שיר השירים ד:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק ודרוש

ומעתה אתחיל ואומר כי אל היות משלמות התורה האלהות שתתעלה על כל שאר הדתות והנמוסים וכל ספרי החכמות. שמספוריה האמתיים והנאמנים כוונו עשות ספרים אין קץ למעלתם להשכיל ענינים נכבדים עמוקים מועילים מאד לתקון האדם ושלמיותיו. כמו שכך דרכה בהרבה מהמצות כאשר נבאר בפרשיות המשכן והקרבנות וזולתם ב"ה. וכמו שיעיד על זה האלהי רשב"י כן באמת בענין הספור הזה שאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן וכו'. עם שהיא מספרת בזה הענין האמתי אשר למציאות הגן הזה בטבור הארץ אשר אי אפשר להכחישו. אם מהעיונים אשר לחוקרים האמתיים ומקיימים המצא מקום באמצע הארץ. הוא הקו השוה שטבעי ומזגו לגדל הפירות על המזג היותר נאות שאפשר. ושהניזונין מהם יהיו על האופן היותר שלם מהבריאות והחוזק ממה שימצאו בזולתו מהמקומות. גם שיהיו שם מוכנים מצד דקות האויר וזכותו וטוב מזג המזונות ורוחניות אל ההשכלה וההתחכמות בכל אשר יפנו בשיעור נמרץ. עד שמסכימים בדעתם ובעיונם ובחקירתם אל מה שסופר הנה מהגן והעצים אשר בתוכו. והנה חכמי המתפלספים הנמשכים אחרי החקירה קיימו וקבלו עליהם אמתת זה הענין למפורסם עדותיהם נאמנו מאד עם שהוא דבר שאין צריך חזוק. כי צורת העולם המפורסמת בידי כל עוברי ארחות ימים מכרזת ונהרות נשאו קולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ כי משם מוצאם. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. והנה אין ספק כי אגב נאמנות עדותה בכל אלה הענינים הלא היא מחכמת הפתאים ומעוררה לב האנשים ומגלה את אזנם בדברים יועילו למו להישירם אל שלמותם ואל השגת תכליתם. באומר כי מקדם. רצוני בעת יצירת האדם או קודם לה. נטע השם יתברך הגן הזה בצירת העולם בכללו. כדי שישכיל האדם בנמצאים אשר הזכיר שהמציא שם וידע שאין בכלל אלא מה שבפרט. כי הוא הראוי והנאות לו כדי שיתן אל לבו ולא יטעון טענה של סכלות או העלם כמ"ש שלמה בחכמתו את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג׳:י״א-י״ב) ירצה כי בשעת הבריאה כוון לעשות דבר יפה בעתו. והוא לגלות אוזן אנשים כי נתן העולם בכללו בלבם בהרבה ענינים מהמציאה אשר מכללם ענין זה הגן כדי לסייעם בהשכלתם. מבלי שימצא להם עוד טענה לומר שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. כי ודאי אם ישים את לבו אל זה הפרט יודע לו העולם בכללו ומה שיכוין ממנו מבוראו יתברך לתועלתו והשגת תכליתו. והנה לפי שכללות העולם נקרא עדן בפי כל מושלי משלים מצד שכל החיים המדומים מתעדנין בו כמו שיראה מכל דברי הקדמונים מחכמי תורתנו ויתר האומות. יאות שימשך הספור אל זה המשל ואמר שנטע מקדם זה הגן החלקי בתוך העדן הכללי ובאמצעיתו. לומר כי הוא המרכז אשר עליו תסוב כל העגולה המקפת העולם בכללו. ושם בגן הזה את האדם אשר יצר כדי שיתבונן שם בצורך בריאתו ותכליתו. וכי העולם כלו לא נברא אלא לצרכו וכדי שיקח ממנו די ספוקו להביאו אל חיי שלמותו והיותר יחרים. ויהיה דוגמא ולמוד מועיל לכל