רות ד:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה ^*שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). ^*הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳):

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) ויבא יוסף את דבתם רעה וכו' ר' מאיר אומר חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו ולא ידעתי מאין לו לרש"י ז"ל מה שכתב כל רעה שהיה רואה וכו': וישראל אהב את יוסף וכו'. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו'. הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם לא על זה שנאוהו כי ידעו שהיא מדת של נערות וכי יזקין יסור ממנה אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו (א) שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד כי מ"ם מכל בניו כמ"ם מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה כי הוא הבן הבכור לאהובה ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו' (שם י"ז). ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל (שם) שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז"ל (שם) זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו. והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו'. והנה עם זה יהיה מאמר ולא יכלו דברו נשנום פירוש וישנאו אותו כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה נאמר (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו (א) כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה. וכאשר אמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו' בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור אבל נאמר ויקנאו בו אחיו וכו'. (י) והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו (ש"א י"ח): והנה אנחנו מאלמים וכו'. ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו ואולם באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נרמז מה שהיה כי בפעם הראשונה גם בשנית הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה אבל אחר שהכירוהו כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר משחחוים לי: המלוך תמלוך עלינו וכו'. למה שהתחזק עליהם באומרו שמעו נא החלום הזה וכו' כאלו הכריחם לשמוע בחוזק (ז) אמרו לו המלוך תמלוך עלינו כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם אבל בין כך אם משול תמשול בנו בעצמנו שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו וזה טעם ויוסיפו עיד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה ולתרגום אנקלוס שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא כו'. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והנסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו (ברכות נ"ו.) הרהר וחזא: ויחלום עוד וכו'. בהשנות החלום נתבאר עקר הנדולה כמו שאמרנו (ו) ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו'. כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם כדרך יום ביניהם כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מנקודות מלת את ואמרו לרעות את עצמן כי זאת עיקר כוונתם והוא מה שאמר הזקן הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו'. (ח) שנרא' שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם אמנם לרצונו שלא יתעכב לשם רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום: וימצאהו איש והנה תועה וכו' (ד) לא רצה האל יתעל' לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם אדרבא הזמינו לפניהם אם זה האיש כמדרשו (שם) או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם לא יוכלו שאפי' המעשים המנגדים וסייעו הגעתם וכמה שאמר (בראשית נ׳:כ׳) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרואים שאלו האיש מה תבקש כי דרך מבקש לו ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו והשיב את אחי אנכי מבקש שמק"ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים כי לרוב מקניה' והתפשטות העדרים חשב שאי איפשר שלא יראה בבואו אצל שום הר או גבעה: נסעו מזה וכו'. אמר לו אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול כי שמעתי רועים אומרים נלכה דותינה ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום וכן לא יעשה וכל שכן בייחוד מקום מצויין והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז"ל (רש"י וכ' רא"מ מב"ר ולפנינו ליתא) הסיעו עצמן מן האחוה: כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו'. כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש: ויראו אותו מרחוק וכו'. ויתנכלו אותו וכו' הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה אמנם בענין ההשתדלות היה ביניהם חלוק דעות (ג) מהם היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם כי ישמע ויעש' רעה גדולה ומרה ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם אולי הית' דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו ויתחייבו לשמים (ב) והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה ודוגמת זה נאמר בירמיהו (י"ח) לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון. ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו ונאמר שהוא איש טמא שפתים מוציא דבה על האנשים ומדבר עליהם רעה ועם זה יתבזה בעיני ההמון ולא ישמעו אליו ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממני מה שיישר בעינינו ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן והוא מה שאמר (שם) הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי הישולם תחת טובה רעה כי כרו שיחה לנפשי זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה. ירצה כחסדך זכר לי אתה שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ"ש מזולתם. וכן בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים אמרו ועתה לכו ונהרגהו וכו'. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו': כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת בידוע שלא הרגוהו לסטים שא"כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה (ט) אלא חיה רעה באה ובלעתהו כמות שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו ומעתה אין דורש ואין מבקש והנה בזה כוונו היטב כי כר עלה בלבו של אביו שנאמר ואומר אך ערף עורף ולא ראיתיו עד הנה. והנה לצאת מידי שמים אמרו ונרא' מה יהיו חלומותיו וכו'. ירצה וגם לפי דרכנו (י) נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא כי אם מאת אלהים המה הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו על ידי סבות וגלגולים מדעתנו ושלא מדעתנו וכדבר שנאמר (תהילים כ״ב:ט׳) גול אל ה' יפלטהו וכו'. והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו ואם אינו מושיע הנה אין בחלומותיו ממש ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו ואנחנו נקיים והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה וכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) רוח הקדש אומרת וכו'. אמנם לדעתי זה היה העקר ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם: וישמע ראובן ויצילהו וכו'. כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית' להצילו ולהשיבו אל אביו (י) ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם ואמר אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו אין לכם להכותו נפש בידים כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם מי ימנע אתכם מבוא בדמים הנה הוא באסונו ימות ואת דמו מידכם יבקש כהורגים במקדש כהן ונביא ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד ויד אל תשלחו בו כי בזה תהי' ההצלה אע"פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם: למען הציל אותו וכו'. (י) כתב רש"י ז"ל רוח הקדש אומר כן והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו אמר להם ראובן אל תשפכו דם השלוכי אותו וכו'. למען הציל אותו כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו שאם הי' הדברים הראשונים ספור המעש' היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו'. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו'. והוא אשר אמר אחרי כן (בראשית מ״ב:כ״ב) הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם: וישאו עיניהם וכו'. (י) יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי שכן היה דרכם להוריד הסחור' ההיא למצרים ומצד זה הית' עצת יהוד' לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע' מיוחדת שהיו מדינים שהית' משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם ולא נצטרך לפשרת הרמב"ן ז"ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ג) אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו יעצם לפי דרכם ואמר כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו סוף סוף אנו הורגים אותו בידים ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה אם מאת ה' היו חלומותיו הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה. וישמעו אחיו כי היתה עצה הגונה ויעברו אנשים וימכרו וכו'. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם כמו שאמר ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו': וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו (י) לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו. וישלחו את הכתונת וכו' ויכירה ויאמר וכו' יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו וגזר כתונת בני זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו' כמו שאמרנו. (ט) ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ומים רבים דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם (שמחות פ"ב ה' י"א) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו' למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו (שמואל ב י״ב:כ״ג) ועתה מת למה זה אני צם וכו' כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה אמרו ז"ל (תנחומא ויגש) שלא היה מתאבל אלא על עצמו שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל"א ב"ה: ויש שאמרו (ב"ר פ' פ"ד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת. (יא) והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא' שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'. וזה עצמו אמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט'). והכוונה רצויה והפירוש מבואר: והמדנים מכרו אותו וכו'. יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה' במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו' אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה' בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב לא זכרו ולא שתו לבם שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד וה' העלים מהם למען הקימו מזימות לבו להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה' בצאתם משם כמי שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית' בעולם. (ד) וזהו מה שכוונו ז"ל באומרם (תנחומא וישב) שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה ושנכנס בחרמותם כביכול שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל אבל היה להם שכר טוב בעמלם. ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' (יב) אחר שהראה בספור הראשון זה השיעור מזה הענין הנפלא רצוני מהגיע הכוונות הכוללות ממפעלות אלהים עם שלוח הבחירה האנושית לגמרי סמך זה הספור השני אשר יתבאר זה ממנו ביאור יותר חזק ומבואר וזה שאין ספק שהיתה מחשבה כוללת אצלו יתברך להוציא מיהודה ותמר הזרע אשר יצליח לעשות מלוכה בישראל כי היא היתה הגונה לזה אם מצד עצמה ואם מצד היותה בתו של שם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה). והנה בעת שרצה יהודה להפרד מאחיו כי לא יוכל לראות ברעה אשר ימצא את אביו בימי אבלו הניע לבו אותו לנטות עד איש עדולמי ושמו חירה וכבר נתחדשה בזה סיבה קרובה לקחת לו את תמר לאשה כי שם ביתה. (יב) אמנם נתרחק הענין לנטות יהודה אחר רצונו ביופי ובממון כמו שמשמע באומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה כי ראה אותה יפה ובת איש מיוחס מסוחרי הארץ ולזה היה מה שהיה מהיות בניה רעים וחטאים לה' מכל מקום כבר חזרה מחשבת הש"י להקרב כשראה יהודה ליקח אשה לער בכורו ושמה תמר אמנם מחשבתו של ער ובחירתו הרעה התנגדה לזה אשר מנע ממנה פרי בטן בצד מהצדדים כמו שיובן מהענין עצמו וכמו שקיימו חכמינו ז"ל (יבמות ל"ד:) (יג) והנה בן נח המבטל פריה ורביה חייב מיתה שהרי היו מצווין על פריה ורביה ואזהרתם זו היא מיתתם ולזה וימיתהו ה' ועם היות שכבר נתרחקה בזה מחשבתו יתברך לא הקפיד ולא נשאו פנים וכבר חזרה המחשבה האלהית להקרב כשאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה וחזרה ונדחת לבחירת אונן הרעה גם הוא דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו כו'. (ג) ואחשוב שענין שבושו היה שחשב שלא חלה מצות פריה ורביה על זקיקת יבמים כיון שהזרע אינו לעצמם אלא להקים שם לאחיו ושהוא אינו מצוה לפרות לזולתו ולזה שלא ימות גם הוא כאחיו שהשחית הזרע שהיה לו והנה טעה בזה. ועוד שכבר היה לו אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה מדינם שהיו מצווין על העריות. (יד) ומעתה נדחית מחשבה זו מדעת יהודה עד יגדל שלה ואין כונתו לשיהיו לו שלשה עשר שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא במה שחטאו אחיו וימות כהם וזאת היתה דחיה שאין לה גבול דסבר כיון שנדחית נדחית והרי היא השטאה בטענה. והנה שמות הבנים האלו הוכיחו על סופן. ער. כלומר כתבנו את האיש הזה ערירי גבר. אונן כי נפשו עליו תתאונן ותאבל. (יב) ושלה גם המקום אשר ילדתו אמו בו מסכימים למה שבו השלה וכזב יהודה אביו בתמר באומרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני והיה בכזיב כמו שאמרנו. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) ער שהיער מן העולם. אונן שהביא אנינה לעולם. שלה פסקת. ואשר אמרנו הוא הנכון. והנה עם זה כבר היתה יושבת תמר שוממה בית אביה עד שנאמר וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה כו' ויוגד לתמר כו' ותסר בגדי אלמנותה כו' לפי שלא הבינה תמר ממה שאמר לה יהודה עד יגדל שלה בני רק הענין הראשון וראתה שכבר הגיע זמן ולא נשאו וחשבה שמא שכחה מלבו (טו) לזה הסכימה בדעתה להסיר בגדי אלמנותה מעליה ולהתכסות בצעיף נאה ולהתקשט ולהזדמן לו במקום קרוב לעירה שהוא על דרך תמנתה כדי להתראה לפניו ביום נחמתם ושמחתם אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם ומתוך מזמוטי השמחה יתננה לו לאשה. והנה זאת באמת היתה עצה טובה והגונה אלא שנמשכה באופן אחר שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה לא שכסתה פניה לשם זנות כי כאשה צנועה ועצובת רוח באה לשם והנה היא כסתה פניה כמנהג הנשים הכשרות כסבורה שכשיבא שם יהודה או אתר מהבאים עמו יגשו אליה וישאלו אותה מי את או אנה תלכי ואז תשיב אמריה לו ויכירוה וימשך מה שעלה על לבה אמנם כסוי פניה זה היה סבה שלא הכירה וחשבה לזונה מצד מקומה ובלי שום שאלה וחקירה מיהר לומר אליה הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והנה היא בשומעה את דבריו שנשתנה הענין אל מה שלא עלה על לבה ראשונה ולפי שכבר היה הדבר ההוא מותר בימיהם למצות ייבום בחרה בודאי של חמיה יותר מספק של בנו והשיבה לו דבר על פי דבריו ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכרתה וגם להמציא סימנים נזכרים ונעשים ביניהם להיות עדות בידה לעת הצורך והוא כי לכל זונות יתנו שכרה לאחר מעשה וזו שאלה קודם ולא עוד אלא שלא האמינה בו בשישלח הגדי בלא ערבון ועוד העזה פניה לקחת מאתו החותם והפתילים והמטה וכל זה ממה שיורה ספורו שלא היתה כונתה רק מצות הייבום ולהקים זרע מהאיש החשוב ההוא ולבנות ממנו בית מלכות בישראל וכמו שנאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. וכבר דברנו בראשונה ברמזים הנוראים שהכניסה רוח הקדש תחת דברי פשרתה וכבר השתדל יהודה הערבון מיד האשה כדי שלא ימצאו כלי תשמישיו בידה מפני הגנאי וכשלא מצא אמר תקח לה פן נהיה לבוז מצד פרסום הבקשה ואם מצד אמות דברו כבר שלחתי הגדי הזה שהוא טוב ובידך שאתה איש חשוב ולא מצאתה ומה יש לי עוד: ויהי כמשלש חדשים וכו'. לפי שהיתה שומרת יבם היתה במיתה אצלם ואולי שהיה מנהגם להחמיר על האשה בשריפה והודיעו הדבר ליהודה אם אולי בא אליה הוא או שלה בנו כי לשניהם הותרה בזמנם ונפטרה מהמיתה. והוא אמר הוציאוה ותשרף (טז) כלומר אנחנו לא קיימנו בה מצות יבום לפיכך עשו מה שתרצו ולזה היא מוצאת וכו'. והראשונים (רמב"ן וישב) למדו מכאן שהיה יהודה שר ושופט בארץ. ואין צורך. אלא שכיון שאמר יהודה שלא היתה ידם בה היו מוציאים אותה לשריפה בדינם ורבותינו ז"ל אמרו כי היתה בתו של שם והיה כהן לאל עליון ודינה בשרפה כמו שאמר הכתוב את אביה היא מחללת באש תשרף. ואיפשר כי היה זה בדינם כמה שאמרו המושלים מי שאש התאוה להבתו מהר תעבירו באש וטהר: והיא שלחה אל חמיה מצד אחר שלא ידעו השופטים לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה וכו' הכר נא וכו' וכשהכיר הדבר והודה שהיה ממנו פטרו אותה מדינה כי לה הצדקה ולו בושת הפנים אם במה שכבר שאלו את פיה וכחשה ואם במה שנתפרסם שכיון בה לביאת הפקר כאחד הרקים. וזה שאמר צדקה ממנו (טז) ירצה אף על פי שצדקתי במעשה הזה כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכונה לשם שמים וכמו שאמר רב חייא בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכווני (קדושין פ"א.) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמה שאמרו ז"ל בכמה מקומות (סוטה י':). והנה על צדקת האשה הזאת ויושר לבבה במעשה הזה שהיה ברגלה ממנו שמץ דבה אמרו הזקנים בשער בית דינו של יהודה כאשר לקח לו בועז את רות המואביה לאשה אחרי אשר באת אליו אל הגורן בעוד לילה ושכבה בחיק ואמרה (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כסבורים שיש לו עליה שום חשד של פריצות אמרו לו יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וכו' ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה וכו' (שם ד'). ירצה לא תחשוב עליה שום דופי על זה כי מאת הש"י היתה זאת ויתן ה' אותה עם שהיא מעצמה באה אל ביתך לשכב בחיקך כרחל וכלאה אשר יצאו גם כן בצד מה מדרך י:צניעות לקיים זרע מהצדיק זאת אומרת (בראשית ל׳:א׳) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וזאת אומרת (שם) אלי תבא כי שכר שכרתיך והיתה צדקתם עומדת לפניו יתברך עד שבנו שתיהן את בית ישראל ועוד יהיה ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה ע"י שישבה בפתח עינים על הדרך ומסרה עצמה לחמיה כסבור שהיתה זונה וכבר רוח הקדש העידה שממנו יתברך יצאו הדברים (מכות כ"ג:) שנאמר צדקה ממני. והנה הביאו דוגמתה אם במעשה ואם ביחס שכלן היו ראשונות לקרבתם תחת כנפי השכינה וכבר כתבנו זה בפירוש המגלה ההיא. ולא יסף עוד לדעתה לפי שיהיה עול אצל שלה בנו שמנעה ממנו ולקחה לעצמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה (טו) גם זה נראה מהשגחת הש"י במעשה הזה שתתעבר בביאה ההיא משני בנים להקים שם לשני אנשיה המתים ואע"פ שזקיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זקיקת שני יבמים (יבמות ל"א:) אפשר דבמקום יבום האב וזמנו שאני. והעד המוכיח על זה מה שתחשוב התורה בכל מקום (במדבר כ"ו) בני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען כי מה תועלת בזכרון המתים שכבר מתו זה כמה שנים מבלי שהיה בזכרונם שום טעם כבני אהרן שהיו נזכרים (שם) לפי שהגיע לכלל כהונה ולהודיע למה נתכהן אלעזר תחת אביו והוא כי מתו נדב ואביהו ובנים לא היו להם והפלא מה שכתב בפר' פנחס בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ וכו' הורה שעקר בני יהודה ותולדותיו היו ער ואונן והוא בסוד הייבום. ואולי שלסבה זו נתרוצצו הבנים בעת לדתה כי לכל אחד מן המתים היה דין קדימה אל הייבום בצד מה כי ער הבכור כבר זכה ראשונה אלא שנתרוקנה זכותו אחרי כן לאונן להיותו אחרון. ואצל בכירת יעקב כתבנו שמשם ואילך לא היתה בכורה בלי שום תגר. והנה קשרה המילדת השני על ידי זרח כסבורה שהיא נותנת סימן על הבכור כדי שלא יתערבו ואחר היה סימן לקטון: