יתמוך גם בימינם לעמוד נגד אויביהם החיצונים ולהדבר צריהם תחתיהם וע"ז רומז גם מאחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "על אויביך כנגד אויביך וכו' אם עשית כל הסדר האמור בענין סוף שה' אלהיך נתנו בידך. מהיותני מחוברים משני החלקים הידועים והנגלים נתחייבו לנו שני מיני דעות או שכלים. האחד נקשר עם החמר השקר טבעי והוא המכיר ומשיג בענינים החלקיים אשר מציאותם בפועל באלו החמרי' החלקיים המורכבים. והשני המשיג בענינים אשר מציאותם לבד הוא בשכלים. דרך משל אנחנו משיגים את פלוני זה הרמוז הוא חי מדבר הנה ההכרה האישיית שהוא פלוני זה השגנוה באלו החושים החומריים מצד מה שירגיש אותו בגלמו וקומתו ושאר מקריו אמנם שהוא חי מדבר אנחנו משיגים אותו בכח נכבד מזה והוא השכל המשיג בכוללים שזה הפלוני מצד שהוא איש מדבר אינו חלקי והמאמרים מבדילים אלו ההשגות בטוב. אמנם יראה שהענין הראשון האישיי הרמוז יאמר בשם הכרה כמו שאמר מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה (רות ב׳:י׳-י״א). והענין השני ככולל יאמר ידיעה שהוא הודעת הדבר בגדרו. וכמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) אמר שידעו בגדרו ומהותו אשר לו ימשכו הסגולות אשר הזכיר למען אשר יצוה וגו'. ובמאמר ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) כתבתי ענין נחמד מזה המין. והנה הוא מבואר כי ההשתמש בענין הראשון מההרגש וההכרה הוא נקל מאד כי הוא דבר כולל משותף לכל חי מרגיש אמנם ההשחמש בשכל היודע הוא עניך קשה וצריך למוד ועיון ותושיה רבה ולזה שמו החכמים הראשונים בענין המראה לראות בו עניני השני. וזה כי כל דבר מושכל שהעמידה עליו תקשה על המשיג יראו דוגמתו בענינים המורגשים המושגים אצלו ראשונה ויהיה לו זה כסולם מוצב לעלות עליו וזה ענין המשלים כלם שראש ממציאם היה שלמה הע"ה כמו שזכרו חז"ל ודברי ספריו יוכיחו ופרסום אמריו בספר מיוחד משלי שלמה בן דוד וגו'. כי הנה כל מה שמצא ענינו קשה לציירו בנפש המשילו במה שנמצא מורגש חוץ לנפש בכל הדברים אשר דבר ואשר הוא מפורסם יותר מזה הענין הוא אומרו לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין וגו' תכין בקיץ לחמה וגו' (משלי ו׳:ו׳) כי עם שהוא מוסר לעצלים להכנת הדברים הצריכים לחיי גופיתם הוא מבואר שכוונתו היתה על הלחם המיוחד אשר עליו תחיה נפש האדם כי יחיייב מכח המשל כי כמו שמציאותם הוא נבדל ברוחק גפלא כן יהיה מזונם נבדל תכלית ההבדל וכן אמר ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים כו' השפנים כו' (שם ל') וכבר זכרנום בשער ע"א וזולת אלו היותר שהיה שלמה חכם תקן משלי' הרבה (קהלת י״ב:ט׳) ודי בזה. ואין שום ספק כי על זה שענין נשתמש' התורה האלהית בכל אשר תדבר כי עם שחצוני דבריה המה ענינים נפלאים הכרחיים על מקבליה ידיעתה ועשייתה הנה לא סרה מרמוז בהם אל ענינים עמוקים ודקים נפשיים יהיו כתרים ועטרות בראש הדברים ההם הנגלים הדברים המפורסמים בה יהיו קדש והנסתרים קדש קדשים. כי על זה אמר שימי לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגומר (דברים ל"ב) כמו שביארנו זה אצל הדבור מגן עדן מקדם בשער ז' וקיימנוהו בספירי המשכן וזולתו ואין שום בעל שכל יכול להכחישו זה ולא להפטר מעיונו והשגחתו כי בקבלת זה יותרו כמה ספקות מלב הסכלים בעמדם על ספורי התורה האלהית כמו שזכרנו שם ומהנאות שאלו הענינים מדברי המלחמות אשר אנחנו בביאורם יהיה מזה המין תדבר בערירם הכרחיים אל כחיים הזמניים המפורסמים ונותנת בהם הסדר היותר נכון שאפשר ותרמוז אל ענינים נפשיים שכליים בהם יקנו הלוחמים ההצלח' המפורסמות אשר ילחמו בה גויי בגוי ממלכ' בממלכ' הוא ידוע ומפורסם חוץ לנפש גם סבתם אינה נעלמת כי הכל יודעין שהוא הממון הארץ המרעה או המקנה וכיוצא מאלו הקנינים המדומים. ולזה כבר ישימו פשרניהם המסכימים ביניהם אנשי מקנה או סוחרים עשירים. אמנם יש מלחמה אחרת שאם היא גם כן נכרת באלו החושים המרגישים כמו שאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר (שמואל ב' י"ג) כי מי שיש מלחמות הליחות בתוך גופו חוייב