וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃
גן נעול
ומתוך כל המשפחה היקרה הזאת בחר השם באחד מהן שיהיה הראש. והוא הכהן הגדול. וצוהו מצות ידועות ואזהרות ידועת בארחות החכמה, מה שלא צוה ולא הזהיר לכל אחיו הכהנים. והוא דומה בענינו להבדלת המלך מכל אחיו. רק שהמלך נבדל מכולן לעניין המלוכה והנהגת העם, בדברי הרשות ועשות הדין והמשפט המוחלטת. והכהן הגדול נבדל מכולן לעניין שמירת המקדש והשירות לאלהיו בעבור היות נפשו עוד נבדלת מכל אחיו הכהנים, בכחותיה היקרות בקדושה ובהשכל ובבינה וכיוצא. ולפי שגדולתו תלוייה בכחות יקרות פנימיות נעלמות מעיני בשר, ואינן נודעות כפי מה שהם, זולתי ליוצר הכל ית', גם הוא יהיה נבחר על פי ה' על פי נביא. וכן מצינו בעוד שהיתה הנבואה בישראל, נעשו הכהנים הגדולים על פי נביא במצות ה'. משה רבינו ע"ה משח את אהרן הכהן ע"פ ה'. כמו שנאמר (שמות כח, א) "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך". אחרי מותו צוהו השם ב"ה שיקים אלעזר בנו לכהן גדול תחתיו. כמו שנאמר (במדבר כ, כה-כו) "קח את אהרן ואת אלעזר בנו ופשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו". ואצל עלי נאמר (שמואל א ב, ל) "אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם". הרי שהשם ב"ה בחר בו, והיה מבני איתמר. ועל צדוק נאמר (שמואל א ב, לה) "והקמותי לי כהן נאמן כאשר בלבבי וכנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן" וגו'. וכן נאמר בהמלכת שלמה (דהי"א כט, כב) "וימשחו ליי' לנגיד ולצדוק לכהן". והיו זרעו אחריו כהנים גדולים כל ימי הבית, ונתן הנביא משח אותו על פי ה'. והנביאים שבכל דור ודור הקימו אחד מבניו במצות השם. וכמו שאמר (שמואל א ב, לה) "ובניתי לו בית נאמן". ועל כן אמרה התורה (ויקרא כא, י) "והכהן הגדול מאחיו". ומלת "גדול" תאר לכהן, והוא על גדולת עצם הכהן כי נפשו יקרה וגדולה, ובעבורה גדול מאחיו. לא שהוא גדול מאחיו בעבור שהוקם-על, ובחרוהו שיהיה נשיאם וגדולם, והן שוין אליו או טובים ממנו בענינים הנפשיים. שאם כן היה ראוי לומר והכהן אשר גדלהו אחיו.
מורה נבוכים
והוא – שם הרצון: ״ונתתי לכם רועים כלבי״, ״היש את לבבך ישר כאשר לבבי?״ [עם לבבך – כלומר: רצונך ביושר כרצוני. וכבר הושאל לאלוה לפי זה הענין ״כאשר בלבבי ובנפשי יעשה״ – ענינו: יעשה כפי רצוני; ״והיו עיני ולבי שם כל הימים״ – השגחתי ורצוני.
מורה נבוכים
׳נפש׳ – שם משותף. הוא שם הנפש החיה הכוללת לכל מרגיש ״אשר בו נפש חיה״. והוא גם כן שם הדם: ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״. והוא גם כן שם הנפש המדברת – כלומר: צורת האדם: ״חי יי אשר עשה לנו את הנפש הזאת״. והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״. והוא שם הרצון ״לאסור שריו בנפשו״ – כלומר: ברצונו; וכמוהו ״ואל תתנהו בנפש איביו״ – כלומר: אל תסגירהו לרצונם; וכמוהו אצלי ״אם יש את נפשכם לקבור את מתי״ – כלומר: אם יש בדעתכם וברצונם; וכמוהו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה״ – ענינו: אין רצון לי בהם – כלומר: לא ארצה להעמידם. וכל זכר ׳נפש׳ שבא מיוחס אליו ית׳ הוא בענין הרצון, כמו שקדם לנו באמרו: ״כאשר בלבבי ובנפשי יעשה״ – כלומר: ברצוני ובדעתי.