שמואל א ב:ב מחשבת ישראל: חובות הלבבות, מורה נבוכים ולנבוכי התקופה

כַּאֲשֶׁר יַכִּיר גֹּדֶל עָצְמַת הַבּוֹרֵא וְרוֹמְמוּת גְּבוּרָתוֹ וְחָכְמָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה יִכָּנַע לוֹ וְיִשָּׁפֵל לְפָנָיו וְיִלְמַד מִמָּה שֶׁצִּוָּה הֶחָכָם (משלי כה) אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ כ״ש לִפְנֵי ממ״ה וַאֲדוֹנִי הָאֲדוֹנִים יִתְעַלֶּה מִדְּמוֹת וּמֵהַמָּשָׁל כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב׳:ב׳) אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ.

וְהַשִּׁשִּׁי מִצַּד הַמִּקְרִים הַדְּבֵקִים אֶל כָּל מִתְרַבֶּה וְהוּא שֶׁהָרִבּוּי וְהַכְּלָל מִקְרֶה נִכְנָס עַל הָעֶצֶם וְהוּא הַכַּמּוּת וְהוּא יִתְבָּרַךְ הַבּוֹרֵא הָעֶצֶם וְהַמִּקְרֶה לֹא תַּשִּׂיגֶנּוּ מִדָּה מִמִּדּוֹתָם בְּעֶצֶם כְּבוֹדוֹ וְכַאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר כִּי הַבּוֹרֵא הִתְעַלָּה מִכָּל דִּמְיוֹן וְעֵרֶךְ אֶל דָּבָר מִבְּרִיאוֹתָיו מִן הַשֵּׂכֶל וּמִן הַכָּתוּב וְהָיָה הָרִבּוּי הַנִּכְנָס עַל עֶצֶם הַמִּתְרַבֶּה מִקְרֶה לֹא יֵאוֹת שֶׁתַּשִּׂיג עֶצֶם כְּבוֹד הַבּוֹרֵא מִדָּה מִמִּדּוֹת הָרִבּוּי וְאִם לֹא יְסֻפַּר בְּרֹב הוּא אֶחָד עַל כָּל פָּנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵין בֵּין הָרֹב וְהָאַחְדוּת אֶמְצָעִי א״כ אֵין הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵאֶחָד וְהוּא אֶחָד עכ״פ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה חַנָּה (שמואל א׳ ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְגוֹ׳:

ולפי זה הענין האחרון נקרא האלוה ית׳ ׳צור׳ כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר: ״הצור תמים פעלו״, ״צור ילדך תשי״, ״צורם מכרם״, ״ואין צור כאלהינו״, ״צור עולמים״. ׳ונצבת על הצור״ – השען ועמוד על התבוננות היותו ית׳ התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו (כמו שבארנו באמרו לו ״הנה מקום אתי״).