שיראו האותות על פניו והמלחמ' הזאת היא יותר מסוכנת מהראשונ' כי הראשונ' היא על דברי הממונות וזאת תמית גופי האדם והמכיר בתקונה צריך להיות יותר חכם לפי שהסבות אינן מפורסמות כראשונות. וראוי לבקש הרופא הטבעי שיכיר באותותיו סבת המחלוקת בליחותיו וכחתיו וישתדל להסכימם ולהשוותם עד שישאר שלם בגופו כמו שהשתדלו הראשונים להשאירו שלם בממונו. אמנם יש מלחמה אחרת יותר נסתרת ויותר מסוכנת והיא התקוממות התכונות ורוע הפעולות כקנאה והתאוה והחמדה והזדון והכילות ושאר הפחיתיות המתגברות באדם להרים יד במלך הוא החלק השכלי כי זה באמת חולי רע הוא ונפש הוא חובל ועם שזה כבר יוכר בפני האדם כמ"ש החכם לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב). ושמחת הלב תתחזק בתוכן הפעולות הישרות כמו שתדאג הרוח בהפכיהם. ולזה אמר שעצב הפנים באנשים הבריאים יעיד על רוע מחשבותיהם כמו שאמר ארתחשסתא המלך אל נחמיה התרשת' מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב (נחמי' ב') כמו שנתבאר זה בשמחת החג שער ס"ז פ"ז. עם כל זה המכיר בה והיודע ברפיאתה צריך להיות יותר חכם ויותר שלם מהנמצאים אצל הראשונות כי הוא רופא הנפשות. ולפי שהוא יתעלה הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות ואין זולתו אליו היה קורא המשורר לרפואת מחלה זו באומרו חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד ואתה יי' וגו'. שובה יי' חלצה נפשי וגו'. כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (תהלים ו'). יאמר שעם שכל מיני החלאים הן גופיים הן נפשיים הכל בידו לרפאת הנה מה שיבקש מלפניו יותר שישוב ויחלץ נפשו ממות כי הוא הענין היותר מסוכן בלי ספק כי במות הנפש אין זכרון השם יתעלה עוד בה והוא אבדנה המוחלט וכן אמר במקום אחר אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי וגו'. הבאישו נמקו וגו'. וסוף יי' נגדך כל תאותי וגו' (שם ל"ח). ירצה שעם שאין מתום בבשרו מכני זעם החולי או החולשה אשר ישולח בו מאת השגחתו יתעלה הנה הוא מתפעל יותר מפני חטאתו ^*שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות כצ"ל ור"ל שידיעת חטאו ועונו נחשבת לאדם כקדחת במוח שבעצמות, שהוא חולי מר ונמהר מאוד, הכולל כל הגוף אשר לא על נקלה יוכל להרפא עוד. שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות אשר אין תרופה ממנו אלא מידו יתעלה אשר נגדו כל תאותו וכו'. והנה אם כן הטוב והנאות שנדבר באלו המלחמות בשני פנים אלו יהיה האחד הענין הנראה מפשוטן של דברים אל הענינים הידועים והמפורסמים לחיים הזמניים ויהיו למשל והוראה אל המלחמה הנסתרת והמושגת בשכל אשר תגיע תועלתו לשני העולמים. ^*אמנם הענינים וכו' ר"ל כי שלשה ענינים הם המצטרכים לכל עושי המלחמה, ברצותם להלחם את אויביהם כדת וכמשפט הקבוע בין כל העמים, ולהכניע תחתם, הא' דבר שפתים, שיודיעו להם תחילה בטרם יחלו להלחם אתם, הסיבה אשר בעבורה הם רוצים להלחם עמם, ולקרוא להם לשלום אם יעשו רצונם לכל אשר יחפצו, ולדבר אח"כ על לב אנשי המלחמה ולעורר אותם, ולהרהיב עוז בנפשם לצאת לקראת נשק מבלי אימתה ופחד מחמת האויב, הב' העצה, ר"ל ידיעת האופן איך תעשה המלחמה. ד"מ לכמה חלקים יחלקו המחנה, באיזה מקום ובאיזה זמן יחלו להלחם, ואיך ישימו להם אורבים, וכדומה הג' הגבורה, ר"ל שישתדלו אנשי הצבא כפי יכלתם להתחזק ולהתאמץ, ולהשים פניהם כברזל ומצחם כנחושה לפני האויב לעמוד חזקים כראי מוצק ולא ימושו ממקומם, אף כי שלא יפנו עורף לפניו אף אם תגבר ידו בתחלה עליהם, כי אם ילחמו נגדו בכל מאמצי כחם עד אשר תעוז ידם עליו, והנה על שלש אלה רמז סנחרב הלוחם הגדול באמרו "אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה" וכולם נרמזים גם בפרשיות אלה, הפרשה הראשונה תצוה על דבר שפתים במאה"כ "והיה כקרבכם וכו' ודברו השוטרים" וכו' והפרשה השניה "כי תצור אל עיר להלחם" תתן העצה הנכונה לעשיית המלחמה, כי מלבד שמאה"כ "וקראת אליה לשלום" הוא דבר שפתים מלמד אותנו גם עצת שלום, וכי כל תכלית עשותנו המלחמה צריכה להיות רק לסבב