וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת־גְּדִ֤י הָעִזִּים֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל עַל־הַצּ֖וּר לַֽיהוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַעֲשׂ֔וֹת וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים׃
עקידת יצחק
ואולם ההצעות הם שתים. האחד כי ודאי אנחנו הראינו לדעת מהתורה והנביאים והכתובים שהעצמים הנבדלים הנקראים מלאכים בלשון התורה יראו לעיני האנשים המשתלחים להם לענייני שליחותם כמו שנתבאר הענין מהגר (בראשית ט"ז) ומנוח ואשתו (שופטים י״ג:י״ט) וגדעון (שם ו'). ומאמר חז"ל קיים זה באמרם (פר"א פ' ל"ח) וישאלהו האיש לאמר מה תבקש (בראשית ל״ז:ט״ו) זה גבריאל ובכל מקום שאמרו מלאכים ממש כמו שאמר ביעקב (ב"ר פ' ע"ה) וגם במאמר ומלאך בא אל שאול (שמואל א כ״ג:כ״ז) אמרו (שוח"ט תהילים י״ח:א׳-ב׳) מלאך מן השמים וזולתם רבים. וזה אי אפשר כי אם בהתלבש הנבדל לבוש נכרי לו להראות ענין הגופיות מצד מהצדדים כמו שיאות לאנשים האלה הנראים להם כפי השגתם או דמיונם. ומזה יתקיים בדעתנו שהנפשות הזכות ורוחות הצדיקים והחסידים כמוהם כמלאכי השרת יראו לאישי האומה על זה האופן כמו שנתפשט הדבר הזה בכל התלמוד מכמה חכמי דאישתעי אליהו ז"ל בהדייהו (כתובות ק"ו.) גם סופר במסכת כתובות פרק הנושא (דף ק"ה.) שצוה רבי בשעת פטירתו נר יהא דלוק במקומו שלחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה וכו'. ואמרו (שם) דכל בי שמשי הוה אתי לביתיה יומא חד אתה שבבתיה קא קרייא אבבא אמרה לה אמתי שתיק דר' יתיב שמעה רבי תו לא אתא שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים וכבר נמצא כתוב קרוב לזה על קצת חסידים אחרונים. וכל זה הוא ענין סודר מהחסד האלהי באופני השגחתו על כתות האנשים לגלות את אזנה כל אחד לפי מה שהוא נאות לו וקרוב אליו. ואם כן איפה מי צרר נפש שמואל הנביא שלא תראה במעטה תהלה כבתחלה למי שיבא הצורך או הרצון בו כמו שהיה הענין בכל החסידים הנזכרים:
תורת העולה
אמנם, אחר המלחמה שלבשו חרטה וכמו שנאמר ולמה היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד, לזה בנו מזבח להורות כי בקשו שיסכים הקב”ה עמהם בבנין המזבח, ולהשלים השבט הנחסר כמעט, ולדעתי שלזה הטעם נענשו ישראל בתחלה, שהיו נרדפין לפני בנימין כי זכות השם עמד לו, אך לבסוף נענש גם הוא על חטאו אחד שקבלו ישראל ענשן, מ”מ נתבאר כוונתן בענין הקרבן וכן כל מקום שנאמר סתם ישראל או אחד מהן הקריבו קרבן, הולך על אחד הדרכים שנתבארו כמו שמצינו באנשי בית שמש שהעלו להשם כשהושב להם הארון משדה פלשתים והיא דרך הודאה על הנס שנעשה להם וכן זביחת העם בבמה, ועולות והשלמים שהקריב שמואל בגלגל, כולם היו מצד בקשת רחמים כי היה עת מלחמה כמבואר במקרא, וכן עולות ושלמים שהקריב דוד בגורן ארונה היבוסי ונעצרה המגפה מעל ישראל, וכל אלו הדברים אינן צריכים אורך, רק הם בדרך כוונת כל הקרבנות המקיימים האמונה שהיא יסוד התורה ביד המקריב, ואין לך עבודה גדולה מזה שכל המודה בה מודה בכל התורה כולה, וכמו שנתבאר, אך במקום שנתפרש פרט הקרבן, בוודאי בא להעיר אוזן אנשים כוונת המקריבים ההם ומחשבתן לפי הזמן, וענין המקריבים, ונתחיל על הסדר שנמצא במקרא, כדרך שעשינו בסיפורי דורות הנזכרים בתורה ונתחיל בענין גדעון, כשנראה אליו מלאך אלקים נאמר (שופטים ו׳:י״ט) וגדעון בא ויעש גדי עזים ואפת קמח מצות הבשר שם בסל והמרק שם בפרור, ויצא אליו אל תחת האלה ויגש ויאמר אליו מלאך אלקים קח את הבשר ואת המצות והנח על הסלע הלז ואת המרק שפוך ויעש כן, וישלח מלאך השם את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך השם הלך מעיניו וגו', ויבן שם גדעון מזבח להשם ויקרא לו השם שלום וגו', ויהי בלילה ההוא ויאמר לו השם קח פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסתה את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשירה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח להשם אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחתה את הפר השני והעליתה עולה בעצי האשירה אשר תכרות וגו', ויעש כאשר דבר אליו השם וגו', והנה נתץ מזבח הבעל וגו', ואת פר השני העלו על המזבח הבנוי, וכן בענין שמשון נאמר (שם יג) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור להשם ומפלי' לעשות ומנוח ואשתו רואים, ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך השם בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם, הנה מנוח וגדעון הקריבו שניהם תחילה גדי עזים על הצור, ושניהם לא ידעו מתחלה כי מלאך היה המדבר עמהם, וכמו שנאמר בענין מנוח כי לא ידע מנוח כי מלאך השם הוא, ונאמר אחר הקרבן ולא יוסף עוד מלאך השם להראות אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך השם הוא, וכן נאמר בגדעון כאשר הלך מלאך השם מעיניו וירא גדעון כי מלאך השם הוא, ואמר גדעון אהה השם אדנ-י כי על כן ראיתי מלאך השם פנים אל פנים, ויאמר לו השם שלום לך וגו', מכלל מתחלה כשהקריב גדי עזים לא ידע כי מלאך השם הוא, אלא חשב שהיה שום נביא שלוח אליו, והמכוון להם נראה כי כוונה אחת לשניהם, שהקריבו גדי עזים עם מנחת נסכים כמו שנאמר במנוח, אלא שגדעון העמיק יותר שהקריב איפת קמח מצות והבשר שם בסל וגו', וזה כי דרשו מנוח עם הארץ היה שנאמר (שם) וילך מנוח אחר אשתו, ואף על פי שנדחה בגמרא ראייה זו מכל מקום עיקר הדבר לא נדחה, ולזה היה כרוך תמיד באשתו כמין חומר, ואשתו היתה עקרת הבית, ולזה בא המלאך אל אשתו ולא אליו, והנה נראה כי זה היה חטא ישראל בדור ההוא, שנאמר ויוסיפו ישראל לעשות הרע בעיני השם ויתנם השם ביד פלשתים ארבעים שנה, כי היו כרוכים אחר תאוותיהם הגשמיות במאכל ובמשתה ובהרבות המשגל, להיות כרוכים בנשותיהם כתרנגולים כמנוח ואשתו, הלא תראה כמה אחז בולמס התאווה לשמשון עם רוב צדקתו וגדולתו וגבורתו נתן לנשים חילו, והם זלזלו את כחו וגבורתו ונקרו עיניו, ולזה כשרצה הקדוש ברוך הוא לעזור ישראל על ידי שמשון, צוהו להיות נזיר מבטן אמו כדי שישמעו כל ישראל, ויקחו מוסר להרחיק מתאוותיהן המותריות, כמו שנתבאר לעיל מעניני הנזיר, ולזה הקריב מנוח גדי עזים, כי כבר נתבאר ריש חלק שני פרק רביעי, כי קרבן עז היה בא נגד שלמות המדות, ועל כן כאשר היו להוטים אחר תאותיהן המותריות, ועל ידי זה אי אפשר להיות שלם בשום מדה. לזה כאשר הקריב להשם הקריב עזים. אמנם, הקריב גדי והוא השעיר, על הצור ולא על שום מזבח, כי מאחר שעם הארץ היה כמאמרם, לא השיג סוד הקרבן על אמתתו וסוד המזבח הנבנה מאבנים. רבי בענין בריאת העולם, אך על הצור שהוא אבן אחת והוא מושאל לשורש כל דבר והתחלתו שנאמר (ישעיה כא) הביטו אל צור חצבתם וגו', וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק ששה עשר, וכבר כתבתי למעלה טעם שאמרה תורה (דברים ט״ז:כ״ב) לא תקים לך מצבה אשר שנא השם אלקיך כי המקריב עליה נמשך אחר הקדמות, ולזה מנוח באשר לא ידע סוד הקרבן על אמתתו, רק היה נוהג כמנהג ישראל המקריבים קרבנות הקריב על הצור שהוא ההתחלה הנקרא צור, והוא אברהם שהקריב קרבנות ונמשך אחריו ואחר כלל ישראל המקריבים קרבנות ואף שלא ידע עיקר הכוונה וחשב עם זה שהקרבן הוא על אבן אחת, רוצה לומר שיוכל להקריב עם האמנת קדמות העולם, כי לא שם לבו לזה להעמיק שעל ידי הקרבן אדם צריך להאמין חדוש העולם ועניני הנסים וזולת זה פגול הוא לא ירצה, ולזה הקריב גדי עזים שהוא השעיר, וכבר כתבתי בענין מוסף ראש חודש כי עניני השעיר הוא מורה על הנהגת הטבעית ועל כחות הרוחניות כמו שנאמר (ויקרא י״ז:ז׳) ולא יזבחו עוד לשעירים על כן כאשר לא ידע מנוח סוד הקרבן חשב כי עקר הקרבן אינו אלא על צד הורדת הרוחניות וכחות העליונות, ולזה אמר תחלה ויאמר מנוח אל מלאך השם נעצרה אותך ונעשה לפניך גדי עזים ויאמר מלאך השם אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך, ואם תעשה עולה להשם תעלנה. הנה היה בדעת מנוח להקריב קרבנו אל המלאך, עם שלא ידע כי מלאך השם הוא, וכמו שכתב עליו בעל העקידה שער שבעה וחמשים, עד שהוצרך המלאך להודיע כי אם יעלה עולה יעלה אותו להשם, ועם כל זה לא ידע מנוח סוד הקרבן על אמתתו, רק חשב שעיקר הקרבן להורדת הרוחניות רק שהכוונה להשם ולזה הקריב על הצור. אמנם, כאשר ראה והשיג ענין הקרבן על אמתתו, וכמו שנאמר ויעל על הצור ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים, רוצה לומר כי על ידי הקרבן ראה שופ דבר נסיי, ושהפלא המלאך לעשות, ועל ידו השיגו הענין על אמתתו, אז נתהפך להם הצור למזבח, ונאמר ויהי כעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך השם בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים, על דרך לבי ראה, כי על הנס שאירע להם השיגו הענין על אמתתו, ושאפשר ראיית המלאך כי הוא נס בדרך שאר ניסי התורה הנמשכים אחר אמונת חדוש העולם, וז השיג כי מלאך השם הוא, וכל זה מבואר.