שמואל א ב:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכים

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לא נוכל לומר שתכלית הבאת והקרבת הקרבנות הוא רק למען היות כמנחה ההולכת לפני החוטא שלוחה לאדוניו שלא יקצוף עליו בעבור חטאו, אחרי שהי"ת שלם לבלי תכלית ואין מחסור כל לפניו אף לא יצטרך למאומה, ומה מיד זולתו יקח? כמאה"כ "לא אקח מביתך פר וכו'" גם לא נוכל לחשבם ככופר אשר יושת על החוטא לעונש וקנס, כי אם גם אלף עולות וחטאות יקריב, או פרי בטנו יתן בעד חטאת נפשו אין ערוך למו להיות כופר ראוי בעד נפשו החוטאת למרות עיני כבוד עליון אשר למעלתו אין תכלית, כמאה"כ "האתן בכורי פשעי" וכו', ואף כי שלא נוכל לחשוב שרק למען יהיה לכהנים מה לאכול צוה להביא הקרבנות, (כי מלבד שטעם זה אינו מספיק להקרבנות שאינם נאכלים כעולות וחטאות אשר יובא דמן אל הקודש פנימה, הוא גם נגד השכל שרק למען המציא מזון לכהנים יובאו הקרבנותן) או רק בעבור שהי"ת הטוב והמטיב לכל יצוריו יחפוץ בהשחתת ואבדן הבע"ח הנקרבים, גם יקשה להבין מדוע לא צותה התורה להקריב קרבן גם על המזיד (ר"ל בלא עדים והתראה אשר לא יוכה על עונו כדי רשעתו בב"ד) אחרי כי חטאו יותר גדול מהחוטא בשגגה ובלי דעת, גם רבו החוטאים במזיד בבני אדם יותר מהחוטאים רק בשגגה, וראוי יותר לתקן המעות היותר רגיל משאינו רגיל, ולבאר כל זה יאמר הרב ז"ל כי השי"ת חפץ למען צדקו וטובו להמציא בזה לא לבד יד ומקום אל החוטא האנושי הקרוץ מחומר לשוב אל אלקיו בפועל ומעשה גופני, כ"א גם לתת לו בעת הקריבו קרבנו אות וסימן גשמיי, זימבאל המזכירו כי גם שגגתו תחשב לו לעון, ומוכיח על פניו דרכו, למען יתעורר עי"ז יותר להשגיח על כל מפעליו ולהטיב דרכו מהיום והלאה כפי אפשרותו האנושית, (כי כפי הנודע מתולדת וטבע האדם הנוטה רק אל הגשמיות, יעשה פועל גופני ואות גשמי רושם יותר חזק בלבו, ממה שיעשה כל רעיון ויצר מחשבות שכלו הטוב בקרבו) אפס כל זה רק לחוטא בשגגה, בעבור חסרון דעת ומניעת ההשגחה הראויה על כל מעשיו, אבל החוטא במזיד וביד רמה, אף שהוא בלא עדים לא נתן חטאו לכפרה מב' סבות, הא' שלא תודע עתה בהביאו חטאתו להקריב לפני ה' לעיני כל, והתודתו על חטאו ברבים כי אדם שחטא ואשם לאלקיו בזדון לבו ובשאט בנפש, אף כי היה שלם בדעתו, ולא נעלם ממנו כי הוזהר על זר מעשהו זה, והב' כי מדת הדין תחויב שלא יכופר לנפש אדם המשכלת החוטאת בדעת והשכל, בהקרבת נפש בע"ח, אשר אין חלק לה בדעת ותבונה, ואף כי במנחת סולת ושמן שהם רק מגדר הצומח אשר גם נפש החיונית אין למו, כ"א בענות נפשו המשכלת בעצמה בצום ועינוים ועשיית מעשים ופעולות טובות לענות ולכבוש בזה יצרו הרע אשר לא יחפוץ באלה, כמאה"כ "הגיד לך אדם מה טוב," (ר"ל לכפר הפשט שהוא המזיד אשר ממנו דבר הכתוב תחילה במאמר "האתן בכורי פשעי") כי אם עשות משפט ?וצדקה? ואחז"ל על בית עלי שחטאו בזדון ומרי "בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ?ומעשים? טובים," אפס טעם זה מספיק רק לקרבנות הבאים לכפר על החטאים, אפס עוד יש לעורר על ה? השני מהקרבנות שבאים רק בנדר או בנדבה כזבחי שלמים ועולות כי בהשקפה ראשונה לא יבין השכל האנושי טעמם ותכליתם, והן אמת כי המורה ח"ג פרק ל"ב כתב, כי על זה מוסבים באמת דברי הנביא "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' על דברי עולה וזבח" להורות כי מצות הקרבת כל אלה לא היתה מכונת לעצמה, כ"א תחבולה מהי"ת לשרש עי"ז עבודת הגילולים אשר עבדו קצתם מהם במצרים, כי אם צום שלא יקריבו כלל לא היו על נקלה יכולים לעזוב מנהגם הראשון אשר הרגלו בו מנעוריהם זה רבות בשנים, ע"כ התחכם הי"ת לצותם שיקריבו עכ"פ את קרבנותיהם לכבודו כמא"הכ "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וכו' וכעין זה אמרו גם חז"ל במדרש ויקרא רבה פכ"ב "לפי שהיו ישראל להוטים אחר ע"ז במצרים והיו מקריבים קרבנותיהם לשעירים וכו' אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת וכו' והן נפרשים מע"ז." אפס הרב דחה דברים אלה, כי מלבד שלא יובנו בזה ריבוי הקרבנות, משפטיהם השונים ודקדוקי עניניהם הרבים, והיות עבודתם ומעשיהם דוחים מצות שמירת השבת ושאר המועדים אם תהיה מצות הקרבתם רק תחבולה למנוע עי"ז את העם מעבודת הגילולים והקרבת קרבנותיהם להם, יקשה ג"כ להבין אחרי שרק באותו הדור היוצא ממצרים היה הצורך לתחבולה זאת, אבל לא אחרי כן כאשר קם דור אחר אשר לא ראה ולא ידע עוד תועבות מצרים, וכל אשר עשו לאלהיהם, מדוע נתנו כל מצות הקרבנות החקת עולם לדורותם, ונשמרו גם בעת שבת ישראל על אדמתו בימי בית הראשון והשני? גם מה שאמר החבר בס' הכוזרי, כי כמו שתדבק הנפש הרוחנית באדם רק כל עוד יאכל וישתה, אבל מדי ירעב או יצמא, הלוא ימות לשחת ונפשו תפרד מגויתו, אשר מכל זה נראה כי צורך הנפש אל המזון, אף כי שלא נדע איך תיזון הנפש הרוחנית ממאכל הגוף הגשמי? כן גם ידבק כבוד הי"ת ושכינתו בישראל רק באמצעות הקרבנות הגשמיות אף שלא נדע איככה יצטרך לחול השכינה בישראל להבאת והקרבת הקרבנות האלה? דחה הרב באמרו, כי שני אלה אינם שוים כלל, כי רק הנפש אשר בפעולותיה עלי ארץ בעוד האדם בחיים חייתו, תשתמש באיברי הגוף וכוחותיה אשר הם לה ככלי מעשיה, תצטרך גם אל מזון הגוף, אשר יתן שיקוי לעצמותיו וליחיות חדשות למלאות חסרון הלחיות אשר תכלינה ע"י ההתכה יום יום, להעמיד ולקיים בזה כוחות גופו ואיבריו המשלימים כעבדים רצון אדוניהם הנפש, אבל בבחינת הקרבנות אחרי שבהשקפה ראשונה לא יצטרך להן קיום האומה הישראלית, איך נוכל לאמור שתהיינה הכרחיות לחול ודיבוק שפע האלקי וכבוד שכינתו בישראל? ולבאר ספק זה יאמר הרב ז"ל שמשל זה צודק רק באמרנו, שכמו שבאר למעלה שער ל"ב שבאכול האדם לחמו בשמירת המצות התלויות בסעודה, כהרחקת כל מאכל איסור ממנ', ונתינת תודתו לה' על כל אשר יהנה בברכ' הראוי' לה ויעל' תמיד בה על דעתו שאכילתו אות היא רק לחזק גופו למען יוכל לעמוד לשרת לפני ה' כל ימי חייו הקצובים לו מאתו ית' יהיה כל זאת כעין מזון רוחני אשר תיזון ממנו הנפש להשאר דבוקה ואחוזה עם הגוף כל ימי שבתה פה בבית חומר, כן גם הכונה הראויה אשר יכונו בני ישראל בהקריבם את קרבנותיהם, ובשמרם כל חקיו אשר צוה במעשה הקרבנות תועיל להם מאוד להשלים נפשם ולהיישיר דרכם בכל מפעלם, ולתקן מדותיהם וכל תכונותיהם, עד שיהיו ראוים שתדבק בהם השכינה וכבוד ה' עליהם יראה, וזה שאחז"ל על הקרבנות בכלל, "ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני, "ולו היו ישראל באותו מדרגת השלמות עד שהיו הולכים בדרכי ה' ושומרים כל מצותיו אף בלי עבודת ומעשה הקרבנות, הלוא יותר טוב היה להם, כי האיש אשר מעצמו יתעורר ויגבה לבו בדרכי ה' בלי הצטרכות אל הערה חיצונית לזה ע"י מעשה ועבודה גופנית, הלא בלתי ספק יותר יירצה לפני ה', כמאה"כ "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח," וע"ז מורה גם מאה"כ "כי לא דברתי את אבותיכם וכו' ביום הוציאי אותם ממצרים על דברי עולה וזבח, כי אם הדבר הזה צויתי אותם לאמור שמעו בקולי" וכו' ורומז בזה על מאה"כ (שמות י״ט:ה׳) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" וכו' אפס אחרי שהראו ישראל אח"כ במעשה העגל שלא הגיעו לאותה מדרגת השלמות לבלתי הצטרך עוד למעשה גופני המעורר אותם אל ההשכלה העיונית האמיתית נצטוו באמת מאוהל מועד על מעשה הקרבנות.
הנה לפנינו שיש ב' מיני קרבנות, הא' אותן הבאים על החטא, והב' קרבנות תודה שלמים ועולות, ושני אלה ירצו לפני ה' רק בהיות הכונה הראויה והטהורה מחוברת להם, וזולתה פגול המה ולא ירצו, כמאה"כ "ולא תאירו מזבחי חנם", (ר"ל אם לא תחברו הכונה הראויה והנרצית אל מעשי הקרבנות אשר תעלו עליו) אין לי חפץ בכם וכו', ומנחה, (ר"ל כזאת המובאת בלי הצטרפות הכונה הראויה) לא ארצה מידכם" והנה כל משכיל ישפוט מעצמו, כי גם אם הכונה הראויה היא בחוברת עם מעשי הקרבנות בכל זאת נרצה המין הב' אשר איננו בא על חטא יותר מהמין הא' הבא רק לכפר על החוטא אשר חטא ואשם לאלהיו, וידוע ג"כ כי קרבן נח בצאתו מהתיבה היה ממין א', כי הביאו לכפר פני עליון על שגגתו ושגגת בניו, כי גם הם לא הטהרו למדי מחלאת המדות הרעות, ורק בבחינת זולתם מהדור הרע ההוא היו טובים ונכוחים כמחז"ל "בדורותיו היה צדיק, ולא בדורות אברהם ויצחק", ואמרו "אפי' נח שהיה בהם לא היה כדאי," (שינצל בנס נפלא כזה ממי המבול, ורק למען קיים העולם והחיות נפש כל חי עמו נתרצה לו ה', וחמל עליו עד שניצולו הוא ובניו) אפס התמידים שנצטוו ישראל להקריב בכל יום אף בעת היותם הולכים בדרך הטוב והישר היו ממין הב' הנרצה יותר לפניו כקרבן הבל שהיה טהר לב ונקי כפים ששעה ה' אל מנחתו, וכקרבן שלמה שהקריב אלף עולות נדבה בהיותו עוד במדרגה שלמותו עד שנראה אליו אז הי"ת בגבעון, ועל ב' מיני קרבנות אלה רומז המדרש שהחל בו הרב "מלה"ד למלך וכו', כי בקרבן נח נאמר "וירח ה' את ריח הנוחוח" המורה שערב לו קרבנו שהיה ממין הא'. כמו שערבו לו התלמידים שנצטוו ישראל להקריב שהם ממין הב', ועוד לא ידענו איזה משניהם ערב לו יותר? אך באמרו "זאת תורת העולה, היא העולה" וכו' המוסב על קרבן התמיד נראה שהיא נבחרת ואהובה לו יותר בעבור היותה ממין השני" וע"ז יורה גם מאמרם ז"ל, "כימי עולם ימי משה" (שנצטוו בהם להקריב קרבנות על החטאים) "וכשנים קדמניות, כשני שלמה" שהקריב אלף עולות נדבה, או "כימי עולם אלו ימי נח, וכשנים קדמוניות אלו ימי הבל וכו'." הקושי העצום וגודל המבוכה הנמצאות בענין הקרבנות לא נפלא היא ולא רחוקה. כי מהמבואר שהראוי שיושאל בהם שאלה חזקה שזה תוארה. הנה לא ימנע משיהיו אלו הקרבנות הנקרבים לגבוה שכר ושוחד אליו יתברך תחת הכעס שהגיע לו ממעשי החוטא בם יתרצה ויתפייס כדרך המלכים המתפייסים בעבודת מתנה. או שיהיו בתורת קנס ועונש על החוטא ופרוע פרעון על חטאתו אשר חטא ואם לא יגיע אליו יתעלה תועלת כלל כענין עונשי הגוף אשר יצוום הדתות. או שיהיו לתועלת המקריבים משרתי המזבח אשר חלב זבחימו יאכלו. או להשחתת הנקרבים והפסדם. והנה הענין הראשון הוא מבואר הביטול. כי לא ישוער שיהיה כן רק במה שיורה שחסר ממנו יתעלה דבר יתפייס ויתרצה בהשלימו לו. וחלילה לו מזה כמו שאמר המשורר (תלים נ') לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער וגו'. ויבא עוד ביאורו. אמנם ישעיה הנביא דבר בזה הענין בפירוש ואמר ולא אותי קראת יעקב וגו'. לא הבאת לי שה וגו'. לא קנית לי בכסף קנה וגו'. אך העבדתני וגו' וסוף אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וגו' (ישעי' מ"ג). והכוונה כי בכל מה שעשו מאלו הקרבנות לא היו לו לתועלתו כלל כי הוא יתעלה לא נהנה דבר מהם עד שיאמר שתגיע להם מחילת עונותיהם חלף מה שקבל מהם מהעבוד' וממתנות הקרבנות. אך מה שהגיע אליו יתברך מהם הוא היגיע' והלאות בחטאתם ובעונותם בלי שום תועלת והנאה כלל ואם תאמר א"כ במה הם מתכפרים אמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני. ומה נכבד טעם כפל השם לומר אני אני הוא שעשיתי לא למען שום דבר אחר שיחובר אלי. שאם היתה המחיל' מחיריית היתה מסובבת משנינו אבל כשלא היתה שם שום תמורה לא נעשה כי אם למען צדקי והנה חטאתיך אשר זכרתי לא אזכור פרטם עתה כדי שלא להלבין פניך אבל אם תרצה אתה הזכירני ונשפטה יחד ספר אתה מה שתרצה מהם למען תצדק (שם) הנה נתבאר שהשתדל הנביא להוציא דבר בליעל אשר כזה מלב הפתאים ולפי זה לא נמצא בתורה בענין הקרבנות המובאים על המזבח מזה המין לשון עבודה כלל. רק אמר משה (שמות י') ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' כי דבר עמו ע"פ דרכו כי דרך העכ"ום לעשות קרבנות דרך עבודה כמו שאמר (דברים י"ג) נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולזה הזהיר הכתוב (שם י"ב) השמר לך פן תנקש אחריהם אחר השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם וגו'. אמר כי הקרבנות המצויין בתורה האלהית אינם דרך עבודה כמו שעושין העכ"ום לאלהיהם. והראיה שהם שורפים את בניהם ואת בנותיהם לפניהם כסבורים שהם נעבדים בכך ומקבלים הנאה מהם אמנם העבודה האלהית אינה רק שתשמרו לעשות את אשר יצוה אתכם לא להוסיף ולא לגרוע כי בזה לא תחוש התורה מהפיל שם עבודה. (שם י') את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו'. (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם. כי בכל מה שתהיה העבודה בלב ותקון המעשים הוא נגלה שהתועלת הוא לעובד ולא לנעבד וכמ"ש (דברים שם) ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ועל הענין הזה יחסו חז"ל (מכלתא ס"פ בא) מאמר מה העבודה הזאת לכם אל הבן הרשע מן הבנים כי לבדו כן יחשוב שהקרבן ההוא בא בתורת עבודה בה יפיק המקריב מה שכוון אליו בתורת מחיר והנה זה הדעת הוא מבואר הביטול: אמנם הענין הב' ואם רחוק כראשון ימאנהו השכל האנושי בטעם מספיק. וזה שא"א שיושת כופר על החוטא אם לא בשיערך לפי מעלת אשר יחטא אליו: וכיון שהאל יחעלה אין ערוך אליו לשום דבר מהדברים הנה הוא נמנע לשום שומא בחטא אשר יחטא ליי'. והוא מ"ש עלי הכהן אל בניו כשאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם יי' אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם ליי' יחטא איש מי יחפלל לו (שמואל א ב׳:כ״ד-כ״ה) ירצה בני השמועה אשר מעבירים מכם עם י"י ביניהם לא טובה היא ולא ידעתי על מי תסמכו במה שחטאתם ליי' אלהיכם שאם יחטא איש לאיש עד האלהים יבא דבר שניהם והם ישיתו עליו עונש כפי ערך המבייש והמתבייש ונתן בפלילים וימחל אמנם כאשר יחטא איש ליי' מי הוא זה ואי זהו אשר יוכל להשפט עמו ושכבר פרע מה שהיה לו לפרוע על מה שחטא אליו. ועל זה הדרך אמר הנביא (מיכה ו') הירצה יי' באלפי אלים וגו'. האתן בכורי פשעי וגו'. הנה שזה אין טעם הגון אל הקרבנות: אמנם הענין השלישי יהיה מגונה מאד שיהיו הכהנים אוכלים חטאת עמם ושמחים הייטב בעיני ה'. ועוד שכמה וכמה חטאות ועולות שאין להם חלק בהם כלל כי נשרפו כליל על גבי המזבח או חוץ למחנה. ואין צריך לומר לענין הרביעי שאין בו שום טעם וחלילה לאל לבלע ולהשחית.

׳עבור׳. ענינו הראשון הוא בענין העתק גוף במקום, ועקר הנחתו הראשונה – לתנועת בעל החיים על רוחק אחד ישר: ״והוא עבר לפניהם״, ״עבור לפני העם״ – וזה הרבה. ואחר כן הושאל להמשך הקולות באויר: ״ויעבירו קול במחנה״, ״אשר אנוכי שומע מעבירים עם יי״.