אדם ובכל מקום. ויצמח יי' אלהים מן האדמה וכו'. לפי שהיתה זאת הבריאה האנושית כוללת ב' חלקיה הראשונים. שהאחד הוא הכח ההיולאני הנקשר בחמר והוא נפיחת נשמת חיים שזכר. והב' הצורה השכלית המתעצמת בו לנפש חיה על האופן שהנחנו. והיה החלק הא' נחלק לשני מיני פעולות. האחד המעש' המשולח מהרצון הנוטה אל החמר לגמרי. והשני הפועל המוגבל מהנטייה אחר הדעת הנקרא בחירה כמו שכתבנו בענינו בשער הקודם. והחלק השני גם כן נחלק לעיוני בהחלט ולשכל מעשי המשקיף בענינים הנפעלים. הנה היה מההכרח שימצאו במציאות הדברים הנאותים אליו מד' רבעיהם אלה. ולזה הורה כי כל פעל יי' למענהו בתכלית הכיוון. כי הנה לצורך הכח החמרי והכרחיותו. אם אל הדברים ההכרחיים מהמזון וספוק יתר הצרכים לעמידת החי. ואם אל אשר הוא לו במדרגה היותר טוב להשביעו כל טוב ע"ד שאמר הכתוב (תהילים קמ״ה:ט״ז). משביע לכל חי רצון. אמר שהצמיח לו שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. הקדים מה שהוא על צד היותר טוב מפני מעלתו. כי מהידוע שהדבר אשר כזה היא מעולה מהנמצא לו על צד ההכרח כמי שכתב החוקר פ' א' מהחלק במדות על האהבה. אמר ואינו דבר הכרחי לבד אבל גם הוא דבר טוב ולהלן יגיד עליו רעו מן הנהרות כמו שיבא. וכן הדברים הנחמדים למראה מתוספת המזונות וחלופיהן משנוי הטעמים ומיני ערבותם. וכן בשאר הענינים מהמלבוש והדירה וזולתם היותר נאותים לאנשים לבלות ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. ועל הצורך ההכרחי אמר וטוב למאכל. כי זה מה שיכלול המזון ושאר הצרכים ההכרחים אשר אי אפשר להתקיים זולתם כי כלם הכרחיים כמוהו. ויבקש אותם האדם בטוב בחירתו והוא לשון חכמינו ז"ל כשאמרו לפרנס את עצמה (כתובות נ"ז.) ולפי שב' מיני אלו הצרכים הם מצד החלק החמרי כללם בזכרון עץ אחד ואמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי היו לאחדים. והזכיר אצלם ויצמח יי' אלהים מן האדמה לומר שהם לצורך הכח הארציי מה שלא אמר בשני האחרים אבל אמר ועץ החיים בתוך הגן וכו'. וכן עשה בנהרות כמו שיבא. ואולם לצורך החלק השכלי המוחלט הצמיח לו עץ החיים אשר בתוך הגן והוא אשר יחזיק הכח השכלי והנותן בו כח לעמוד על אמתת המושכלות להורות ולהבדיל בהם בין האמת והשקר ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים כי הוא חלקו ועץ חיים הוא למחזיקים בו למען ייטב לו וכן באמת הורהו ה' עץ החיים אשר הוא מזון הכח השכלי וקיומו בלי ספק וכמו שאמרה התורה על עצמה כי מוצאי מצא חיים (משלי ח׳:ל״ה) ואמר שהוא בתוך הגן כי כן יסבוב עליו הגן כלו כמו שהעולם כלו יסבוב על הגן כאשר אמרנו. והוא מה שיעיד נאמנה כי הוא תוכיות הכל ועקר הכל ותכלית הכל. אמנם לצורך התבוננות מהשכל המעשי אשר הוא בהשכל או אינו שלא בהשכל שהוא אצל הנאה והמגונה ושאר הדברים האפשרים בכל מה שיצטרך אליו לחיות אדם קצת עם קצת חיים נאותים אנושיים אשר בו יסדר המלאכות והדתות ויישוב המדינות והנהגתם כי הוא המחוייב שישתלם בו השכל האנושי להגיע אל החיים השכליים בהחלט. והוא הענין