רות ג:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק ותפארת ישראל

הנך רואה איך טרח ומצא אדוננו דוד עליו השלום והכין לפנינו הדרך הישר להיות לנו המצוות האלהיות והלמודים התוריים לעסק מיוחד בו נחיה תמיד עד שיהיו שמורות בלבנו ונקנות לנו לנחלה ויוכרע לבנו אליהם בנטיה טבעית אשר אי אפשר ליפול בהם השכחה כשכחת הימין או השמאל והוא הדרך עצמו שאמר החכם באותו לשון שכתבנו למעלה בעבור רוב גודל התמדת חיות בהם מאושרי'. והוא מה שאמר דוד במקום אחר (שם) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני. אמר כי אחר שנתנם לו לעסק מיוחד אשר בו יחיה תמיד יחוייב שלא ישכחם בשום פנים כי אי אפשר לבא לידי שכחה אם לא שיסכים בלבו להבטל מהעסק ההוא ולהרחיקו מעליו שזה יהיה מאד מפורסם אשר לא יפול עליו התנצלות השכחה. והנה על זה באו כל המצוות שבתורה על לשון הזכירה כמו שאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. כי הנה בידו ורשותו לעשות סימנים וציונין ומיני תחבולות לזכרונן ואם לא עשאם ענוש יענש במרד העצלה כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ח) כל השוכח דבר מתלמודו הרי הוא מתחייב בנפשו שלא יתנצל לאמר למדתי ושכחתי כי יש בידו לעשות חיל שלא ישכח. אמנם אם עשה וטרח ולא הועיל הרי הוא שוכח תלמודו מחמת אונסו ופטור. וכמו שאמרו (שם) יכול תקפה עליו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב אלא עד שישב ויסירם מלבו. כי הבלי קפידה עליהם לעשות בהם ההשתדלות הנזכר היא ודאי הישיבה וההסרה מלבו אשר יתחייב בנפשו עליה בלי ספק. ומן הפלא שאף האל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת בהרבה מקומות אמר (בראשית ט׳:י״ג) וראיתיה לזכור ברית עולם. (שם י"ז) והיתה לאות ברית ביני וביניכם. (שמות י״ב:י״ב-י״ג) והיה הדם לכם לאות (במדבר י׳:ט׳) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם וגו' וזולתם. עם שעקר כוונתם הם לראייה של זכות כמו שכתבנו בברית הקשת שער י"ד מכל מקום מפשוטי כלם יראה כן. וכל שכן ממה שאחז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין וזכרו מה הן פרשיותיהן כמו שיתבאר אצל את ה' האמרת וגו' בשער צ"ח ב"ה. והנה כוונת כל זה כי כשם שצוה אותנו להטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים ולומר שזכירתנו אליו ית' וזכירתו אלינו תלויין זה בזה והולכים בסבוב. ולפי שהסבוב הזה עצמו יחוייב שימשך אל השכחה שענין ההפכים האלו אחד הוא כמו שאמר הנביא (הושע ד׳:ו׳) ותשכח תורת אלהיך אשכח וגו'. לזה מה שהפליג האזהרה (דברים ד') השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח כמו שאמרנו וכן במקומו' אחרים (שם ו') השמר לך פן תשכח והוא הזירוז להטוב הזכרון ולסמכו בכל מיני התחבולות כי באמת השכחה תניח חטאים גדולים והיא היתה אם כל רע והפסד. וכמו שאמר (שם ל"ב) צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. (ישעיהו נ״א:י״ג) ותשכח ה' עושיך וגו'. והזכרון הוא היה אבי כל טוב וחסד הנמשך בעולם (מיכה ו׳:ה׳) עמי זכור נא מה יעץ וגו'. (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה וגו'. ובאל ית' (בראשית ח׳:א׳) ויזכור אלהים את נח וגו'. (שם ט') וראיתיה לזכור וגו'. (תהילים ק״ו:ד׳) זכרני ה' ברצון עמך וזולת'. והנה שנתברר לנו איך עשו העיונים הלמודיים מעלות מדותיות טבעיות ואיך תפול המצוה והזירוז על הפעולות הטבעיות כמו שהוא הזכרון אשר חשבנו בתחלה שאין זה מטבעו. וכבר תהיה הזכירה על זה האופן גבול אמצעי כדי שתפול המצוה גם על היראה עם שהוא הפעלות טבעי כמו שאמר הכתוב (דברים ז׳:י״ח)לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה וגו' כמו שיתבאר שם בשער צ' ב"ה שהוא דרוש נכבד מאד: ועתה ראה כמה יועילו לנו אלו העיונים להבין ולדעת מהם תועלות הספורים האלו כלם רצוני ממעשה המשכן. והכלים. והבגדי'. והקרבנו' וזולתם. וזה כשיעמוד לפניך ראשונה ספק גדול ועצום וזה תוארו. מהידוע שתורתנו האלהית היא תורת ה' תמימה. וזה התואר יחייב שלא יפול בה שום מום בזמן מהזמני' שזה יכלול היותה נצחית מה שיחייב שלא ימצא בה שום דבר בשום זמן שיהיה ריק מהתועלת וכמו שאמר עליה (שם ל"ב) כי לא דבר רק הוא מכם וזה התנאי יבוקש מלומדיה אשר על כל אחד מהם אמר המשורר כו אם בתורת ה' חפצו וגו'. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו' (תהילים א׳:ג׳). וזה שהוא אשר יתן פרי הלמוד בעתו בכל הדברים התלוים בזמן מיוחד. ואף שיש בהם ענינים שלא יפרדו ממנו כמו העלה מהעץ שלא יבול ממנו ויועיל לצל או לתרופה. וכל אשר יעשה יצליח באופן שלא ימצא לו זמן רק מהתועלת. ואם זה משפט לומדיה היא עצמה לא כל שכן. ואם כן איך תתקרר דעתנו ויסבול שכלנו שיהיה בתור' האלהית דבר שאינו נוהג בשום זמן מהזמנים או שלא יועילו לכתות האנשים אם מפני שהיה מצוה לדור כמו מעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו ופריקתו וקרבנות חנכת הנשיאים שכלם נפסקה כוונתם ומאי דהוה הוה. או המצוות אשר לא נצטוו בהם כי אם אחר הכנסם לארץ ובשעת יישובה וכדומה או המצוות המיוחדות לאנשים מיוחדים כמו טהרת הכהנים וטומאתם וענינים רבים כמו אלה כבר נאמר שיבואו בזה חלקים רבים שלא יועילו לכל האנשים וגם מה שלא יועילו כלל. ומה גם עתה זה ימים רבים שגלינו מעל אדמתינו ושמם מקדשנו ואין לנו לא בית ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן שיכפר בעדנו. כי הנה כל המצות בטלו בעונותינו ולא נשאר בתורה רק קצת מצוות שהם חובת הגוף וקלה היא כאלו היא כאחד מספר הזכרונות דברי הימים אשר עברו בעולם זה כמה וכמה. ומה זה שאמר משה לכל ישראל (דברים ל״ב:מ״ו) שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא וגו'. והלא יש בה הרבה דברים שאינן ראויים כי אם למעט מהם. והנה כל דבר ודבר מהם הוא רק מרובם וגם מה שאמר בבגדי כהונה חקת עולם לו ולזרעו אחריו ובחשך לפני ה' תמיד ובמצות הנרות חקת עולם לדורותם מאת בני ישראל ועוד נאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ובמקום אחר (ויקרא כ״ד:ב׳) צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו'. ואמרו חז"ל (קידושין כ"ט.) כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות. והנה לא נמשך לכל הדורות כי כמה דורות עברו שחשכו רואותינו ועינינו ראות וכלות. אמנם מה שחוייב לקבל בזה הוא כי הנה כל אלו הענינים והמצות הבאות עליהם כלם עם שכונתם היא להועיל בהם לענין המעשה לאנשים המיוחדים ההם ובזמן הקבוע הנה עקר הכונה בהם להיותם בספר וחכמה ולמוד אלהי בו יעיינו כל בעלי השכל וישכילו בענייניהם עד שיעלו בנפשם בתורת למודים ועיונים מושכלי' נשארים בשכלם. וכמו שאמר (דברים כ"ט) ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. כבר ידעת אומרם ז"ל (תו"כ אחרי פ"ט) ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו. אמר שיעיינו בדברי הברית הזאת ויעשו אותם באופן שלא בלבד יעלה בידם המעשה אלא שאשר יעשו ישאר ממנו מושכל בנפש כי הוא המעשה השלם העומד תמיד ולא יסור בעבור שעת המעשה. וכבר יועילו אלו המעשים להם לענין החכמה יותר מספרי החכמות החיצונוי'. וכמ"ש בפירוש (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם וגו'. ואל פרסום המעל' עליהם אמר כי הם אשר יכירו ויאמרו (שם) רק עם חכם ונבין הגוי הגדול הזה. והנה בזאת המדרגה מהמעשה אשר יש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמי'. אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד משוללת משום כוונה מן הכוונות עליהם אמר הכתוב (ישעיהו כ״ט:י״ג-י״ד) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ואליהם כיון הרב המורה במה שכתב פרק נ"א חלק ג' אמר שהמון עמי הארץ העוסקים במצות הם הרוצים לבא אל המלך ולהכנס אצלו אלא שלא ראו בית המלך כלל כמו שביאר שם דבריו באומרו וכל אשר תעשה מצוה באיבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטוב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעש' ההוא ולא מי צוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו לא תחשוב שהגעת לתכלית אבל תהי' אז קרוב ממי שנאמר מהם (ירמיהו י״ב:ב׳) קרוב אתה בפיה' ורחוק מכליותיה' ע"כ. יאמר כי כאשר יעשה המצוה בבחינתה ובבחינת המצוה ותכליתו בה היא השלמה שבעבודות. וכאשר יחסרו שלשתן הוא חסר מאד. אמנם יודה מה שאי אפשר להכחישו. כי אע"פ שלא ידע האדם טעם המצוה ועקרה על דרך ההשכלה ההיא שאמרנו אלא שיכוין לעשות אותה להשלים רצון המצוה עליה יתעל' שמו הנה כבר יהי' עם זה מן הבאים בית המלך ומרגישים ומכירים פני המלך המצוה והמזהיר בהם אם שלא ראו אותו בלי מסך. אמנם אל המשכילים בהם על הדרך שאמרנו הם אשר יועילו להם תמיד כל מצוות זאת התורה ובבחינתם יבא זרוזם מיד ולדורות ואין הבדל להם בשעת מעשיהם לאחר מעשיהם כי הנה כל מה שכתבנו מענייני המשכן והמנור' הנה הוא מועיל אצלנו היום כיום המעש'. וכן כל הענינים המושכלים לא יתחלף אצלם האדם השלם בין שימצאו לפניו בפועל או שלא ימצאו. המשל כי כאשר ישכיל האדם שמצות טעינה אל השונא תהיה לעזור ולהועיל הנעזר ולהרחיק האיבה מבין האנשים ויטע בלבו מדה זו לקנין גמור הנה כבר יתנהג באלו המדות השלמות בכל דבר שיבא צרכו לפניו ואעפ"י שלא יזדמן לו חמור שונאו או שורו. והקש על זה בכל המצות כי הכוונה בכלן ללמד האנשים ולהרגילם אל הטוב והישר הראוי להיות בו תמיד. ולזה אין מצוה מהמצות ומעשה מהמעשים התוריים שלא יועילו תמיד. ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודה לעולם כי אם מעשה הקרבנות בטלו השכלתם לא בטלה. וכבר יקנה האדם בזכרונם לפניו תמיד ההכנע אל האל יתעל'. ולהיותו לפניו ירא ורך לבב תמיד בכל דבריו. וכמו שאמר דוד זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א). אמר אחר שידענו שהכונה בזבחי אלהים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן כגון בזמן שאין ב"המ קיים אלהים לא תבזה. ובפ' הקרבנות שער נ"ז יתבארו עמו עוד הכתובים הסמוכים אליו בע"ה. והוא עצמו מה שאמרו חז"ל (מנחות ק"ו.) זאת התור' לעולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבם. וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין הענין ההוא ולהעמידו נכח רעיוניך להשכיל ממנו הענין הנכבד אשר אליו יתישר תכליתו כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק: וכן הוא בכל המעשים התוריים. וכבר יהיו לפניו כוונת השמטות והיובלים. ויקבל תועלתם המכוון בהם כשישכילם על הדרך אשר נבאר אותם במקומם ב"ה עד שבכל אלו הענינים לא נאמר שלדבר זה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה התור' אשר בידינו על זה האופן היא כלי אומנות בידנו להכין לפנינו את הדרך הנכון בו נהי' כאלהים להנהיג העולם לתועלתנו ולהנאתנו לטוב לנו כל הימים להחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים: ^*עוד שנית וכו' ר"ל כי בגדי האדם הם כינוי למידותיו, וזה משלש סיבות, הא' כי כמו שיוכר האדם בלבושו החיצוני, אם הוא עשיר או עני, סוחר אומן או איש מלחמה, כן יוכר טבע נפשו הפנימית, הטוב הוא אם רע, רק ע"י פעולותיו המידותיות, ויען כי גם מציאות הי"ת הודע לנו רק ע"י פעולותיו ומדותיו הנשגבות הנקראות בשם לבוש, אמר הכ' בעבור זה ממנו, (ישעי' ס"ג) "זה הדור בלבושו" "עוז והדר לבשת", הב' כי כמו שיש לרוב בני אדם ב' מיני חליפות שמלות, בגדי החול, ובגדי שבת, כן הוא מחובות כל איש ישראל להתנהג תמיד נגד כל אדם במדות אנושיות, הדומות בעבור היותן כוללות