שיר השירים ד:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק

במדרש (ש"ר פרש' כ"נ) נופת תטופנה שפתותיך כלה (שיר ד). אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך משל למלך שמרד' עליו מדינה אמר המלך לדוכוס שלו נלך ונלחם עמה אמר לו דוכיס אין אתה יכול לה החריש המלך והלך בליל' בעצמו וכבשה ידע דוכוס עשה עטרה והביאה אל המלך א"ל העטרה הזאת למה אמר לו בשביל מה שחטאתי לפניך כך אמר משה אני חטאתי לפניך באז שנא' (שמות ה) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' לכך אני משבחך באז ישיר משה. בא וראה שהצדיקים במה שהם סורחין הם מתקנין הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה וכו':

רחש לבי דבר טוב כו' [ע' קהלת בפי' הרב על פסוק ראיתי את כל המעשים] לחכמי החקירה במקומות המיוחדים אל זה העיון ובפרט במאמר הו' מספר המדות נתבאר שהשכל נתחלק לעיוני ולמעשי. ושהפועל המיוחד אל העיוני הוא השכל בדברים ההכרחיים הנצחיים לבד שפעולותיו נשארות בעצמו ובלתי יוצאות ממנו. והשכל המעשי גם הוא יתחלק לחלק אשר בו יתבונן להמציא הטובות האנושיות בדברים האפשריים וקראו אל זה החלק תבונה ואמר שהוא קנין אמתי נעשה בהשכל בכל טובות האדם והרעות והכוונה גם כן שפעולותיו נשארות בעצמו בלתי יוצאות ממנו. אמנם חלק ב' מהמעשי יקראו אותו מלאכותיי והוא מסוג הדברים הנפעלים אשר הפועל יוצא אל הפעול ומקנה לחמר צורה או תמונה מלאכותיית ובעבור זה קראוהו קנין נפעל בהשכל האמתי. על פי הדברים האלה אומר אני שג' אלה חלקי הפעולות אשר הם כל האדם הם אשר כוונו אליהם המשוררים בכתוב הזה אשר הניחוהו להתחלת זה השיר הנכבד אשר כן תארו ענינו ובו התפישו על דרך הכללות הדברים אשר בביאורם ובחלוק פרטיהם ימשך המזמור כלו. והנה על הראשון והוא פועל השכל המוחלט הנשאר בעצמו אמר רחש לבי דבר טוב ייחוס הדבר אל הלב ותוארו בטוב כי שלמותו בעצמו ולא יוצא ממנו כמו שהטוב הוא נרצה לעצמו לא לזולתו. ועל החלק השני אמר אומר אני מעשי למלך כי בחלק המעשי הזה לפני מלכים יתיצב לסדר לפניהם משא ההנהגה הכוללת המוטלת עליהם וכל הדברים המועילים לחיים. ועל החלק השלישי אמר לשוני עט סופר מהיר ואמר זה על כלל האברים הכליים המזומנים להוציא אל הפועל כל מלאכת מחשבת להשלים רצון השכל האנושי על השלמות כמו שתוציא עט הסופר המהיר לחוץ מה שצוייר בנפשו מהענינים המושכלים על צד היותר נאות שאפשר. והמשיל הענין באבר זה, רצוני הלשון, כאלו ביאר הכוונה בדבר אשר בידו ואשר הוא לפניו לפי שעתו בהוציאו בשיר זה לחוץ הדבר הנכבד המצוייר בנפשו וזה להפליג מליצתו. ואחר שזכר בפסוק הא' שלשה חלקים האלה בדרך כלל נעתק לפרש ענינם ולבאר סגולותיהם ותאר החלק הראשון בשלשה תוארים נפלאים שהם מיוחדים אליו והוא נבדל בהם משאר החלקים והם עקר שלמות האדם וסוף מעלתו ולזה אמר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך כו': ^*התואר הראשון, ר"ל שהשכל העיוני יש לו שלש מעלות, הא' שהוא הכח היותר יפה, והנכבד באדם, והשגתו בדברים הנעלים מבני אדם בהשקפה הראשונה, והב' שרק בעבורו נתן לאדם כשרון הדבור החסר לכל שאר בע"ח, והג', כי רק בעבור תבונתו ושכלו העיוני הזה אשר על ידה יעש הטוב והישר בעיני אלהים ויעויין בעיונים אלהיים הוא נשאר וקיים לעולם אף אחרי הפרדו מהגוף, ועל שלש אלה רמז המשורר באמרו יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים לעולם, גם להשכל המעשי שהוא כח ?התבונה בדברים ארציים יש שלש תנאים, אם יהיה כראוי וכנכון, האחד, שיכוין בעליו בו רק אל מה שהוא טוב באמת, תחת כי השכל המלאכותי יקרא טוב בדרך העברה אם רק ידע להשיג חפצו, אף שחפצו זה בעצמו הוא רע, כמו שקרא הכ' עצת אחיתופל טובה בדרך העברה בעבור היותה מכוונת כראוי להשיג חפצו הרע להמית את דוד מלכו, הב' שישתדל לדעת החלקים הפרטים בכל דבר, ולא יסתפק בידיעת הכלל לבד, והג' שישתדל להגיע אל תכליתו ע"י אמצעים טובים ורק בדרך נכון, ולא בדרך עקש ופתלתל. ועל שלש אלה אה"כ אל השכל המעשי אשר קרא בשם גבור, צלח ורכב על דבר אמת, ר"ל כמו שהרוכב תמיד בחבור והצטרפות אל מרכבתו ובהמתו שהוא רוכב עליה כן תתחבר תמיד אל האמת ומעלת המדות להתרחק מכל פחיתות ודבר שקר לבלתי עשותם לאמצעים להשיג חפצך וזה הוא התנאי הראשון, ועל השני אמר חציך שנונים, ר"ל חצי שכלך יהיו שנונים לדעת ולהכיר כל החלקים הפרטיים והבדלם כי רק השכל השנון ישקיף על ההבדל בין הדברים הנראים כדומים, כמו שתרגם אונקלס בעלי חצים מרי פלוגתא ר"ל היודעים לחלק ולהבדיל בין דבר לדבר, ואיש כזה נקרא בלשון חז"ל שיננא ועל התנאי הג' אמר שבט מישור וכו' להורות כי ישתדל להשיג תכליתו תמיד רק בדרך ישר.- התואר הראשון הוא במה שפעולתו המיוחדת היא להתבונן בדברים העיוניים הרוחניים שהמה נכבדים ועליונים מאד מאדם. ולזה אמר שכבר נתיפה בזה בתכלית הנוי והיופי משאר הכחות שיעור שנתעלה מאד מאדם להיותו כאלהים לדעת. והתואר השני כי בעבורו ולא בעבור זולתו מחלקי האדם וכחותיו יקרא חי מדבר והוא אומרו הוצק חן בשפתותיך כי הדבור מיוחד זה לשפתים והחן המיוחד לאדם הוא בדבור כמו שאמר בשניהם נופת תטופנה שפתותיך כלה וכו' (שיר השירים ד׳:י״א): והתואר השלישי כי מצדו ולא מצד זולתו מחלקיו ימצא לו ההשארות הנצחי ולזה אמר על כן ברכך אלהים לעולם:

ובמדרש (שם) אמר רבי יהודה ברבי סימון מאי דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם זה משה ויאבד את לב מתנה. וכי תעלה על דעתך שהיה מתאבד אלא שבשעה שעשקו אותו דתן ואבירם והקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט. אף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה כו' א"ל הק"בה אני כתבתי עליך שאתה ענו ואינך אלא מקפיד חייך היה לך לידע (שם) טוב אחרית דבר מראשיתו. טוב אחריתן של ישראל מראשיתן אשר נתתי להם במצרים. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלדים אל משה אמר לה הק"בה וכי מדת בשר ודם יש לי והלא מרחם אני שנאמר אני ה'. הנה שביארו היטב שכבר יצא משה מהשטה הראוי לו לא ח"ו שאבד שכלו שהרי אין הנבואה שורה על ההוללים רק שנעשק מההקדמות הטבעיות הקודמות בענינו הם דתן ואבירם אשר הצו על האלהים והמה אשר הקניטוהו ודחקוהו בראותו צרת עמו לדבר כן ולזה סדרו התשובה נפלאה מאד אני כתבתי עליך שאתה ענו ושכבר ציערת עצמך בדברים הללו וידעת עד היכן ידם מגעת כמו שהודעתיך בהנה. והנה עדין אתה מבחוץ. חייך הי' לך לידע כי המקום אשר אתה עומד עליו הוא עליון משימשך אחרית הדבר אל התחלותיו אם טוב ואם רע בדרך הענין הטבעי אבל כבר יהי' וימשך אחרית דבר טוב מהתחלו' קשות ורעות בלי ספק. תדע כי טוב אחריתן של ישראל ממה שיחייב אותו טבע ההתחלות שעשיתי להם במצרים כי הנה מהעוני והשעבוד ההוא ימשך להם טוב גדול ותשועת עולמים. וכבר הודיע ישעיהו עליו השלום הענין הזה עצמו בפ' האזינו ושמעו קולי וגו' הכל היום יחרוש החורש וכו' עד אומרו גם זאת מעם י"י צבאות יצאה וגו': (ישעיהו כ״ח:כ״ט) ירצה שעם היות שלא ימצא תכן המעשים האנושיים ושלמותן על ידי איזה פעולות שיזדמנו חמורות או קלות מאותן אשר זכר כמו שחשבו הסכלים רק בהתיחסם אל תכליותיהן קלות תהיינה או כבדות. אמר כי גם זאת ההשערה והכרחיותה מעם י"י צבאות יצאה ולא התמידה להיות עמו במחיצתו כי הוא הפליא עצה הגדיל תושיה במדרגה עצומה על אלו המנהגים הטבעיים וכל זה היה לו לידע למשה ועל נטותו ממנו הי' ראוי לפגוע בו כתלמיד השוכח תלמודו אלא שהגינה עליו מדת רחמים כי ראתה העושק אשר עשק אותו. והנה משה סבר וקביל הוא מה שאמרו חכמים ז"ל (ש"ר פ' כ"ג). נפת תטפנה שפתותיך כלה וגו' (שיר השירים ד׳:י״א). אמר משה לפני הק"בה בדבר שחטאתי אני מקלסך אני חטאתי באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני משבחך אז ישיר משה וגומר (שמות ט״ו:א׳) והדברים נחמדים מאד שעקר השירה לשבח ולרומם אותו יתברך כי גאה גאה על כל המערכות הטבעיות עליות ותחתיות כמו שיתבאר שם בעזרת האל ואפשר שרמזו במלת אז היותו מורה על הזמן העבר. כי הוא מה שחטא משה בהמשכו אחר מה שנתקיים אצלו מאלו הענינים מאז בואו אל ההתחלות העיוניות במלאכ' הקטנה ההיא שאמרנו ואפשר שלזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה אף חכמתו לא עמדה לו בשלמות כשאר החכמים כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו וטעם אחר נכתוב בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והנה עם זה נשלם מה שרצינו אליו בזה השער הנכבד אשר בו נבא לבאר הספור בתחלת ענין נבואתו של משה אדוננו רבן של כל הנביאים והוא תחלת מקראי קודש זכר ליציאת מצרים אשר הוא היה הענין המיוחד אליו לפי גדלו ותעצומו כמו שאמר (דברים ל״ד:י״ב) לכל האותות והמופתים וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ומעתה נבא אל הביאור בזכרון הספקות ראשונה: