שיר השירים ב:טו מחשבת ישראל: באר הגולה, גבורות השם ומורה נבוכים

אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֽׁוּעָלִ֔ים שֽׁוּעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃

באר הגולה

והמאמר הזה רבים זורקים בו מרה, כי למי יתפלל, כי אין זולתו, וביכולתו הכל. ועתה ראו נא, כי מי הוא זולתם אשר הורו לנו וקבעו בנו אחדות השם יתברך ערב ובוקר, ויכלתו וגבורתו, כאשר סדרו לפנינו סדר התפילה והברכות. וכי יעלה על הדעת שאחר כל זה, יהיו הם אומרים דבר כזה חס ושלום, להיות בדעתם ענין זה. אבל דבר זה מפני שרחוקה דעתם מדעתנו, והם ידעו סתרי החכמה והתפילה, ומהות ענין התפילה, ומהו לשון 'תפילה'. שכאשר תתבונן בלשון 'תפילה', הוא מלשון 'פלל', וכדכתיב (תהלים קו, ל) "ויעמד פנחס ויפלל", ודבר זה מפורסם. ולשון 'פלל' כמו שפירש רש"י על "ראות פניך לא פללתי" (בראשית מח, יא), שהוא לשון מחשבה, וכמו (ישעיה טז, ג) "הביאי* עצה עשי* פלילה". וכמו כן תרגם אונקלוס (בראשית שם) 'למחזי אנפיך לא סברית'. ונקראו הדיינים 'פלילים', מפני שהוא שופט במחשבתו; דבר זה כך הוא, ודבר זה כך הוא. וזהו לשון 'תפילין' גם כן, מלשון מחשבה, שהתפילין הם לאות ולזכרון בין עיניו (שמות יג, ט), והזכרון הוא במחשבה. ולכך התפילין הם על הראש, ששם המחשבה, שיהיה מחשבתו תמיד כי הוא יתברך לו לאלקים. וכן הם כנגד לבו, שיהיה לבו אל השם יתברך תמיד. והציצית על שם הראיה, מלשון (שיה"ש ב, טו) "מציץ מן החרכים". ובתפילין כתיב (שמות יג, ט) "ולזכרון בין עיניך", ובציצית* (במדבר טו, לט) "וראיתם".
שאל רבBookmarkShareCopy

גבורות השם

"ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב, ב), ובגמרא (סוטה יב.) "ותצפנהו שלשה ירחים", דלא מנו לה [מצריים] אלא משעה דאהדרה, והות מעברה ביה* תלתא ירחא מעיקרא. "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב, ג), ואמאי, תצפינו ותיזל. אלא כל היכא דשמעי מצראי דמתילד ינוקא, ממטו ינוקא להתם כי היכי דלשמע לקלייהו, וגעי בהדייהו, דכתיב (שיה"ש ב, טו) "אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים", עד כאן. ואל יהא דבר זה קל בעיניך, כי דבר שהוא נסתר ונכנס בגדר הסוד, אין סופו להיות נגלה. אבל דבר שאין בו סתר, כגון זה שאפשר להיות נודע מצפוניהם על ידי קטנים של מצריים, לא היה הדבר נכנס בגדר הסוד, והיה נגלה לגמרי מעצמו, אף שלא על ידי קטנים. ומכל מקום הקטנים הם גורמים.
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכים

ויותר נפלא מזה – שתהיה ההערה בשם אחד אותיות השם ההוא הם אותיות שם אחר בשינוי סדרם, ואף על פי שאין שם גזרה בין שני השמות ההם ולא שיתוף ענין ביניהם בשום פנים – כמו שתמצא במשלי זכריה בלקחו שני המקלות לרעות הצאן ׳במראה הנבואה׳ וקראו האחד ׳נעם׳ והאחר ׳חובלים׳; והיתה הכונה בזה המשל – שהאומה בתחילת ענינה היתה ב׳נועם יי׳ והוא אשר הנהיגה והישירה והיתה שמחה בעבודת האלוה מאושרת לזה והאלוה רוצה אותה אוהבה, כמו שאמר ״את יי האמרת היום וגו׳ ויי האמירך היום וגו׳״ – ומנהיגה ומישירה, אז משה ומי שאחריו מן הנביאים; ואחר כן נעתק ענינה עד שמאסה עבודת האלוה ומאסה האלוה ושם מנהיגיה ׳חובלים׳ כירבעם ומנשה. הנה זאת המילה לפי הגיזרה – כי ׳חובלים׳ מן ׳מחבלים כרמים׳; ואחר כן למד ממנו גם כן – רצוני לומר: מקרוא שמו ׳חובלים׳ – על מאסם בתורה ומאוס האלוה אותם – וזה הענין לא יגזר מ׳חובלים׳ אלא בהחליף סדר החי״ת והבי״ת והלמ״ד – ואמר בענין המיאוס והגעילה מזה המשל: ״ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי״ – והפך אותיות ׳חבול׳ ושמהו ׳בחול׳.
שאל רבBookmarkShareCopy