שיר השירים ח:ה מחשבת ישראל: תפארת ישראל וגבורות השם

ועוד יש לך לדעת כי מה שהיו מקדימים ישראל נעשה לנשמע דבר זה בודאי כי אצל האדם מן הידיעה שיודע שדבר זה טוב לו לעשות נמשך המעשה ואם לא היה יודע שטוב לו לעשות אינו עושה, ולא כן ישראל במה שהם עובדים השם יתברך עיקר עצם שלהם מה שנבראים עליו הוא לעבוד השם יתברך במעשה והידיעה בפעולה זאת נמשך אחר המעשה, אבל אצל כל האדם המעשה נמשך אחר הידיעה מפני שמן הידיעה בא המעשה ואם לא ידע אין כאן פעולה, ולפיכך צריך להקדים השמיעה אל הידיעה ואצל ישראל שהם נבראים לעבוד את בוראם הרי בבריאתם הוא המעשה והידיעה לפועל הזה נמשך אחר המעשה שיש לו לעשות. ודבר זה משתמשים בו המלאכים שכל אחד ואחד הוא נברא על דבר שהוא פעולתו, שאינו כמו האדם שהוא בעל בחירי ולא יתכן עליו לומר שהוא נברא על פועל זה, שהרי בחיריי הוא לעשות איזה פועל שירצה הן לטוב הן לרע, ודבר זה אינו במלאכים רק הם נבראים על פעולתם, ולפיכך בריאתם הוא הפועל והידיעה בפועל שלהם נמשך אחר העשיה. ולפיכך כתיב קודם ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו ואחר כך כתיב לשמוע בקול דברו, שזה מורה כי הפועל קודם להם מן השמיעה. וכל זה כמו שאמרנו כי נבראו המלאכים כל אחד על פעולתו המיוחדת ובבריאה עצמו נמצא מהם המעשה והידיעה נמשך אחר המעשה. וזהו שאמרו שם שנמשלו ישראל לתפוח וכו' הן הן הדברים אשר אמרנו לך למעלה כי קודם הוא המעשה כי על זה נבראו ודבר שעליו נבראו בודאי קודם ולפיכך נמשלו לתפוח אשר העיקר קודם ואחר זה נמשכו העלין שהם אינם עיקר רק טפלים ובשאר האילנות העלים קודמים. וזה מפני כי העלין קלים ליציאה והפרי אינו קל להוציא, ולפיכך העלין קודמים אבל התפוח יש בו כח הוצאה ביותר, ולכך מוציא פריו קודם כמו שראוי אל דבר שהוא קודם ואחר כך הטפל שהם עליו שהם שומרי הפרי ודבר זה ראוי להבין. ודבר זה נרמז במה שאמר הכתוב (שיר השירים ח') תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שם חבלה ילדתך וכבר התבאר ד"ז בחבור גבורת ה' בביאור רחב. ועוררתי אותך עליו כי תראה כי כל דברי חכמים מעידים זה על זה כי ישראל נבראים לעבוד את בוראם ולכך הם מקדימים נעשה לנשמע שדבר שהוא עיקר אשר הם נבראים עליו הוא קודם לדבר שאינו עיקר הוא ההשכלה. שעיקר הוא המעשה שחפץ השם יתברך במעשה ועל זה נבראו. ומפני שהיה המין סובר כי אין ד"ז ראוי לפי הסדר כי ראוי לפי הסדר שישמע האדם דבר קודם ואח"כ ידע לעשות והם הקדימו נעשה לנשמע, היה אומר שד"ז מפני פחזות שלהם שאינם מסודרים בפעולתם. והשיב לו רבא כי הדבר הוא הפך כמו שחשב כי דרכיהם בעלילות דברים יוצאים מן הסדר, אבל ישראל הולכים לפי תומם וכל תם אין פעולתו יוצא מן הסדר הראוי, כי לפי הסדר הראוי ראוי שיוקדם העשיה כי על זה נברא האדם, הנה הדברים האלו כלם הולכים אל מקום אחד וממקום קדוש אחד יצאו:

אחר שנשלם דברים השייכים ליציאת מצרים, עוד יש מאמרים פרטים בזה. דגרסינן במסכת סוטה (יא:), דרש רבי עקיבא, בשכר נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמין* להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של מים, ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן בשדה, ומרחיצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות ומשקות אותם, ונזקקין להם בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים". בשכר "תשכבון בין שפתים" זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר (שם) "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". כיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות תחת התפוח, שנאמר (שיה"ש ח, ה) "תחת התפוח עוררתיך". והקב"ה משלח מי שמנקר ומשפיר אותן כחיה שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל טז, ד) "ומולדותיך ביום הולדת". ומלקט* להם שני עגולים, אחד של דבש, ואחד של שמן. וכיון שמכירין בהם המצריים באים להורגן, ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע, ומביאים שוורים וחורשים על גבן. וכיון שהלכו, היו מבצבצין כצמח, שנאמר (שם פסוק ז) "רבבה כצמח השדה נתתיך". וכיון שמתגדלים, באים עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר (שם) "ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים שדים נכונו". וכשנגלה הקב"ה על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו".

ולמאן דאמר זכר ל"תחת התפוח* עוררתיך" (שיה"ש ח, ה), יש לדקדק, מה ענין זה אל המרור, יותר היה ראוי לטבל המצה בחרוסת, שגם הוא זכר לגאולה, כי "תחת התפוח עוררתיך" אין זה מענין שיעבוד. אבל הענין הוא כך; כאשר היה נמשך עליהם מדת הדין הקשה, גרם להם דבר טוב להיות דבקים במדת הדין, והיו יולדות שלא בצער תחת התפוח, כי הלידה במדת הדין, דכתיב* (בראשית ל, כב) "ויפתח אלקים את רחמה", והדבר הזה הוא ידוע למבינים ולחכמים. ולכך במרור תולה דבר זה מה שכתוב "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך יולדתך", שהיו יולדות שלא בצער. ולעיל נתבאר מאמר זה באריכות, שם תדע להבין מה ענין התפוח אל המרור.