כל בני אדם יחד, והתמדת מנהגן בכל עת, לבגדי חול, ולעשות גם מצות אלקיו המיוחדות לו לבדו בהיותו ישראלי, ואשר עשייתן מוטלת עליו רק בזמנים ומקומות ידועים, כאשר ימצא יד ומקום והעת הראוי לזה הדומות בעבור זה ג"כ לבגדי שבת ויו"ט היותר טובים ונקיים אשר ילבשן האדם רק בחגו ושבתו, והג', כי כמו שלא יתכן לאדם בן דעת ללכת ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שיהיה עת מה ריקם מכל מצות אלקיו, כי אם תמיד תהיה יראת אלקיו על פניו, ויזכור לשמור חקיו ומצותיו בכל עת אשר ימצא יד ומקום לזאת, ויען כי חובה על האדם להקנות לו תחילה המדות הטובות אשר עליהן ירמזו, בגדי הכהונה, אם יחפוץ להשכיל ולהתבונן בענינים אלקיים ורוחניים בעיון דק ושכלי, אשר עליו יורה המנור' הטהור', סמך הכתוב בפרשתנו צווי לקיחת שמן זך להעלות נר תמיד, למצות עשיית הבגדים לאהרן ולבניו, ואמר "ואתה תצוה" בלשון עתיד, "ועשית בגדי אהרן" וכו' בלשון עבר להורות שרק אחר עשיית הבגדים יצוה על הדלקת הנר, כמו שמוכרח להקדים תמיד קנין המדות הטובות לפני ההתבוננות והעיון בעיונים אלקיים, כמאמר הכ' "שמעו מוסר, (תחילה) וחכמו" (אח"כ), וכן אמר הנביא זכריה ג' כי צוהו תחילה המלאך להסיר הבגדים הצואים מעל יושע כהן גדול ולהלביש אותו ואחר כך הראהו המנורה הטהורה הדולקת על ראשו המורה על מעלת השתכלות העיונים רמים עוד שנית ראוי לשום לב כמה כוונה תורה לכתוב זאת זכרון בספר על בגדי כהונה המקודשים. באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני י"י על שתי כתפיו לזכרון. ובחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט בבואו אל הקודש לזכרון לפני י"י תמיד. וזה ראוי לדרוש אותו בכלם לפי ענינם וזה כי מה שמצאנו ראינו כפי הלשונות שהקניינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד. (ויקרא ו') מדו בד. (שופטים ג') מתחת למדיו. (תהלים קל"ג) על פי מדותיו. (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ורבים כמו אלה ובלע"ז נקראים שניהם אביטו"ס. ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו הגה אינו בלי סבה אבל היה כן לפי שהם מתיחסים מאד בשלשה ענינים. האחד כי כמו שהאדם נכר בלבושו הכרה חצונית אם סוחר אם פרש אם פרוש וכיוצא. כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החצוניות כי ודאי מהפעולות יודעות הכחות. כבר נשתמש' הנבואה בזה אצל האל יתעלה מפני שאינו ידוע רק מצד פעולותיו. (ישעי' ס"ג) הדור בלבושו (דניאל ז׳:ט׳) לבושיה כתלג חיור. (תהלים ק"ד) הוד והדר לבשת. (שם צ"ג) י"י מלך גאות לבש לבש י"י עוז התאזר אף תכון תבל וגו' ובשער ק"ב יתבאר זה המזמור בע"ה: והשני כי כמו שהמנהג בבגדים לעשות חליפות שמלות. בגדי חול ובגדי שבת. (בראשית כ"ז) בגדי בנה הגדול החמודות אשר אתה וגו'. (רות ג') ושמת שמלותיך עליך וגו'. כן יש לכל בן ברית לקבל עליו שני מיני מעשים המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ כי הם בגדי חול אשר ישתמש בהם בדברי העולם. ועליהם מעשה המצוות האלהיות שהם בגדי שבת קדש ודאי כמו שיתבאר אצל השבת שער נ"ה בע"ה. וכבר סדר אלו המעשים ישעיה הנביא (נ"ח) בפסוק הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר עוד אם תשיב משבת רגליך וגומר כאשר יתבאר בענין הראשון אשר בשער ס"ג בע"ה. והשלישי כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל אלא שיהי' תמיד לבו ומחשבתו אליהן כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו כי על כן נקראו כלם (שמות י״ט:ו׳) ממלכת כהנים. וזה טעם מצות ציצית כי יטיל סימן ורושם על בגדים שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות כמו שאמר בפירוש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י ועשיתם אותם כמו שיבא בשער ע"ז בע"ה. תדע שכן הוא שהרי כששאלו ליונה (יונה א׳:ט׳) מה מלאכתך ומאין תבא וגו'. לא היתה תשובתו רק עברי אנכי ואת י"י אלהי השמים אני ירא וגו'. ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח כמו שיתבאר בשער ס"ג הנזכר בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מ״ב:כ״א) את האלהים אני ירא ומשם למדו מה שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו כמו שנתבאר שם שער ל': והנה כל אחד מאלה תחייב שיקראו המעשים אשר משני אלו המינים בשם בגדים. ובמסכת שבת (קנ"ב.) תנה לו כמו שנתנה לך מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה. משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו פקחים שבהם כפלום והניחום בקופסא הטפשים הלכוועשו בהם מלאכה לימים וכו'. על הפקחים והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. (שמואל א כ״ה:כ״ט) ועל הטפשים את נפש אויביך וגומר. (שם) ועוד שם. ובמדרש קהלת (סדרא תליתאה) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט'). אר"י ב"ז אם בבגדים לבנים הכתוב מדבר כמה בגדים לבנים יש להם לאומות העולם ואם בשמנים טובים הכתוב מדבר כמה שמנים טובים יש להם לאומות. הא אין הכתוב מדבר אלא בתורה ובמעשים טובים אמר רבן שמעון בן גמליאל משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום. טפשין שבהם הלכו למלאכתם אמרו כלום סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו. והללו נכנסין מקושטים. והללו נכנסין מלוכלכין. שמח המלך לקראת הפקחים וכעס על הטפשים ואמר המלך הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו והללו שלא קשטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו. זיואי חתנו של רבי מאיר אומר משום ר' מאיר אף הם נראים כמשמשין אלא אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר (ישעי' ס"ה) לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלי ואתם תרעבו. הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב. ואתם תזעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. דבר אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין שבראש. והנה הסעודה הזאת ודאי היא אשר זכרוה חז"ל (ב"ב ע"ד:) מנקבת לויתן המלוחה ומן היין המשומר בענביו (ברכות ל"ד:) שהוא ממש לבוש היראה ושמירת התורה כמו שיתבאר בפרשת שמיני שער ס' בעזרת האל. ואולם אשר נמצאו תמיד בלבושיהם הם הבאים אל שלחן המלך אבל הערומים וכל שכן אשר החליפום במטונפים הם יושבין ותוהין רואים ונכלמים. מכל זה יראה בברור כמה וכמה היו הבגדים האלה נאותים ומיוחדים להיותם כלי זכרון המזכירים את ה' ותורותיו וחקותיו דרך כלל ודרך פרט על הדרך שיתבאר:

בנדרים (ל"ז ע"א) אמר רבי יצחק מקרא סופרים עטור סופרים קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני מקרא סופרים ארץ ארץ מצרים שמים עטור סופרים אחר תעברו אחר תלך אחר תאסף קדמו שרים אחר נוגנים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה קריין ולא כתיבן פרת דבלכתו איש דכאשר ישאל באים דונבנתה לה דפליטה את דהגד הוגד אלי דהגורן אלי דהשעורים הלין קריין ולא כתיבן. כתיבן ולא קריין נא דיסלח זאת דהמצוה ידריך דהדורך חמש דפאת נגב אם דכי גואל הלין כתיבין ולא קריין ע"כ. כבר אמרנו בפ' שלפני זה שאין לומר בתורת ה' שום תקון כלל ואין בו שנוי כי דברי אלקים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל ולא שנוי לא בתיבה ולא באותיות ולא בנקודות רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני, לא כמו קצת אשר הם מן בעלי הדקדוק וקצת מן האחרונים ראוי היה להם שילחכו עפר בלשונם ולא היו כותבים דעתם וכמה חסירי דעת קבלו דבריהם כאילו היה דבר פשוט בלי חולק כלל קצתם בקרי וכתיב וקצתם בכתיב ולא קרי. יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא הסופר מצא בלבול הספרים בזה כתוב כך ובזה כתוב כך וכאשר היה מסופק כתב אחד בפנים ואחד מבחוץ להיותו מסופק במה שמצא, וכי יש שבוש יותר מזה כי כמה פעמים נכתב בפנים ולא נקרא לומר שהוא כתיב ולא קרי ולפעמים ההפך שהוא קרי ולא כתיב אם נעשה בשביל הספק בלבד לא היה תולה בקרי ובכתיב אבל הוה ליה לומר מלה זאת ספק לא בלשון כתיבן ולא קריין קריין ולא כתיבן. ויש שאמר דברים שאין להוציא אותם מן הפה כאילו היה הנביא חסר מדקדוק הלשון ולכך הוצרך הסופר הקדוש לעשות קרי הראוי אל הלשון מבחוץ כי ירא היה הסופר הקדוש לשלוח יד בדברי המדברים ברוח הקודש, ומדברים דברים כאלו שולח יד בנביאים ודברו דברים אשר לא זכרם אדם מעולם שהנביאים לא ידעו לשון ואין להשיב על דברי בורות כאלו, ומכל שכן כי אלו האנשים סרו מן דרכי החכמים ז"ל וכאילו הם חכמים יותר מרבותינו ז"ל שאמרו בגמרא קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני והם סרו מזה ואמרו דברי בורות וסכלות גמור אין להשיב על דברי בורות. ובודאי הוקשה להם כי למה צריך קרי וכתיב ואמנם מי שיודע דברי חכמה יודע דבר זה, דע כי הכתיב הוא מצד הספר כי לא שייך כתיבה רק בספר וכל ספר קדוש הוא ספר של חכמה אבל הקרי אינו נחשב ספר רק שקורים בני אדם בפה הענין אשר נכתב בספר, ולכך אף אם לפעמים נכתב בכתיבה לשון אחר בשביל שבא לרמוז שום חכמה או דבר עמוק דבר זה שייך בכתיבה שהספר הוא ספר חכמה וכאשר יתבונן בספר ימצא החכמה אבל כאשר בא לקרות בספר בלבד ראוי שיהיה נקרא בלשון יותר מובן כי היה רחוק אותו לשון מן קריאת בני אדם. דרך משל וירדתי הגורן (רות ג') כתיב וירדתי וירדת קרי ודרשו ז"ל על וירדתי זכותי תרד עמך וכן פירש רש"י ז"ל, וצריך לפרש הכתיב של וירדתי שכך יהיה כמו כן וירדתי הגורן וכתיב כך לכלול נעמי גם כן עמה שגם זכותה תרד עמה ובקרי לא היה מובן לזה הלשון וירדתי הגורן לכך קרי וירדת. וכן ועתה כי אם גואל אנכי וגם יש גואל קרוב ממני (שם) ופיר' רש"י כי אם גואל אנכי וגו' משמע ודאי יש גואל קרוב ממני ומכל מקום לקרות ועתה כי אם גואל אנכי וגם יש גואל וגו' אין זה לפי לשון הקורא כי לא יתחבר אל זה מלת וגם הבא אחריו ולכך הקרי הוא כי גואל אנכי והוא לשון הפשוט אשר ראוי לקריאה. וכל זה הלכה למשה מסיני לעשות בספרים הקדושים כתיבן ולא קריין קריין ולא כתיבן. ועוד לפעמים צריך להוסיף בקרי עד שהוא מובן כי הקרי צריך שיהא יותר מובן ובכתיב אין צריך שכבר אמרנו כי הספר של חכמה אין צריך כל כך ביאור, דרך משל (שם) כל אשר תאמרי אלי קרי ולא כתיב כי בקרי יש לפרש יותר אבל בכתיב אין צריך וכן אם אמר אלי קרי ולא כתיב כי הקרי הוא לבאר יותר הענין. ודע זה כי הלכה למשה מסיני הוא שיהיה הכתיב כאשר ראוי והקרי כאשר ראוי מבלי תוספת ומבלי חסרון והכל הוא לפי הענין, כי כאשר הכתיב מדבר הענין כמו שמדבר איש לרעהו כמו שהוא הענין הזה של רות שהיתה נעמי מדברת עמה ענין שלה אז הקרי מחולק מן הכתיב של ספר רוח הקודש, ובשביל כך תמצא בהם יותר קרי וכתיב מבתורה מפני כי לשון תורה לחוד ולשון התורה קרוב אל הכתיב ולפיכך לא תמצא בתורה הרבה קרי וכתיב, וגם בנביאים יש חלוק כמו שאמרנו כי הקרי והכתיב הוא לפי הענין שמדבר ממנו הנביא שכאשר הכתוב מדבר כמו שמדבר איש לרעהו אז יש יותר קרי וכתיב כמו שאמרנו. ויש מקשים על מה שאמרו כתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני והרי הרוב שנזכר כאן אינם בתורה, ודבר זה אינו קשיא כי לא אמרו רק כתיבן ולא קריין קריין ולא כתיבן הלכה למשה מסיני ר"ל שהלכה למשה מסיני שהספר שנכתב ברוח הקודש יהיה מתוקן הכתיב כאשר ראוי והקרי כאשר ראוי ומביא למשל בלבד איזה המלות כתיבן ולא קריין ואיזה מלות קריין ולא כתיבן, ואין אלו מלות בעצמם הם הלכה למשה מסיני רק שאמר כי אלו מלות כתיבן ולא קריין. ולפיכך לא קשיא גם כן הרי יש לנו הרבה כתיב ולא קרי יותר מאלו שזכר בגמרא כי אין אלו שזכר רק לסימן דהא אף ארץ וכו' יש הרבה יותר מזה שהם מקרא סופרים רק אלו הם לסימן בלבד אבל בודאי הם יותר ואי אפשר לזכור כולם. וכן הנקודה שבתורה אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה והנה הם פוגמים בכבוד התורה שהיה לתורה תקון ואפילו באותיות מנצפ"ך לא רצו לומר שאמרו אותן צופים מפני שכתוב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ואיך אפשר לומר שיהא עזרא מתקן הנקוד, אבל התורה נקוד שלה הכל נתן מסיני, ואין חדוש כלל שכן אמרו אהא דאמרו מנצפ"ך צופים אמרום תירצו שכחום וחזרו ויסדום, וזה שאמרו כאן מקרא סופרים ארץ ארץ שמים מצרים, פי' מה שקורין כאשר בא מלת ארץ בהפסק ארץ בקמ"ץ וכן שמים כאשר בא בהפסק קורין שמים בקמ"ץ וכן מצרים כאשר בא בהפסק קורין מצרים בקמ"ץ הכל הלכה למשה מסיני, וממילא כל שאר הנקוד הכל הוא בכלל מקרא סופרים והוא הלכה למשה מסיני עד שלא נשאר דבר כלל שלא יהיה הלכה למשה מסיני. ומה שלא זכר בפסוק ויבינו במקרא מקרא סופרים וגם עטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין מפני שלא זכר בפסוק רק שהבינו דברי תורה לגמרי, ואילו במקרא סופרים אין תולה בה פירוש הכתוב כלל וכן עטור סופרים וכתיבן ולא קריין וקריין ולא כתיבן אינם הרבה בתורה כי אם מעט מזעיר והכתוב מספר מה שהוא בכל התורה ובכל פסוק ופסוק, וכן לא זכרו בכלל הלכה למשה מסיני ההפסקים והמסורות והטעמים מפני שדבר זה אין לומר בהם שהם הלכה למשה מסיני כי הלכה באה על חדוש הלכה שאי אפשר מבלתי קבלה וזה לא שייך כי אם באותן שזכר דהיינו במקרא סופרים להיות שנוי בקריאה וכן עטור סופרים הוא שנוי בקריאה כמו שנתבאר בסמוך וכן קריין ולא כתיבן כתיבן ולא קריין בד"ז שייך לומר הלכ' למשה מסיני אבל מה שתרגמו הכתוב וכן מה שעשו פסוק הטעמים וכן הפסוקים לא שייך בזה הלכה למשה מסיני כי פסוק הטעמים וכן הפסוקים הכל להבנת הפסוק, וכן המסורת דבר זה הבנת הכתוב כאשר הוא חסר או מלא ולכך לא זכר שהם הלכה למשה מסיני רק אלו. ומכל מקום התבאר כי הנקוד אם הוא בדרך הלשון דבר זה בודאי הוא תולה בלשון הקודש ולא צריך הלכה למשה מסיני, ואם אין הנקוד בדרך הלשון הוא בכלל מקרא סופרים והוא הלכה למשה מסיני. ואפשר לומר גם כן כי הנקוד הוא בכלל ויבינו במקרא אלו המסורות כי הנקודות משתנים לפי המלא והחסר בהרבה מקומות כמו ויקמו כאשר הוא חסר וא"ו אחר הקו"ף הוא בשלש נקודות וכאשר הוא בוא"ו הוא בשור"ק וכן הרבה, ולכך שנוי הנקודות הוא המסורת, סוף סוף קריאת הנקודות שהם יוצאים מן הדקדוק לא עשה זה עזרא רק היו עם נתינת התורה. ואין הכוונה על צורת הנקוד מה שנתנו צורה לקמ"ץ ופת"ח ושאר הנקודות שודאי אין זה רק סימן בלבד לקריאה ואינם בכלל כתב גם אינם בכלל קריאה רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון, ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל ולא דברו בהם חכמים מעולם אבל דברינו על קריאת התיבה באיזה ענין קריאתה בקמ"ץ או בפת"ח או בציר"י וכן כלם דבר זה נתן עם התורה ולא חדש עזרא כלום. והנקודות אשר הונחו לסימן הונחו בטעם ולכך לא היה צריך לזה עזרא הסופר כי ראוי שיהיה סימן פת"ח קו רחב מפני שמרחיב הפה בהוצאות קול הפת"ח, והחיר"ק נקודה אחת מפני שמחבר פיו עד שהשפתים אחד, והציר"י קול מחולק ולכך נקרא ציר"י מלשון בקוע כבגמרא בפרק כל שעה (פסחים מ' ע"א) כיון דאית בהו צירי ובכמה מקומות כמו שיתבאר ולכך הם שני נקודות. ומה שאמר עטור סופרים אחר תעברו אחר תלך קדמו שרים אחר נוגנים צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, הפירוש היותר נראה הוא פי' הערוך (ערך עטר ב') שפירש כי הסופרים קוראים אחר תעברו אחר תלך אחר נוגנים משפטיך תהום רבה בלא וא"ו אף על גב שנראה שראוי שיהיה בהם וא"ו קורין אותו בלא וא"ו, ולשון עטור מלשון הסרה כמו דמתרגמינן (מלכים ב' י"ב) הבמות לא סרו לא עטרו. ומה שהסופרים מסירים הוא"ו אף על גב שנראה שיהיה להם וא"ו כי כל אלו ידועים שראוי לומר ואחר תעבורו ואחר תלכו ואחר נוגנים וכן צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה ראוי שיהיה ומשפטיך תהום רבה וראוי שיהיה וא"ו לחלק אותם, כך יש לפרש. אך נראה יותר כי אין עטור שהוא לשון הסרה קאי על הוא"ו דאם כן היה קשה דלא שייך בזה הלכה למשה מסיני דאם קבל משה התורה לכתוב בלא וא"ו אין צריך יותר, אבל עטור דקאמר הסרת אחר תעבורו מן וסעדו לבכם שאם יקרא בפעם אחת וסעדו לבכם אחר תעבורו משמע שאחר שיעבורו יסעדו ולפיכך מסירים אחר תעבורו מן וסעדו לבכם וקורין לבכם בפני עצמו ואחר תעבורו בפני עצמו וכן אחר תלכו וכן אחר נוגנים בפני עצמו ומשפטיך תהום רבה בפני עצמו הלכה למשה מסיני. אמנם שפיר יש ליישב דפירוש עטור סופרים קאי על הוא"ו כי הסופרים כאשר יכתבו דבר שהוא כמו זה הענין הם כותבין וא"ו, ועטור סופרים ר"ל מה שדרך הסופרים שאין לכתוב וא"ו הלכה למשה מסיני שלא יכתוב וא"ו ואף על גב דקבל משה רבינו ע"ה הכתיב בלא וא"ו מכל מקום כדי שלא יטעה לומר דצריך וא"ו ומשום דרשה מה נכתב בלא וא"ו ולכך אמר דהלכה למשה מסיני שכך יש לכתוב בלא וא"ו והוא עטור סופרים. ואפשר לי לפרש כי לשון עטור הוא מלשון עטרת שהמלה כאשר היא בלא וא"ו היא מעוטרת ומפוארת שהוא לשון צח דודאי פירוש הכתוב סעדו לבכם ואחר תעבורו ואין צריך וא"ו לכך דבר זה שהוא בלא וא"ו הוא קצור והוא לשון צח. וכן על פסוק ואברהם עודנו עומד לפני ה' אמרו במדרש (ב"ר פ' מ"ט) אמר רבי סימון תקון סופרים הוא זה, ובמסורה מונה י"ח מלין תקון סופרים, ופירוש תקון סופרים אצל ואברהם עודנו עומד וגו' מפני שהקדוש ברוך הוא בא אל אברהם כדכתיב וירא אליו ה' וגו' ומי שבא אצל אחר שייך לומר כל זמן שהוא עומד ומעכב אצלו שעודנו עומד לפניו מפני שבסוף ילך מאתו אל מקומו שהוא בא משם ולפיכך הוה ליה למכתב וה' עודנו עומד אצל אברהם לומר שהיתה השכינה ממתנת לו עד שהכניס האורחים אלא שאין דרך כבוד לכתוב שהוא יתברך היה ממתין לאברהם ולכך כתיב ואברהם עודנו עומד לפני ה', ועוד כי לא היה אברהם עומד לפני ה' שהרי היה אברהם עם האורחים ונתן להם לאכול ומה שייך לומר ואברהם עודנו עומד לפני ה', אבל השם יתברך עומד אצל אברהם שהיה ממתין לו עד שהכניס האורחים והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד אצל אברהם אלא תקון סופרים הוא זה, ואין הפירוש חלילה שהסופרים תקנו דבר זה אחר שכתב משה התורה אלא כמו שדברה בלשון בני אדם כך כתבה התורה, ופי' תקון סופרים כלומר מה שהסופרים דרכן לתקן כאשר יכתבו דבר וכך כתבה התורה. ומה שלא מנה גם תקון סופרים שהוא הלכה למשה מסיני כבר ביארנו כי לא שייך בזה הלכה למשה מסיני כיון שכך כתב משה התורה ואברהם עודנו עומד לפני ה' וכל מלה ומלה אמר לו הקדוש ברוך הוא כתוב כך מה שייך לומר שהוא הלכה למשה מסיני שאין צריך לזה הלכה למשה מסיני וכן בשאר אין צריך הלכה למשה מסיני:

והנה בררנו לך על ידי עדים נאמנים מן הנקוד ומן הצורה של שו"א ומן השם של שו"א ראיות ברורות שאין לספק בהם כי קריאתנו היא נכונה, ולא באנו רק לקיים הקריאה שהיא בידינו מאבותינו מעולם ולא לשנות דבר חס ושלום בה בשביל מה שנמצא בספרי המדקדקים אחרונים ספרדים וגם הם לא הסכימו על דעת אחת, ולכך יש לנו לעמוד בקבלתנו ומנהגנו מעולם, כי אף אם חכם כתב בחבורו איזה דברים לא בא אליו בקבלה רק לפי סברתו וכמו שהעיד הראב"ע על עצמו כי לא באו אליו הדברים בקבלה ואיך יהיה סותר בדבריו המנהג שבידינו והקבלה לנו מאבותינו, ומכל שכן שבארנו כי מנהגנו יש לו פנים של חכמה וטוב טעם ודעת, ואם שגינו הלא אבותינו ימליצו בעדינו והוא יתברך יתן תורתו בלבבנו להשפיע מחכמתו עלינו אמן: