שיר השירים א:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה, נפש החיים ונר מצוה

^*תוכן דבריו בקוצר היא, תחילה הביא דעת הרמב"ם והרמב"ן שרצו לפרש מאחז"ל שרק אנוכי ולא יהיה לך שמעו מפי הגבורה. אשר בהשקפה ראשונה נראה כסותר לדברי הכ' "את כל הדברים האלה דבר ה' וכו' "שהרמב"ם מפרש אותו, ששני אלה העיקרים גם מגבורת המופת השכלי ידע ויבין אותם כבר כל איש משכיל והרמב"ן רצה לאמר ששני הדברות הראשונות שמעו והבינו כל ישראל מפי הי"ת, תחת כי באחרים שמעו רק ממנו קול דברים לבד מבלי שהבינו עוד הכונה, וע"כ הוצרך משה לבארם להם יותר, והביא ראיה לזה ממה שידברו כלם מהי"ת בלשון נסתר "לא תשא את ה' אלהיך" וכו', "לא תשא את שמי," כמו שהוא בשנים הראשונים שנאמרו בלשון מדבר בעדו "אנכי וכו' לא יהיה לך וכו' על פני וכו'" והרב ז"ל דוחה דבריו אלה מכמה טעמים (עיין בפנים הספר.) ויען כי גם פירוש הרמב"ם ז"ל לא ישר בעיניו ע"כ באר זאת. באופן אחר, בהקדים תחילה הקדמה אחת, והיא: כי אף שכל עשרת הדברות כוללות מצות חמורות יקרות ונכבדות בבחינת טהרת הדעות והמידות בכל זאת הלימודים הרמים והנשאים הצפונים במשכיות השנים הראשונים הם העיקרים אשר כל התורה כלה תלויה בם. והיסודות אשר דת ואמונת ישראל האמיתית בנויות עליהם כי הדיבור הראשון "אנוכי ה' אלהיך וכו' "כולל האמונה במציאות הי"ת, בהשגחתו על בני אדם. ויכלתו שהיא לבלי תכלית, לעשות כל אשר חפץ בשמים ובארץ. למען השב עי"ז גמול הטוב והרע ליצוריו כפי דרכיהם ומעלליהם הטובים והרעים. כאשר הודיע זאת לכל בהוציאו אותנו ממצרים. הפך דעת הפילוסופים אשר חשבו בדעתם הנפסדה. כי לא יראה ה' על בני אדם. ולא יבין אלהי יעקב על מעשיהם, הטובים הם או רעים? לשלם להם גמול כפעלם, כי אם הכל נמשך רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו לעולם, וכמקרה הצדיק כן מקרה הרשע תמיד. והדבור השני כולל העיקר היקר מאוד בדת ישראל והוא כי אין די לנו להאמין לבד בכל מה שנכלל בדבור הראשון, כי אם גם מוזהרים אנו לבלתי שתף בעבודתנו את הי"ת עבודת שום נמצא אחר זולתו, לעשותו כעין אמצע ביננו ובינו י"ת כמו שהיה כן דעת המשכילים בין העמים הקדמונים אשר אף שהאמינו במציאות אל עליון עבדו בכל זאת צורות הכוכבים והמזלות, בעבור שחשבו בסכלותם כי הם ימליצו בעדם אל הי"ת וכמו שחשבו גם אנשי דורו של אליהו, אשר ע"כ אמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" וכו' כי האמינו בה" אבל בכל זאת חשבו כי הבעלים הם משרתיו עושי רצונו להיות האמצעיים להנהיג את העולם, ורק כאשר ראו כי לא ענם הבעל, הודו כלם ואמרו "ה' הוא האלהים" ר"ל הוא לבדו גם המנהיג את כל, וכן נאמר גם במנשה, אשר רק כאשר באו עליו צורה ומצוקה, ויאסרוהו בנחשתים ויוליכוהו בבלה, וכראותו כי כאשר חלה את פני ה', ויכנע מלפניו, ויתפלל אליו נעתר לו וישיבהו ירושלים, ראה והודה כי רק ה' לבדו מנהיג ומנהל כל מקרי בני אדם עלי ארץ וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" וכן אמר גם יהושע לבני דורו אשר קצתם רצו לשתף עם עבודתם את הי"ת גם עבודת שאר הנמצאים, "ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת" (ר"ל מבל פסוח על שתי הסעיפים וזש"א) "והסירו את אלהים וכו'" ואם רע בעיניכם וכו', וכאשר השיבוהו ישראל רק "חלילה לנו מעזוב את ה' וכו'" כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו מארץ מצרים "אשר מדבריהם אלה, נראה רק שמאמינם בכל מה שנכלל בדבור הראשון, אבל בכל זאת לא הבטיחוהו שלא ישתפו, בעבודתם את הי"ת גם עבודת שאר הנמצאים זולתו, ע"כ הוסיף עוד ואמר להם פעם שנית, "לא יוכלו לעבוד את ה'" באופן זה שתרצו לשתף עמו עבודת אל נכר "כי אלהים קדושים הוא, לא ישא לפשעיכם ולחטאתיכם, ר"ל אף אם תעבדוהו, ותבחרו גם בנמצאים אחרים, רק למען יהיו אמצעיים בינו וביניכם, יחר גם כן אפו עליכם וכלה אתכם. ורק כאשר אמרו פעם שנית "לא כי את ה' נעבוד, ר"ל אותו לבדו נעבוד כפל הדברים ואמר "עדים אתם וכו' ועתה הסירו את אלהי נכר וכו' וכרת עמם גם ברית על זה, למען הרחיקם מכל שיתוף ועבודה לשום נמצא זולתו, כמצוה עלינו במאמר הי"ת "לא יהיה לך וכו'," ויען כי כפי המבואר מכל האמור עד הנה נודע לנו כי נכלל בשני הדיבורים הראשונים היסודות היותר יקרות ועמודי התוך אשר כל דת ישראל נשען עליהם, ע"כ ברצות הי"ת, לתת להם יתר שאת ויתר עז, לעשות רושם יותר חזק בלב שומעיהם, מכל שאר המצות הכוללות בשאר הדיבורים הבדילם בענין זה מזולתם, כי אף שכולם נאמרו מפיו כמאה"כ "פנים בפנים דבר ה' עמכם" בכל זאת נאמרו רק הראשונים בלשון מדבר בעדו. "אנוכי וכו' לא יהיה לך וכו' על פני" תחת כי שאר הדברות יצאו מפי עליון רק בלשון נסתר, "לא תשא את שם ה' וכו' כי לא ינקה וכו'" כאלו היה מדבר ומגיד אותם רק ע"י אמצעי. ולפי"ז יש במצות התורה שלש מחלקות בבחינת האופן, איך השיגו ולמדו אותן ישראל. כי עשרת הדברות נאמרו כלם מפי ה', ב' ראשונות מלשון מדבר בעדו, ושמונה האחרות בלשון נסתר. ושאר המצות נאמרו רק ע"י משה, שהיה המליץ והאמצעי בינותם ובין הי"ת, ורק ע"ז רומז מאמר רב המנונא שהחל בו הרב ז"ל, אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום," ר"ל בעבור שהם לבדם נאמרו מפי הי"ת בלשון מדבר בעדו, נבדלו במעלתם מכל שאר מצות התורה, וע"כ לא ישותפו ג"כ עמהם במנין ובמספר. הנה המאמר הזה הוא נפלא ומתמיה מאד לפי מה שיקובל באימה מקבלתם כלם בכלל את עשרת הדברים כמו שנתפרסם מפשט הכתובים האומרים זה בפירוש כי מיד שסיים כל עשרת הדברים נאמר את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר בתוך האש ולא הבדיל בין קצת לקצת. עוד אמר וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וזולת זה ואיך יאמרו כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. ומהפלא כי יש שהוקשה אליו אפילו מאמר זה עד שהוצרך לפרש מגבורת המופת שמעום כמו שהוא דעת הרב המורה ז"ל והנמשכים אחריו. והנה הרמב"ן ז"ל דחק עצמו לפשר בין אלו הענינים ואמר שהשנים שמעו בבירור מפי הגבורה אמנה השמונה לא שמעו זולתי קול ומשה היה מפרש אותם להם והיה ראיתו לזה מה שאמר לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא כי לא ינקה יי' כי ששת ימים עשה יי' וגו' ויוציאך יי' על כן צוך כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך. שכל זה יורה שמשה ידבר על דברי השם ומפרשם לא הדברות הראשונות שנאמרו בלשון מדבר בעדו. והנה באמת אין הכתובים ולא לשון חז"ל סובלין פשרה כלל אם לשון החכמים כי הנה המאמר מפי הגבורה שמעום אינו מאמר שנותן ביניהם זה ההבדל כי איך יובן ממאמר זה שאלו הבינו ואלו לא הבינו זה לא יסבלוהו כלל. ועוד כי אם לא היו שומעין זולתי הברת הקול ומשה היה משמיע להם הכוונה מה יוסיף ומה יתן אמונת אומן בדברות ההם בשמעם קול מבהיל ולא ידעו מה הוא שיבא משה וישמיעם מה ידבר האל יי'. ומי יאמר להם דהכי הוה והרי א"ל יתברך בעבור ישמע העם בדברי עמך (שמות י"ט) ואמרו חז"ל שאמר תשובה על דבר זה שמעתי מהם רצוננו לראות את מלכנו (מכילת' פ' יתרו) שהכוונה לשמוע בקול דברו ממש כמו שכתבנו שם וזה על כל הדברות משמע. ולזה נאמר בזה וכי מי שנתן בהם כח לשמוע מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך לא יעצור כח עוד לחזקם ולאמצם לשמוע הכל והלא ההתחלה יותר מהחצי. ועוד שאם היה שם משה להשמיעם ולהבינם את הדבורים הנה לא נתן לו רשות לשנות אותם כלל רק היה לו להגיעם אליהם באותו סגנון עצמו שיוצאות מפי הגבורה ואם היה אומר לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם יי' אלהיך וכן כלם שכבר היו יודעים שלא היה שם משה אלא כמשמיע את דבר יי' ואף כי נתן רשות לשנות הדברים מפני מליצותו למה נכתבו בלוחות ובתורה שלא כמו שיצאו מפי הגבורה וכי מפני שהוזקק המליץ לשנות את שם יי' אלהיך או למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך היה לו לכתוב כן בלוחות שכתבם בינו לבין עצמו זה דבר שלא יסבלהו שום דעת. גם כי הכתוב העיד את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים יורה שכמו שדבר יי' אותם כך נכתבו שם. ואחר שכתיבת הלוחות היתה שוה לכתיבת התורה הנה ידענו בלי ספק שנאמרו מפיו ית' כמו שנכתבו. והנה נפלה בזה הגדולה והחזקה שבראיותיו שהובא הלשון בשם אמצעי והנה שאר הכתובים אשר יביא לראיה כמו משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י"ט) בעבור ישמע העם (שם) וזולתם כבר נתבארו במקומן ואין מחריד ואולם הכתובים המכחישים כבר זכרנום בתחלה ועוד יבאו לפי דרכנו ב"ה. ועל כל פנים חלילה לנו מהאמין כי חכמי האמת והצדק יטילו שום ספק במה שיראה בזה מפרסום הכתובים ולהטיל פגם וחסרון במה ששמעוהו במעמד הנורא ההוא כי מה המונע והלא לא יסבלו הם הצער הגדול אשר סובלים בזה הפלוסופים מבני עמנו ^*אשר הוצרכו לפרש דבריהם כמו שנאמר עוד כצ"ל לדעתי, ורומז בזה על מה שיכתוב עוד לקמן, כי קצת מפילוסופי עמנו בזמנו ברצותם להרחיק בכל עוז. ההגשמה מהי"ת פירשו דחז"ל "מפי הגבורה שמענום" מפי גבורת המופת, יען כי סבלו צער גדול לפרש הדברים כפשוטם, כמו שהוא באמת כונת חז"ל, שקול אלהים הנברא באופן נסיי דבר בעצמו עמם כל הדברים האלה. (עיין מזה, במ"נ פרק ס"ה ובכוזרי מאמר ראשון סי' פ"ט) וכן יכתוב הרב ז"ל לקמן בשער הזה שאף שעיקרים אלה הכלולים בשני דיבורים הראשונים יודעו לנו גם מגבורת המופת. בכל זאת צריכים אנו להאמין בלב שלם כמו שהאמינו זאת חז"ל וכונו עליו בדבריהם, שגם מפי הגבורה ר"ל מהי"ת בעצמו שמעו אותם באופן נסיי היוצא מגדר הטבע הנהוג ע"ש.אשר הוצרכו לפרש דבריהם עוד כמו שנאמרו אלא ודאי כוונתם בזה המאמר הוא זולת מה שחשבוהו. אמנם מה שיראה לי מכוונתם הוא כפי מה שאומר וזה כי מהמבואר שעם שכל עשרת דברות הם מצות חמורות בדעות ובמדות הנה השנים ראשונים הם באמת העקריים אשר כל מצות התורה תלוייות בהם לפי שהם השני שרשים ההכרחיים בקבלת מלכות שמים האחד לקיים בשכל מציאות אלוה מחוייב המציאות פועל ועושה ויכול בכל הדברים אשר נעשו בעולם על דרך הרצון המוחלט וכפי מה שראוי שיקבלו האנשים על פי מעשיהם הנרצים או הנמצאים אליו כי הוא הפך מה שיקבלוהו כל הפילוסופים הנמשכים אחר עיוניהם הנפסדים אשר חשבוהו בלתי שומע ורואה ובלתי רוצה ומואס כלל רק שהכל נמשך על דרך החיוב הגמור כמו שכתבנו בביאור בדבורינו על התוארים שער נ"ד. והוא מה שהודיע אמותו בראש דברותיו באומרו אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים כי מוסף על חיוב מציאותו מודיע כי הוא המשגיח ורוצא להוציאו מארץ מצרים מבית עבדים שיראה להציל עשוק מיד עושק כי הוא הפועל הנעשה על צד החפץ והרצון ובדרך חסד ותגמול מעשה בני האדם. והשרש השני להסיר מיני השתוף וצורך עבודת האמצעיים אשר נהגו בהם הרבה מהמודים במציאות הסבה הראשונה כמו שכתב הרב המורה ז"ל בספר המדע (פ"א) שהיה כן דעת משכילי עובדי צלמי עץ ואבן מלפנים כי על זה בא הדבור השני לאמר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. לא תעשה לך וגו'. לא תשתחוה וגו'. כמו שנתבאר יפה בדברות הראשונות שער מ"ה. ואף אחרי כן כמה דיו נשפך וכמה קולמוסין נשברו על קיום אמונה זו באומתנו לפי מה שנשתקעו במעשי הגוים ואם קבלו עליהם לעבוד את יי' לא היה בעבור זה נמנעין מהעבודות ההנה שחשבו בדמיונם שהיה טוב לאחוז מזה וגם מזה עד שראינו בפרסום דברי אליהו ז"ל לאנשי זמנו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם יי' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו (מלכים א' י"ח) כי הם היו רואים שהאל יתברך הוא המלך הגדול אמנם חושבי' שהבעלים הם היו המנהיגים. ולזה כשראו הבעל לא ענה אותם באש אמנם ענה יי' אלהי אליהו נפלו על פניהם והודו ואמרו יי' הוא האלהים יי' הוא האלהים (שם) כי הוא האלוה והוא המנהיג וכן נאמר במנשה וידע מנשה כי יי' הוא האלהים (ד"ה ב' ל"ג). והנה על זה האופן תתבונן יפה באותה פרשת המספרת מה שהיו מהדברים על זה הענין בין יהושע ובין העם בסוף ימיו (יהושע כ"ד) באומרו ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה' ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר ואם את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנכי וביתי נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויען העם חלילה לנו וגו'. עד גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא וגו'. כי הנה בכל הדברים האלה והנשארים עוד בהם יראה שהקשה לדבר עמהם יותר מדאי ושהיה פותח לפניהם דרך לא טוב בהפצר רב אלא שבהתבוננות הענין שאמרנו נראה צורך כל דבריו אלו וכולי האי ואולי כי הנה בתחלה הוא הזהיר אותם מאד על יראת ה' ועבודתו ופירש להם שזה לא יושלם רק בשני ענינים. האחד במה שיודו מציאותו ית' על הדרך שאמרנו וצוה שיעבד אותו באמת ובהמי' כפי רצונו. והשני במה שיסירו את אלהי הנכר אשר עבדו אבותיהם. כי שני הענינים לא יתחברו בעם אחד בשום פנים. ולפי שכבר חשבו קצת פושעי ישראל שטוב לאחוז מזה ומזה כמו שנהגו מהם מלכיהם שריהם ועל דרך שנאמר את ה' יראים ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגוים וגו'. (מלכים ב' י"ז) לזה אמר ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' על זה האופן רצוני בהסיר עבודת כל זולתו ותרצו לעזוב אותו ללכת אחרי אלהים אחרים בחרו לכם היום את מי תעבדון מהאלהים האחרים ההם אם את האלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר אשר נתפרסם בעולם ופחיתותם בעולם ע"י אברהם אבינו ע"ה או אם תעבדו את אלהי האמורי אשר לא הצילו את ארצם מידכם והנה יהיה לכם חפשיית הבחירה בזה ובזה מפח נפש והכוונה מבוארת שהיה לכם ההכרח לבחור בעבודה ההיא האלהית לבדה. והנה העם ענו ואמרו חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלהים אחרים כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים ואשר עשה לעינינו את כל האותות הגדולות האלה וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה ובכל העמים אשר הלכנו בקרבם ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ מפנינו גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו. יורו בדבריהם שהם מקבלים עליהם דבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' כי מזה הצד ראו שהוא אשר עשה עמהם את כל הגדולות ההמה אשר ספרו ועבודתו היא מחוייבת ושלא יפרקו אותה מעליהם אלא שגם הם כמוהו יעבדו את ה'. והנה לפי שעדין לא הובן מדבריהם שיעזבו העבודות הנכריות אבל שיאחזו בזה ובזה כנזכר חזר לומר להם לא תוכלו לעבוד את יי' כי אלהים קדושים אל קנא הוא לא ישא לפשעכם ולחטאתיכם כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר היטב לכם (יהושע כ"ד). ירצה א"א לקבץ שתי העבודות כי לא תוכלו לעבוד את ה' על האופן ההוא כי הוא בלתי נעבד ממי שעובד זולתו ואינו סובל חרפת העבודה ההיא כי אלהים הדושים הוא קנוא ונוקם הוא ולא ישא לפשעכם זה אע"פ שתעבדו אותו וכ"ש שאע"פ שהוא ישא והוא יסבול מה שא"א הנה אתם כשתהיו פוסחים על שני הסעיפים בהכרח מצד טבעיכם תעזבו האחד ותשארו השני ובלי ספק הוא ידוע כי לסוף תעזבו את יי' ועבדתם אלהי לכר ושב והרע לכם וגו'. ועם זה נאמר ויאמר העם אל יהושע לא כי את יי' נעבוד ירצה לא כי את יי' נעבוד על כל פנים ואם לזה נוכרח להרחיק כל העבודות הזולתיות אנחנו נרחיקם באמת. והנה יהושע החליט אותה מהם ורצה שיובן במאמר שלם ואמר עדים אתם בכם כי אתם בחרתם את ה' לעבוד אותו כמו שאמרתי והכוונה מבלי שום עירוב עבודה אחרת ויאמרו עדים. ולהחזיק מיד באותו הדבר שהיה ויכוחם עליו אמר ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם את יי' אלהי ישראל. יראה שירחיקו סברה זאת ויסירוה מקרבם והיא שיש צורך כלל בעבודת אלהי הנכר והטו את לבבכם לגמרי אל יי' אלהי ישראל כי הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ולקיים כל דבר נאמר (שם) ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם ונאמר ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלהים כי הוא עדות נאמנת לו שהשתדל בכל עוז להכניסם בברית יי' ולהרחיקם מאשר שנאה נפשו. סוף דבר שנים השרשים האלו הם עמודי התוך אשר כל בנין התורה והאמונה נכון עליהם ואשר כוונם האל יתעלה בשני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהיה לך. ולזה עשה מעלה יתירה בהם בהגעתם אליהם במדרגה מעולה מאופני הנבואה מהשאר כמו שרצה שתהיה לכלם מעלה יתירה משאר המצות הפרטיות כלם וזה שכל המצות כלם והאמירות זולת עשרת הדברים כלם הגיעו להם מאת הש"י על ידי אמצעי והוא היה הגדול שבנביאים שאפילו באותו היום אחר שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות ה') נאמר ויאמר יי' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' (שם) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה וגו' (שם כ"א) וכן נמשך להם הענין משם והלאה והוא טעם אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' כי יראתם מפני האש וגו' כמו שיבא בביאור הכתובים. אמנם העשרת הדברים בכלל נאמר בהם פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש שהיה הדבור בכלם בא להם כדבר איש עם הנמצא בפניו ואומר לו עשה כך או לא תעשה כך כי הוא סגנון שלם ומדרגה גדולה מהראשונ' כי דבר גדול הוא לשמוע מפי הרב באי זה צד שיהיה ואף שיבא הדבור כאלו ידבר אחר בשם יי' באומרו כי לא ינקה יי' כי ששת ימים עשה יי' וכדומה לא מפני זה נאמר שהיה הדבור על ידי אמצעי שהרי מצינו כיוצא בו כמה פעמים המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה וגו' (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' וגו' למען הביא יי' על אברהם וגו'. וכן כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג'). וכן עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקותי ותורותי ראו כי יי' נתן לכם את השבת (שם ט"ז) וכן רבים וכן בכאן משהתחיל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' לא יהיה לך וגו' וכן כל הדבור ההוא לא נמנע אחרי כן לדבר באופן ההוא. ואין ספק שזה יהי' ענין ממעלות ההשגה בפחות ויותר ועל כלם אמר פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר וגו' כלומר שלא הייתם צריכים שם אמצעי לפרש להם שום דבור מהם כי כלם הגיעו להם באר היטיב כמו שאמר למעלה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ונאמר ודבריו שמעת מתוך האש וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים יאמר בבירור כי בחתוך שמעו את הקול בכל עשרת הדברים. ועל זה האופן באה ההגדה מהם אליהם ולא אמר זולתי קול למעט חתוך הדברים רק להוציא ולמעט את התמונה ואת התבנית והוא מבואר תכלית הביאור. אמנם לסבה שנזכרה היו שני הדבורים הראשונים באים בסגנון יותר מעולה מהנבואה יותר משאר הדברות והוא שבא בלשון הקב"ה בעצמו שהיה מדבר אליהם מבלי שיורה הקול ההוא הנברא שהיה אמצעי ביניהם ככל השאר לאמר אנכי יי' אלהיך וגו' לא יהיה לך וגו' כי אנכי יי' אלהיך אל קנא וגו' כי להיותם העקרים אשר כל שאר הדברות והמצות סמוכים עליהם העלה אותם במדרגת ההשגה בבוא הדבור כאלו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עמהם פנים בפנים ממש כלומר כמדבר דברי עצמו אל הנמצא לפניו ואפשר כי על שם אלו הראשונות החליט על כלם מאמר פנים בפנים כי הוא להם מאמר מיוחד וצודק גם על האחרים כמו שאמרנו. והנה לפי זה נמצא שכלל המצות נחלק לג' חלוקים במדרגות השגתם ולמודם. האחד השני הדבורים הראשונים ששמעום מפי הדבור פנים בפנים לגמרי והוא כמדבר עצמו אל זולתו אשר לפניו. השני השמונה דברות ששמעום מפי הדבור גם כן אבל יצא הקול כאלו הוא אמצעי שמדבר ביניהם. השלישי שאר כל המצות שהיו ע"י אמצעי ממש הוא משה רבן של נביאים ע"ה. והנה מטעם השתוף שנשתתפו השמנה דברות עם שאר כל המצות אשר נצטוו ע"י משה במה שבא הקול בקצתם בלשון אמצעי כאשר אמרנו ולא חזר עוד לסגנון הראשון לזה ראוי שיוכללו כלם יחד במספר אחד. אמנם השנים ראשונים שנתיחד הדבור בהם בסגנון מעולה משניהם הנה נבדל ממספרם ביתרון ומעלה. ומזה מצא מענה רב המנונה לדחות קושי' הגמטריא כי הנה לפי שדרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו והקשה המקשה תורה תרי"א הוו ולא תרי"ג דחה והשיב אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמעים לומר שכיון ששמעום מפי גבורת ההשגה ומעלת' על כל שאר הדברות היה לו מקום שלא לשתפם במספר כללם כמו שישתתפו השמונה דברות שאע"פ ששמעום מפי הדבור לא שמעום מפי גבורת המדבר דברי עצמו כמו שאמרנו אבל באו כאלו היה הקול אמצעי ביניהם כמו שהיה כן ענין האמצעיות בכל הדברות כלן. ובמדרש חזית (שיר א') רבי יהושע בן לוי ורבנן רבי יהושע בן לוי אמר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הדא הוא דכתיב ישקני מנשיקות פיהו (שה"ש א') מנשיקות ולא כל הנשיקות ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמן דרבנן דכתיב אחרי כל הדברות דבר אתה עמנו ונשמעה מה עבד ליה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או איני מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או שלשה דברות. רבי עזרי' ורבי יהודה ב"ר סימון. רבי יהושע בן לוי תפיס שיטתיה כתיב תורה צוה לנו משה (דברים ל"ג) תורה בגימטריא תרי"א הוו תרי"א מצית דבר עמנו משה ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמעני מפי משה אלא מפי הקב"ה הוה ישקני מנשיקות פיהי. הנך רואה שדעת רבנן שהלכה כמותן אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעו מפי הקב"ה כפשוטן של כתובים והכרחיותן כי מאמר דבר אתה עמנו ונשמעה לא נאמר עד סוף הדברות ומ"ם מנשיקות לא הות תיובתיהו כי יאמרו שתאמר בהשקפה אל כלל המצות ועוד תראה אם תתבונן שרבי עזריה ור' יהודה בר סימון השתדלו לבאר מאמר יהושע בן לוי באופן שלא יקשה עליו סדר הכתובים וצורך השתבשותן ואמרו שאין כוונתו לומר שלא שמעו אלא שני דברות כמו שחשב ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אלא שהיה תופס שיטת ההגדה האומרת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום על האופן שזכרנו כי אותן שתי הדברות שמעו מפי גבורת ההשגה שלא נשתתף בהם מענין האמצעיות אשר כלל את כל שאר המצות כמו שאמרנו ומאמר תרי"א מצות דבר עמנו משה לאו דוקא אלא שנכללו השמונה בתוך המצות אשר דבר להם משה במאמר תורה צוה לנו משה לפי השתוף אשר ביניהם כמו שאמרנו: ובזה הענין הנפלא היה דורש ישקני מנשיקות פיהו לומר שנכספה וגם כלתה נפשה שינשק אותה מאותן נשיקות הראשונות שהם נשיקות ממש פה אל פה עם שכלם טובים וערבים. וזהו דרך נכון ואמתי בכל זה הענין ופירוש נכון לאלו המאמרים המעולים ואת מה שהביא הרמב"ן ז"ל בתחלת ספר המצות שלו על עסק סכום המצות ומספרם ולא חשש אליה להקריב זה הענין הנכבד ממנו כיון שהופסק הדין בו מדעת הרבים בלי שום ספק ששמעו כל הדברות מפי הקב"ה ולא היה לו לעשות הפשרה שעשה בזה וכבר כתבנו ראשונ' הסתירות הגדולות המגיעות לראיותיו אשר בעבורם לא נכנסו דבריו באזננו כ"ש מאמר האומר מפי גבורת המופת שמעום לפי כונתו רחמנ' ליצלן כי ידענו נאמנ' כי בא על אמתתן גבורת המופת אבל ששמעום גם כן מפי גבורת הנבואה שהיא ההשגה השלימה האמתית מבלי התמצעות למודים והקדמות רבות ומופתים מתחלפין בו ^* כל זה מה שיחליש כח האמיתיות וההשערות בשכל כצ"ל לדעתי ור"ל כי הדעה וההשערה השכלית, אשר אמתתה תבורר רק בהתמצעות לימודים והקדמות רבות ומופתים מתחלפים, היא חלושה בלב משיגיה, ואינה שלימה כל כך כאותן שתי דעות אמיתיות, אשר הן יסודות כל התורה כלה, ונודעו לאבותינו עפ"י הי"ת עצמו בדרך נבואה ואופן נסיי, כי הן היו מושרשות ותקועות בלבם בחוזק גדול כיתד במקום נאמן אשר לא ימוש משם לעולם, כמו שרומז על זה מחז"ל. "בשעה ששמעו ישראל אנוכי וכו' נתקע תלמוד תורה בלבם" וכו' ומאמרם "בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע" וכו'. כל זה מה שיחליש כח האמתות וההשארות בשכל כי על זה דרשו האלהיים שם במדרש חזית על מאמר ישקני מנשיקות פיהו עצמו אמר רבי יודן בשעה ששמעו ישראל אנכי יי' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו לומדין ולא משתכחין עד שבאו אצל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגומר. וכן אמרו בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע וכו' והוא ענין נכבד מאד מוסכם למה שרצוהו הפילוסוף בספר המופת כמו שכתבנו ענינם על נכון אצל כוונתם ז"ל במאמרם ירום מאברהם ונשא ממשה (תנחומא פ' תולדות) שער כ"ח. וזה מה שרצינו ביאורו בזה הדרוש הנפלא ואולם אחרי זה נבא אל ביאור הכתובים על סדרם בהסכמת כלל האמתות הזה אשר כתבנו ותחלה אעורר הספקות הנופלות על הכתובים הבאים בספורו וכבר התרנו היותר קשה שבדרוש והוא אומרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום:

והוא מה שכונוהו חז"ל במאמר ההוא (חזית שיר ב') שזכרנו ראשונה הביאני אל בית היין ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באיניש הוא מערבב ליה. הנה רבי מאיר ייחס אל בית היין בלבול הדעת מערבוב השכל בעיונים האלהיים דוגמת מה שאז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) שתויי יין נכנסו כמו שכתבנו בשער הקודם ושהשכרות ההוא המשובש הביא להם לאהוב עבודת צורה אחת מדגלו שנאמר (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל לארבעתן וכבר דרשו זה (ש"ר פ' ג') בפסוק ראה ראיתי (שמות ג') והנה הוא בפרשת העגל (שער נ"ג) וטעמו שהית' מתנצלת כנסת ישראל על החטא ההוא מדוע יצרה ע"ד שנאמר (בראשית ג') האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל או הנחש השיאני וגומר (שם) אמנם לפי שחטא עצמו הס כי לא להזכירו אף כי ההתנצלות ממנו יהיה לו לחטא שני כמ"ש שם (שער ט') ואמר ליה ר' יהודה דייך ר' מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי שלא נתן שה"ש לזכור עון רק לשבחן של ישראל אלא מאי הביאני אל בית היין הביאני הב"ה למרתף גדולה של יין זה סיני ונתן לי דגלי תורה ומצות וקבלתים באהבה. הנה הוא ייחס אל בית היין מה שאמרה התור' (משלי ט') לכו לחמו בלחמו ושתו ביין מסכתי ובספר ההוא עצמו (שיר א') כי טובים דודיך מיין (שם) נזכירה דודיך מיין (שם ז') וחכך כיין הטוב (שם ה') שתיתי ייני עם חלבי כי כמו שהיין הבלתי משוער מביא לידי נזקים גדולים הזכירם החכם בסוף משלי ועליהם הוסיפו חז"ל בפרשת יין ושכר אל תשת כדאיתא במדרשות (ויקרא רבות פ' י"ב). כן המזוג והמשוער ממנו אין צריך לומר שלא יזיק לאדם אבל מועיל מאד לחזק ההזנה ולהטיב העיכול ולשמח הלב ולהצהיל הפנים כמו שכתבו הרופאים. והכתוב אמר ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם וגומר (תלים ק"ד). ירצה עם שהלחם הוא עקר מזון האדם ומסעד לבבו הנה היין ירבו תועלותיו אלו והיותר משובח שבו שיפקח הלב ויחדד השכל כמו שאמרו חמרא וריחני פקחין (הוריות י"ג:). ולזה נמשלה החכמה הטהור' אל היין כפי החכמה. אמנם אמר מרתף גדולה של יין זה סיני לרמוז אל תועלת הכללות. שאמרנו כי כמו שהיין הנמכר בחנות אשר במרתף הוא כולל לכל יבא כי לכל נתנה רשות על פי כרוז שיבאו שמה לקנות ולשתות ואין שום מוחה בידם כך היה מעמד הר סיני מקום שהכריז בו הש"י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי והיה מקום נכרז נכר נבחר שהכל נכנסין ומקבלין תועלת השתייה במה שנתנו שם דגלי תורה ומצות שכוונתם לתקן טבעם ומזגם בכלל להעתיקם מפחיתות החומר ורוע הטבע אשר בו הוטבע יצר לב האדם מתחלת יצירתו עד שיהיו הבנים למודי יי' וגדלים על שלחנו כאחד מבני האלהים אשר מטעם זה אין להם עוד ההתנצלות ההוא שאמר רבי מאיר השליט בי יצר הרע וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. ומטעם זאת התקנה הכללית צדקו מאד דברי חז"ל במה שהתחילו בפרק חלק. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ישעי' ס') ועמך כלם צדיקים וכו'. וראשונה יש לדקדק על כוונת התנא בזה. וזה שאם כיוון לומר שכל איש ישראל אחד חכם ואחד רשע ואחד שאינו יודע כלם כאחד יש להם חלק לעולם הבא הנה הוא באמת עול גמור אם בבחינת אישיהם זה עם זה ואם בבחינתם עם שאר האומות וכי משוא פנים יש בדבר כי להיות זרע ישראל עבדו יזכו כלם לחיי העולם הבא והיה כצדיק כרשע חלילה לו. ואם כיון לומר שכל אשר בשם ישראל יכנה הוא מובטח שיהיה צדיק ומזה חוייב שיהי' לו חלק לעולם הבא הנה זה אי אפשר כי הנה המציאות יכחיש זה מהמצא ביניהם אפיקורוסים אם מהגדולים אם מהבינונים ומההדיוטים. והם ז"ל סתרו שתי אלו הכוונות כאשר מנו שם (במשנת חלק) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'. וכלם מפני ישראל המה. אמנם הכוונה האמיתית לו והחדוש שחדש במאמרו הוא שאינו נקרא ישראל באמת כי אם אשר הוא צדיק כי ישראל וצדיק מתהפכים במשא כי כל ישראל לפי ההנהגה שחוייב להתנהג בה על פי התורה כמו שאמרנו חוייב להיות צדיק ואם כן כל צדיק על דרך האמת הוא ישראל ומזה יתהפכו גם כן בן ישראל ובן העולם הבא כי כל בר ישראל הוא בן העולם הבא וכל מי שהוא בן העולם הבא הוא בר ישראל כענין הסגלה שכל אדם שוחק וכל שוחק אדם והוא מאמר (שמות י"ט) והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי ענין הסגולה הדבקה בעם ישראל אשר זכר אותו בשם זה באומרו (שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד אל בני ישראל הוא שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וזאת היא באמת נחלת עבדי י"י וצדקתם לעולם הבא בלי ספק. אמנם האנשים אשר לא יאבו שמוע אל דברי התורה והמצות ולא יתנהגו בה לקבל תועלותיה בתקון טבעם ודעותיהם אינו ישראל רק במאמר לבד ואין דקדוק בשמות והנה באומרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ישראל אשר הוא ישראל גדל על ההישרות ההנה כי כמוהו עושה מעש' ישראל ולזה אמר הנביא ועמך כלם צדיקים שהעם היושב בתוך הכנסיה הזאת מתנאם להיות כלם צדיקים דכתיב (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגומר כי כלם נשתתפו בחנוכם על התור' האלהית ובמעשה מצותיה וכל מנהגיה ואף על פי שלא ישתתפו בדברי עיוניה וחכמותיה לתת טעם לדבריה ולרדת אל סודותיה כי זה לא נתן אלא למיוחדים שבהם. וכמו שביאר זה הענין משה רבינו באומרו (דברים ל"נ) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ^*וזה כי הוא וכו' ר"ל כי החכמים השלימים באומתנו הישראלית מבינים חכמת התורה בכל פרטי חלקיה, והיא מאירה שכלם לאור באור החיים ותורה להם את הדרך אשר ילכו בה לטוב להם כל הימים, כמא"הכ "ותורה אור" אפס זולתם מקהל ישראל, ר"ל המון העם אשר בעבור קוצר שכלם ותבונתם ומיעוט לימודם לא יבינו עניני התורה על נכון, הם שומרים ומיקרים אותה רק בעבור שהיא מורשה למו מאבותיהם, כאיש אשר יאהב נחלת אבותיו ותהי לו לסגולה ולמחמד עיניו כל ימי חייו. וע"ז מורה הכ' "תורה צוה לנו משה" (ר"ל לנו השרידים בעם צוה משה תורה בבחינה אמיתית, כי אנחנו מבינים סודותיה) "מורשה קהלת יעקב" אך לזולתנו מהמון העם היא רק נחלה הבאה להם בתורת ירושה, ובכל זאת כאשר ישמרו מצותיה וחקותיה תהיה גם משכרתם שלימה מעם ה' אלהי ישראל אף שלא יוכלו לבא בעיונם אל הקודש פנימה להבין גם סודותיה. וזה כי הוא הורה שהשרידים בהם יאמרו תורה צוה לנו משה כי שם תורה הוא מורה על החלק העיוני שבה מאיר אל פני החלק השכלי וכמו שכתב הרב המורה בהקדמה ז"ל כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא חכמת התור' על האמת ועליהם מוטל להאיר דברי התורה עד שיוסכם השם עליה הוראה שלמה כמו שאמר החכם (משלי ו') ותורה אור. אמנם לקהלת יעקב יאמר שהיא בתורת ירושה כי היורש נכסים ושואלים ממנו מהיכן זכה בהם הוא סותם טענותם במה שאמר לא ידעתי סבותיו וגלגוליו אלא מצאתי וירשתי וזו היא טענה נצחת לכל ערעור. דתנן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א:) הב א משום ירושה אינו צריך טענה וכן הראוי לכל קהל עדת ישראל הבלתי מעמיקים בסתר כי יש להם לטעון טענת ירושת נחלה ובזה יזכו לעצמם ואין מוציאין אותה מידם ^*מצורף וכו' מה שהוא על הדרך העיוני קשה ורחוק מאוד, כמו שהוא קשה ורחוק מאוד להקים מעפר בית וכו', כצ"ל, ור"ל שמלבד התורה האלהית הזאת המקובלת מפי מרע"ה לקהלת יעקב אשר לא היו ביכלתם להשיג האמת זולתה בעבור קוצר יד שכלם, תועיל גם מאוד לחכמים האלהיים, אשר יש להם כשרון חכמה ודעת לעיין ולהתבונן בעיונים ומושכלים כי עכ"פ תקל להם העבודה הזאת, אשר תכבד מאוד על אותן החכמים אשר לא עליהם נגה אור התורה האמיתית ד"מ חכמי יון ושאר העמים הקדמונים אשר נלאו מאוד למצוא האמת הברור, ותחת כי אלה נדמו לאיש אשר יוכרת לעמול עמל רב להקים בית משכן לו מערמות עפר, נדמו חכמי ישראל לאיש אשר כבר ירש מאבותיו בית נכון לשבתו, אשר יצטרך רק לפתוח דלתיו ולבוא כאות נפשו מבלי מעצור ומכלים בידו אל תוך חדריו ותאיו. מצורף למה שהיא קצת מורשה לענין הקירוב והקלות לבא בה אל שלמותם מה שהיה על הדרך העיוני קשה ורחוק מאד כמו שהוא קשה ורחוק מאד להקים מעפר בית גדול ומאשפות בית מבצר וכשיירשהו האדם נמצא הכל מוכן לפניו בלי עמל ויגיעה כמו שאמר (דברים ו') ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת וכן בתורה הכל מוכן לפניו כשלחן ערוך מלא דשן מכל מקום זה טעם ועמך כלם צדיקים והיא ראיה שלמה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וזה שאם הונח שהצדיקים יש להם חלק לעולם הבא נתחבר אליה הקדמה שנית והוא שהעם הזה כלם צדיקים יתחייב שלכלם יהיה חלק לעולם הבא. ואמר נצר מטעי מעשה ידי להתפאר להורות על התנאי שאמרנו בזאת הגזרה שיהיה שם ישראל קורא עליו באמת לומר כי מי שאינו מעשה ידיו להתפאר אינו ממטעיו ונצר שרשיו בלי ספק. זהו כלל מה שרצהו רבי יהודה באומרו הביאני אל מרתף גדולה של יין זה סיני והוא המיוחד אל כוונתנו. ואיפשר כי באומרו מרתף גדולה של יין זה סיני כיון אל האנשים השלמים הנכנסים בשלשלת הקבלה ממשה רבן של כלם עד אנשי כנסת הגדולה ומשם והלאה כמו שמנו חכמים בתחלת מסכת אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שהמרתף הזה מן היין הרקח לא נמצא לעולם ריק מנכנסין ויוצאין כך היה הענין עצמו בקבלת התורה האלהית כי משה הוא שנכנס ראשונה במרתף וקבל התורה מסיני כלומר מהיום ההוא המפורסם אשר עמדו שם לפני יי' בסיני וכמוהו (במדבר כ"ד) וירום מאגג וגו'. כמו שיבא במקומו. וטרם צאתו נכנס יהושע ועד שלא שקעה שמשו זרחה שמשם של זקנים אשר האריכו ימים אחריו שהיו חשובים מהנביאים אשר אחריהם כי על כן נקראו זקנים לבד כמו שמשה ויהושע נקראו בשמם לגדולתם כענין השמש והירח בין שאר הככבים כי לפי זה אמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה כמו שנתבאר זה בטוב אצל ומשרתו יהושע בן נון נער שער נ"ד. ובצאת הזקנים נכנסו הנביאים עד שהגיע הדבר אל אנשי כנסת הגדולה אשר יסדו להם באמת מרתף גדולה והעמידו תלמידים הרבה לעשות סייג לתורה אשר בו העמידו העולם מחתימת הנבואה ואילך והוא אצלי פירש אמרם והם אמרו שלשה דברים (אבות פ' א') כלומר כי על פי שלשה דברים אלו נקראו אנשי כנסת הגדולה רצוני כי לעשות הסייג שהוא העקר היה להם להיות מתונים בדיניהם והסכמותיהם ולהעמיד חלמידים הרבה בהסכמתם כדי לסלק מעליהם כל פקפוק וערעור ולא כמו המפרשים שהמאמר ההוא תחלת המסכת' דאם כן הי' להם לומר ברישא שהעולם היה עומד על הדין והדר ליתנו הוו מתונין בדין והוא הדין בתורה קודם שיאמרו והעמידו תלמידים וכו'. אמנם שמעון הצדיק שהיה משיירי זאת הכניסה הגדולה הוא היה בעל המאמר הראשון למסכתא ההיא והוא אומם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי כדאי הוא המאמר לאומרו שיהיה התחלת פרק ומסכתא. והנה אנטיגנוס ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן דנמשכים אחריהם אחזו כל אחד עקרו מהשלשה הנזכרים ראשונה ופירשו אמנם פירוש המאמר הזה יבא בשער ס"ג ב"ה. ולפי שהיה עקר עניינם של אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה בכל דברי האיסורין והטומאתו לצמצם ולהגביל האנשים יותר ממה שהגבילה אותם התורה להעמידם על דברי התורה ושלא יעברו עליהם כלל יצדק בהם נם כן אומרו הביאני אל בית היין מרתף גדולה של יין זה סיני שנתנו לנו שם דגלי תורה ומצות מסייגים וגזרות ותקנות אשר על כל דבר ודבר מהם יאמר האומר זה סיני ובחינת היושר והאמות וקבלנום באהבה יתירה כמו דברי תורה עצמם או יותר כמ"ש ז"ל (ע"א ל"ה.) מאי כי טובים דודיך מיין אמרה כנסת ישראל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה: והכלל העולה כי כוונת הכל לתקן כללנו בטוב הטבע וביושר המזג על ידי אלו ההנהגות המאשרות אותנו לקבל כל שלמות אשר אי אפשר זולת זה ואין צריך לומר השלימות האחרון הנפשיי כי גם השלימות הראשון הגופיי לא יתקיים בשום צד באישי רעי המזג ומקולקלי הטבע המפסידים כל קיבוץ והמאבדים כל יישוב וכמו שאמר הנביא בפירוש אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם יי' (ישעיה ס"ו) כי הוא כמחוייב אצל הטבע שיתקלקל קבוצם וישחיתו ענינם ויחדיו כלם יכליון. ולפי שהנסיון ימשך בהפך זה מצד מה שנראה העכ"ום והמורגלין בשלוח הרסן לאכול כל מה שאסרה אותו התורה מתיעוב וטומאה כי הם המה יושבים בשלום ובהשקט ובבטחה. לא כן אנחנו הנזהרים מהם אבל השיגונו רעות רבות וצרות וגורשנו מארצנו ולא יכלה ארץ מגורותינו לשאת אותנו בכל מקומות מושבותינו והוא יתעלה מראה פנים להם כאלו הם עמו ונחלתו שומרי בריתו לזה ייחד ישעיה הנביא תלונה וצעקה בפרשת למה תתענו יי' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך וגו' (שם ס"ג). כמו שנראה ממנה בקצת עיון. אשר עליהם נסמכה התשובה להעיר ולהודיע באי זה אופן מהכוונות הגיע הטוב אליהם עם היותם בלתי ראויים לקבלו. ואמר נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי (שם ס"ה). ^*ראה כי הזכיר, ר"ל כי כל האומות מבלעדי ישראל בני ברית, מתחלקים לשלשה. כי קצתם והם רוב כתות הישמעאלים מאמינים כי כל אשר יבוא על האדם מטוב עד רע הוא כבר נגזר עליו מגזירה קדומה, ואם גם ייטיב או ירע פעלו עלי ארץ לא ישונה דבר ממה שנגזר עליו כבר, וע"כ יחשבו לשוגה ופתי כל השואל דבר מהי"ת כי בדעתם הנפסדת יחשבו שגם הוא לא יוכל לשנות דבר מהגזירה הקדומה, והם נקראים בל"ע בשם פאטאליסטען, וקצתם מאמינים כי כל מקריהם הרעים והטובים יהיו עפ"י עבודתם לשמש ולירח ולכל צבא השמים ולשאר אלילים. וע"כ יקטרו ויסיכו להם נסכים ורק אליהם יתפללו בצר להם, והם נקראים בשם פאליטהעאיסטען ר"ל מאמיני הרבה אלהות וקצתם מאמינים באל ית' ובהשגחתו על בני אדם להרע ולהטיב למו לפי מעשיהם אבל קוראים לו שם אחר אשר לא יכונה בו בכל כתבי הקודש, ולא בשם יחיד ומיוחד יקראוהו, כנודע - ובכל זאת ישגיח ה' על כל העמים האלה וייטיב למו, יען כי צפוי הוא לפניו, כי באחרית הימים בעת תפקחנה עיניהם לראות ולהכיר האמת ישובו כולם וידעו ויבינו כי ה' אחד ושמו אחד ואין בלעדו, ועל כל זה רומז מאה"כ בשם ה' (ישעיה ס"ה) כי על המחלקה הראשונה אומר "נדרשתי ללא שאלו, ר"ל כי הם לא ישאלו מאומה ממני אחרי שיאמינו כי אין ביכלתי לשנות דבר מהגזירה הקדומה, ובכל זאת אדרש למו להטיב להם, ועל המחלקה השני' אמר "נמצאתי ללא בקשוני" ר"ל לאותם אנשים המבקשים עזר מאלהי נכר ולא ממני, "הנני הנני אל עם לא קורא בשמי" ר"ל אשר יקראוני בעת צרה אבל לא בשמי האמיתיי המיוחד לי. ראה כי הזכיר שלשה ענינים מיחדים כתות האומות כל אחת לפי ענינה וזה כי האומות אשר תצדק עליהם זאת התלונה נמצאו על שלשה ענינים. האחד אשר יאמינו כל הדברים המגיעים על האנשים מטוב ועד רע הם נגזרים עליהם מפאת מעלה בעת הוייתם או קודם לכן אין שום מקום לנטות מהנגזר ימין ושמאל ואלו יחשבו השואל דבר מהאל לסכל ופתי כי אין מטבעו לעשות קטנה או גדולה כי אם לפי הרצון הקדום ועל זה הדעת הם רוב כתות הישמעאלים היום ליודע ענינם. והשני הם אשר יחשבו הפך אלו ויאמרו כי הכל הוא כפי מה שישתדלו עליו וידעו לבקש אותו בכח העבודות השמימיות אשר בם יעבדו את השמש ואת הירח והככבים ויתר אלהי נכר הארץ והם היו כתות כל עובדי ע"א אשר היו מעולם בזמני גלותנו הראשונים וגם אחרי כן עד שכבר נמחו כלן מהארצות האלה היום אם שישנן באיים הרחוקים. והשלישי אשר יודו כי האל יתברך המשגיח בעולם וממנו יבא הטוב והרע כפי רצונו אליהם יום יום לפי מעשיהם אבל מכנים לו שם אחר אשר לא הורגל להקרא בו. והנה הצד השוה שבכלן שאינן בני ברית ליי' ולא היה טוב מושפע להם בהשגחה מפני זכותם ואין דורשים אותו ממנו יתברך בשום פנים. והנה על המין הראשון מהם אמר נדרשתי ללא שאלו כי הם לא שאלו מה' ולא משום אלוה דבר כי יאמרו כי לא יועילו ולא יצילו. אמנם על המין השני אמר נמצאתי ללא בקשוני כי הם בקשו אבל לא ממני כי אם מאלהי הנכר ועל המין השלישי אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי כי הוא קורא לאלוה אבל לא בשמו המיוחד והמפורסם בדברי תורה ונביאים אבל מכנים לו שם חדש אשר לא כתוב. ואמר שנענה להם כי פירש להם ידיו ומראה להם פנים ועל כל מנהגיהם אמר (שם) אלה עשן באפי אש יוקדת כל היום. ואם יתמהמה חכה לו כי הנה כתובה לפני נקמה זו בתורתי בשירת האזינו אשר צויתי (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ושם נאמר כי גוי אובד עצות המה וגו'. כי מגפן סדום גפנם וגו'. עד אומרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם ואחר שהוא כתוב וחתום עלי לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (ישעי' שם). ירצה כוונה ממני לשלם עמם גמול לעמי אשר שכחוני במה שיהיו תחת ידם זמן קצוב ואחר שירצו עמי את עונם ושלמתי אל חיקם והוא מה שביאר תכלית הביאור במה שאמר (שם) עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו אמר יי' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדותי פעולותם ראשונה אל חיקם. ירצה מה שקטרו אבותיכם על ההרים ומה שחרפוני על הגבעות הוא מה שמחזיק בידם להאריך להם כל זה הזמן עד שיקבלו החוטאים ראשונה העונש הראוי להם ע"פ מדותם. אמנם (שם) כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל. ירצה כי לסוף תועיל לאומה הישראלית ההנהגה התורנית עד שיהיו בכלל האומות כתירוש באשכול שהתירוש הוא העקר והאשכול עם שהוא טפל לו ומרובה עליו יאמר האומר אל תשחיתהו מפני ברכת התירוש אשר בו וכן בסוף לא ישאר מן האומות רק מה שהיו לצורך האומה הישראלית והוא מה שאמר (שם) לבלתי השחית הכל על דרך שאמר (שם מ"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו'. וגם מה שנזכר במקום אחר (שם ס"א) שיהיו אכרים ויוגבים ועובדי אדמתם. והנה לכללם הסב ואמר (שם ס"ה) ואתם עוזבי יי' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך ומניתי אתכם וכלכם לטבח תכרעו יען קראתי וגומר והוא עצמו מה שאמר (שם ל"ד) קרבו גוים לשמוע וגו'. כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט חרב לי"י מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אלים כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וירדו ראמים וגו'. כי יום נקם ליי' שנת שלומים לריב ציון. והשלומים האלו הם מה שזכרם הנה (שם ס"ה) בפירוש באומרו ושלמתי אל חיקם וכל דבריו מסכימים ואמר (שם) יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם ותעשו את הרע בעיני ובאשר לא חפצתי וגומר. לפי שמה שפיזר ישראל ביניהם ומה ששם אותם תחת ידם הוא קריאה עצומה באזניהם שיהיו מכירים בהם ויודעים מנהגיהם ודרך תורתם ויחפצו בה ויקבלו אוחה עד שיהיה ישראל שארית לאומות לקרא כלם בשם יי' והנה הם רואים ולא שמים אל לבם ואף על פי שדברתי על יד הנביאים את כל הקורות אותם ואת אשר יהיה באחריתם הנה הם מודים בדבריהם אשר הנם בידם ולא שמעו כי נותנין פנים אל הכתובים כפי רצונם והם עושים הרע בעניני עבודתם ובאשר לא חפץ ולא עלה על לבו בחרו כמו שנודע הכל מהם ומכל דבריהם לכן סמך ואמר (שם) לכן כה אמר י"י אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו ירצה הנה עד עתה אתם אוכלים ואתם השותים מכל אשר חשקה נפשכם בשמחה ובטוב לבב ועבדי לא היו רשאין לאכל רק על פי התורה במשקל ובמשורה ואותו המעט בדאגה ובעצבון הגליות אבל מכאן ואילך תתהפך השיטה כי הנה עבדי יאכלו וישתו בשמחת לבב ואתם תרעבו ותצמאו בבשת פנים וגם אתם תצעקו ותילילו מכאב לב ומשבר רוח ועבדי ירונו מטוב לב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך יי' אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר כי המתברך בארץ וגו'. כי הנני בורא שמים חדשים וגו' (שם). הכל הוא בשוה כמו שאמר בסוף הנבואה (שם ס"ו) כה אמר יי' הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'. כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' וראיתם ושש לבכם כי הנה יי' באש יבא וגו' כי באש יי' נשפט וברחבו את כל בשר ורבו חללי י' המתקדשים והמטהרים אל הגנות וגו' עד יחדו יסופו נאם יי' ואנכי מעשיכם ומחשבותיכם וגו' כי כאשר השמים החדשים וגו' עד סוף. כך נראה לי פירוש פרשה זו כי לא יאותו בה דברי המפרשים ז"ל גם כי הסכים עמהם הרב המורה פרק כ"ט חלק ב' אמר ואחר כך זכר אופני התחייבנו לרוב מה שנוגענו בו שנקרינו אל האמת ולא ענינו אמר נדרשתי ללא שאלו וגו' עד כאן. ואשר פירשנו הוא הנכון בכתוב ההוא ובכל הנמשכים אחריו והוא נאות מאד בזה הענין המיוחד אל זה החלק כחי מה שכווננו אליו. ואולם היה סדר הדבור באלו העניינים על זה האופן והוא במה שהיה הדבר תחלה בסימני החיה והבהמה שהם ב"ח שלמי היצירה. ואחר באשר הם כנגדן חסרי היצירה והן הדגים שברייתן במים. ואחר כך בעופות שהם בריות מורכבות משני הענינים וכמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) מן הרקק נבראו. ובכלן הבדיל הנאכלין מהם מאשר לא יאכלו. ואחר כך ידבר בדיני טומאות הנבלות אשר מהטומאות מהמין הראשון לטמא אדם ובגדים. ואחר כך ידבר בטומאת נבלות השרצים אשר אין במינן צד טוהר לאכלה כלל כמו שאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו'. עם טומאת הכלים והמאכלים הנוגעים וענין הכשירן לקבל טומאה בכי יותן מים עליהם. ואחר ידבר בטומאת הנבלות הטהורות והשוה נבלתן לענין אכילה כל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו'. והנה על הכל אמר לא תאכלום כי שקץ הם אל תשקצו את נפשותוכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם לקיים מם שאמרנו תחלה כי טעם כל האיסורין הללו אינו מצד הנזק המגיע מהם לגופים כי אם מטעם שמטמאין ומשקצין את הנפשות ומאטימים הכח השכלי ומולידים שיבושי דעות ובלמוס תאוות נכריות ובהמיות המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם. תדע שהרי יש בריות אחרות שהזיקם מפורסם כגון האפעה וכל נחש ושרף ועקרב וכן בעשבים הממיתין ולא נזכרו בכאן בעשות רושם נכר מהזיקן לפי שהוא ידוע אצלו יתעלה שאין טומאתן חמורה כל כך בהיזק הנפשות אשר לרפאותן יכוין בכל זה. וחתם הכל באומרו אני יי' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וגו'. כלומר השכל יחייב שראוי לכם להתקדש מכל השרץ השורץ ומשאר הענינים הפחותים בהם כיון שעיניכם הרואות כי קדוש אני ואני משתתף עמכם בהנהגותיכם ומשגיח על ענייניכם כמו שנתפרסם ממה שראו כל עמי הארץ כי אני יי' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות להם לאלהים ולמנהיג אשר מזה יתחייב והייתם קדושים כי קדוש אני כי אי אפשר ההתמדה יחד בזולת זה. וכלל מה שכלל זה החלק ביארו באומרו זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ובכל הנפש השורץ על הארץ בשני ענינים. האחד להבדיל בהם בין הטמא והטהור מהם במותם. הב' להבדיל בין מה שהוא טמא וטהור לאכיל' וזה מה שרצינו אליו בזה השער.

הנה שיחסו אל המאמרים האלה הענינים הראויים שיודעו לו מפיו יתע' בעת ההיא הנבחר אם מהטובות המוכנות לישראל ואם מהצרות אשר על כלן יתכן שיאמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור כי אין כח בבן אדם להגיע עד סוף כל הדורות ההם כלומר אם שא"א לך לעבור אל קצה זמנים ארוכים בהם כבר הראיתיך נוראות בטרם יהיו. ^*קרוב הוא וכו', הרב ז"ל משתדל להראות, כי כמו שאחז"ל שכל המלות הנזכרות בכתוב זה מורות מלבד הוראתן הפשוטית, גם על כל הענינים העתידים להיות, אשר הראה ג"כ הי"ת למשה, כן רומזות לפי דעתו גם על מדרגות שלימותו המוסרית אשר עלה עליהן משה בזה אחר זה, כי "מערבות מואב" ר"ל מהשלימות הנקנה לו מלידה ומבטן עפ"י טבעו הנמשך אחר מהות וטבע אבותיו הישרים והתמימים [כנודע שרוב בני אדם ידמו באיכות טבעם ומהותם אל אבותיהם,] עלה "אל הר נבו, אשר על פני יריחו" ר"ל שהגיע אל מדרגת הנבואה והשגת הנמצאים הרוחניים "והגלעד עד דן" רומזים שנתגלו לו מה שנועד להיות בזמן העתיד ואופן משפטי הי"ת איך ינהיג את התבל לתת לכל איש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו. "ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה "ר"ל כי נתגלה לו ג"כ איך ישפיע ה' מעללי הנפתלים המעותים ארחותם, ומעללי האנשים אשר יפרו וירבו רק בתאות העולם ומנשים ושוכחים בעבור זה עניני נפשם, ואשרם המוסרי "ואת ארץ יהודה עד הים האחרון" ר"ל כי הראה לו גם שכר האנשים השבים מדרכיהם ומודים על פשעיהם וכי גם אם ישובו רק ביום האחרון לחייהם הארציים, יקחו בכל זאת חלקם הצפון להם בעולם הנצחיי, "ואת הנגב וכו"' רומז כי השיג בחכמתו איכות ומהות העולם התחתון אשר הוא חסר כל טוב עצמיי, אשר אין לו מים להשקות צמחיו, והעולם התיכון שהוא עולם הגלגלים, אשר הוא כארץ הככר בין ארץ הנגב וצחיח סלע, ובין הבקעה שהיא לרגלי ההר הלחה תמיד מהמים היורדים מן ההרים, ואחרי שעין הרואה יוכל לראות אותה מכל סביביה מבלי הפסק הרים וגבעות, דומה תמונתה לעיגול כעולם הגלגלים שהם ג"כ גשמים עגולים "עד בקעת יריחו" ר"ל שהעולם התיכון הזה מתנועע ע"י השכלים הנבדלים, שהם בעולם הרוחני הנקרא ד"מ בשם "עיר התמרים", כי הם ואף כי הי"ת שהוא סבתם הראשונה נעלים ונשגבים על כל שאר הנמצאים זולתם, כתמרים הרמים והנשאים הנעלים על כל שאר עצי היער, "עד צוער" רומז כי מן השגת עולם השכלים הזה, הלוא אך מצער היא לבוא גם עד תכונת השגת הי"ת שהוא העליון על כל, ואחר שזכר הכ' כל אלה ההשגות היקרות, אשר השיג משה בחייו עד שבא לקץ השלימות האפשרית כפי יכלתו האנושית, אמר "וימת וכו' על פי ה'," אשר אמחז"ל עליו "שמת בנשיקה" ר"ל בדיבוק אלהי היותר אפשרי לאדם. וקרוב הוא בעיני שיהיו נדרשים הגבולים האלו על מעלותיו השכליות והרוחניות אשר דרך בהם מיום היותו עד עלותו אל המקום ההוא ואמר שעלה משה בתחלת ענינו מערבות מואב הוא השלמות האנושי אשר תוכן אליו מצד תולדתו ומיחס אביו. אל הר נבו הוא רום מדרגת הנבואה. אשר על פני ירחו הוא השגת הנמצאים הרוחניים ומזה זכה שהראהו הש"י את גנזיו וגנזכיו וסודות המציאות וסדריו כענין מה שנאמר ומשה עלה אל האלהם ויקרא אליו ה' כאשר פירשנו שם. והגלעד שהיו גלי העתידות צפויים לפניו. עד דן סודות משפטי השם ית' כי על זה אמרו ז"ל (ברכות ז'.) שנתכוון באומרו הודיעני נא את דרכיך. ואת כל נפתלי משפט המתעקשים בארחותם. ואת ארץ אפרים ומנשה ענין אותם שפרים ורבים בתאוות העולם ושוכחין עסקי נפשם. ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון שכר השבים ומודים על מעשיהם שיש להם תקוה. עד הים האחרון כמו שאמר ושוב יום אחד לפני מיתתך (אבות פ"ב). כי מכל אלו הענינים השיג אמתת מה שאפשר להשיג. ואח"כ אמר שהשיג אמתת שלשה מדרגות הנמצאים. והגנב הוא העולם התחתון המנוגב מכל טוב עצמיי וכמו שאמר אהה אבי כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט) ואת הככר הוא העולם האמצעי כמו שארץ הככר היא אמצעית בין הלחה והיבשה גם שהוא סגלגל ועגול כמוהו למראית העין. וכמו כן הוא עולם הגלגלים. ואמר עד בקעת ירחו למה שהעולם האמצעי הזה הוא מתנועע ע"י המניעים הרוחניים. עיר התמרים הוא העולם העליון שנתדמה במדרגותיו מעלות ועלולים עד הסבה הראשונה ית' שמו כמו שכתבנו בצורת הלולב שער ס"ז פ"ז. עד צוער כי מן הגרול ההוא הלא מצער הוא וקרוב אל ההשגה האלהית כי הם קרובים אליו היושבים ראשונה במלכות. וכאשר הגיעה השגתו לשם בענין היותר נאות שבאפשרות במין האנושי אמר עד כאן הוא מה שיעדתי לאבות מההצלחה הרוחנית למי שיהיה ראוי לה מבניהם הראיתיך בעיניך וכבר הגעת לתכלית מה שאפשר להגיע ילוד אשה. ושמה כלומר למה שתשוטט מחשבתך להשיג עוד מזה לא תעבור בעודך באלו החיים והוא מה שאמרת לך ביום המעשה ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות ל״ג:כ״ב-כ״ג) וגם אחרי המות יש מקום מוגבל שא"א אפילו למלאכים לעבור אליו וכמו שאמרו חז"ל כי לא יראני האדם וחי אפילו המלאכים שהם חיים לעולם. והנה אחר שזכר כל עניני ההשגות האלה למיניהם אשר דרך כל ימיו אל השגתם ובקצו הגיע אל שלמותם כנזכר אמר וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' וכי לא שלט בו המלאך המשחית כלל כמו שאמרנו ראשונה והוא ע"ה היה אב לכל שמתו בנשיקה והוא הדבקות האלהי בתכלית החשק והאהבה אשר עליו נאמר בספר הידידות ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳) והוא תכלית העריבות והעונג אשר אין לו קץ.