שהשתדלה בו התורה האלהית בשיעור נפלא וכבר חוברו לחכמי האומות אשר לא זרח שמשה עליהם ספרים הרבה אין קץ הביאם הטבע להשלים צרכם זה בכל כחם ראה אלהים והצמיח אצל עץ החיים אשר זכר עץ הדעת טוב ורע הורה כי מסגולת זה העץ הוא כי בשמוש בו ובמראהו ובריחו ומגעו ואולי בטעימה ממנו לבד כמו שיבא בשער הזה נקנה לאדם רוח דעת טוב ורע בכל אלו הענינים כי הידיעה הזאת לא תשתלם כי אם בידיעת שניהם הטוב להדבק בו והרע למאוס אותו ובדעת יודעו שניהם ולא באופן אחר. ולזה כשיהיה האדם על זה האופן מהידיע' נאמר עליו שיש בו מדעת בוראו ומדעת מלאכיו הקדושים אשר עליהם נאמר הן האדם היה כאחד ממנו וכו'. והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. והתקועית אמרה אל דוד כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע את הטוב ואת הרע (שמואל ב י״ד:י״ז.) כי מאמרה זה לא יסבול פירושים ושבושי טעמים כראשונים אשר ביארום המפרשים. והנה היה עץ הדעת אצל עץ החיים להיישירו אל מה שראוי ממנו להגיע אל החיים האמתיים שהוא הטוב לא שישתקע בו ויחשב לו לתכלית כי הוא הרע והנאסר עליו כאשר יתבאר והיה זה על הדרך שנאמר בתורה האלהית. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' (דברים ל׳:ט״ו). תורה כי הם שני ענינים קרובים ומצרנים לא יתפרדו רק ליודע להשתמש בו כהוגן ידבק בחיים והבלתי יודע ידבק במות. ורוב התורה או כלה אינו אלא לסדר זה הטוב המגיע האדם אל החיים וכן אמר המשורר ג"כ מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך וכו' סור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו). והנה עם זה כבר צייר וחקק במעשה הגן הזה צורת העולם בכללו ואגבו צורת העולם הקטן שהוא האדם וכל מיני חייו אשר אליהם יבדלו כתותיו ותשוקותיהם. מהם שחשבו לתכלית חיי המאכל והמשקה ומציאת העניינים ההכרחיים. ומהם בקשת המותרות והתענוגים ומהם העניינים המפורסמים בחיים המדיניים. ומהם החיים המחשביים שכליים. וכל אחד מראה פני הראות לדעתו כמו שיבא בפ' נח שער י"ב ב"ה עד שכבר יאמר באמת שהגן הזה ג"כ הוא צורת האדם ותמונתו ושהוא עולם קטן (אדב"נ ל"א) נטוע בתוך העדן שהוא העולם הזה בכללו כמו שאמרנו. אלא שהיותר נכון לפי ענינו שיאמר העדן על השכל העליון הכולל והגן הוא השכל הזה החלקי המושפע ונאצל מאותו העדן השופע עליו תמיד כי על כן יאמר שהוא נטוע בו ויך שרשיו למעלה ראש כעץ שתול במקום טהרה וקדושה עליו. וזה ענין כל הנטעים והגנים והפרדסים אשר דברו בהם הכתובים ובפרט בשיר השירים גן נעול אחותי כלה וכו'. שלחיך פרדס רמונים וכו'. באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ד' ה'). כי הכל רמז למיני ההשפעות מספרם ומדרגתם המושפעות מהעדן הכולל אל הגן אשר הצמיח בו מן האדמה אשר ממנה לוקח כל הכחות האלו אשר יאמר עליו זה אם בכללות האומה ואם ליחידי סגולותיה ויישוב הכתובים בזה קרוב למוצאי דעת וכן אמר (שמות ט״ו:י״ז) תביאמו ותטעמו וכו'. וכנה אשר נטעה ימינך וכו' (תהילים פ׳:ט״ז). לא לחנם היה תרעומת הנביא (ירמיהו י״ב:ב׳) נטעתם גם שורשו וכו'. אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו' (ישעיהו מ׳:כ״ד). ומה שזכר דוד בקללת דואג (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים וכו'. כי האיש השלם הוא הגן הנטע והנשרש בעדן בלי ספק. אמנה כי לפי חלוף אלו שני מיני החקויים הנאמרים בענין העדן יאמר שיהיה הגן עקר לעדן או טפל אליו שאם נאמר שהעדן הוא כנוי לעולם השפל הנה יהיה הגן שהוא תמונת האיש אצלו גדול במעלה וסבה עם היות שהעדן קודם לו בטבע ומציאות ואם נאמר שהוא כנוי לעולם השכלי הנה באמת יהיה הגן טפל לו ונמשך אליו:

^*ועתה וכו' הנה כבר בארנו למעל' בשער ג' כי עשר' מושגים (הנקראים בפי הפילוסופים עשר' מאמרות) ישיג המשכיל בהתבוננו בדברים הטבעיים, מושג עצמותם, כמותם, איכותם. מקומם זמנם ומצבם הצטרפותם לזולתם, פעולתם וקבלתם פעולות אחרים, וקנינם, והרמב"ם ז"ל קרא אותם במלת הגיון שער י' בשם "העצם, הכמה, האיך, האנה, המתי, המצב, המצטרף, מאמר שיפעל, ושיתפעל לו" עי"ש, ולפי זה יאמר הרב ז"ל פה, שבתחילת הבריא' וחידוש העולם הטבעיי (אשר מאז החל' הנהגת הי"ת הטבעית) נזכרו כל אלה, להורות כי כולם נמצאים בדברים הטבעיים שנבראו אז, כי במאמר "בראשית ברא" וכו' נכלל מאמר העצם, כי אז נבראו כל העצמים, ובמאמר "נעשה אדם" וכו' אשר הוא מבחר היצורים ורב האיכיות היקרות יותר מכולם, נכלל מאמר האיך, ובמאמר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" נכלל מאמר הכמות, כי הם הגדולים בכמותם הגופניות מכל ברואי העולם השפל ובמאמר "ויבדל וכו' בין המים אשר מתחת לרקיע" יוכלל מאמר האלה, ויעוד המקום המיוחד למשכן המים הנבראים, כמו שנכלל מאמר ההצטרפות והיחס שבין האדון לעבדו במאמר "וירדו בדגת הים" וכו' ומאמר שיפעל נכלל באמרו "תדשא הארץ דשא" וקבלת הברואים פעול' מזולתם שהוא מאמר שיתפעל נכלל במאמר "ויברך אותם אלקים" ומאמר המתי ומושג הזמן יוכלל במאמר והיו לאותות וכו' לימים ושנים" כמו שמאמר המצב נכלל במאמר יקוו המים אל מקום אחד, ומאמר "לו" ר"ל מושג הקנין במאמר, הנה נתתי לכם את כל" וחז"ל רצו להורות, כי גם בחידוש העולם המוסרי, שהחל ביום הוקם המשכן בראשון לחודש ניסן, וכבוד ד' נגלה עליו, ונתקרב' עדת ישראל לעבודתו ית' חוברו כל אלה עשרה המושגים יחד, כי נבחר לזה יום א' בניסן יום ברוא אלקים ארץ ושמים, וכל העצמים יצאו בו מאפס אל היש, (לדעת האומר בניסן נברא העולם) וזש"א "ראשון למעש' בראשית" המורה על מאמר העצם. והוא ראשון לנשיאים ר"ל שיתכבד בזה שהי' הנשיא הראשון היותר נכבד באיכות מעלתו מקריב בו. והוא ממאמר האיכות. ובבחינת הכמות נאסרו בו הבמות ונתמעטו בו מספר וכמות המקומות אשר הותר בם להקריב לד', ובבחינת המקום והאנה נתכבד ג"כ, כי בו החלה השכינ' לצמצם עצמות' ולשכון באוהל מועד בתוך בני ישראל, ובבחינת מושג ההצטרפות נתכבד כי בו החלו הכהנים לשרת בקודש; (כי מושג הכהן המשרת הוא מושג מצטרף אל הי"ת אדון כל אשר ישרת אותו) ובמושג הפעול' נתכבד, כי בו החלה עבודת המשכן, ובבחינת קבלת הפעולה, כי בו קבלו ישראל ברכת הי"ת מפי אהרן ובניו, כמו שנתכבד בבחינת מושג הזמן, כי הוא ראשון לחדשי השנ', ובבחינת המצב, כי בו נצטווה השחיט' להיות רק בצפון העזר' ושם היו מסמרות קבועים להכניס בתוכם צוארי הנשחטים, למען יהיו בעת השחיט' במצב הראוי להשחט, ובבחינת הקנין, כי בו נתנו החטאת והאשם למתנ' לבני אהרן לאכלם, והשלמים לבעליהם. ובאמרם ז"ל "ראשון לירידת האש" הוא ג"כ ממאמר העצם, כי בו נתחדש עצם שמימי זה, שהוא האש האלקי. והכוונה בכל זה להורות, כי כמו שבהנהג' הטבעיית יש עשרה מושגים אלה, כן ישנם גם בעניני המצות התוריות, שנתן אז לישראל בהחילו להנהיגם בהנהג' הנסיית ובהשגח' הפרטית. ועתה כדי לגדל ולחזק זה הענין הנפלא הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הכונה כלה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פ"ז): ובסדר עולם במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. אמרו יום שמיני למלואים אחד בשבת היה ואחד בניסן היה ובו ביום מעמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם במי הכיור ומנו העבורי' וסדרום על הסדר בו ביום התחילו הנשיאים להקריב את קרבנם דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים. ראשון לאסור במות. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לברכה. ראשון לחדש. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכיל' קדשים. ראשון לירידת האש שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד) ותצא אש מלפני י"י וגו'. בו ביום הקריבו ישראל תמידין ומוספין. ועל אותו היום נאמר (שיר ד' ה') עורי צפון עד אכלו רעים זה משה ואהרן שתו ושכרו דודים זו כנסת ישראל:

והנה עכ"פ לרמוז אל השלמות הא' ההוא בא הקרבן הזה מעומר שעורים להניף אותם לרצון לפני ה' כי הרצון השלם בתחל' סימן יפה לסוף וצוה שיספדו משם עת התחלתם עד סוף המספר הנזכר אמנה בסופו אמר והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו'. וענין החדוש הוא קרבן שתי הלחם הבא מן החטים שעליהם נאמר סולת תהיינה לפי שכבר באו עם הסיוע האלהי הנזכר לכלל שלמותם המיוחס אל החטים המיוחדים אל מאכל האדם וכמ"ש (ב"מ קי"ד.) אדם אתם אתם קרויים אדם. שעלינו נאמר בקבלה בטנך ערמת חטים (שיר ז') ואז זכו לקבל התורה הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה אשר בה היו סגלה מכל העמים. ובמדרש (שו"חט תלים ב') בטנך ערמת חטים שבלת של חטים מתמרת ועולה והקנה שלה ארוך וקניה רחבים וארוכים והשבולת בראש הקנה. והקנה שלה מתגאה ואומר בשבילי נזרע השדה. והעלים מתגאין ואומרין כן. ואומרת להם השבולת הרי הגורן בא והכל יודעין בשביל מי נזרע השדה. לא עשה זמן מרובה עד שבא הגורן הקש מכניסין אותו באש המוץ זורה אותו לרוח. ומקיימין את החטים בגורן. וכל מי שרואה אותו נושקו הה"ד (תהלים ב') נשקו בר. כך אומות העכ"ום אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים להם והלא כך כתוב (ישעיה ל"ג) והיה עמים משרפות סיד ולעתיד לבא משתיירין ישראל לבד הה"ד (דברים ל"ב) יי' בדד ינחנו. והנה זה המשל לא לגאוה וסכלות ממנו הוא נאמר רק למה שנתאמת שהתכלית המיוחד לאדם לא נזדמנה השגתו לשום איש מהמין כי אם ע"י התורה הזאת האלהית כמו שנתבאר במקומות רבים שהעכ"ום הן בערך אל התכלית במדרגת הקש והתבן כמו שזכרנו ראשונה. אמנם המתחילים מהאומה היו במדרגת לחם השעורים המנופה בי"ג נפות כנזכר. והשלמים בהם כלחם הנעשה מסלת החטים שעליה נאמר בטנך ערמת חטים ואז הגיע זמן לברך שהחיינו בלי ספק. וזה ענין נכבד מאד להכרת שלימות זה העסק ותוארו אצל שאר האנשים אשר אמרנו ראשונה. אמנם באו שתי הלחם לרמוז אל הכנתם אל שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שבאת בקבלה עליו (שיר ד') שני שדיך כשני עפרים וגו' ונאמר (משלי ה') דדיה ירווך בכל עת ואמר בפ' שתי הלחם (צ"ד) שתי הלחם נילשות א' א' ונאפת א' א' כלומר שיתנו לב על כל אחד מהם בפני עצמה בהשגחה עצמית ומיוחדת. הנה היו שתי הקרבנות הללו רצוני קרבן העומר וקרבן שתי הלחם אצלם כעין מדרגות זו למעלה מזו להגיע אל הלחם העליון מהם והוא לחם הפנים אשר על השלחן הטהור הרומז אל מעלת התורה האלהית עם מערכות לחמיה לחמו פנים נוראים על הדרך אשר יצוה עליו אחרי כן בפרשה בפני עצמכה כמו שפי' ענינו אצל המשכן וכליו שער מ"ח. ואולם להיות הלחם ההוא סימן תכלית השלמות מה שהיתה השגתו קשה ופליאה היה ג"כ מעשהו זר ונפלא מאד דת"ר בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבפנים ואין פתן מתעפשת. והללו מסיקין מבפנים ואופין מבחוץ ופתן מתעפשת. וכששמעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו שנאמר (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. וחזרו בית גרמו למקומן שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להם שכרם ובאו בכל יום היו נוטלין י"ב מנה והיום כ"ד מנה דברי ר"מ. ר' יהודה אומר בכל יום כ"ד והיום מ"ח א"ל מה ראיתם שלא ללמד. א"ל יודעין היו בית אבא שב"ה עתיד ליחרב שמא ילמוד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד ע"א בכך. ועל דבר זה מזכירין אותם לשבח שמעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים נזונים לקיים מה שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל (יומא ל"ח.) וכזה וכזה סופר שם מבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת. וכל מה שיורה על זרות המלאכות ורוב האמון הנמצא בהם בכל זה הוא עדות להיוח הענינים ההם דוגמת הדבר התכליתיי המושג בטורח גדול והתחכמות עצומה. ונתברר מטוב כוונתן שהבקיאין במעשה אלו המלאכות מובטח בהם שלא יעבדו בהם ע"א אמנם האנשים הבלתי מהוגנים המטפלי' בהם הם חשודים בכך. והנה בזה כבר היו שתי קצות ההשגה הזאת שותפין בזכות המלאכה וקשיה במשפט הקצוות בזה הענין אלא שהתכלית יותר קשה וזר. והנה להיות שלשה קרבנות אלו נמשכין אחד לאחד במהלך התכלית והשלמות עד שכבר היה עניינם אחד אמרו בעשרה נסים שנעשו לאבותנו במקדש שמעולם לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים (אבות פ"ה) והנס היה לבשורה טובה על שלמותם שלא ימצא פסול באלו השלשה קרבנות הרומזים אל תחלתם ואמצעיתם ותכליתם על דרך שהיה סימן טוב להם כל השנים שהיה עולה גורל של שם בימין (יומא ל"ט.) או שהיה לשון של זהורית מלבין (שם). והנה המפרשים ז"ל (רש"י שם) פירשו שהיה הנס בשלשה קרבנות הללו לפי שהפסול דוחה אותם לגמרי ולא יעשו עד זמן אחר כיוצא בו שהרי העומר א"א ללחיטתו ולקצירתו כי אם בליל י"ו לניסן כדאיתא במנחות (ס"ה.) כיצד הן עושין שלוחי ב"ד יוצאין מערב י"ט ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתקבצות שם כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן בא השמש אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן מגל זה אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן קופה זו אומרין לו הן. ואם היתה שבת אומר להם שבת זה אומרין לו הן אקצור והם אומרים קצור שלשה פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני הביתוסים שיצאו למינות בבית שני שהיו אומרים שאין קצירת העומר במוצאי י"ט אלא במוצאי שבת בראשית שנאמר ממחרת השבת וגו'. הנה מכל זה שאם עבר יומו בטל קרבנו שהרי בלילה ההוא היו צריכין לדקדק כל זה השיעור כ"ש שלא יכשר בזמן אחר. ושתי הלחם ג"כ אין לו תשלומין לפי שאין אפייתן דוחה שבת ולא י"ט. (משם צ"ה:) וגם לחם הפנים אם נמצא פסול בו בשבת זו היא נדחה עד השבת הבאה שהרי א"א לסדרו אלא בשבת שנאמר להלן ביום השבת ביום השבת יערכנו וגו'. ועם שהדברים אלו דברים של טעם הם יראה שאם כדבריהם לבד כבר חוייב שיעשה כנס הזה בכל קרבן צבור כשיקרה שלא יהא לו תשלומין והיה לו לומר מעולם לא נמצא פסול בקרבן שאין לו תשלומין ולמה יזכיר ג' אלה. ולזה אני אומר שנתלוה להם הטעם שכתבתי ולכך חשבום לאחד במספר הנסים כי היה ראוי לחשבם ג' כמספרם. סוף דבר קרבן שתי הלחם הוא מהחטים ביום החמשים הוא המעיד שכבר היו המקריבים ביום ההוא יתרים במעלה על מה שהיו בתחלת המספר במדרגת יתרון הקרבן ההוא אל קרבן העומר אשר הקריבו אז מהשעורים. והנה הקרבן הבא עמהם יוכיח על זה גם כן כי הקרבן הבא עם העומר הוא כבש אחד לעולה ומנחתו שני עשרונים ועם שתי הלחם הם מקריבין שבעה כבשים תמימים ופר אחד ואלים שנים לעולה ומנחתם ונסכיהם כמדובר ושעיר עזים אחד לכפר ושני כבשים לזבח השלמי' וכבר היה קרבן זה קרוב לקרבן הנשיאים בחנכת המזבח שכבר נתבאר בשער נ"ז. ובמדרש חזית שיר ד') בכל המוספין הוא אומר (במדבר כ"ח) ושעיר עזים אחד לחטאת ושעיר לחטאת אבל בעצרת אין כתיב חטאת ללמדך שלא היה שם לא חטא ולא עון הוי שעלו מן הרחצה (שיר שם) שהיו כלם מרוחצין מן העונות כשקבלו את התורה. והנה הרל'בג ז"ל עשה זה הרושם מהיות קרבן הפסח נקרב על מצות והיות שתי הלחם חמץ שהמצה לחם שחסר תקון החמוץ כמו שהיו חסרי' ראשונה ואחר נשלמו דעותיהם כמו שנשלם הלחם בחימוצו ודידן עדיפא בלי ספק כי בכל רמזי חז"ל החמוץ לא עדיפותא הוא אלא גריעותא הוא כמו שנתבאר שם במקום איסורו. ועוד דקרבנות עומר ושתי הלחם אהדדי ראוי לדרוש: