בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא כי כל חכמי המוסר, חלקו חובות האדם לג' מחלקות, חובות האדם לנפשו חובותיו לזולתו מבני אדם וחובותיו נגד הי"ת, והנה חובותיו נגד עצמו, הן בבחינה גופנית, שישמור נפשו מכל רע ואסון כפי יכלתו, וימציא לה כל ההנאות ההכרחות לקיום גופו, ממאכל ומשקה, נקיון גופו ורחיצתו לעת הצורך, ושאר מחסורי הגוף אשר אי אפשר לו בלעדיהם, (עיין מזה ביאורי למעלה בתוכן שער ס"ט,) ובבחינה מוסרית הוא צריך לשקוד ולשמור תמיד כל תכונותיו והתפעליותיו, לבלתי צאת אחת מהנה חוץ לגדר הראוי והשיווי, כי אם יסכימו יחד על פי החוק והמשפט הראוי, למען יהיה בעל מדות ותכונות טובות וישרות, והחובות אשר לאדם נגד רעיו ועמיתיו, הן לא לבד חובות שוללות, ר"ל לבלתי עשות להם רעה ועול, כ"א גם חובות מחייבות ר"ל לעזרם ולתמכם, ולהטיב למו ככל אשר תמצא ידו, אם בגופו להצילם ד"מ מיד חזק מהם, או בהונו ורכושו לפתוח יד לעניים ולאביונים בעת צר להם, או בעצת חכמתו ותבונתו להורם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון למען השיג מחוז חפצם, והחובות אשר לאדם נגד הי"ת הלא הן להשתדל לדעת ולהכיר אותו כפי היכולת האנושית, ולקבל עליו עול מלכותו, ר"ל לעשות ככל אשר צוה הי"ת אף שאין שכלו מחייב אותו בעבור היותו דבר המגיע לתועלת גופו או לתועלת זולתו, ככל מצות השמעיות אשר יעשה אותן האדם רק למען שמוע בקול ה' המצוה אותו, ולמען הכנע לו כאשר יכנע העבד לאדוניו, (עיין מזה ביאורי לשער ל"ג) ועל שלש אלה חובות האדם, העיר הנביא מיכה באמרו "מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט" כי זה רומז על חובות האדם לנפשו, לכלכל כוחות גופו במשפט, ולתת חוק וגבול לכל תכונות והתפעליות נפשו במשפט וצדק, "ואהבת חסד" רומז על חובות האדם לזולתו להתחסד עמו כפי יכלתו, ואף כי שלא להרע לו "והצנע לכת עם אלקיך" רומז על חובותיו נגד הי"ת לדעת אותו, ולהיות תמים עמו, לעבדו בלב שלם ובנפש חפצה אף בעשיית המעשים אשר לפי ראות עיני שכלו לא יגיעו לתועלתו, או לתועלת רעיו לשחר טובם ואשרם הזמני ונמשך מזה כי יש גם ג' מיני שלימיות, כי מי שימלא חובותיו לנפשו ישיג שלמות עצמותו, והממלא חובותיו לזולתו, ישיג שלמותו בבחינתו לאחרים, ובמלאו חובותיו נגד הי"ת יהיה תמים ושלם עם אלקיו.
והנה ב' מיני שלמיות הראשונות הן גם בבחינה מה, אייניגערמאסען, בשאר בע"ח זולת האדם, כי גם הם ישתדלו ע"י רוח התשוקה הטבעית אשר הטביע ה' בקרבם למלאות מחסוריהם הגופנים, ד"מ הנמלה תכין בקיץ לחמה, והדבורה תאגור ותאסוף דבשה, והביבער אשר הוא מחיות הלוחכים, ורוב משכנו באמעריקא הצפוני יבנה לו בית מכון לשבתו, וכן הנמלים הלבנים הנקראים טערמיטען, שוכני יבנו להם אהלים ובתים מחול וטיט החזקים מאוד, אשר גבהם מעל הארץ לפעמים י"ב רגל, ורחבם מתחת ח' רגל, אשר מרחוק יראו כבתי בני אדם, ובזה יקנו להם גם המה שלמות עצמותם בבחינה גופנית, וכן נראה ג"כ, כי בע"ח השונים למיניהם יעשו חסד עם זולתם, ואף כי עם קרוביהם ויוצאי חלציהם בגופם ובאיבריהם כי הנשר ירחף על גוזליו, והתרנגולת תסך באברותיה על אפרוחיה ולא תתן איש זר להרע למו, גם תנין יחלצו שד להניק גוריהן, וקצת החיות יחמלו גם זה על זה, כמו שאחז"ל "למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה", וכבר אמרו הטבעיים הקדמונים, כי בזה יש יתרון לחייתו יער על בני אדם, כי אף שנראה הרבה בני אדם אשר ירעו איש לרעהו, עד שלפעמום יקום איש על אחיו ורצחו נפש לא נמצא בכל זאת שיטרוף ארי או זאב או שאר בע"ח את בן מינו, (ואף בדגי הים העומדים על מדרגה יותר שפלה בהרגש החמלה הטבעיית, בעבור קור דמם, יהיו הקטנים רק ממין אחר למאכל הגדולים ולברות למו אבל בכל זאת לא ירעו ולא ישחיתו אותם רק בזדון ובחמת רוחם, כמשפט בני אדם, כאשר תעלה חמתם באפם איש על רעו,) ונמשך מזה, כי גם קנין השלמות עם זולתם יש לחייתו שדה ושאר בע"ח בבחינה גופנית, אפס השלמות השלישית, והיא שלמות האדם ביחסו לאלהיו, היא מיוחדת לו לבדו באשר הוא אדם בעל נפש משכלת כי רק היא יכולה להכיר בוראה ע"י התבוננה בברואים ותעלה תמיד מעלה מעלה עד אשר תגיע אל סבתם הראשונה שהוא הי"ת, ואין לשאר בע"ח חלק בזה כי הם חסרי דעת ותבונה, ועפ"י הדברים האלה הולך הרב ומבאר כמה פסוקים במשלי ל' (עיין בפנים הספר),
היוצא מדברי', אלה הוא, כי יתרון האדם משאר בע"ח היא רק כשרון ההשתכלות והדבור, זיין איהן פאר אללען איבריגען טהיערען אוסצייכענדער פארציג איזט בלאס זיינע פעהיגקייט צום דענקען אונד שפרעכען כמ"ש החוקר כי לא בכח הזן ונפשו הצומחת יסוגל האדם אחרי שהם גם לשאר הצמחים, אף לא בנפשו המרגשת שהיא גם בשאר בע"ח, כי אם בכח שכלו ובפעולותיו הנעשות בהשכל ודעת יסוגל מזולתו, ואחרי היות דבור האדם שליח ומליץ שכלו המיוחד לו, ראוי לו שישאירנו תמוד בכבודו, ושיהיה רק בהשכל ודעת, ולא לבד שלא יחלל ולא יטמא, אותו בדברי נבלה ושמצה, כי אם ישתדל שלא יהיה לריק וללא הואיל, כי אם לצורך השכל ולתועלתו לבד, כמו שהאריך בזה המורה פ"ח מחלק ג', והרב בשער ס"ב (עיין ביאורי שם) כי רק בהיות השימוש בדבור כראוי הוא שליח השכל המסכים ודומה לשולחו, בבל בהיותו דבר שפתים אך למותר, ידמה רק לגעית השור על בלילו, או לצפצוף העופות המצפצפים והמהגים, ואם בענינינו עם בני אדם זולתנו צריכים אנו להזהר בדבור שאינו לצורך אף כי שלא נדבר נגד פני עליון דבר אשר לא לרצון יהיה לפניו כמאה"כ, "אל תבהל על פיך וכו' כי האלקים בשמים, ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" ר"ל בהיות כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכיך, ותאריו היקרים אף כי מהותו ית' נשגבים מאוד ממך ומדעתך להשיגם, הלוא על נקלה תוכל לפשוע בדבריך, ע"כ היותר טוב לך הוא שיהיו דבריך מעטים, ונמשך מזה כי כאשר ידור איש נדר לעשות דבר מה לכבוד הי"ת היה על כל פנים יותר טוב אם לא נדר כלל כי אם יהיה הדבר ההוא דבר מצוה שנצטוה עליו כבר לעשותו אף שיקיים נדרו הלוא יחלל בכל זאת בנדרו זה כבוד עליון בהראותו לעיני כל, כי רק בהכרח נדרו לא ברצונו החפשי ימלא רצון הי"ת אשר צוהו כבר לעשות כן, וע"כ אחז"ל כל הנודר כאלו בונה במה, והמקיימו כאלו מקטיר עליה" כי כמו שהמקטיר בבמה לכבוד הי"ת אף שפעולתו רצויה בעצמה, בכל זאת בהעשותה במקום אשר לא ירצה לפניו גם הפעולה אינה נרצית, כן מעשה הנודר הזה, אף שהוא בעצמו טוב בכל זאת בעבור העשותו רק בהכרח ואונס הנדר לא ירצה עוד לפני ה' כמו המעשה הטוב ההוא בעצמו אשר יעשהו איש ברצון חפשי אשר איננו אסור בחבלי וזיקי נדרו ואף כי שיחטא ואשם אם לא ימלא נדרו זה, כי אז יעשה שתים רעות מצות ה' יפר ומוצא שפתיו יחלל ואם הנדר בדברי הרשות ר"ל לעשות דבר אשר לא נצטוה עליו הלוא אם יעבור על דבריו יחטא ואשם, כי חילל דברו, ואם יקיימנו מה יתן ומה יוסיף לו אחרי שמעשהו זה איננו פועל מוסרי ונרצה לפני ה', אחרי שלא צוה ה' לעשותו, ובזה מבאר הרב ז"ל והולך כמה פסוקים ומאמרי חז"ל, ועל זה רומז גם מאמר חז"ל שהחל בו הרב ז"ל כי אחר שהורה לנו שאל יחשוב אדם, כי באמרו ערכי עלי יוכל להעריך נפשו כפי רצונו פחות מהערך הקצוב בתורה לפי שניו, או לאחר לשלמו, יען שלא הוציא עוד בשפתיו דבר קצוב אשר ירצה לתת אל הקודש, כי אם כמו שבנדרים עובר בבל יחל אם לא ישמור מוצא שפתיו כלל, ובבל תאחר אם ישהה לשלם נדרו, כך בערכין וכו' אמר אח"כ "לפיכך משה הזהיר את ישראל, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא," להורות שלא לבד בדברי רשות טוב אשר לא תדור, כ"א גם בדבר מצוה, שאם תדור אף כי תשלם הלוא תראה עכ"פ שרק באונס והכרח נדרך אתה עושה המצוה, וזולת זה חדלת לעשותה. עם ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו וקבל עליו עול מלכותו. וכמו שאמר דוד (ד"ה א' כ"ח) ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. הנה באמת השלמות המיוחד אל האדם הוא זה הענין השלישי כי השנים הראשונים הנה ימצאו לו מצד סוגו. אמנם השלישי מצר הבדלו וזה כי ההשתלם האדם בצרכי עצמו לא ימצא לו במה שהוא מדבר אבל במה שהוא חי כי הבעל חי בלתי מדבר ימצא לו זה השלמות כמו שנראה בנמלים ובדבורים וזולתם אשר יש להם חריצות נפלא בהכין להם הנאות לצרכי חייהם. גם ימצא בהם ההשתלם עם הזולת ממינם כמו שהוא בנדיבות החרנגול וכבר אמרו חז"ל (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה וכמוה רבות. אמנם ההשתלם עם האל יתעלה ח"א להמצא אלא מפני הנפש הדברית שהיא ההבדל המיוחד לו כי היא אשר תצליח ותשכיל בדברים שלמעלה ממנה במדרגות הנמצאות עד הגיע אל הסבה הראשונה יתברך שמו ותזדרז לדעת אותו והצנע לכת בדרכיו. *וזה הענין אמרו החכם וכו', להבין דבריו אלה, עיין ביאורי בראשית דף ע' וקי"ד ע"ב, ודף קל"ד ע"א והכונה פה כי אחרי שאמר החכם כי הדרושים האלקים נשגבים מדעת אנוש והתפלל שבהכנסו לדרוש בעיונים אלה, אל יביאוהו לחטיא מטרתו זאת הריש והעושר, ר"ל העיון הרב או המעט יותר מהראוי, וכי גם הענינים הטבעים נפלאו ממנו, וזכר גם סבת כל זה אמר אח"כ, כי בכל זאת חייב אדם להשתדל בלימוד וקנין החכמות, כי מלבד שהעסק בחכמות הוא עונג אמיתי לאדם אשר לא יסולה בכתם אופיר, יקנה ג"כ רק עי"ז שלמותו המיוחדת לו, באשר שהוא אדם, ר"ל חי משכיל ומדבר כי כל עוד יוסיף לעסוק בחכמה, תתרחב דעתו ויחודד שכלו יותר ולשונו תלמד לדבר צחות בהשכל ודעת [וכן אמר החכם המליץ ציצערא לזקני רומי: "דעו אחי כי לולא שבעה לה נפשי חכמה ודעת במדעות שונות לא אוכל לדבר פה במקום המשפט לפניכם יקירי רוח שופטי מישרים ! כמעט בכל יום בענינים שונים, כאשר אמליץ בעד אנשים רבים ושונים. כי גם אני גם כחי נבול יבול אם לא אמצא לנפשי עונג ומרגוע בעת הנפשי מעבודתי ויגיעתי ע"י לימוד החכמות והמדעות אשר תהיינה שעשועי יום יום, כי כמו חלב ודשן תשבע נפשי אם הגית לפי תבונות," והחכם האשכנזי המעתיק אותו כתב על דבריו וז"ל: "בצדק אמרי פי החכם הזה, כי כל איש אשר יחפוץ להורות לזולתו חכמה ודעת, אם באומר ודברים במו פיו, כדורש ברבים, או מורה תלמידיו או בעט סופר מהיר, כמחברי ספרים להורות קוראיהם, יצטרכו תמיד להוסיף ידיעתם וחכמתם ע"י קריאתם ספרי חכמים זולתם, כי לולא זאת הלוא על נקלה תקצר יד חכמתם, כי רק ע"י קיבוץ והתחדשות הדעות בקרבם הלקוחות מחכמים אחרים, יוסיפו גם המה בחכמתם, תחת, כי אם לא ילמדו לקח מזולתם, ויסתפקו במה שידעו כבר, לא לבד כי ילאו מהוסיף חדשות ונצורות לא ידעו מלפנים, כי גם ישכחו את אשר ידעו כבר, אם לא תתעורר ידיעתם הראשונה, ע"י הדעות החדשות אשר יקראו בכל חכמה מפי ספרי שאר החכמים, ובשכבר הימים באים הכל נשכח מאתם, עכ"ל, ומה שאמרו חכמי עמים אלה בבחינת שאר החכמות והמדעים אחז"ל בבחינת חכמת התורה באבות פ"א "ודלא מוסיף יסף" ר"ל מי שאינו מרבה חכמתו יום יום, ישכח גם מה שידע ולמד כבר, כמו שאמרו בהיפך בסוכה דף מ"ו ע"ב על הכ' "והיה אם שמוע תשמעו, אם שמוע בישן" (אם תחזור על תלמודך, ששמעת כבר מאחרים), "תשמעו בחדש" (תתחכם להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים) (עיין פרש"י שם), וע"כ נמשלו לדעתי גם התורה והחכמה למים, כמא"הכ (ישעיהו נ״ה:א׳) "הוי כל צמא לכו למים", יען כי כמו שהמים העומדים בלי תנועה המסובבות מהוספת מים אחרים עליהם, ונזילתם אל תוכם, יסרחו ויפסדו על נקלה, כן ידיעת איש בתורה ובחכמה, אשר לא תחודד ותתוסף יום יום ע"י לימוד חדש, ואף כי ע"י חכמת חכמים אחרים זולתו, ידיעותם המתחדשות לבקרים, תסרח ותשכח על נקלה, ותתערב בסכלות מהר חיש, עד כי תאבד מעט מעט, (וגם על זה נוכל לומר בבחינה מה מאחז"ל במס' תענית דף ז' "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי" וכו', ומאמרם שם "מה ברזל וכו' אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה," תחת כי העוסקים בד בבד מטפשין ע"ש) ואפשר כי על זה רומז גם מאה"כ (ירמיה מ"מ) "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם," ר"ל יען כי לא יתיעצו הנבונים עוד יחד (ושם בנים פה משרש בין), נסרחה גם חכמתם שהיתה להם כבר,] תחת כי קנין שלמותו הגופנית הוא משותף לו, עם שאר בע"ח, אף שהם קטנים ממנו כמ"ש ארבעה הם קטני ארץ, והם חכמים מחוכמים" וכן קנין שלמותו בבחינת הנהגתו עם זולתו, יש ג"כ לקצת חייתו ארץ, כמו שאמר "שלשה המה מטיבי צעד" וכו', וזש"א אח"כ "אם נבלת בהתנשא ואם זמות" ר"ל אם תעלה על דעתך שלפי זה אין לך יתרון והתנשאות על שאר בע"ח, "יד לפה" ר"ל שתשכיל ותדע כי רק בבחינת כשרון דבורך והשתכלותך אתה נעלית על כלמו ובזה לבד ראוי לך להשתדל להשתלם יום יום, כי רק באופן זה תשיג השלמות האמיתית לא רק בהשתדלותך לבד בקנין שלמותך הגופנית, ושלמותך בבחינת הנהגתך עם זולתך, אשר הן רק טובות מדומות, ורבוי העסק בענינים אחרים יסבב לפעמים גם ריב ומצה לאדם וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "כי מיץ חלב" וכו' כמו שהולך ומבאר. וזה הענין אמרו החכם שלמה בסוף משלי (ל') אחר שזכר שם בפרשת דברי אגור בן יקה עוצם מדרגת הדרושים האלהיים בערך אל האדם במה שאמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע כל אמרת אלוה צרופה מגן רוא לחוסים בו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואחר התפללו לבל יחטא בהם לסבת רש ועושר כמו שחטאו הארבעה דורות שנזכרו שם כמו שנתבאר קצתו בשער י"ו וקצתו בשער י"ט. וזכר אח"כ שאפילו העניינים הטבעיים נפלאו ממנו במה שאמר (שם) דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. וזכר סבת זה באומרו (שם) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת כמו שנתבאר בשער ט'. הנה הוא סמך לשם מה שיתחייב האדם להשתדל בחכמות ולמלאת ידו מהם כי הוא השלמות המיוחד אליו מצד שהוא חי מדבר כי שאר העסקים אשר לו אם בשלימות עניינו עם עצמו. ואם בשלימותו עם הזולת ממינו כבר נמצאו יותר בשלמות למשתתפים בסוגו ואם הם מקטני הב"ח הבלתי מדברים. ואמר (שם) ד' הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו שממית בידם תתפש והיא בהיכלי מלך *אמר שכבר נמצאו וכו', עיין תחילת בראשית דף ח' ע"א ותמצא ביאור ארבעה סבות אלה החומר והצורה התכלית והפועל, וכונתו פה שאף שלכל א' מד' קטני ארץ תחסר אחת מד' סיבות, או היא לו רק במדרגה חלושה ופחותה בכל זאת חלק ד' להם בבינה להכין להם מחסוריהם הטבעים בדעת והשכל, כי השפנים עם לא עצום בבחינת חמרם ובנין גופם והנמלים עם לא עז מה שיורה על חולשת צורתם שהיא נפשם החיונית, כי העוז הוא מפעולת הנפש החיונית, והארב' הוא חסר המלך אשר יסדר פעולותיו, והוא חסר אם כן הסבה הפועלת אחרי שאין לו קצין שוטר ומושל אשר יצא ואשר יבא לפניהם, והשממית, ר"ל העכביש אשר בידיה תטוה קירי רשתה ויריעותיה הדקות לתפוש וללכוד בהם הזבובים, אף שתכליתה נראית פחותה וגרועה מאוד, היא בכל זאת בהיכלי מלך: אמר שכבר נמצאו ארבעה בעלי חיים מקטני הבריאה במספר ארבעה סוגי הסבות אשר בכלהפעולות שהמה חכמים שהחכימם הטבע בענינים הצריכים למציאותם עם היות הסבות ההנה חלושות בהם מזולתם. ועל חולשת הסבה הצוריית אמר הנמלים עם לא עז כי העזות הוא מפעולות הנפש והיא זולת החזוק כמו שאמר (דברים כ״ח:נ׳) גוי עז פנים. (במדבר י"ד) אפס כי עז העם. כלומר שהכח הצוריי בו הוא חלש ועם כל זה ויכינו בקיץ לחמם שהוא צורך עצמם ומזונם וכמו שאמר במקום אחר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ועל הסבה החומרית אמר השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. כלומר שאין חמרם קשה ועצום ובנין גופם חזק ועם כל זה ויכינו בסלע ביתם לשבת משכנות מבטחים מזרם וממטר ומיד בני אדם. ועל הסבה הפועלת אמר מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו כי אע"פ שאין לו מי שיסדר פעולותיו הצריכות להיות הנה הוא יוצא כלו בסדר נכון ואופן שיוכלו לאכול את עשב הארץ על צד היותר נקל ויותר בטוח להם שאיפשר. ועל הסבה התכליתית אמר שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והיא העכביש הידועה אשר בידיה טווה ואורגת היריעות הדקות והרשתות לתפוש בהם הזבובים והייתושים למאכלה והתכלית הזה ימצא ביותר בתכלית העפוש ועם כל זה הנה היא לא תמנע לעשות כן בהיכלי מלך אשר הוא מקום רחוק לתכלית ההוא מצד נקיות המקום ורוב הנמצאים ולזה והיא בהיכלי מלך כלומר שאינו מכוין להביא ראייה אלא מן השממית שהיא בהיכלי מלך. ואחר שזכר הבעלי חיים האלו בבחינת התחזקם בשלמותם בעניני עצמם נעתק לזכור בעלי חיים אחרים אשר ימצא להם זה הענין עצמו בבחינה אל זולתם. ואמר (שם) שלשה המה מטיבי צעד וגומר. כי מטיבי צעד ומטיבי לכת הם ענינים אשר הם בהליכה עם הזולת ואמר ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל לומר שיש בעל חי שהוא כראש ליתר הבעלי חיים וכמו שאמר (חגיגה י"ג:) מלך בחיות אריה והוא כגבור הלוחם מלחמותם ולא ישיב מפני כל והרי זה ענין אצל הזולת ממינו. וכן זרזיר מתנים אשר יש לו ענין אצל הזולת כי הוא כלב הציד חגור במתניו אשר עניינו לצוד ציד ולהכין לפני בעליו וכן התיש אשר הוא המנהיג ההולך לפני הצאן לנחותם הדרך. ומלך אלקום עמו שיש חיה שיש לה מהערמימות שיעור שנוצחת לארי' שהוא מלכה ואין לו תקומה עמה. ואחשוב שהבריה הזאת היא החיה אשר ראיתי בדברי חז"ל (שוח"ט תהילים ק״ד:כ״ד) אמר מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק״ד:כ״ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי והוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזיקי להדדי. ואולי שזאת היא שאמרו שהיא חופרת חפירה תחת הקרקע בעלת שתי פיות אחת רחבה ואחת צרה והולכת אצל האריה ומקניטתו עד שיכעס וירדוף אחריה והיא נמלטת מפניו באותה חפירה דרך פיה הרחב והוא נכנס אחריה ורודפה עד שנלחץ בצרות החפירה והיא יוצאה דרך פיה הצר וחוזרת עליו דרך השער אשר בא בו ומוצאתו שם נלחץ והורגתו והנה לוקח שמו מזה הפעולה מיוחד מלך אלקום עמו כלומר שאין למלכו תקומה עמו. והנה אחר שזכר אלו החיות אשר נמצא אתם אלו שני מיני החריצות שאמרנו הסב הדיבור נכח מין האדם ואמר בדרך שאלה אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (שם) לומר אם יתכן לך שתתנבל אתה יותר מאלו בהיות לך עליהם סבות ההתנשאות ולא תשלים אתה הענין המיוחד לך כמו שמשלימים אלו, שני אלו הענינים הנמצאים להם. ואם זמות וחשבת היטב במהות הדבר הזה המיוחד תשים יד לפה כלומר שתשכיל ותדע כי זה ההתנשאות עליהם חוייב שיהיה מצד הפה והדבור שהוא ההבדל המיוחד לאדם אשר ההשתדלות בו לבד הוא אשר יועיל להוציא ממנו תועלת עצמי ואמתי וזולת מהשני עניינים הנזכרים שהם אינם אלא תועלת מדומות או שיזיקו ועל זה אמר (שם) כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב. המשיל הענין המיוחד אל המין האנושי מצד הבדלו אל החלב כי כאשר ישתדל המשתדל בהמצתו יוציא חמאה כי הוא דבר טוב ערב ומועיל. ועל הענין האחד אשר לצרכי עצמו אמר ומיץ אף יוציא דם כי העסק וההשתדלות בזה אצל הבעל חי הוא להמציא ולהרבות דם הבעל חי כלומר לגדל ולחזק הנפש הגופיית כי הדם הוא הנפש ומיץ אפים בעניינים הזולתיים יוציא ריב כי העסק ההוא ימציא ריב וקטטה בין האנשים המבקשים אותם בקנאת איש מרעהו כמו שהוא מבואר מעניינם והוא הדבר המושג בעסק ההוא בלי ספק הנה מבואר מדבריו מה שרצינו אותו מהיות זה הכח הדברי החלק המיוחד שבו ישתלם האדם מכל כחותיו כמו שקרוב לזה ביארו הפילוסוף בפרק חמישי מאמר א' מספר המדות אצל זאת החקירה אמר א"כ מה הוא זה אם נאמר שהוא כח הזנה יראה שהוא כולל לצמחים והנה נרצה דבר מסוגל וכשנסיר כח הזן ונפש הצומחת ישאר המרגשת יראה שגם זה כולל לסוס לשור ולכל חי ישאר אז פעולת מה אשר להשכל. והנה לפי שהיה הדבור החיצוני מיוחד לבעלי השכל כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו היה מהראוי שיהי' שלוחו כמותו בתכלית הדיוק וההזהר שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל ויורה על צרכו ואין צריך לומר שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות והחסרונות כמו שאמר הרב המורה פרק שמיני חלק שלישי. אמר שזה הדבור בלשון הוא מסגולות בני האדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים כמו שאמר (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ואמר הנביא (ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים *אין צריך וכו' ר"ל שאינו ראוי לנו שנשתמש בכשרון הדבור (שהוא טובה אשר גמל ה' אותנו בו, ונתן אותו לצו רק להשתמש בלמוד) לדבר ולשיר שירי עגבים אשר ישירו הזונים והמנאפים, כי רק לפחותי מעלה רקים ופוחזים כהם יאותו שירים כאלה לא לעם סגולה ישראל אשר מהם נאמר בתורה שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא במי שנאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"כ. וכבר יחדנו אנחנו שער ס"ב בספר בגנות הספורים המגונים למיניהם וההזיקים הנמשכים מהם. וכמה הרחיקה אותם התור' נביאיה וכתוביה בכל מקום אשר מכל זה יראה היות הענין בדבור כמו בשני הענינים הקודמים. כי כאשר יהי' שמושו על הדרך המיוחד הזה אשר בשליחות השכל הנה יקרא דבור חצוני העומד לשרת אל הדבור הפנימי וקרוב אליו. אמנם בהשתמש בו בדרך השלוח וכאשר יעלה אל הרצון המשולח הנה הוא לא יקרא דבור ולא בעליו מדבר אלא מסקל באבנים וכבר ישתתף לגעיית הבעלי חיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך מאד מאד ליזהר מהדבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמ"ש החכם אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳-ב׳). יאמר כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפי' אמדנא השתדל שיהא הדבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאיפשר כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל לפי שהנודר לא ימנע משידור או בדבר מצוה או בדבר הרשות ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה הוא מבואר כי כאשר ידור האדם נדר בדבר מצוה שהיא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו. והוא מה שאמרו חז"ל (גיטין מ"ו:) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקטיר עליה ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו והתימה כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים אמנם להיות' במקו' בלתי נרצה לפניו ית' היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצוה אף ע"פ שהמצוה היא רצויה לפניו מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאלו בנה במה להיותו תחלת המעשה וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ואיפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו וכשיעשה יעשה מחמת המצוה לא מחמת הנדר והנה כאשר נדר ושלם הוא מעש' בלתי נרצה כל שכן כאשר נדר ולא שלם כי הוא חטא נפלא ועצום לחלל דברו ושלוח שכלו כמו שבאו בתורה שלשה פרשיות על זריזותו ופרשת נדרים (במדבר ל׳:ג׳) האומרת איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם מפורש דין האיש והאשה בין נערה בין ארוסה בין נשואה ונדר אלמנה וגרושה בכלנה הקפידה תורה כי מוצא שפתיה לנדריה אחור לא ישוב ריקם. וכן בפרשת נזיר (שם ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכל החומרות ההן שכתב האל ית' בענינים ההן. וכמו שאמרו (ע"א נ"ח.) לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכל זה כדי שלא לחלל דברו וכמו שאמר דוד (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ושלמה בנו אמר כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם (קהלת ה׳:ג׳) אמר כאשר קפץ לבך לידור נדר לפני האלהים הוי זהיר לשלמו ואל תאחר בו כי על דרך האמת אין חפץ בכסילים הנודרים כמו שאמרנו אמנם אם נדרת את אשר תדור שלם כי אפילו לדעתך שאתה חושב שיש חפץ בנדרים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כי הנודר ואינו משלם זהו חלול דברו והקל בכבוד ומורא האל יתברך אשר נדר לשמו וחייב עונשים גדולים. וכמו שאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ז) אמר רב נחמן בר' יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונאמר (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות, ואמר (ויקרא רבות שם) כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכלן מיעקב אבינו שנאמר בו (בראשית ל״ה:ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומעשה דינה ושכם (שם ל"ד) ורב אמר (ויקרא רבות שם) שגם קובר את אשתו וכל זה בשהייה בעלמא כל שכן בחלול לגמרי וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם ית'. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר כי מה לו יתב' שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו באמת הנודר בהם הוא בנה במה והמקיי' מקטיר עליה לפי שהמעשים ההם עצמם כעין ע"א הם ולא לרצון הם לפניו ית' ועליהם אמרו (נדרים כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא כמו שפירש רש"י ז"ל שמצוה לשאול עליו ואמר שמואל (שם) הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא מאי קראה אמר ר' אבהו וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ומעשה יפתח בבתו (שופטי' י"א) יוכיח כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשה זו (ויקרא רבות שם) וכי לא היה יוכל להתיר את נדרו אלא אמר יפתח אני מלך איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ מבין דין לדין צפת ההיא עלובתא ונתחייבו שניה' בדמיה. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנ' (ד"ה א' ט') ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם לפני' יי' עמו לפנים ולא עתה יפתח היה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה הדא הוא דכתיב (שופטי' י"ב) וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד בעיר לא נאמר אלא בערי מלמד שהיה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה כי הנה יפתח נדר בדבר הבאי ושלא כהוגן והיה בלי ספק בוטה כמדקרות חרב והיה לשון חכמים מרפא ולפי שלא שאל נענשו השואל והנשאל. ויש לשאול למה לא התירו זקני ישראל חרם אנשי יבש גלעד (שם כ"א) כי הוצרכו להחרימם והרי היה ראוי לחוס עליהם יותר מעל בתו של יפתח אע"פ שחטאו. וכן למה לא התירם חרם ארור נותן אשה לבנימן (שם) שהוצרכו להערים ולהתיר בנות שילה להם כמסופר שם. אמנם על אנשי יבש גלעד יש לומר כי לפי שעברו במרד ובמעל על חומרת חרם גדול שקבלו כל ישראל עליהם במעמד כלם להמית אשר לא יבא לעזרת יי' להעביר חטאים מן הארץ כמו שאמר הכתוב (שם) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל יי' המצפה לאמר מות יומת. ולזה לא ראו להתיר החרם ההוא כמו שלא הותר אצל עכן (יהושע ז') אבל הדבר השווה לשני העניינים יחד יראה לי שהוא מפני מה שנאמר שם בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה כי לא היה אז להם מלך או נשיא שיחרים ויתיר על דעת כלם אבל קבלו החרם כלם במעמד אחד כמו שאמר שנשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין וכן בענין יבש גלעד והיו ודאי צריכין מנין אחר כמוהו להתירו ולא ימצא שכבר מתו רבים מהם במלחמה והשבועה היתה קודם לכן כמו שאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה. והרי אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן י"ז.) גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ודאי ביניהם לא ימצא מנין כמנין הראשון ונשיא אין להם שיתיר על דעת כלם ולזה הוכרחו לקיים בזה ובזה שבועתם ולהמציא אותה תחבולה לתת בה ירושת פליטה לבנימן מבלי צורך התרה כמו שאמר והיה כי יבאו אבותם ואחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו יאמרו שאם תהיה תלונת הקרובים מפני שנתפרסם שכבר לקחו בני בנימן נשים מאנשי יבש גלעד ואם כן כבר יבאו בנותיהם שם לרקחות ולטבחות ולאופות לא זולת ישיבו אליהם שאינו כן שלא לקחו איש אשתו במלחמ' ההיא שכבר נאמר (שופטים שם) שלא מצאו אלא ארבע מאות נערות ולא מצאו לשם מאות. ואם תהיה התלונה מצד החרם הנה לא אתם נתתם להם כעת תאשמו עליהם והוא פירוש נכון ושוב מצאתיו בפירוש ר' דוד קמחי ז"ל. ואחשוב כי לכוונה זו חזר בסוף הספור הזה לזכור בימים ההם אין מלך בישראל לומר כי כמו שהיה עקר החטא ההוא לסבה ההיא כמו שזכר בתחלה כן היו אלו הענינים הכרחיים להעשות כן לסבה ההיא בעצמה. הנה שנתבאר מכל זה מה נכבד הכח הדברי הזה אשר נתן בסגולת האדם ומה יקר טובו וכמה ראוי ליזהר בו בכל מיני הדבורים ובכללם באלו הענינים אשר בהם יוציאו דבר לפני האלהים אם בנדרים ושבועות אם בערכים. והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואיפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בשהיית שלומו לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם אם זכר אם נקבה בגבולי זמניהם כי זה היה קשה מאד להעריכו שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא אין ערוך אליו. גם אם יעריכוהו מצד עשרו או ייחוסו או שאר ענייניו אין לדבר סוף ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם. ואם ישוער לפי מה שישוה לימכר בשוק יהיה דבר בזיון וקצף. לזה ראתה החכמה האלהית להעריכו בין זכר בין נקבה וחלק שוייו לפי שניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו כי מי כמוהו יערך ערך נפשות ליי' וכן בשאר הערכי' כמו שיבא. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן יוחאי במאמר שזכרנו ראשונה כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. ירצה כמו שבאו בנדרים אזהרות מתחלפות בשני לאוין. האחד לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳-ד׳) ואם שוהה הרי הוא חלול. וכן נאמר (דברים כ"ג) כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר אין ראוי לחלל אותה ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים כן הוא הענין בערכין הבלתי נקצבים מעצמן אחר שהן קצובים ונערכין בדמיהם בתורה האלהית וכל החומרות והעונשים הבאים על הנדרים כמו שזכרנו הם באים על הערכים ואחר שקפץ ונדר או העריך אמר להם הקב"ה לישראל כל מי שהוא נודר מכם לא ישהא את נדרו כדי שלא יחולו עליו עונשין לפיכך הזהיר משה את ישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והנה הוא היה יועץ בזה עצה נכונה מאד והוא כי טוב מזה את אשר לא ידור כלל אין צ"ל בדבר הרשות או בדבר הבאי שאין לו ית' חפץ בכסילים כענין בת יפתח ודומה לו האומר שבועה שלא אוכל דבר זה שלא אבא בית פלוני או שלא ישא בתו וכדומה. אלא אפי' שידור נדר לעשות מצוה זו כגון לעשות סוכה או ליטול לולב או לעשות צדקה טוב אשר לא ידור כמו שאמרנו ראשונה אלא שיעשה מחמת המצוה המוטלת עלינו מהר סיני ולא יראה עצמו שפטור מהמצוה ההיא אלא מחמת נדרו שאינו כן כי אע"פ שלא ידור יבקש השם ית' ממנו אם יש לאל ידו לעשות ולא עשה וכאשר נדר על המעשה יש עליו שני חובות ואע"פ שיפרע ממנו מעקר החוב המוטל עליו מעיקרא עדין ישאר החוב השני. והוא מה שאמר הכתוב במשנה תורה כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו יי' אלהיך מעמך והיה בך חטא אמר שכאשר קפץ ונדר לעשות המחוייב לעשות מעצמו שלא יאחר לשלמו כדי לפרוק מעליו שתי חובות שאם יאחר ידוע ידע שדרוש ידרשנו יי' אלהיו מעמו בכח השטר הראשון שהוא מצווה ועומד על הדבר ההוא ונפרע ממנו מדעתו או שלא מדעתו וישאר עדין החטא של איחור הנדר בהוייתו. אמנם כי תחדל לנדור עם היות שדרוש ידרשנו השם יתברך בכח שטרו הראשון כמו שנזכר הנה לא ישאר בך חטא הנדר והוא מה שהזהיר משה לישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והיא עצה נכונה מאד. וזה מה שרצינו מהמאמר הזה אל הענין שהיינו עליו וראינו להקדימו לפרשה זו של ערכים. כפי מה שפירשנו ענינו. ואחרי כן נשלים ביאורה ונדקדק בה שלשה ענינים.
והנה ב' מיני שלמיות הראשונות הן גם בבחינה מה, אייניגערמאסען, בשאר בע"ח זולת האדם, כי גם הם ישתדלו ע"י רוח התשוקה הטבעית אשר הטביע ה' בקרבם למלאות מחסוריהם הגופנים, ד"מ הנמלה תכין בקיץ לחמה, והדבורה תאגור ותאסוף דבשה, והביבער אשר הוא מחיות הלוחכים, ורוב משכנו באמעריקא הצפוני יבנה לו בית מכון לשבתו, וכן הנמלים הלבנים הנקראים טערמיטען, שוכני יבנו להם אהלים ובתים מחול וטיט החזקים מאוד, אשר גבהם מעל הארץ לפעמים י"ב רגל, ורחבם מתחת ח' רגל, אשר מרחוק יראו כבתי בני אדם, ובזה יקנו להם גם המה שלמות עצמותם בבחינה גופנית, וכן נראה ג"כ, כי בע"ח השונים למיניהם יעשו חסד עם זולתם, ואף כי עם קרוביהם ויוצאי חלציהם בגופם ובאיבריהם כי הנשר ירחף על גוזליו, והתרנגולת תסך באברותיה על אפרוחיה ולא תתן איש זר להרע למו, גם תנין יחלצו שד להניק גוריהן, וקצת החיות יחמלו גם זה על זה, כמו שאחז"ל "למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה", וכבר אמרו הטבעיים הקדמונים, כי בזה יש יתרון לחייתו יער על בני אדם, כי אף שנראה הרבה בני אדם אשר ירעו איש לרעהו, עד שלפעמום יקום איש על אחיו ורצחו נפש לא נמצא בכל זאת שיטרוף ארי או זאב או שאר בע"ח את בן מינו, (ואף בדגי הים העומדים על מדרגה יותר שפלה בהרגש החמלה הטבעיית, בעבור קור דמם, יהיו הקטנים רק ממין אחר למאכל הגדולים ולברות למו אבל בכל זאת לא ירעו ולא ישחיתו אותם רק בזדון ובחמת רוחם, כמשפט בני אדם, כאשר תעלה חמתם באפם איש על רעו,) ונמשך מזה, כי גם קנין השלמות עם זולתם יש לחייתו שדה ושאר בע"ח בבחינה גופנית, אפס השלמות השלישית, והיא שלמות האדם ביחסו לאלהיו, היא מיוחדת לו לבדו באשר הוא אדם בעל נפש משכלת כי רק היא יכולה להכיר בוראה ע"י התבוננה בברואים ותעלה תמיד מעלה מעלה עד אשר תגיע אל סבתם הראשונה שהוא הי"ת, ואין לשאר בע"ח חלק בזה כי הם חסרי דעת ותבונה, ועפ"י הדברים האלה הולך הרב ומבאר כמה פסוקים במשלי ל' (עיין בפנים הספר),
היוצא מדברי', אלה הוא, כי יתרון האדם משאר בע"ח היא רק כשרון ההשתכלות והדבור, זיין איהן פאר אללען איבריגען טהיערען אוסצייכענדער פארציג איזט בלאס זיינע פעהיגקייט צום דענקען אונד שפרעכען כמ"ש החוקר כי לא בכח הזן ונפשו הצומחת יסוגל האדם אחרי שהם גם לשאר הצמחים, אף לא בנפשו המרגשת שהיא גם בשאר בע"ח, כי אם בכח שכלו ובפעולותיו הנעשות בהשכל ודעת יסוגל מזולתו, ואחרי היות דבור האדם שליח ומליץ שכלו המיוחד לו, ראוי לו שישאירנו תמוד בכבודו, ושיהיה רק בהשכל ודעת, ולא לבד שלא יחלל ולא יטמא, אותו בדברי נבלה ושמצה, כי אם ישתדל שלא יהיה לריק וללא הואיל, כי אם לצורך השכל ולתועלתו לבד, כמו שהאריך בזה המורה פ"ח מחלק ג', והרב בשער ס"ב (עיין ביאורי שם) כי רק בהיות השימוש בדבור כראוי הוא שליח השכל המסכים ודומה לשולחו, בבל בהיותו דבר שפתים אך למותר, ידמה רק לגעית השור על בלילו, או לצפצוף העופות המצפצפים והמהגים, ואם בענינינו עם בני אדם זולתנו צריכים אנו להזהר בדבור שאינו לצורך אף כי שלא נדבר נגד פני עליון דבר אשר לא לרצון יהיה לפניו כמאה"כ, "אל תבהל על פיך וכו' כי האלקים בשמים, ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" ר"ל בהיות כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכיך, ותאריו היקרים אף כי מהותו ית' נשגבים מאוד ממך ומדעתך להשיגם, הלוא על נקלה תוכל לפשוע בדבריך, ע"כ היותר טוב לך הוא שיהיו דבריך מעטים, ונמשך מזה כי כאשר ידור איש נדר לעשות דבר מה לכבוד הי"ת היה על כל פנים יותר טוב אם לא נדר כלל כי אם יהיה הדבר ההוא דבר מצוה שנצטוה עליו כבר לעשותו אף שיקיים נדרו הלוא יחלל בכל זאת בנדרו זה כבוד עליון בהראותו לעיני כל, כי רק בהכרח נדרו לא ברצונו החפשי ימלא רצון הי"ת אשר צוהו כבר לעשות כן, וע"כ אחז"ל כל הנודר כאלו בונה במה, והמקיימו כאלו מקטיר עליה" כי כמו שהמקטיר בבמה לכבוד הי"ת אף שפעולתו רצויה בעצמה, בכל זאת בהעשותה במקום אשר לא ירצה לפניו גם הפעולה אינה נרצית, כן מעשה הנודר הזה, אף שהוא בעצמו טוב בכל זאת בעבור העשותו רק בהכרח ואונס הנדר לא ירצה עוד לפני ה' כמו המעשה הטוב ההוא בעצמו אשר יעשהו איש ברצון חפשי אשר איננו אסור בחבלי וזיקי נדרו ואף כי שיחטא ואשם אם לא ימלא נדרו זה, כי אז יעשה שתים רעות מצות ה' יפר ומוצא שפתיו יחלל ואם הנדר בדברי הרשות ר"ל לעשות דבר אשר לא נצטוה עליו הלוא אם יעבור על דבריו יחטא ואשם, כי חילל דברו, ואם יקיימנו מה יתן ומה יוסיף לו אחרי שמעשהו זה איננו פועל מוסרי ונרצה לפני ה', אחרי שלא צוה ה' לעשותו, ובזה מבאר הרב ז"ל והולך כמה פסוקים ומאמרי חז"ל, ועל זה רומז גם מאמר חז"ל שהחל בו הרב ז"ל כי אחר שהורה לנו שאל יחשוב אדם, כי באמרו ערכי עלי יוכל להעריך נפשו כפי רצונו פחות מהערך הקצוב בתורה לפי שניו, או לאחר לשלמו, יען שלא הוציא עוד בשפתיו דבר קצוב אשר ירצה לתת אל הקודש, כי אם כמו שבנדרים עובר בבל יחל אם לא ישמור מוצא שפתיו כלל, ובבל תאחר אם ישהה לשלם נדרו, כך בערכין וכו' אמר אח"כ "לפיכך משה הזהיר את ישראל, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא," להורות שלא לבד בדברי רשות טוב אשר לא תדור, כ"א גם בדבר מצוה, שאם תדור אף כי תשלם הלוא תראה עכ"פ שרק באונס והכרח נדרך אתה עושה המצוה, וזולת זה חדלת לעשותה. עם ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו וקבל עליו עול מלכותו. וכמו שאמר דוד (ד"ה א' כ"ח) ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. הנה באמת השלמות המיוחד אל האדם הוא זה הענין השלישי כי השנים הראשונים הנה ימצאו לו מצד סוגו. אמנם השלישי מצר הבדלו וזה כי ההשתלם האדם בצרכי עצמו לא ימצא לו במה שהוא מדבר אבל במה שהוא חי כי הבעל חי בלתי מדבר ימצא לו זה השלמות כמו שנראה בנמלים ובדבורים וזולתם אשר יש להם חריצות נפלא בהכין להם הנאות לצרכי חייהם. גם ימצא בהם ההשתלם עם הזולת ממינם כמו שהוא בנדיבות החרנגול וכבר אמרו חז"ל (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה וכמוה רבות. אמנם ההשתלם עם האל יתעלה ח"א להמצא אלא מפני הנפש הדברית שהיא ההבדל המיוחד לו כי היא אשר תצליח ותשכיל בדברים שלמעלה ממנה במדרגות הנמצאות עד הגיע אל הסבה הראשונה יתברך שמו ותזדרז לדעת אותו והצנע לכת בדרכיו. *וזה הענין אמרו החכם וכו', להבין דבריו אלה, עיין ביאורי בראשית דף ע' וקי"ד ע"ב, ודף קל"ד ע"א והכונה פה כי אחרי שאמר החכם כי הדרושים האלקים נשגבים מדעת אנוש והתפלל שבהכנסו לדרוש בעיונים אלה, אל יביאוהו לחטיא מטרתו זאת הריש והעושר, ר"ל העיון הרב או המעט יותר מהראוי, וכי גם הענינים הטבעים נפלאו ממנו, וזכר גם סבת כל זה אמר אח"כ, כי בכל זאת חייב אדם להשתדל בלימוד וקנין החכמות, כי מלבד שהעסק בחכמות הוא עונג אמיתי לאדם אשר לא יסולה בכתם אופיר, יקנה ג"כ רק עי"ז שלמותו המיוחדת לו, באשר שהוא אדם, ר"ל חי משכיל ומדבר כי כל עוד יוסיף לעסוק בחכמה, תתרחב דעתו ויחודד שכלו יותר ולשונו תלמד לדבר צחות בהשכל ודעת [וכן אמר החכם המליץ ציצערא לזקני רומי: "דעו אחי כי לולא שבעה לה נפשי חכמה ודעת במדעות שונות לא אוכל לדבר פה במקום המשפט לפניכם יקירי רוח שופטי מישרים ! כמעט בכל יום בענינים שונים, כאשר אמליץ בעד אנשים רבים ושונים. כי גם אני גם כחי נבול יבול אם לא אמצא לנפשי עונג ומרגוע בעת הנפשי מעבודתי ויגיעתי ע"י לימוד החכמות והמדעות אשר תהיינה שעשועי יום יום, כי כמו חלב ודשן תשבע נפשי אם הגית לפי תבונות," והחכם האשכנזי המעתיק אותו כתב על דבריו וז"ל: "בצדק אמרי פי החכם הזה, כי כל איש אשר יחפוץ להורות לזולתו חכמה ודעת, אם באומר ודברים במו פיו, כדורש ברבים, או מורה תלמידיו או בעט סופר מהיר, כמחברי ספרים להורות קוראיהם, יצטרכו תמיד להוסיף ידיעתם וחכמתם ע"י קריאתם ספרי חכמים זולתם, כי לולא זאת הלוא על נקלה תקצר יד חכמתם, כי רק ע"י קיבוץ והתחדשות הדעות בקרבם הלקוחות מחכמים אחרים, יוסיפו גם המה בחכמתם, תחת, כי אם לא ילמדו לקח מזולתם, ויסתפקו במה שידעו כבר, לא לבד כי ילאו מהוסיף חדשות ונצורות לא ידעו מלפנים, כי גם ישכחו את אשר ידעו כבר, אם לא תתעורר ידיעתם הראשונה, ע"י הדעות החדשות אשר יקראו בכל חכמה מפי ספרי שאר החכמים, ובשכבר הימים באים הכל נשכח מאתם, עכ"ל, ומה שאמרו חכמי עמים אלה בבחינת שאר החכמות והמדעים אחז"ל בבחינת חכמת התורה באבות פ"א "ודלא מוסיף יסף" ר"ל מי שאינו מרבה חכמתו יום יום, ישכח גם מה שידע ולמד כבר, כמו שאמרו בהיפך בסוכה דף מ"ו ע"ב על הכ' "והיה אם שמוע תשמעו, אם שמוע בישן" (אם תחזור על תלמודך, ששמעת כבר מאחרים), "תשמעו בחדש" (תתחכם להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים) (עיין פרש"י שם), וע"כ נמשלו לדעתי גם התורה והחכמה למים, כמא"הכ (ישעיהו נ״ה:א׳) "הוי כל צמא לכו למים", יען כי כמו שהמים העומדים בלי תנועה המסובבות מהוספת מים אחרים עליהם, ונזילתם אל תוכם, יסרחו ויפסדו על נקלה, כן ידיעת איש בתורה ובחכמה, אשר לא תחודד ותתוסף יום יום ע"י לימוד חדש, ואף כי ע"י חכמת חכמים אחרים זולתו, ידיעותם המתחדשות לבקרים, תסרח ותשכח על נקלה, ותתערב בסכלות מהר חיש, עד כי תאבד מעט מעט, (וגם על זה נוכל לומר בבחינה מה מאחז"ל במס' תענית דף ז' "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי" וכו', ומאמרם שם "מה ברזל וכו' אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה," תחת כי העוסקים בד בבד מטפשין ע"ש) ואפשר כי על זה רומז גם מאה"כ (ירמיה מ"מ) "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם," ר"ל יען כי לא יתיעצו הנבונים עוד יחד (ושם בנים פה משרש בין), נסרחה גם חכמתם שהיתה להם כבר,] תחת כי קנין שלמותו הגופנית הוא משותף לו, עם שאר בע"ח, אף שהם קטנים ממנו כמ"ש ארבעה הם קטני ארץ, והם חכמים מחוכמים" וכן קנין שלמותו בבחינת הנהגתו עם זולתו, יש ג"כ לקצת חייתו ארץ, כמו שאמר "שלשה המה מטיבי צעד" וכו', וזש"א אח"כ "אם נבלת בהתנשא ואם זמות" ר"ל אם תעלה על דעתך שלפי זה אין לך יתרון והתנשאות על שאר בע"ח, "יד לפה" ר"ל שתשכיל ותדע כי רק בבחינת כשרון דבורך והשתכלותך אתה נעלית על כלמו ובזה לבד ראוי לך להשתדל להשתלם יום יום, כי רק באופן זה תשיג השלמות האמיתית לא רק בהשתדלותך לבד בקנין שלמותך הגופנית, ושלמותך בבחינת הנהגתך עם זולתך, אשר הן רק טובות מדומות, ורבוי העסק בענינים אחרים יסבב לפעמים גם ריב ומצה לאדם וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "כי מיץ חלב" וכו' כמו שהולך ומבאר. וזה הענין אמרו החכם שלמה בסוף משלי (ל') אחר שזכר שם בפרשת דברי אגור בן יקה עוצם מדרגת הדרושים האלהיים בערך אל האדם במה שאמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע כל אמרת אלוה צרופה מגן רוא לחוסים בו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואחר התפללו לבל יחטא בהם לסבת רש ועושר כמו שחטאו הארבעה דורות שנזכרו שם כמו שנתבאר קצתו בשער י"ו וקצתו בשער י"ט. וזכר אח"כ שאפילו העניינים הטבעיים נפלאו ממנו במה שאמר (שם) דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. וזכר סבת זה באומרו (שם) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת כמו שנתבאר בשער ט'. הנה הוא סמך לשם מה שיתחייב האדם להשתדל בחכמות ולמלאת ידו מהם כי הוא השלמות המיוחד אליו מצד שהוא חי מדבר כי שאר העסקים אשר לו אם בשלימות עניינו עם עצמו. ואם בשלימותו עם הזולת ממינו כבר נמצאו יותר בשלמות למשתתפים בסוגו ואם הם מקטני הב"ח הבלתי מדברים. ואמר (שם) ד' הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו שממית בידם תתפש והיא בהיכלי מלך *אמר שכבר נמצאו וכו', עיין תחילת בראשית דף ח' ע"א ותמצא ביאור ארבעה סבות אלה החומר והצורה התכלית והפועל, וכונתו פה שאף שלכל א' מד' קטני ארץ תחסר אחת מד' סיבות, או היא לו רק במדרגה חלושה ופחותה בכל זאת חלק ד' להם בבינה להכין להם מחסוריהם הטבעים בדעת והשכל, כי השפנים עם לא עצום בבחינת חמרם ובנין גופם והנמלים עם לא עז מה שיורה על חולשת צורתם שהיא נפשם החיונית, כי העוז הוא מפעולת הנפש החיונית, והארב' הוא חסר המלך אשר יסדר פעולותיו, והוא חסר אם כן הסבה הפועלת אחרי שאין לו קצין שוטר ומושל אשר יצא ואשר יבא לפניהם, והשממית, ר"ל העכביש אשר בידיה תטוה קירי רשתה ויריעותיה הדקות לתפוש וללכוד בהם הזבובים, אף שתכליתה נראית פחותה וגרועה מאוד, היא בכל זאת בהיכלי מלך: אמר שכבר נמצאו ארבעה בעלי חיים מקטני הבריאה במספר ארבעה סוגי הסבות אשר בכלהפעולות שהמה חכמים שהחכימם הטבע בענינים הצריכים למציאותם עם היות הסבות ההנה חלושות בהם מזולתם. ועל חולשת הסבה הצוריית אמר הנמלים עם לא עז כי העזות הוא מפעולות הנפש והיא זולת החזוק כמו שאמר (דברים כ״ח:נ׳) גוי עז פנים. (במדבר י"ד) אפס כי עז העם. כלומר שהכח הצוריי בו הוא חלש ועם כל זה ויכינו בקיץ לחמם שהוא צורך עצמם ומזונם וכמו שאמר במקום אחר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ועל הסבה החומרית אמר השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. כלומר שאין חמרם קשה ועצום ובנין גופם חזק ועם כל זה ויכינו בסלע ביתם לשבת משכנות מבטחים מזרם וממטר ומיד בני אדם. ועל הסבה הפועלת אמר מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו כי אע"פ שאין לו מי שיסדר פעולותיו הצריכות להיות הנה הוא יוצא כלו בסדר נכון ואופן שיוכלו לאכול את עשב הארץ על צד היותר נקל ויותר בטוח להם שאיפשר. ועל הסבה התכליתית אמר שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והיא העכביש הידועה אשר בידיה טווה ואורגת היריעות הדקות והרשתות לתפוש בהם הזבובים והייתושים למאכלה והתכלית הזה ימצא ביותר בתכלית העפוש ועם כל זה הנה היא לא תמנע לעשות כן בהיכלי מלך אשר הוא מקום רחוק לתכלית ההוא מצד נקיות המקום ורוב הנמצאים ולזה והיא בהיכלי מלך כלומר שאינו מכוין להביא ראייה אלא מן השממית שהיא בהיכלי מלך. ואחר שזכר הבעלי חיים האלו בבחינת התחזקם בשלמותם בעניני עצמם נעתק לזכור בעלי חיים אחרים אשר ימצא להם זה הענין עצמו בבחינה אל זולתם. ואמר (שם) שלשה המה מטיבי צעד וגומר. כי מטיבי צעד ומטיבי לכת הם ענינים אשר הם בהליכה עם הזולת ואמר ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל לומר שיש בעל חי שהוא כראש ליתר הבעלי חיים וכמו שאמר (חגיגה י"ג:) מלך בחיות אריה והוא כגבור הלוחם מלחמותם ולא ישיב מפני כל והרי זה ענין אצל הזולת ממינו. וכן זרזיר מתנים אשר יש לו ענין אצל הזולת כי הוא כלב הציד חגור במתניו אשר עניינו לצוד ציד ולהכין לפני בעליו וכן התיש אשר הוא המנהיג ההולך לפני הצאן לנחותם הדרך. ומלך אלקום עמו שיש חיה שיש לה מהערמימות שיעור שנוצחת לארי' שהוא מלכה ואין לו תקומה עמה. ואחשוב שהבריה הזאת היא החיה אשר ראיתי בדברי חז"ל (שוח"ט תהילים ק״ד:כ״ד) אמר מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק״ד:כ״ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי והוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזיקי להדדי. ואולי שזאת היא שאמרו שהיא חופרת חפירה תחת הקרקע בעלת שתי פיות אחת רחבה ואחת צרה והולכת אצל האריה ומקניטתו עד שיכעס וירדוף אחריה והיא נמלטת מפניו באותה חפירה דרך פיה הרחב והוא נכנס אחריה ורודפה עד שנלחץ בצרות החפירה והיא יוצאה דרך פיה הצר וחוזרת עליו דרך השער אשר בא בו ומוצאתו שם נלחץ והורגתו והנה לוקח שמו מזה הפעולה מיוחד מלך אלקום עמו כלומר שאין למלכו תקומה עמו. והנה אחר שזכר אלו החיות אשר נמצא אתם אלו שני מיני החריצות שאמרנו הסב הדיבור נכח מין האדם ואמר בדרך שאלה אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (שם) לומר אם יתכן לך שתתנבל אתה יותר מאלו בהיות לך עליהם סבות ההתנשאות ולא תשלים אתה הענין המיוחד לך כמו שמשלימים אלו, שני אלו הענינים הנמצאים להם. ואם זמות וחשבת היטב במהות הדבר הזה המיוחד תשים יד לפה כלומר שתשכיל ותדע כי זה ההתנשאות עליהם חוייב שיהיה מצד הפה והדבור שהוא ההבדל המיוחד לאדם אשר ההשתדלות בו לבד הוא אשר יועיל להוציא ממנו תועלת עצמי ואמתי וזולת מהשני עניינים הנזכרים שהם אינם אלא תועלת מדומות או שיזיקו ועל זה אמר (שם) כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב. המשיל הענין המיוחד אל המין האנושי מצד הבדלו אל החלב כי כאשר ישתדל המשתדל בהמצתו יוציא חמאה כי הוא דבר טוב ערב ומועיל. ועל הענין האחד אשר לצרכי עצמו אמר ומיץ אף יוציא דם כי העסק וההשתדלות בזה אצל הבעל חי הוא להמציא ולהרבות דם הבעל חי כלומר לגדל ולחזק הנפש הגופיית כי הדם הוא הנפש ומיץ אפים בעניינים הזולתיים יוציא ריב כי העסק ההוא ימציא ריב וקטטה בין האנשים המבקשים אותם בקנאת איש מרעהו כמו שהוא מבואר מעניינם והוא הדבר המושג בעסק ההוא בלי ספק הנה מבואר מדבריו מה שרצינו אותו מהיות זה הכח הדברי החלק המיוחד שבו ישתלם האדם מכל כחותיו כמו שקרוב לזה ביארו הפילוסוף בפרק חמישי מאמר א' מספר המדות אצל זאת החקירה אמר א"כ מה הוא זה אם נאמר שהוא כח הזנה יראה שהוא כולל לצמחים והנה נרצה דבר מסוגל וכשנסיר כח הזן ונפש הצומחת ישאר המרגשת יראה שגם זה כולל לסוס לשור ולכל חי ישאר אז פעולת מה אשר להשכל. והנה לפי שהיה הדבור החיצוני מיוחד לבעלי השכל כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו היה מהראוי שיהי' שלוחו כמותו בתכלית הדיוק וההזהר שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל ויורה על צרכו ואין צריך לומר שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות והחסרונות כמו שאמר הרב המורה פרק שמיני חלק שלישי. אמר שזה הדבור בלשון הוא מסגולות בני האדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים כמו שאמר (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ואמר הנביא (ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים *אין צריך וכו' ר"ל שאינו ראוי לנו שנשתמש בכשרון הדבור (שהוא טובה אשר גמל ה' אותנו בו, ונתן אותו לצו רק להשתמש בלמוד) לדבר ולשיר שירי עגבים אשר ישירו הזונים והמנאפים, כי רק לפחותי מעלה רקים ופוחזים כהם יאותו שירים כאלה לא לעם סגולה ישראל אשר מהם נאמר בתורה שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא במי שנאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"כ. וכבר יחדנו אנחנו שער ס"ב בספר בגנות הספורים המגונים למיניהם וההזיקים הנמשכים מהם. וכמה הרחיקה אותם התור' נביאיה וכתוביה בכל מקום אשר מכל זה יראה היות הענין בדבור כמו בשני הענינים הקודמים. כי כאשר יהי' שמושו על הדרך המיוחד הזה אשר בשליחות השכל הנה יקרא דבור חצוני העומד לשרת אל הדבור הפנימי וקרוב אליו. אמנם בהשתמש בו בדרך השלוח וכאשר יעלה אל הרצון המשולח הנה הוא לא יקרא דבור ולא בעליו מדבר אלא מסקל באבנים וכבר ישתתף לגעיית הבעלי חיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך מאד מאד ליזהר מהדבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמ"ש החכם אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳-ב׳). יאמר כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפי' אמדנא השתדל שיהא הדבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאיפשר כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל לפי שהנודר לא ימנע משידור או בדבר מצוה או בדבר הרשות ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה הוא מבואר כי כאשר ידור האדם נדר בדבר מצוה שהיא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו. והוא מה שאמרו חז"ל (גיטין מ"ו:) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקטיר עליה ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו והתימה כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים אמנם להיות' במקו' בלתי נרצה לפניו ית' היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצוה אף ע"פ שהמצוה היא רצויה לפניו מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאלו בנה במה להיותו תחלת המעשה וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ואיפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו וכשיעשה יעשה מחמת המצוה לא מחמת הנדר והנה כאשר נדר ושלם הוא מעש' בלתי נרצה כל שכן כאשר נדר ולא שלם כי הוא חטא נפלא ועצום לחלל דברו ושלוח שכלו כמו שבאו בתורה שלשה פרשיות על זריזותו ופרשת נדרים (במדבר ל׳:ג׳) האומרת איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם מפורש דין האיש והאשה בין נערה בין ארוסה בין נשואה ונדר אלמנה וגרושה בכלנה הקפידה תורה כי מוצא שפתיה לנדריה אחור לא ישוב ריקם. וכן בפרשת נזיר (שם ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכל החומרות ההן שכתב האל ית' בענינים ההן. וכמו שאמרו (ע"א נ"ח.) לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכל זה כדי שלא לחלל דברו וכמו שאמר דוד (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ושלמה בנו אמר כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם (קהלת ה׳:ג׳) אמר כאשר קפץ לבך לידור נדר לפני האלהים הוי זהיר לשלמו ואל תאחר בו כי על דרך האמת אין חפץ בכסילים הנודרים כמו שאמרנו אמנם אם נדרת את אשר תדור שלם כי אפילו לדעתך שאתה חושב שיש חפץ בנדרים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כי הנודר ואינו משלם זהו חלול דברו והקל בכבוד ומורא האל יתברך אשר נדר לשמו וחייב עונשים גדולים. וכמו שאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ז) אמר רב נחמן בר' יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונאמר (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות, ואמר (ויקרא רבות שם) כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכלן מיעקב אבינו שנאמר בו (בראשית ל״ה:ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומעשה דינה ושכם (שם ל"ד) ורב אמר (ויקרא רבות שם) שגם קובר את אשתו וכל זה בשהייה בעלמא כל שכן בחלול לגמרי וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם ית'. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר כי מה לו יתב' שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו באמת הנודר בהם הוא בנה במה והמקיי' מקטיר עליה לפי שהמעשים ההם עצמם כעין ע"א הם ולא לרצון הם לפניו ית' ועליהם אמרו (נדרים כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא כמו שפירש רש"י ז"ל שמצוה לשאול עליו ואמר שמואל (שם) הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא מאי קראה אמר ר' אבהו וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ומעשה יפתח בבתו (שופטי' י"א) יוכיח כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשה זו (ויקרא רבות שם) וכי לא היה יוכל להתיר את נדרו אלא אמר יפתח אני מלך איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ מבין דין לדין צפת ההיא עלובתא ונתחייבו שניה' בדמיה. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנ' (ד"ה א' ט') ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם לפני' יי' עמו לפנים ולא עתה יפתח היה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה הדא הוא דכתיב (שופטי' י"ב) וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד בעיר לא נאמר אלא בערי מלמד שהיה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה כי הנה יפתח נדר בדבר הבאי ושלא כהוגן והיה בלי ספק בוטה כמדקרות חרב והיה לשון חכמים מרפא ולפי שלא שאל נענשו השואל והנשאל. ויש לשאול למה לא התירו זקני ישראל חרם אנשי יבש גלעד (שם כ"א) כי הוצרכו להחרימם והרי היה ראוי לחוס עליהם יותר מעל בתו של יפתח אע"פ שחטאו. וכן למה לא התירם חרם ארור נותן אשה לבנימן (שם) שהוצרכו להערים ולהתיר בנות שילה להם כמסופר שם. אמנם על אנשי יבש גלעד יש לומר כי לפי שעברו במרד ובמעל על חומרת חרם גדול שקבלו כל ישראל עליהם במעמד כלם להמית אשר לא יבא לעזרת יי' להעביר חטאים מן הארץ כמו שאמר הכתוב (שם) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל יי' המצפה לאמר מות יומת. ולזה לא ראו להתיר החרם ההוא כמו שלא הותר אצל עכן (יהושע ז') אבל הדבר השווה לשני העניינים יחד יראה לי שהוא מפני מה שנאמר שם בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה כי לא היה אז להם מלך או נשיא שיחרים ויתיר על דעת כלם אבל קבלו החרם כלם במעמד אחד כמו שאמר שנשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין וכן בענין יבש גלעד והיו ודאי צריכין מנין אחר כמוהו להתירו ולא ימצא שכבר מתו רבים מהם במלחמה והשבועה היתה קודם לכן כמו שאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה. והרי אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן י"ז.) גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ודאי ביניהם לא ימצא מנין כמנין הראשון ונשיא אין להם שיתיר על דעת כלם ולזה הוכרחו לקיים בזה ובזה שבועתם ולהמציא אותה תחבולה לתת בה ירושת פליטה לבנימן מבלי צורך התרה כמו שאמר והיה כי יבאו אבותם ואחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו יאמרו שאם תהיה תלונת הקרובים מפני שנתפרסם שכבר לקחו בני בנימן נשים מאנשי יבש גלעד ואם כן כבר יבאו בנותיהם שם לרקחות ולטבחות ולאופות לא זולת ישיבו אליהם שאינו כן שלא לקחו איש אשתו במלחמ' ההיא שכבר נאמר (שופטים שם) שלא מצאו אלא ארבע מאות נערות ולא מצאו לשם מאות. ואם תהיה התלונה מצד החרם הנה לא אתם נתתם להם כעת תאשמו עליהם והוא פירוש נכון ושוב מצאתיו בפירוש ר' דוד קמחי ז"ל. ואחשוב כי לכוונה זו חזר בסוף הספור הזה לזכור בימים ההם אין מלך בישראל לומר כי כמו שהיה עקר החטא ההוא לסבה ההיא כמו שזכר בתחלה כן היו אלו הענינים הכרחיים להעשות כן לסבה ההיא בעצמה. הנה שנתבאר מכל זה מה נכבד הכח הדברי הזה אשר נתן בסגולת האדם ומה יקר טובו וכמה ראוי ליזהר בו בכל מיני הדבורים ובכללם באלו הענינים אשר בהם יוציאו דבר לפני האלהים אם בנדרים ושבועות אם בערכים. והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואיפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בשהיית שלומו לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם אם זכר אם נקבה בגבולי זמניהם כי זה היה קשה מאד להעריכו שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא אין ערוך אליו. גם אם יעריכוהו מצד עשרו או ייחוסו או שאר ענייניו אין לדבר סוף ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם. ואם ישוער לפי מה שישוה לימכר בשוק יהיה דבר בזיון וקצף. לזה ראתה החכמה האלהית להעריכו בין זכר בין נקבה וחלק שוייו לפי שניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו כי מי כמוהו יערך ערך נפשות ליי' וכן בשאר הערכי' כמו שיבא. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן יוחאי במאמר שזכרנו ראשונה כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. ירצה כמו שבאו בנדרים אזהרות מתחלפות בשני לאוין. האחד לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳-ד׳) ואם שוהה הרי הוא חלול. וכן נאמר (דברים כ"ג) כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר אין ראוי לחלל אותה ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים כן הוא הענין בערכין הבלתי נקצבים מעצמן אחר שהן קצובים ונערכין בדמיהם בתורה האלהית וכל החומרות והעונשים הבאים על הנדרים כמו שזכרנו הם באים על הערכים ואחר שקפץ ונדר או העריך אמר להם הקב"ה לישראל כל מי שהוא נודר מכם לא ישהא את נדרו כדי שלא יחולו עליו עונשין לפיכך הזהיר משה את ישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והנה הוא היה יועץ בזה עצה נכונה מאד והוא כי טוב מזה את אשר לא ידור כלל אין צ"ל בדבר הרשות או בדבר הבאי שאין לו ית' חפץ בכסילים כענין בת יפתח ודומה לו האומר שבועה שלא אוכל דבר זה שלא אבא בית פלוני או שלא ישא בתו וכדומה. אלא אפי' שידור נדר לעשות מצוה זו כגון לעשות סוכה או ליטול לולב או לעשות צדקה טוב אשר לא ידור כמו שאמרנו ראשונה אלא שיעשה מחמת המצוה המוטלת עלינו מהר סיני ולא יראה עצמו שפטור מהמצוה ההיא אלא מחמת נדרו שאינו כן כי אע"פ שלא ידור יבקש השם ית' ממנו אם יש לאל ידו לעשות ולא עשה וכאשר נדר על המעשה יש עליו שני חובות ואע"פ שיפרע ממנו מעקר החוב המוטל עליו מעיקרא עדין ישאר החוב השני. והוא מה שאמר הכתוב במשנה תורה כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו יי' אלהיך מעמך והיה בך חטא אמר שכאשר קפץ ונדר לעשות המחוייב לעשות מעצמו שלא יאחר לשלמו כדי לפרוק מעליו שתי חובות שאם יאחר ידוע ידע שדרוש ידרשנו יי' אלהיו מעמו בכח השטר הראשון שהוא מצווה ועומד על הדבר ההוא ונפרע ממנו מדעתו או שלא מדעתו וישאר עדין החטא של איחור הנדר בהוייתו. אמנם כי תחדל לנדור עם היות שדרוש ידרשנו השם יתברך בכח שטרו הראשון כמו שנזכר הנה לא ישאר בך חטא הנדר והוא מה שהזהיר משה לישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והיא עצה נכונה מאד. וזה מה שרצינו מהמאמר הזה אל הענין שהיינו עליו וראינו להקדימו לפרשה זו של ערכים. כפי מה שפירשנו ענינו. ואחרי כן נשלים ביאורה ונדקדק בה שלשה ענינים.
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. *והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. *והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:
עקידת יצחק
ועתה ראה גם ראה כי הענין הנכבד הזה מתקון מלאכת הבית והפסדו הוא דמיון נמרץ ומשל נפלא לתקון מלאכת בתי הנפש המשכלת ופרנסתו בהיותו על כנו וההשתבשות והעוות או המניעות הנופלות בשלימות השגותיה ובכל מעשיה ביום שיזועו השומרים והתעוותו בעלי הפקידות הנמצאות אתו בבית או חוצה לו כמו שרמזנו זה בשער ט' אשר שם דברנו בפסוק שלשה המה נפלאו ממנו וארבעה לא ידעתים וגו'. דרך הנשר בשמים דרך הנחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט.) אשר למעלה מפרשה זו ובשער ע"א דברנו בהמשך ארבעה הם קטני ארץ הנמשכת אחריה יבוקשו ממקומם כי עתה אין הכוונה אלא לדמיון ההנהגה הביתיית מהוית הבית הטבעי אשר בנה אותו ראשונה יתברך שמו , והנה הוא מבואר שהנהגת המדינה היא נמשכת אל הנהגת הבית אלא שמתפשטות מלאכותי' יותר אל הפרסום כמו שהם עניני הבית יותר מפורסמי' אצל האנשי' מעניני הגוף עם היותם ראשונה אצל הטבע וכן היא מלאכת הנהגת המדינית כלן אצל הנהגת המדינה האחת והצד השוה שבכלן בפרשה קטנה זו של שלמה תצדק אצל כל ההנהגות כי בהיות הפקידים על המלאכות שומרים משמרתם ועושים מלאכתם תהיינה על קיומן ועומדן אמנם כשישתבשו בפעולת' ולא ישמרו מצבם ודאי יתבלבל הכל ולא יוכלו שאת. ואולם הוא מבואר כי כמו שבהנהגה הטבעית שבגוף הבעלי חיים הכחות כלן ושרי המלאות נתנו מרועה אחד הוא הלב המשלח החיות וההרגש בכל האיברים כלם ובהיות הסדר כלו נמשך ממנו וחוזר אליו ושומר יחסו תמיד הנה יתישב הבנין כלו וזולת זה יפסד מיד כי כהו טעם תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה כי כל זה יאמר בבחינת היחס אשר לכל המשרתים עם המנהיג הכולל הוא שר וראש לכלן ובענין זה נאמר העבודה או המרד מהעבד והשפחה או השנואה וזולת זה והוא מבואר וכן הוא הענין באמת בשאר ההנהגות כי א"א לקיום שום אחת מהנה אם לא בשישמרו כלן סדר המשמרות ושמירת יחסם אצל הראש. והוא טעם צורך מינוי המלך והכרחיותו כי כמו שמלאכות כל פרנסי הגוף חוזרים אל הלב וסרים אל משמעתו ואנשי מלאכת הבית אל בעליו וכן הפקודים במלאכות המדינה אל שר העיר ואדוניה כן הנהגות המדינות כלן ראוי שיוכללו כלן תחת ראש אחד כולל והוא המלך אשר הוא לכל המדינות אשר תחת ממשלתו בכח הטבעי הכולל אשר בגוף השומר הנהגת האיברים כלם ומקבל כל פעולות האנשים החלקיים וכל עסקיהם איש ואיש ממלאכתו אשר המה עושים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה ומיסב את כלן בשיהיו פונין אל הטוב הכללי ותקון הקבוץ המדיני הכולל באופן שיעזרו זה מזה ולא יזיקו זה לזה ויעלה מכללם קבלת עול מלכות שלמה כי בשלמות זה יהיה להם שלום והוד מלכות כמו שהכח ההוא הקושר הטבעי מקשר האיברים כלן וממשיך תועלתן אל תועלת הגוף הכללי ואל טוב וכי על זה אמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כ״ז:ט״ז) כמו שנתבאר שם. וזה משפט המלך הישר אשר עליו אמר החכם מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט) אמנם כאשר יהיה המלך נוהג בעריצות דורש ומבקש תועלת עצמו ובלתי מקפיד על תועלת הכלל עד שיהיה שם התחלפות הכוונות הוא מה שנאמר עליו ואיש תרומות יהרסנה כי לא יכוין אל התועלת המיוחד ואל היסבת החלקיים אל הכללי כמו שאמרנו וזה הרע יקרה בהם בחוזק במציאות המלך העריץ ממה שיקרה בהעדרו כמ"ש הנביא ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיבא במה שאחר זה. אמנם כאשר לא יהיה להם מלך הנה באמת לא ימצא להם זה הטוב מההקשר והסבת הענינים כלן אל הכללות כמ"ש הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ"א) כי כל אחד יפנה במעשיו אל תועלתו ואותו ידרוש בכל כחו ולא יקפיד אם יבוא נזק לחבירו וכן יעשה חבירו עמו וזה וזה לא יכוונו אל הטוב הכללי עד שהיה מה שהי' אז מההפרד' והקטטה אשר היה בימים ההם. אמנם במציאות המלך העריץ אפי' החלקיים לא יוכלו עמוד. והנה לפי שהיה ענין הקמת המלך הוא ענין הכרחי אצל ההנהנה הטבעית. עד שכבר נמצא ענינו אצל הבעלי חיים כמו שאמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) מלך בבהמות שור. מלך בחיות אריה מלך בעופות נשר. ובפלא אמר החכם מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו'). נפלו עליו כל האומות שבעולם הקרובות והרחוקות כי ראו תועלתו מפורסמת אם לענין המשפט ואם לענין השררה ואם לענין נצוח המלחמות. והנה לפי שפעולות ההשגחה הם שלימות נוסף על הפעולות הטבעיות יתחייב שהמושגח מפאת מעלה יוקדם לו התקון ראשונה למה שהוא בטבע ואשר יחסר מזה הוא מום במעשה המקבל ואשר בעבורו יחסר אצלו שפע ההשגחה כמו שכתבנו בארוכה בפ' וישלח יעקב שער כ"ו לזה מה שבא בחלק הזה אשר אנחנו בביאורו מצות שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' והוא ענין חזרת הנהגת בתי העיר כלן אל כללות הנהגת המדינה הכוללת אשר בענין ההוא יושלם ענין הנהגת המדיניות ולא סר מהענין עד שאמר בסוף כי תבא אל הארץ אשר יי' אלהיך נותן לך וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים עליך מלך וגו' הישיר אותם בשלא נבדלה זאת האומה הנבחרת מזולתה מהאומות במה שתחסר מהשלימות הראשון יותר מהם אבל כשתעדיף עליהם באופן יותר שלם מכלם כדי שתדבק בהם ההשגתה האלהית באופן יותר חזק כמו שאמרנו. וכבר נתפרסם זה מכמה מקומות שנצטוו להתנהג בתחבולות המלחמות שנעשו ע"י שאר מלכי האדמה במלחמות יהושע בעי ומלחמת ישראל עם בנימין וכן בדוד וזולתם ולזה אמר שמבחר הכוונות שאפשר שיהיה בזה הוא להשלים חוקם בכל מה שיחייבהו השלמות הראשון לבלתי היות בו חסרים מכל הגוים אשר סביבותם שלמה יהיו חסרים וגרועים מהם בו ויהיה להם לחטא ואשמה לבלתי חול עליהם שפע ההשגחה השורה על הממלא את חקו ראשונה בכל מה שבידו לעשות או יהיה ההתרשלות להם לפוקה ולמכשול כאשר יהיה יחסם בהשגחת האל יתע' העזיב' אותם אל מה שתמשך מבחירתם ומחריצות' אם מעט ואם הרבה כאשר כתבנו שם ומי שלא טעם טוב הבחינה הזאת בענין הזה בהכרח יתבלבל בלבול גדול בענין זאת המצוה כמה שקרה להם בעת ששאל ישראל מלך ואמרו לשמואל הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים (שמואל א ח׳:ה׳) שכבר קימו המצוה הזאת ובאו אליה בתורת טעמה המיוחד ואפילו לא תהיה אלא רשות למה חרה לו לשמואל שנאמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל יי' (שם) ולא עוד אלא שאחרי חדוש המלוכה אמר ודעו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יי' לשאל לכם מלך (שם י"ב) והדבר הקשה בזה עוד שהרי דברי השם אינן מסכימין לא אל דברי שמואל ולא אל דברי עצמו שנאמר ויאמר יי' אל שמואל שמע בקול דברי העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח') וכן כתיב אחרי כן ויי' גלה את אוזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול וגו' כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי ושמואל ראה את שאול ויי' ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי ויגש שאול אל שמואל בתוך השער ויאמר הגידה נא לי וגו' (שם ט') שנראה מכל זה שחפץ יי' להמליך עליהם מלך ברצון שלם ואח"כ נאמר מה שנראה בהפך באומרם כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם ככל המעשים אשר עשו. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך וגו' (שם ח') וכן נאמר להלן כה אמר יי' אלהי ישראל אנכי העלתי את ישראל וגו'. ואתם היום מאסתם את אלהיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרותיכם ותאמרו לא כי מלך תשים עלינו ועתה התיצבו לפני יי' וגו' (שם י"א) שנרא' מזה ומזה שעושה על פי ההכרח. ועוד קשה כי אחר שהתרה בהם באמרו וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה יי' אתכם ביום ההוא. וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו ונאמר וישמע שמואל את קול דברי העם וידברם באזני יי' מה שמועה שמע מהם אשר לא שמע ראשונה ולמה ידבר דבריהם באזני יי' שהרי אמר לו בתחלה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם וידוע שקבלו. ועוד קשה מזה כי אחר שהוכיחם התוכחה הידועה ואמר הלא קציר חטים היום אקרא אל יי' ונתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יי' לשאול וגו' (שם י"ב). ונאמר ויירא כל העם מאד את יי' ואת שמואל ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל יי' אלהיך ואל נמות כי יספני על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך למה לא צוה אותם לחזור בהם אבל אמר להם אל תיראו אתם עשיתם את כל הרעה הזאת אך לא תסורו וגו':