השלום, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה בשער פ"א עיין ביאורנו במדבר דף צ"ה ע"ב. וענין הגבורה האמיתית המצטרכת לנצחון האויב, מבואר במאה"כ "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך" שהכונה אם גם תערוך מלחמה כראוי, תדע כי רק לה' הגבורה, ורק הוא יתן אויבך בידד ולא בכח ועוצם ידיך ובתחבולת שכלך לבד תעשה חיל במלחמה. אמנם הענינים הראשיים שהם העקרים שהלוחמים משקיפים אותם בפעולתם זאת הנה שזכרם הלוחם הגדול סנחריב ושלח אותם אל חזקיהו מלך יהוד' ירושלם באומרו אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבור' למלחמ' (מלכים ב י״ח:כ׳) יראה שהדברים ההכרחים אשר חוייב כל לוחם לתת לב אליהם הם שלשה אלה הראשונ' דבר שפתים וזה כי דבר ידברו בראשונ' ביניהם לאמר ולהזכיר דבר אשר עליו יהיה ההתקוממות ואם הוא כדאי לערוך עליו מלחמ' או לאו ותחת זה דברי ההתלמדות והזריזות אשר צריך שישמיעו את העם הלוחמים לראות אם קבלו עליהם ענין הסכנה במלחמ'. והשנית היא העצה הנכונ' על אופני עשייתה איך ובמה ולקיחת העזר ומנוי שרי צבאות ויתר הדברים לפי חמר הנושא ומדרגתו כמו שנמצא בענין אבשלום אשר הרבה עצות עם אחיתופל ראש היועצים וזקני ישראל ולסוף אמר קרא נא גם לחושי וגו' (שמואל ב י״ז:ה׳) כי לפי חומרת הענין הכל הוא צריך. אבל קורא אני עליו באין תחבולת יפול עם ותשועה ברב יועץ (משלי י״א:י״ד) ירצה כמו שבהעדר העצה יפול העם כן תפול התשועה ברוב היועצי' שאין טוב העצה ברוב היועצים כי אם בהמצא רבוי המחשבות וחלקי האפשרות כלן בלב היועץ האחד כי המחשבות הרבות הנמצאות בלב אחיתופל הטיבו העצה והרבוי הנמצא ביועצים הפיל ישועתו אבל ה' יעץ ומי יפר ועצת ה' היא תקום כי מטוב העצה להיות יחיד'. והשלישית היא הגבור' והוא הוצאת העצה אל הפועל כי זריזות המעש' במה שתקדם העצה הנכונה ההיא תקרא גבור' כמו שאמר הנביא רוח עצה וגבור' (ישעיהו י״א:ב׳). וכבר שם המליץ העצה ביד העצל כאבוק' ביד העור וככנפי הנמלה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת גם לחרפה והוא מבואר ותחת זה ההכנס בקשרי המלחמ' וסבול צערה מכותי' ומכאובי' מכל מיני הצער והנזק שימצאו בה והענין מפורסם מאד. והנה שלשת העקרים האלה זכרם זה המלך העריץ בדבריו אשר סמך אל הדברים הראשונים כי על הדבר הראשון שהוא דבר שפתים אמר עתה על מי בטחת כי מרדת בי (מלכים ב י״ח:כ׳). יאמר שזה הדבר אשר הניחוהו ביניהם לסבה חזקה לעורר עליו מלחמ' כי היה לו חרפה גדול' שימרוד בו לצאת מתחת ממשלתו וכל שכן אם היה זה לבטחו במלך אחר שנתדמ' לו היותו גדול ממנו. ובכלל דבריו שאם היה רואה חזקיהו שהדבר הזה אצלו גם כן הוא ראוי לערוך עליו מלחמה כי לא ירצה לשוב ממנה אמר כי יש לו לתת לב על השנית והיא העצה ותפס אותו עליה ואמר עתה על מי בטחת על משענת הקנה הרצוץ מלך מצרים אשר אין צריך לומר שלא יועיל לך כנגדי אבל יזיק כי מטבעו להסתכל אל תועלתו עם כל הבוטחים בו ולזה לא יועיל לנעזרים ממנו אבל יזיקם ואם כן אינה עצה טובה לך שתעזר ממנו. וכי תאמרון אלי אל ה' אלהינו בטחנו וגו'. הלא הוא חזקיהו אשר וגו' (שם). והנה אתה נשארת לבדך ואפס עצור ועזוב. ואחר שתפסו על רוע העצה תפש עליו על השלישית והיא הגבורה ואמר שאין בידו כח וגבורה להוציא אל הפועל שום עצה בזה מה שנתבאר לו זה ממיעוט העם אשר עמו וחולשת הכח ורפיונם ולזה אמר ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם (שם) ועתה שאתה עיף ויגע ועמך לא יעצור כח לרכוב על הסוסים איך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים וגו' (שם). והנה על שלשה עקרים אלו נסדרו אלה הפרשיות שזכרנו ראשי פרקיהן בתחלה כי הנה הפרשה הראשונה באמת ענינה הוא דבר שפתים מהענין הקודם במלחמות כמו שאמר ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו'. ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש וגו'. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. ובסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אמנם הפרשה השנייה הוא ממש ענין העצה והיא כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך וגו'. ואם לא תשלום עמך וגו'. וצרת עליה. וכן בפרשת כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו'. רק עץ אשר תדע וגו'. כי כל מה שתכלול בזה הוא באמת מהישרת העצה הנכונה בעניני המלחמות כמו שיתבאר. אמנם הגבורה והיא הוצאת העצה אל תכלית הפועל והנצחון הוא מה שאמר בביאור אחרי כן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו' וראית בשביה וגו'. כמו שיבא. והנה בכל אחד מהן יהיה הנגלה מענינה הדבר המפורסם ממנה. אמנם הנרמז היה ענין המלחמה הנסתרת תחתיה ואשר סכנתה יותר עצומה בלב אנשי השכל כמו שזכרנו. ולזה ראוי שנבוא עליהן בשני הענינים אחד לאחד. אמנם יהיה הדבור בכל אחד מהנה אחר זכרון הספקות הנופלות בה אשר מחמתן נתעורר אל הענין הנסתר מהם בלי ספק:

^*והנה וכו', להבין דבריו פה, עיין ביאורי בראשית ק"ח ע"א ופה אוסיף רק לאמר, כי כמו שישוער גודל כל דבר גדול הבלתי נודע באמצעות מדה קטנה הנודעת לנו יותר, ד"מ כאשר נרצה להודיע לזולתנו גודל כברת ארץ ידועה, נאמר ד"מ שהיא בת אלף או אלפים אמה, ר"ל שתכיל מדת אמה הקטנה אלף או ב' אלפים פעמים, ונאמר מהיובל שכולל שבע שמיטות, והשמיטה שבע שנים, והשנה י"ב חדשים, והחודש ד' שבועות והשבוע ז' ימים ; כן נודיע תמיד גם תכונות ומהות הדבר היותר כולל בדמותנו אותו אל היותר מיוחד, ד"מ ברצות הכ' להורות לנו שנחוס באהבה גם על העץ הצומח אמר "כי האדם עץ השדה" דימה בזה הדברים שהם זולת האדם שהם רבים וכוללים יותר אל האדם שהוא מין מיוחד, ור"ל שכמו שיאהב האדם את כל מין האנושי, ויחוס עליו, כן ראוי לו לחוס גם על עץ השדה שהוא הצומח, (ולא על עץ השדה לבד, כ"א על כל דבר הוזהרנו לבלתי השחיתו ללא הועיל, והכ' הזכיר פה רק הפרט תחת הכלל, כמו שקבלו חז"ל, עיין שבת ק"ה ע"ב וברמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ט) וכן נמצא בכ', כי האהבה האנושית הכוללת תשוער לפעמים באהבת המכירים זה את זה היותר מיוחדת, להורות בזה על מדרגת אהבה יותר גדולה, כמו שאמרה רות, "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני", "ואנכי נכריה" וכמו כן יאמר הרב ז"ל שער הכ' בפרשתנו אהבת המכירים באהבת האחים, שאמר בכל המצות שנזכרו בפרשתנו מכל האנשים היושבים יחד בעיר אחד שם את כמו "כי ימוך אחיך" "וגאל ממכר אחיו", להורות שאנו מחויבים בכל אלה לחשוב כל איש ממכירנו כרע כאח לנו, ועל אהבת הרע והאח צותה התורה להשותה לאהבת עצמנו, כמאה"כ "ואהבת לרעך כמוך". והנה אחר שדבר באלו הפרשיות הראשונות בהישרת האדם בענין עסקיו ומצד עבודתו האדמה והאחזו בה נעתק אל היישרתו בעסקי בני האדם אלו עם אלו אם בממונם ואם בגופן והתחיל בממון לבד ואחר דבר במה שישתתף עמו הגוף כלו ואמר. וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית צוה שיהיה אצל ממונם כאלו הם כלם שותפים בו כאחים בני אב אחד כי לזה הורגל לומר בכל אלה הענינים לשון אחוה וכי ימוך אחיך ומכר וגו' וגאל את ממכר אחיו וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו' וחי אחיך עמך וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ומך אחיך עמו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'. ושרש גדול השרישה התורה האלהית בזה מסכים למה שאמר (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך וזה כי פעולות האהבה ומעשה החסד ראוי שישוערו במדה היותר מיוחדת אליהם כמו שהשיעור היותר קצר והיותר מיוחד ישער שאר השיעורים. הלא תראה כי היובל הוא משוער בשמיטות והשמיטות בשנים והשנים בחדשים והחדשים בשבועות והשבועות בימים והיום הוא סוף כל השיעורים הזמניים ובו ישוערו כלם לפי שהיא התנועה השלימה הנעשת בזמן יותר קצר מכל זולתה ולזה היא מדת הזמן הטבעית וכל זולתה הם בהנחה. וכן תמצא בענין האהבה יש אהבה כוללת והיא היותר חלושה והיא האהבה האנושית דרך כלל רצוני אשר לא ימצא בין האוהבים רק שתוף האנושית לבד. אמנם היא משערת אשר היא חוץ מהמין כמו שאמר הכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה וגו' כלומר כי העץ שהוא טוב למאכל ראוי לחוס עליו שלא להפסיד וראוי לחלק לו חלק מה מאהבת האדם בענין שמירתו. והנה זאת האהבה האינושית הכוללת תשער אותה אהבה חזקה ממנה והיא אהבת המכירים זה את זה כמו שנאמר (רות ב') יהי מכירך ברוך (שם) מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה לומר שנהג עמה באהבה ממין יותר חזק ממה שהיה חייב עמה להיותה נכריה ואת זו תשער אהבת האוהבים ולזו אהבת הקרובים ולזו אהבת האחים ולאהבת האחים אהבת עצמו כי היא האהבה היותר עצמית והיותר פשוטה אשר אליה יכלו כל האהבות כלן ולזה אמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך שהאהב' המחוייבת לחלוק האדם עם זולתו היא מאותי מין אהבה אשר לו עם עצמו. ומזה יש ללמוד כמה נתחייב להצדיק המדה הזאת שהיא מדת הכל ושיעור הכל כ"א היא חסרה או יתירה כל המשוער בה הוא בטעות ואונאה וכמ"ש חז"ל (פסחים מ"ט:) על עצמו לא חס איך יחוס על אחרים וכבר דברנו בזה במקומו ובזולתו ועכ"פ למדנו שהמדה אשר בה תשוער אהבת האחים היא באהבת עצמו והיא היתה נסבה למה שייחס כל אלו המעשים אל אהבת האחוה כמו שנתבאר מפרשה זו ומזולת'. לא תשנא את אחיך (ויקרא י"ט). פתוח תפתח את ידך לאחיך (דברים ט"ו). כן בכל מקום. כיון בזה שלא נשגיח אל רוחק מעלות הקירוב אשר בינותינו אם הוא משבט אחד או מבית אב אחד או ממשפח' אחת או איך שיהיה כלם יהיו אצלך כאחיך שתשער אהבתם במדת עצמך כמו שנאמר וחי אחיך עמך. ולא עוד אלא אפילו יהיה גר תושב וחי עמך אל תקח מאתו וגו'. את כספך לא תתן וגו'. וכבר כתבנו (שער מ"ו) אצל אם כסף תלוה את עמי וגו' שאין לעשיר להלוות לעני רק ליתן אמנם אם ילוה לא יהיה לו כנושה ולא ישים עליו נשך וכן הכוונה בזה. אמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו בענין שיחיה עמך וזה שאם א"א לו לשלם מפני דחקו שיתן לו במתנה אמנם אם אפשר שיעשה ההתחזקות ההוא ע"י ההלואה כנון שיש לו תבואה בשדה או שהוא עתיד ליירש וכיוצא אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך כי אם תלוה ברבית לא יוכר במעש' אחוה כלל כי לנכרי תשיך גם כן. ואם תאמר למה החמיר הכתוב כל כך בנשך ההלואות מה לי שכר הממון מה לי שכר בהמה או כלים ולמה לא ישכיר לו מעותיו בריוח מה. הנה הטעם הוא מבואר כי השוכר בהמה וכלים על הרוב הוא שוכרו למלאכ' או לעסק שהוא נשכר בו וראוי שיושכרו שניהם וכמ"ש (ב"מ ל"ה:) אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. אמנם הלוה ממנו על הרוב הוא לווהו להשלים חסרונותיו לספוק ביתו או לפרוע חובו וכיוצא וכמו שאמר (קידושין נ"ט.) מלוה להוצאה ניתנה והנה אם תשים עליו נשך יבא חסרון על חסרון וחסרון לא יוכל להמנות. ועוד שהשכירות בלתי תדיר אלא בזמן המלאכ' והעסק לבד אמנם ההלוא' תמשך כל זמן ומבלי משים נושך כנחש ממון הרבה והנה לזה צוה והזהיר מאד שכשילונו לא יקח ממנו נשך ותרבית כלל ויקוה שכרו מהאל יתעלה המצוה אותו על כך כי הוא ישלם לו הרבית וכמ"ש החכם מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט.) והכונה כי הרבית אינו נאסר אלא בין אדם לחבירו אמנם בינינו לשמים אינו אסור וכמ"ש לא תשיך לאחיך והקדש לאו אחיך הוא. ולזה אמר כי החונן לדל הוא מלוה אצלו יתעלה והוא יתעלה הוא הלוה ואם כן מותר לשלם גמולו והוא מה שיאות לו לשכר הלואתו. וכבר כתב זה החוקר בששי מהחמישי מהמדות אמר ולכן החשובים ישיבו גמול קל מהרה לאשר טוב עשו כי ראוי לעושה חסד חנם לתת לו שכר ויחזור הוא להתחיל ולעשות יותר ע"כ. דרך משל אדם שולח דורון לחבירו טלה חלב אם יחזור לו לסוף שנה טלה אחר עדיין יש לו לשער שהטלה ההוא כבר יהיה כבש או איל אם היה בעדרו וגם כי ישלח לו כבש אחר עדיין חייב לו הקדימה וחייב לחזור ולהתחיל. ואחשוב שזהו מה שכוונו באומרו (תהלים ל"ז) וצדיק חונן ונוחן כי נוסף על התשלומין עוד חוזר ונותן והוא חזרת ההתחל' ההיא תקרא נתינה מה שהרשע אפי' מה שקבל לא ישלם. והנה מדתו של הב"ה יפה מכלן ולזה ראוי שיפורש על זה האופן וגמולו ישלם לו כי מצד שהוא הלוה פורע מה שקבל ומה שיחסר בו המלוה בהיותו ממונו אצל זולתו ועוד ישלם לו גמול תחת הקדימה. ואמר ויראת מאלהיך על האנשים הממאנים לעשות כי הוא צד בזיון כלומר שאינם מאמינים בו שישלם כאלו אינו אמוד בכך ולזה חתם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים והכונה שבדברים גדולים ונוראים דברתי ועשיתי נאם ה': וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו וגו'. כי עבדי הם וגו'. ירצה שאחר שהוקבעו לו יציאות של חירות קל וחומר מחשבות ראוי שלא יושקף אצלו בעיני עבדות רק יהיה אצלו כשכיר כתושב שאף ע"פ שהוא עושה המלאכה גופו משוחרר באופן שכשיצא מעמו ישוב אל יחוס משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולא ישאר שם עבדות עליו כי עבדי הם וגו'. ואמרו ז"ל (תו"כ בהר פ"ו) שטרי קודם ואפילו במה שמוטל עליו לעשות לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך דלא גרע מנחלת שדה וכרם שאתה שובת מעבודתם שביעית הזמן ועוד כמו שנזכר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וגם מבני התושבים וגו'. לשון רש"י ז"ל אם תאמר א"כ במה אשתמש בעבדי איני מושל בעכ"ום איני נוחל שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה אם כן מי ישמשני מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים אשר סביבותיכם ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה וגם מבני התושבים שבאו לישא נשים בארצכם וילדו להם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה אלא מותר אתה לקנותו כעבד. וממשפחתם אשר עמכם. נראה שבא להתיר אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שמותר לקנותו ומבני התושבים מתיר בני האומות עצמן שהן האבות שבאו לגור עמכם בארץ ע"כ. והנה זה הלשון הוא מבואר הבלבול שהוא לומר על בני האומות שתי פעמים אחת מבני התושבים ואחת ממשפחתם ואחר כך חוזר לומר מבני התושבים על האומות עצמן. אלא שהכוונה אצלי לדעתי לומר כי לכאורה משמעות בני התושבים על הבנים הוא מדבר להתיר אותם לעבדים אבל כשחזר ואמר ממשפחחם הרי הבנים אמורים א"כ מה אני מקיים מבני התושבים על האבות עצמן ויהיה מאמר בני התושבים כמאמר בני בבל בני ארץ ישראל והיא דרך נהוגה במדרשים:

וזהו אצלי מה שנזכר בפרק קמא דשבת (י"ב:) אמר רבי יוחנן כי הוה אזילנא בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זמנין אמר המקום יפקדך לשלום וזמנין אמר רחמנא ידכרינך לשלום. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מכירין בלשון ארמית שאני חולה ששכינה עמו דאמר רב יהודה אמר רב מניין שהקב"ה זן את החולה וכו'. וכן במסכת סוטה פ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ג ע"א) ותפלה בכל לשון והא אמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו וגו' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ורחוק מאד שתהיה כוונתם ז"ל שמלאכי השרת אינן מבינין לשון ארמית או זולתו כי הם הראשונים לכל שבמדע. והלשון אינו אלא הוראת הדבור הפנימי אשר הוא שוה לכל. והנה מצינו נאמר בדניאל (ה') באדין מן קדמוהי שליח פסא די ידא וכתבא דנא רשים ודא כתבה די רשים מנה מנה תקל ופרסין. וכבר נתבאר בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כ"ב.) שכך נכתב בלשון ארמי עם שנחלקו אם היה נכתב בא"ת ב"ש או בהפוך האותיות או בסירוסין והנה הכותב מלאך ה' צבאות הוא: אך כוונתם ז"ל לזרז האנשים שישתדלו לדעת ולהשכיל בתורה ובחכמה על הדרך שאמרנו עד שיוכר שלמותו בסדור לשונו בבואו להתפלל לפני אלהיו בלשון התורה הקדוש' והנקיה מכל סיג כדי שימצאו לו האמצעיים הנאותים להשלים רצונו ושלא ישים אדם עצמו מכלל שאינם יודעים לבקש צרכיהם רק בלשון הדיוט והוא הלעז המשותף לנשים ונערים. כי אנשים אשר כאלה כאשר יצטרכו לבקש צורכיהם מבוראם לא ימצאו להם מליצים ואמצעיים מפני חסרונן והוא מה שאמרו שמלאכי השרת אינן נזקקין להם לפי שאינם מכירים בלשונם לומר שאינם מטפלין אל לשון הדיוט ולא למתפלל בו כמו שאמר (רות ב׳:י׳) יהי מכירך ברוך (שם) מצאתי חן בעיניך להכירני. אמנם במקום חולה שהשכינה למעלה מראשותיו לזון אותו ולסעדו המקום בתורת חסד ירחם עליו ולא יקפיד על חסרונו וכמו שאמר (תהילים קט״ז:ו׳) שומר פתאים ה' וכן בצבור כדפירש"י ז"ל יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת רבים לא צריכי להו שנאמר (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס וגו' והוא עצמו מה שאמר שם (בסוטה ל"ג.) ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית והא תניא יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שאומר נצחו טליא דאזלן לאגחא קרבא באנטוכי"א ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים שאומר בטלית עבידא דאמר שנאה לאיתאה על היכלא ונהרג גסגלגס ובטלו גזרותיו וכתבו אותו שעה וכיוונוה ובלשון ארמי אמרום אי בעית אימא קול דלא שמיע עביד איבעית אימא גבריאל הוה דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשון. ומן התימא נהי דבת קול יהיה דבר זולתי מלאכי השרת וכדפירש"י ז"ל עלה אותה מדה הממונ' על כך יודעת שבעים לשון מפני שנעשת להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות גבריאל מיהא מי לא הוה מכלל מלאכי השרת הא מדגבריאל ידע כלהו נמי ידעי. גם פסא די ידא אשר אמרנו הוה תיובתיה. ועוד שהרי אלו המאמרים לא שמעום אלא הכהנים הגדולים בבית קדשי הקדשים ולמה נשמעו בתרגום. אלא שכוונו בזה לפי הנראה כי כשהדבר בא על יד בת קול או מלאך או איזה שליח מן השמים ודאי ישתמש בכל הלשונות כי אין דבר נעלם מלמעלה כמו שתקנו חכמינו ז"ל נוסח הקדיש בל' ארמי לפי שהיא הלעז שלהם כדי לצרף הרבים בהבנתו ולשתף עמי הארן למנין עשרה. אמנם בתורת זכות וסיוע אין נזקקין ואינן קרובים ומכירים כי אם אל השואל בלשון תורה צחה וברה. ולזה היטיבו כל החכמים והחסידים הראשונים אנשי השם מעולם אשר ייסדו פיוטים נפלאים וסדרו בהם שבחים ותהלות מגבורות הש"י ומעוצם פליאותיו איש איש ממלאכתו אשר המה עושים אשר הענינים ההם כלם בכלל מאמר הוי זהיר בקרית שמע הקודמת לתפלה שהיא ההשכלה והמדע בו יתברך ובמעשיו כמה שאמרנו ראשונ'. ואמר עוד (אבות פ"ב) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע כאלו היתה התפלה חובת הגוף לבד לעמוד בתפלה שעה אחת או יותר או פחות כפי התקון המסודר יום יום מבלי שיקפיד שיכוין בלבו בתפלתו או לא כי ודאי אין הפרש בין תפלה זו לצפצוף העופות המצפצפי' המהגים בלי שום דעת ותבונה ואיך יזקק אליו הבורא יתברך והרי הוא פוטר אותו בסוף תפלתו שאומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך (ברכות ד':) וכאשר היה מתפלל לבד בפיו ולשונו ולבו בל עמו הנה לא יהיה לרצונו. ובכאן מקים תמה למה שנמצא בירושלמי פרק היה קורא אמר ר' חייא סבא אנא מיומוי לא איכוונית אלא חד זמן בעית כוינית והרהרית בלבי ואמרית מאן ליעול קמי מלכא קדמאי אלקפתא או ריש גלותא שמואל אמר אני מניתי אפרוחיא פירוש העופות הפורחות. רבי בון אמר אנא מניתי דומסיא פירוש שורות אבני הכותל אמר רבי מתניה מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי למודים כרע מגרמיה. כי הנה לפי הנראה דברים אלו הם מכוערים מאד לכל האנשים כל שכן לאנשי השם כמו אלה. ואם אנוסים היו ולא יכלו לעמוד על יצרם למה יכתבו דבריהם אלה על ספר להכשיל בהם את הרבים להתפקרם בענין התפלה ולתלות עצמן בגאוני עולם שכן עשו. ^*תוכן כונתו הוא, כי הנה ידוע שהוא נוסד בטבע כל אדם, ואף כי בלב כל איש משכיל הרגיל, לחקור ולעיין תמיד בעיונים ומושכלים. כי מדי יעלה רעיון ומושכל אחד על רעיונו יעורר רעיון זה רעיון אחר הדומה לו קצת, ורעיון זה את רעהו הדומה לו עד אשר יסובך שכלו ברעיונים וענינים רבים השונים זה מזה ודומים בכל זאת במקצת יחד, וענין זה נקרא בפי חכמי המחקר חיבור הרעיונים והמושכלים, ועפי"ז יאמר הרב ז"ל כי לא נבין דברי הירושלמי אלה כפי פשוטם לחשוב שהשלמים האלה חשבו בעת התפלה בענינים זרים אשר אין להם יחס כלל עם ענין התפלה שהיו מתפללים, כ"א כונתם שבעת ששמו לב על דברי התפלה כראוי וחשבו על ענינה בעבור זה על דעתם גם רעיונים ומושכלים אחרים אשר יש להם יחס מה עם התפלה שהתפללו, כי ר' חייא אמר שבשומו על לב בברכת אבות, מעלת אברהם יצחק ויעקב, ובברכת השיבנו מעלת בעלי התשובה ביחסם אל הצדיקים והחסידים אשר לא חטאו מעולם, עלה על רעיונו לחשוב דרך כלל על הבדל מדרגת מעלת השלמים האלה זה, ומי מהם היותר קרוב ויותר אהוב ונחמד להי"ת, וזש"א והרהרית ואמרית מאן ליעול קמי מלכא, ושמואל אמר כי בברכת אתה חונן שנזכרו שם דעה בינה והשכל, שהם כולם כוחות הנפש והשכל המשוטט ברעיוניו ברחבי העולם כעוף המעופף על פני רקיע השמים, ודומים בעבור זה לאפרוחי עוף, עלה על דעתו לחשוב על ההבדל אשר בין שלש כחות אלה יחד, וזש"א "אנא מניתי אפרוחים" ור' בון אמר, כי במאמר קונה הכל או ובורא הכל, המורה על בריאת שמים וארץ וכל צבאם עלה על דעתו לחשוב על מעלת הברואים השונים וסדרי בנין העולם, ומדרגתם זה למעלה מזה וזש"א אנא מניתי דומסיא והשלמים האלה חשבו גם חיבור רעיונים ומושכלים אלה בעת התפלה לחסרון והעדר הכונה הראויה אל המתפלל. אמנם בעיני כיוונו בזה להפליג הענין ולהגזים בו כפי הראוי שיובן משם לפי מעלת חסידותם להודיע שאין צריך לומר שהאדם כשישוב פניו אל הקיר מתראה כורע ומשתחוה מתודה ומתפלל ולבו שוקע במצולות מחשבות עסקיו הזמניים אשר הוא פונה עליהם יום יום שעבודתו נכריה וזרה גם תפלתו תועבה. אלא שגם המחשבה בעת ההיא בדברים העיוניים היא מזקת מאד וכמו שאמר (שבת ו':) זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד והנה בהיות החכמים האלה חיים תמיד בחיים המחשביים ואינן יכולין להפנות עצמן מהעיון אפילו שעה אחת הם חושדין עצמן שלא כיוונו יפה בתפלתם ומחשיבים עצמם כאלו מהרהרים אז בדברי הבאי. והנה ר' חייא יתכן שהיה מתודה כי פעם אחד בהיותו מתבודד בתפלתו אגב עיון תפלה בא לחשוב ממדרגות האנשים קצתם מקצתם כמו שאדם עשוי לחשוב כן בברכת אבות בזכרו זכותם ומעלתם משאר האנשים. או ענין הבעלי תשובה עם הצדיקים הגמורים בברכת השיבנו וסלח לנו או מדרגות הצדיקים והחסידים בברכתם וכדומה ממה שימשך לו מעיון תפלתי ודמה אותו לחושב מאן ליעול קמיה דמלכא קדמו וכו'. והוא דמיון נאות. ועל זה הדרך אמר שמואל שקרה לו בזה בעיונו בברכ' אתה חונן בהבדיל ענינו בין כחות הנפש אשר נתחלקו אל הדעת ואל הבינה ואל השכל שהוא עיון דק ונכבד כמו שנתבאר במאמר הששי מספר המדות ולזה אמר אנא מניתי אפרוחי' כלומר שהיה מחשב בכחות הנפש ומספרם אשר בם יגביה האדם לעוף על כל הנמצאים השפלים כלם ועל דרך שאמר הכתוב (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. גם רבי בון בעברו על מאמר קונה הכל ומה שיצורף לזה יעלה על לבו סדרי בראשית גבוה מעל גבוה כמו שהוא מבואר מענינ' ולזה אמר אנא מניתי דומסיא כי המעלות ההם הם שורות הבנין הכללי ומפני גודל ערכם אמרו שאפילו מחשבות אלו ודומיהם היו לזרות ונכריות להם כדברי המשלי' אשר הניחו. אמנם רבי מתניה כל כך היתה כוונתו מעוטה בעיניו שאמר שהיה מחזיק טובה לראשו שכורע במודים לומר שהוא כורע מעצמו עם היות שאין כוונתו באותו עומק שהראוי להיות בו לעת הכריעה לפי רוב החשק אל ההכנעה אליו יתעלה אשר בידו להשלים צרכי תפלתו. כך ראוי לבאר דברים אלו לפי ענינם ולפי שלמות האנשי' האלה וכיוצא בהם ולהסכי' עם מאמר רבי שמעון אל תעש תפלתך קבע אלא תחנוני' לפני המקום ברוך הוא שנאמר כי חנון ורחום וגו'. שזה כולל כל מה שאמרנו שהוא בא בשם ה' צבאות ובהכרת מדותיו האלהיות. ואמר ונחם על הרעה לזכור ענין התשובה והטהרה ההכרחית כי הוא הנרצה באומרו (שמות ל"נ) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ואמר אל תהי רשע בפני עצמך כי הנה המתפלל בלי כוונה הגונה הנה הוא נופל כרשע ומיוחד בפני עצמו וזה כי הכופר בהשגחה אינו מתפלל גם המודה בהשגחה והוא משולח ביד יצרו לבלתו בוא בעול התבודדות התפלה ועזיבת עסקיו אמנם שירצה להתפלל ולא יחוש לכוונת התפלה אלא שסובר שהסגולה דבקה בדבורים או בקביעות השעה לא בכוונת המשמיע והשומע. הנה הוא רשע נפרד בפני עצמו לא רשע של כפירה ולא רשע של עצלה אלא רשע שבוש ובלבול הדעת והוא מגונה מאד. מכל מקום כללה זאת המשנה מענין התפלה ומהפנות הגדולות הנכללות בה ומאופן סידורה מה שכיווננו אליו: