שמואל א ב:כה מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

אמנם באמת חטא למדת החסידות והנקיות המחוייב לאיש שלם כמוהו שאף על פי שהיה איסור בת שבע איסור שאיפשר לבא לידי היתר במיתתו למפרע לא היה לו לחטוא בה לאכלה פגה. והנה המכשל' הזאת הפילתו לענוש לאוריה על מרד שהיה בידו למחול עליו. כי בידוע כי ממדת החסידות למחול אף על פי שתהיה הדת עוזרת להעניש כמו שכתב החכם בסוף פרק י"ג מהמאמר החמשי מהמדות. גם הוא מאמר יוסף (בראשית מ״ד:י״ז) חלילה לי מעשות זאת שאף על פי שהיה מן הדין צדק נפשו בו כמו שכתבנו שם. ואין ספק שלא היה מענישו על אומרו (שמואל ב י״א:י״א) ואדוני יואב וכל ישראל על פני השדה חונים אלא שהוצרך לכך לפטור את אשתו למפרע והיה הדבר מכוער וחטא חמור אליבא דכולי עלמא דלאו דינא גמירי. וזה כונת הכתוב אשר יראה מיותר באומרו (שם י"ב) את אוריה החתי הכית בחרב וגו'. ואחר כך אותו הרגת בחרב בני עמון. אבל הכוונה לו אע"פ שלא עברת את פי ה' כעובר על הדת מכל מקום כבר נהגת מנהג קלות ובזיון בדברו במה ששכבת אשת איש בעודה תחתיו עד שהוצרכת להכות אותו בחרב לקחת אותה לך לאשה בהתר. ועוד שנית שהרגת אותו בחרב בני עמון על דבר שהיה לך למחול עליו והנה היתה הזכרת מיתת אוריה הראשונה תוכחה על השכיבה לא על המיתה עצמה והשנית היתה בעצם אליה והיינו דאמר רב עלה (שבת נ"ו.) כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ליה רק בדבר אוריה החתי והאמת כן הוא כי כשנעיין בענין זה החטא לא היה בו שום עון מהנזכרים רק מה שהוצרך להרוג עליו את אוריה והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ז.) שאכלה פגה ובהכי לא הופרך מאמרו זה כמו שאמרו שם (בשבת) והיכי אמר רב הכי והאמר רב קבל דוד לשון הרע קשיא דהא כי אתמר בענין החטא הזה אתמר דלכאור' יראה דאית ביה תרתי את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחח לך לאשה. ויתכן שעל זאת הכונ' אמר דוד על החטא הזה עצמו לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו' (תלים נ"א). והלא חטא לאוריה שני חטאים עצומים אלא שהבחינות המשפטיות הנזכרות הנה הוא מן חומר הדין יוצא נקי בדינו ולא נשאר רק מה שחטא למדת החסידות המחוייבת אליו יתעלה מכל השלמים הראויים להדמות אליו דכתיב (שם קמ"ה) וחסיד בכל מעשיו. ואמר והרע בעיניך עשיתי כמו שאמר לו הנביא (ש"ב שם) על זה מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו ושהיה מזכיר לפניו זה כדי שיצדק הש"י עצמו במה שידבר עליו גם שיזכה במעשיו במה שישפעהו ולא ישים אשם נפשו שלא נתן לימחל מצד חטאו לזולת. או שירצה למען תצדק בדברך אלי תזכה בשפטך ויהיה שפטך שפוט אותך ומכל מקום יהיה הטעם כי על הצד שאמרנו הוא באמת מהעבירות שבין אדם למקום ולא מהעבירות שבין אדם לחבירו והוא מה שהקדים כי פשעי אני אדע וגו'. כי היה יודע חומר חטאתו ושראוי למחיל' אם יתרצה אליו האל יתעלה והדין דין אמת ועם כל זה היה מאשים עצמו מאד ואומר שאין לו התנצלות במה שיאמר כי יצר לב האדם רע מתולדתו שאם הן בעון חולל ובחטא יחמתהו אמו הן אמת חפץ בטוחות וגו'. ירצה שהרי שם בו יתעלה כח שכלי מכיר ויודע ליזהר והוא רשאי ושליט לדחות מעליו מאויי רשע וכסיל כמו שאמר הכתוב (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו ומי שלא עמד על זה הרי הוא בחטא עצום ולזה היה מבקש ממנו תחטאני באזוב ואטהר וגו'. ועל זה וכיוצא בו אמר שלמה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ״ד:כ״ד-כ״ה) אמר כי המצדיק את החוטא בחטא שפרסומו מגונה הנה באמת תפיסת ההמין וקללתם ישיגוהו אבל לחכמים המוכיחים דברים בטעמן ומצד הדיוק והעיון המשפטי עליהם ינעם ועליהם תבא ברכת האיש הטוב המיוחד המומחה להכיר מילתא בטעמא וקללת ההמון לא תבוא. מכל מקום למדנו כמה צריך אדם ליזהר מהדברים שפני הראותם מגונה. שהרי דוד מלך ישראל התענה כל ימיו ועשה תשובה ורבו עליו ייסורין ולא נמחל עונו עד אחרי מותו כמו שאמרו (יומא פ"ו.) מיתה ממרקת כמו שדרז"ל (מו"ק ט'.) על כל הטובה אשר עשה יי' לדוד עבדו וישראל עמו (מלכים א ח׳:ס״ו) שלא הכירו שנמחל עונו עד שנפתחו שערי ההיכל באומרו זכרה לחסדי דוד עבדך, אל תשב פני משיחך (ד"ה ב' ו') ואיך שיהיה מכל זה נתבאר מה שרצינו אליו ראשונ' שיום הכפורים אינו מכפר אלא עם חרטה ותשובה מכל מה שיש ביד האדם לעשות לתקן את אשר עוותו וכבר אמרו בגמ' דרש ר' אלעזר ב"ע מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר (יומא פ"ה:) והכוונה כי לפי שכל מה שיחטא האדם הוא חוטא בו בשני חלקיו אם בחלק הנפשיי במה שהרהר בעבירה והסכים בעשייתה ואם בחלק הגופיי במה שצרפה למעשה: והנה כל מה שיחטא האדם לזולתו מהעושק והגזלה מהממון והכבוד וכיוצא היתה תשובתו בשישיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק מה שאי אפשר לעשות רק בכלי גופו עצמם אשר בהם חטא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לישבע על שקר על הממון או שישמע אלה ולא יגיד במה שיהיה זכות או חובה לחברו אף על פי שיענה את נפשו או יקבל מלקות על השבועה אם לא שישיב את הגזלה אשר גזל באותה שבועה ואף על פי שישיב את הגזלה או העושק עדין נכתם העון בנפש החוטא אשר הטיל בה זוהמא וטמאה במחשבתו המכוערת וצריכה הזאה וטבילה לשוב אל טהרת' ותטוהר הזה כוונו האל יתעלה ביום הזה אשר בו נאמר לפני יי' תטהרו. וזה כי העבירות שבין אדם לחבירו והם מה שיחטא בחלקי גופו אין יום הכפורים מכפר שהרי חוייב לו שיכופרו קודם לכן בתשובה הגופיית אל המחוייבת להם אבל העבירות שבין אדם למקום והם כתמי הנפש וטומאותיה הידועים לו יתעלה אם מאלו העבירות אם מעבירות אחרות שלא יחטא בהנה רק למקום ב"ה יום הכפורים מכפר כי הוא כמו מקוה טהרה לנפש בו תקבל הטוהר כמו הכלי שצריך טבילה במקוה אחר שמורק ושוטף. והוא עצמו מה שאמר ר' עקיבא (שם) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם הקב"ה מטהר אתכם שנאמר (יתזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ונאמר (ירמיה י"ז) מקוה ישראל ה'. מה המקוה הזה מטהר את הטמאים אף הקדוש ב"ה מטהר את ישראל. הנה שיאמר כי טוהר הנפש אשר ליום ההוא הוא טוהר רוחני כמו שטוהר המקוה אינו הרחיצה והשטיפה שהרי כבר רוחץ ושוטף במים אלא העברת רוח הטומאה מעליו והוא עצמו מה שראוי שייוחס אליו יתברך אשר על כל זה אמר כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני יי' אלהיכם כי הוא מכפר את הדברים הידועים לו לבדו. ובגמרא (שם פ"ז.) עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. מתיבי אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים (שמואל א ב׳:כ״ה) מאן אלהים דיינא הכי קאמר אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו תשובה ומעשים טובים אמר ר' יוסי כל המקניט את חבירו אפי' בדברים צריך לפייסו שנאמר (משלי ו׳:ג׳) בני אדם ערבת לרעך וגו'. עשה זאת אפה בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פסת היד ואם לאו הרבה עליו רעים אמר רבי יצחק וצריך לפייסו בשלשה שורות של ג' בני אדם שנאמר (איוב ל״ג:כ״ז) ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי. ושם מבואר כמה היו משתדלים חכמים גדולים אנשי השם להסיר כל תרעומת וכל תלונה ודברי קנטורין שהיה להם זה עם זה ולא עוד אלא אפילו בבני אדם ירודים ונגרעין מערכם כדי שלא ישאר להם דבר עם אדם שיאמר עליו עבירות שבין אדם לחבירו. אמרו שם רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא נטר תריסר ירחי שתא ולא אתא כי מטא מעלי יומא דכפורי אמר איזיל אנא אפיק ליה מדעתיה פגע ביה רב הונא אמר ליה להיכא אזיל מר א"ל לפיוסי לפלוני קא אזילנא א"ל קא אזיל אבא לקטלא נפשא אזל קרא אבבא אמר ליה זיל לית לי מילתא בהדך הוה קא פלי רישא פלט נגרא ומחייה ארישיה וקטליה למדנו מזה מעלתו של רב העצומה דבמקום גדולתו שם נראת גבורת ענותנותו ללכת אחרי האיש הטבח ההוא להוציא הדברים שיש לו עליו מלבו קל וחומר לכל האדם אצל השוה לו וכ"ש לגדול הימנו ועונש הטבח שנפל חלל רשע ביד גבורת עזותו במה שעבר על דברי חכמים שאמרו (ר"ה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו והיה לו ליטול קל וחומר מפרנס הדור שהיה מוחל על כבודו והולך אליו וכבר תלו חכמינו ז"ל הכרת היחס בענין זה. אמרו (קידושין ע"א:) כי מינצו בי תרי האי דשתיק ברישא מיחס טפי והכתוב עצמו מעיד (בראשית י״ג:ז׳) ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וסמיך ליה ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין ריעיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך וגו'. ^*הנה שהמיוחס וכו' עיין ביאורי מבוא לשער ל"א דף רמ"ד ורמ"ה ח"א וכונתו פה היא, כי כל דבר קל בטבעו עולה תמיד למעל' והכבד ירד למטה, וישאר במקומו השפל, כמו שנרא' בד' היסודות, שיעזוב תמיד היסוד הקל בטבעו, אף שנכבד במעלתו יותר את מקומו, ויבא הכבד אף שהוא נקלה במעלתו, תחתיו, ד"מ אם יהי' להב אש בכלי ריק, שאין בו רק מעט אויר, ויבא אח"כ הרוח בו ירום האש ונשא וגבה למעלה על הרוח אשר ישאהו על כנפיו, וכאשר יותן מים אל כלי מלא רוח יבריחנו החוצה ולמעלה, וירד למטה במקומו, וכאשר יושלך אבן או צרור עפר אל הכלי ירד הוא למטה, והמים ינשאו עליו מלמעל', כן הוא גם אצל בני האדם בבחינ' מוסרית, כי האיש היותר שלם בנפשו אשר בו ישלוט השכל המגביה עצמו תמיד מעל עניני העולם השפל אשר מהבל ותהו נחשבו לו לעוף באברת רעיוניו השמימה, הוא נח להתרצות ולהתפיים לזולתו אשר הכעיסו, או עשה לו עולה, תחת כי האיש ההמוני אשר כח חמרו הארציי הכבד גובר עליו ישאר תמיד בדעתו ובמקומו, ולא על נקלה יעבור על מדותיו להתרצות לזולתו, אשר יחשוב כי חטא נגדו, וכן נראה כי אברהם אע"ה ברצותו להעמיד השלום וברית אחים בינו ובין לוט אחיו, הוצרך כמעט להכנע לפניו אף שהי' נקלה ופחות ממנו, ולתת לו הבחיר' החפשית להימין או להשמאיל כמאה"כ "אל נא תהי מריבה וכו', וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "הביטו אל צור חצבתם וכו' הביטו אל אברהם אביכם" ר"ל הביטו תמיד בבחינת הנהגתכם עם עמיתכם אל טבע ד' היסודות אשר הם לכם הצור והחומר המשותף אשר ממנו נוצרתם, כמו שהביט אברהם אביכם אליהם להיות תמיד מן הנעלבים ולא מן העולבים. הנה שהמיוחס בהם פתח בדברי שלום ונתן לו הבחירה במה שרצהו מהתועלת וזה באמת מצד שהמעלה אשר במעולה היא רשאה ושלטת לעשות כרצונה והגדיל מה שאינו כן באנשים הפחותים מחוסרי המעלות. והנה היחס הזה יש ללמוד אותו מטבע היסודות אשר מהם הורכבנו כי מהידוע שהם מחולפי המעלות כי הטבע האשיי הכי נכבד ומקומו המיוחד הוא העליון שבמקומות שתחת הגלגל והאויר שני לו והמים הוא היסוד השלישי במדרגה ויסוד הארץ הוא השפל בהחלט וכברנתן בטבעם מתחלת היצירה להנמעשה כבד מהם אל אשר למטה ממנו לענין הפנאת זה מפני זה במקומות הכליים אשר הם אצלנו וזה שאם יהיה להב אש בכלי מה ותבא בו הרוח הנה האש יפנה מקומו ויבא האויר תחתיו ואם היה בו אויר ותתן בו מים הנה מהר הולך הרוח ויבאו בו המים במקומו ואם בכלי מלא מים תשליך אבן או צרור הנה יצאו המים וישאר האבן או הצרור במקומן. ואם תתחכם על הלצת זאת הראיה ותאמר כי זה חוייב ביסודות מטבע הכבדות והקלות כי הכבד ישקע במקומו השפל ויקום משם הקל אשר לו כנפים לעוף בהם אל זולת המקום ההוא הנה אז תבין עקר הכוונה במה שנרצהו בו מהיחם וזה כי כן באמת לא יבקשו האנשים להתישב במקום או להתחזק למלא נפשם במה שיאוו כנגד זולתם רק מצד הכבדות והחמריות היותר אשר בם כי מי שיגבר עליו הכח השכלי יגביה עוף במעלות הנכבדות כמו היסודות הקלים אשר בו כמו שעשה אברהם אבינו כנזכר ואיפשר כי לשני הענינים האלה אמר הנביא הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם וגו'. (ישעיהו נ״א:א׳-ב׳). כי הצור והבור אשר חוצבנו ונוקרנו מהם הם ההתחלות הטבעיות ויהיה הצור היסודות אשר מהם חוצבנו ומקבת בור ההיולי המשותף אשר היסודות נוקרו ממנו כי יש לנו להשתדל בענינם אל אלו טבעם כמו שהביט בהם אברהם אבינו אשר גם כן חוייבה ההשקפה אליו. והנה בזאת יתהלל המתהלל בגבורתו כי על זה וכיוצא אמרו חכמים זכרם לברכה (ויקרא רבות פ' א') על החסידים הראשונים ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהילים ק״ג:כ׳). כי כל גבורתם היתה למשול ביצרם ולכבוש כל תאוותיהם לשמוע בקול בוראם ועל זה המוסר אמרו (שבת פ"ח:) לעולם יהא אדם מן העלובין ולא מן העולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ^*וכבר פירשו להבין דבריהם היטב עיין ביאורי לשער ל"ז בסיבת ואופן לקוי החמה. וכבר פירשו בו כי לפי שהשמש אינו עולב את הירח בלקיותה כי סבת לקותה אינו רק כניסתה מעצמה אל עגולת האופק אשר היא תמיד נכח השמש אמנם השמש עם היותו הגדול שבצבא השמים הוא נעלב מהירח בשעת לקותו שאינו אלא מה שתעמוד הירח בינו לביננו ומסירה אורו מעינינו ועם כל זה הנה הוא יוצא מתוך הלקות שמח וישיש כגבור לרוץ אורח. וראוי שיהא דוגמא לכל אדם המקבל עלבון מחבירו ואף על פי שיהיה קטול ממנו הוי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי כל שיהיה יותר קטון ממנו ישמח יותר בעלבונו כי הוא ידוע שאם ירצה ינקם ממנו שבעתים ובעוד לאל ידו יודע ענותנותו וארך אפיו. והנה באמת המוסר נאה. אלא שלפי זה ירצו במאמר כצאת השמש בגבורתו כצאתו מהלקות והוא רחוק מפשוטו גם כי העלבון הבא מן הירח אינו מגיע אל השמש כלל רק לקצת המקבלים אורו.

"עצות" הם הסכמות החלטיות שהסכים השם ב"ה עליהן, שעל פיהן יעשה האדם וחי בהם. והביאו קדמונינו מפסוק "לי עצה ותושיה" (ספרי, האזינו, פסקא יז)¹זו לשונם: "כי גוי אובד עצות המה". ר' יהודה דורשם כלפי ישראל ר' נחמיה דורשם כלפי האומות. רבי יהודה דורשו כלפי ישראל. אבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם ואין עצה אלא תורה שנאמר "לי עצה ותושיה" והכונה תבין ממה שבארנו למעלה (בחלון ו') על פסוק זה. ולדעת ר' יהודה אוכל לפרש הפסוק לאמר: שיבוא עליהם הפורענות בעבור שהם מאבדים העצות הישרות, דרכי החכמה עליהם הסכים השם ב"ה בתורתו. וכבר רמזנו בבית הראשון כי החכמה יסוב לשכל ולבינה הנטועים בנפש. ובהיות החכמה תחלה בנפש אז ישכיל האדם ואז יבין. ואם אין חכמה בנפש לא יתוארו המצאותיו ותחבולותיו בתארי בינה והשכל. גם רמזנו שם כמה דברים המושגים בשכל ובבינה רב תבונות. ועיקרי הדברים הללו יתבארו בעז"ה בבית הרביעי²מכאן שהיתה בתוכנית רבינו להרחיב בדברים נוספים, בבית הרביעי ובספר "מעין גנים" עם כל ההצעות הצריכות לזה. ולכן אמר שהן אובדי עצות החכמה ועל כן "אין בהם תבונה". כי בהיותם נלוזים מן החכמה לא ישכילו, ולא יבינו, ובהכרח יחסרו מהפיק תבונות. ואחר כן פירש הרד"ק ואמר "ישכילו זאת. יבינו וישכילו זאת יבינו לאחריתם", כלומר אם לא היו אובדי עצות והיו עושים בחכמה, היו משכילים זאת [מה] שיפרש אח. כן. ואם היו משכילים היה דבר תבונה, והוא לדעת מה יהיה אחריתם אם יסורו מן התורה והעצה. ובאר הדבר שיהיו משכילים "איכה ירדוף אחד אלף" וגו' כלומר אין בדרך הטבע הנהוג שירדוף אחד מישראל אלף מן הגוים, כמו שקרה להם בהיותם צדיקים. וכמו שנאמר "ורדפו מכם חמשה מאה" (ויקרא כו, ח). אין זה אלא "צורם מכרם" כלומר תוקף שלהם מכרם, כי הם בוטחים בשוא ובתהו, כדרך "הן בעונותיכם נמכרתם" (ישעיה נ, א) "ויי' הסגירם". בעבור שֶׁשָׂמוּ צורם בתהו לכן מסרם ה' צור ישראל וקדושו ביד עבדיו הבוטחים. ואמר "כי לא כצורנו צורם", כלומר אין צורם ובטחונם כצורנו ובטחונינו, כי הם בוטחים באלילים וביכלתם להגן על עובדיהם והחוסים בהם. כי גם השמש והירח וכל צבא השמים לא ירעו ולא ייטיבו, ואין צריך לומר הפסילים והצלמים מעשה ידיהם. אבל צורנו הוא אדון כל הארץ, ה' שמו. ולפי שהלכו אחר ההבל והאלילים לכן בערה בם חמת ה' לדונם כרשעתם, ועל זה "ואויבינו פלילים", כלומר הם נתונים במשפט העליון, כמו "ופללו אלהים" (שמואל א ב, כה), "ונתן בפלילים" (שמות כא, כב). והנה אם היו ישראל שומרי עצות והולכים בחכמה, היו משכילים כל זה. והיו מבינים דבר מתוך דבר והוא שהצלחת ישראל בעבור החכמה והצדק, והיו מפיקים דבר תבונה, והוא שאם יעזבו תורת ה' יקרה להם הרעה ומצאום רעות רבות וצרות, כמו שקרו לאויביהם. וע"י כן היו משתמרים מחטוא. אבל לפי שהם "גוי אובד עצות", וחושבים הצלחתם למקרה לא יבינו אחריתם עד תצא כאש חמת ה'.