וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃
עקידת יצחק
הלא*הלא, להבינך דברי הרב ז"ל יותר אציג לפניך קורא נחמד, איך בארתי כבר זה כ"ב שנה הכתובים האלה, לפני ראיתי עוד ס' העקידה פה ובשער ט"ו, ושמחתי מאוד לראות אח"כ, כי כונתי ת"ל לרוב דבריו, וזה תוכן דעתי, דה"עה כשמעו גידופי גלית הפלשתי קנא לכבוד אלקיו, וקנאתו זאת הרהיב' עוז בנפשו להלחם אתו, למען הסיר חרפתו מעל מערכות אלקים חיים. ובנפשו היקרה חשב ג"כ שבעד פעולה טובה ונכוחה כזאת, אין ראוי לאדם לבקש או לקבל שכר וגמול עליה, כי מעשה כזה ראוי להעשות רק מאהבת הטוב והישר הנרצה בעיני ה', והמעשה הטוב הזה בעצמו הוא השכר היותר גדול שיקבל עושהו, כמאחז"ל "שכר מצוה מצוה" ולמען השרש הרעיון היקר הזה גם בלב אנשי המלחמה העומדים מסביב לו, שאל אותם כמתמיה "מה יעשה לאיש אשר יכה וכו' והסיר חרפה וכו'" והם הבינו כונתו והשיב לו, כי לא בעבור השב גמול לפעלו היקר הזה, יעשה לו כן, כ"א בעבור היות העושה זאת איש חזק ואמיץ ויקר המעלות והמדות, ראוי שיהיו לו כל אלה שהמלך יתן לו בתו, כי טוב תתו אותה לאיש יקר כזה מתתו לאיש אחר, גם ראוי הוא שיעשרנו המלך ויעשה ביתו חפשי בישראל, בעבור היותו חתן המלך ואמיץ לבו בגבורים, וזה אשר השיבוהו העם "כה יעשה לאיש אשר יכנו", ר"ל רק בבחינת האיש ההוא בעצמו ראוים לו כל אלה, אף אם לא יבקש שכר על פעולתו היקרה הזאת, להסיר חרפת הערל מעל ישראל, ודה"עה ברצותו להודיע רעיון ולמוד מוסרי זה כפי יכלתו לרוב העם הנקבצים שם, הסב דבורו זה גם אל מול אחר, אף כי גער בו אליאב אחיו הגדול. וכאשר נשמעו דבריו אלה המעידים על תומת וישרת לבו, וכי הוא איש גבור חיל, נלקח אל המלך.
הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:
הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:
עקידת יצחק
אמנם הנכון בעיני ב"ה לפי הנרא' מהכתובים הוא הפך ממה שחשבוהו בו באמת (יג) והוא כי מרוב המקומות היו יכולין לראות את מחנה ישראל כלו כי הם קרובים אליהם ויושבים ממולם אלא שראו בקסמיהם שאם היה משקיף אליהם ממקום שיראו כלם שתשלוט יד מעלתם וזכיתם על מעשיהם ותבטל אותם *או שההבטה המפוזרת וכו' הנה ידוע כי הזכוכית המלוטשת באופן אשר פניה בולטים בתוך מסבבת שקרני האור אשר יפעלו עליו יקובצו יחד מעבר השני שלו באמצעותו בנקודת התוך הנקראת ברעננפונקט, בעבור שיגדלו שמה חום ניצוצי אור המקובצים שמה יחד כל כך עד שישרף הדבר הנוגע בו, וזכוכית כזאת נקראת בל"א ברעננגלאז, וכאשר תלוטש באופן שפניה משוקעים אל תוכה, הוא בהפך כי קרני האור מקובצים על פניה בתוך, ומסבבים עי"ז חום גדול באופן שישרף הדבר העומד נכח אל מול נקודת התוך ההיא, וזכוכית כזאת תקרא בשם ברעננשפיעגעל, וכל זה נוסד בטבע, כי כל עוד ירחיב גבול פעולת כח מה כן יוחלש פעולתו, ובהפך כאשר יקטן גבול פעולתו, כן יגדל גם תקפה וגבורתה, ומעתה יאמר הרב ז"ל כי בלק חשב שאם יוכל בלעם לקוב את ישראל צריך להביט גם עליהם בעינו הרעה ע"כ אמר שלא יראה אותם מהר גבוה, באופן שיביט משם כולם כאחד, ותוחלש עי"ז גם פעולת הבטתו הרעה, כי אם יעלה עמו אל במות בעל אשר משם רק אפס קצהו יוכל לראות, ולא תהיה הבטתו הרעה כל כך מפוזרת שם, כי אם מקובצת רק על קצה העם ועי"ז תתחזק ג"כ שם פעולת הבטתו הרעה, וזשא"הכ, "וירא משם קצה העם" וכאשר ראה כי המקום ההוא אינו מסוגל היטב לפעולת הקללה לקחו אל שדה צופים המסוגלת לפי דעתו לזה יותר, ואף שמשם יוכל לראות כל העם כלו כאחד, בכל זאת בקש ממנו שהוא יצמצם כח הבטתו רק על קצה העם ולא אל כולו, כאשר יעשו המורים בחצים שמצמצמים ראייתם להביט רק אל המטרה המכוונת וזה שאמר "אל מקום אחר אשר תראנו משם" (ר"ל אף שמשם תוכל לראות כולו [אשר ע"כ נקרא גם בשם שדה צופים] בכל זאת השתדל נא בעצמך כי) "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", או שההבטה המפוזרת על האופן ההוא לא תועיל כמו שתועיל כשתהי' מקובצת אל מקום אחד כמו שיראה הענין בנסיון בהוצאת האש מכלי הזכוכית ע"י ניצוץ השמש כי כל עוד שתקשר הניצוץ המתהפך אל הדבר תמהר השריפה בו גם ניצוץ הירח הנכנס דרך חור או ארובה המכה על בעלי חיים שהוא נגוע הוא ממית לא כן כאשר יהי' כלה לאור הלבנה גם אם היה מזיק בהבטתו בעין רעה הרי תהי' ההבטה על זה האופן יותר חזקה בעגין מורה החצים שמקבצים קוי הבטתם אל המובט כל מה שאפשר כי בזה מחזיקים כח ההבטה וכן ישימו אות וסימן דק מאד לכוין לקצת הדבר המובט כדי שלא לזריק הבטתם בכלו וכל זה הוא מבואר באלו הענינים. ולזה אין מבקשים בדרך הקסם והנחש מקום שיראה משם רק חלק בענין שתשלוט ראייתו על קצתם באיזה צד מהצדדים אשר אמרנו לא בכלם ולזה לקחו ראשונה אל במות בעל שהיה מוכן ונאות לזה כמו שאמר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם כי הוא המקום הנבחר והמסוגל לזה משאר המקומות וכאשר לא עלתה לו כוונתו מהמקום ההוא ראה להעתיקו אל שדה צופים כי ראה שהיא מקום נכון מצדעצמו אלא שהוא עומד כנגד נחושו שהיה יכול לראותם כלם משם ויזיק לפי הכוונה. אמנם ראה שיכול המביט לתקן זה במה שיזהר משלוח עיני הבטתו בכלם רק בקצתם כענין המורים בחצים שמצמצמים ראייתם ומביטים בקצת הדבר המובט כמו שאמרנו והוא מה שאמר לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם כלומר שתוכל לראותו כלו משם. אמנם תוכל לתקן זה בשתזהר בעצמך באופן שקצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם והוא פירוש נכון מאד והעדים המקיימים עוד אותו מה שאמר להלן וירא בלעם כי טוב בעיני האלהים לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו יורה בבירור כי כשחדל מהליכת הנחשים שהיה מסתכל בהם ורואה בכלם מבלי מסך ומונע גם משם ואילך נקרא שתום העין כמו שיבא. ויקחהו שדה צופים וגו'. ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח והכלל שעשה בזה המקום כל מה שעשה במקום הראשון ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו וגו' ויבא בלעם וגו'. וישא משלו ויאמר קום בלק ושמע וגו' לא איש אל ויכזב וגו'. הנה ברך לקחתי וגו' לא הביט און ביעקב אל מוציאם ממצרים וגו' כל דבריו אלה הם הקדמה לבא להודות כי אל מוציאו ממצרים ולא שיצא מאליו כמו שאמר הנה עם יצא ממצרים ואגב דבריו לא הזכירם אלא בשמות המובהקים שזכר תחלה כמנהג המתודים שמתודה עם החדש מה שהתודה עליו ראשונה (יומא פ"ו:) (יח) אמר לא איש אל ויכזב במה שהבטיח לעם הזה להביאם לארצם. ולזה אי אפשר למנעם ולעכב את דרכם כי הוא יעשה בלי ספק והוא כי זה לא ימנע כי אם לבלתי נאמנות הנודר או לאשמת המקבל והנה המניעה מצד הנודר תהי' לב' סוגי סבות שהם ד'. הסוג האחד מחוסר אמנה והיא תתחלק לב' אם שתהיה כוונת הנודר תחלה לכזב או שבתחלה חשב לעשות ונחם אחרי כן. ועל הראשונה אמר לא איש אל ויכזב. ועל הב' אמר ובן אדם ויתנחם. והסוג הב' מחוסר היכולת וזה גם כן יתחלק לב' אם שאינו יכול לעשות הדבר הנדור או שיכול יוכל ואינו רשאי לקיימו ולהעמידו תמיד בהוייתו. ועל האחד אמר ההוא אמר ולא יעשה. ועל השנית ודבר ולא יקימנה ואם כן מצד עצמו הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. ואם מצד המקבל הנה לא ימנע כי הנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו וגו'. ועל כן אני מודה ואומר אל מוציאם ממצרים הפך מה שאמרתי לפניו עם יצא ממצרים. וידעתי כי יש לו חוזק כתועפות ראם לגמור להם חסדו אשר החל עמם ואין מעכב על ידו וזה יתברר ממה שנודע כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כדי שנאמר שבנחש וקסם יצאו ממצרים ויודע זה ממה שראינו כי כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ואינן צריכין לא קסמים ולא תרפים ולא להלוך לקראת נחשים הקטרה וזבחים כמשפט אשר מלאו מקדם ועוננים. או שירצה כי ודאי יאמר על יעקב ועל ישראל שהם בעת המובטת מהאל ית' לכל אשר פעל כלומר שעל פי צורכם חונה ועל פי צורכם נוסע בכל המעשים המפורסמים שיצא טבעם בעולם כמשפנו מלכי האדמה שמשקיפים בעונות לכל מעשיהם ואם כן איך יצטרכו הם לנחשים ולקסמים כלל והוא פירוש נכון ואמתי מאד. והמשיך שלזה יחוייב שהעם הזה אשר זכר בלשון עם כנזכר הנה כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב וגי'. והנה כאשר הודה על השנייה הקפיד בלק ואמר גם קוב לא תקבנו וגו' כמו שפירש למעלה גם הוא השיב בהתנצלותו הלוא דברתי אליך נאמר כל אשר דבר ה' אותו אעשה. ועתה לא הקפיד לדקדק בין דבור לעשייה שהרי דקדק עליו שתי פעמים. ומעתה התחיל לבא אצל ההודאה השלישית ויאמר בלק אל בלעם לך נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. הנה לא נזכר אם יראה אותם או קצתם מהמקום ההוא כי כבר אמרנו שמכל המקומות זולתי הראשון היו יכולין לראותם כלם וכבר היה נזהר ועומד במה שאמר לו אפס קצהו תראה וכלו לא תראה כדי שיוכל לקבנו כמו שפירשנו. ויקח בלק את בלעם ראש הפעור וגו'. ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה וגו'. ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל במזבח והנה במה שלא נאמר בפעם הזאת ויקר ה' אל בלעם או אלהים כמו בפעמים הראשונים (טו) יראה כי עתה הפעם נחה עליו רוח נדיבה ושלמה מאת ה' יכמו שנאמר מבואר בסוף ותהי עליו רוח אלהים. ומזה הרגיש בלעם כי לא לבד הכוונה לאל ית' שלא לקבות את ישראל אבל שהיה חפצי ורצינו השלימה לברכם על ידו. והנה אז נתרשלו ידיו מהחזיק עוד בדרכי ניחושיו וישם על לבו לעשות כרצונו מבלי נטות ימין ישמאל (י"ד) הוא מה שנאמר וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים להביט אותם ולהשקיפם בעין רעה וחסרה אבל שת אל המדבר אשר היו שם ישראל פניו וישא עיניו כדרכו וירא את ישראל שוכן לשבטיו פה לפה ותהי עליו רוח אלהים כי הנה ההבט' בכלם יועיל גם כן לזה כמו שפירשנו. או שירצה כי כשראה בפעמים הראשונות כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל היה הוא ברשעו לא חפץ בברכה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים אשר בהם יתבודד ויכין עצמו לשיקרה ה' לקראתו אבל שת אל המדבר פניי להסיח דעתו אל דברים בטלים. אמנם גלגל השם יתע' את עיניו וירא את ישראל שיכן לשבטיו ותהי עליו מעצמה רוח אלהים שהוא ענין יותר מעולה מהראשונים כאשר אמרני וגם היא נכון. וישא משלו וגו'. ונאם הגבר שתום העין (י"ז) שכבר מכאן ואילך היתה עיני פתוחה לראות כדרכה מה שלא היה כן עד הנה ול"ה אמר בשתיהן נאם שומע אמרי אל וגו'. כי כשלא הלך לקראת נחשים כבר יתיחס הדבר אליו יתעלה וכן כתב הרמב"ן ז"ל אנא שלא מן השם שזכרנו ועכשיו הנה הודה על מה שאמר הנה כסה את עין הארץ והכזיב עצמו באומרו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל יאמר שכבר ראה להם סדר נכין יישוב משובח באהלי שם ותהלה ומשכנות מבטחים במעלה וכבוד באופן שלא יצדק עליהם מאמר ויכס את עין הארץ כאשר דבר ולא סר מסדר שבחם ועיצם תקונם עד שאמר כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים כוון אל ארבעה דברים המשלימים ישוב ותקון אי זה קבוץ עם שיהיה על צד הייתר שלם שאפשר האחד שיצא לו שם בגוים לגבורה וגדולה כי זה מה שימנע ליתר העמים להרים יד כנגדם. ועל זה אמר. כנחלים נטיו שהיו ישראל גדלים והולכים לשם ותהלה בכל עניניהם כשיצאו ממצרים הנה כענין הנחלים שכל עוד שנמשכים מימיהם מתרבים ושמם הולך וגדל. והשני שיהיו להם נמוסים וחקים ישרים המתוקנים במעשים נאותים והגונים מאד כי בזה תתעלה ההנהגה המדינית כמו שנאמר בברכת ישרים תרום קרת (משלי י״א:י״א) ועל זה אמר כגנות עלי נהר שהגנות שהן סמוכות אל הנהר ויושבות עליו ולא שפלות ממנו הנה יהיו תמיד רעננות וטובות ולא ימישו מעשות פרי טוב ונאה ייהיו בטוחות משטף מי הנהר מפני שהם גבוהות ממנו כן העם הזה הקדוש פרי מעשיהם הטובים נמצא נהם תמיד רענן וטוב בהיותם על נהרי נחלי התורה האלהית המישרת אותם להיות כל איש מהם מלא מצות כרמון (עירובין י"ט.) והמה בטוחים שלא יקבלו ממנה שום נזק של דעת נפסד או מדה רעה כמו שיוקחו משאר הדתות והנמוסים. הג' שתמצא אתם סבת הנצחיות והקיום התמידי אשר הוא ענין אלהי ונכסף מכל הנמצאות אשר נתפארו בזה העמים הקדומים והאנשים הגדולים אשר מעולם אנשי השם ועל זה אמר כאהלים נטע ה' כי הם דבקים בה' ומושגחים ממנו עד שיתיחסו אל מעשי ידיו. ומזה יחוייב שהפעולה תשאר ותתקיים כפי הפועל וכמו שאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעיהו ס״ו:כ״ב). הד' שימצאו הנוי והתפארת בתמונתן וכל מעשיהם כי הוא דבר שיכנס בגדר האושר כמו שכתב החוקר פרק ו' מהראשון מספר המדות אמר *ובקצת מופשטים כאלה יכוונו האושר כמו ההדר וכו' כצ"ל, ר"ל שאף שיפי מראה הגוף והדרו, ובנים נאים ויפים הם רק דברים וקנינים חיצוניים לאדם, בכל זאת לחלקי אשרו עלי ארץ יחשבו אחרי כי איש מכוער או מולך ערירי ויחידי, לא בשם מאושר גמור יוכל להקרא כמו שמנו גם חז"ל הנוי בכלל מעלות רבי ובניו, וע"כ הלל הכ' פה כל יוצאי ירך יעקב האנשים שהם יפים ומהודרים כארזים, כמו ששבח גם (תהילים צ״ב:י״ג) את הצדיק במאמר "כארז בלבנון ישגה". ובקצת מופשטין מאלה יכוונו האושר כמו ההדר והזרע הטוב והיופי כי אינו מאושר גמור אשר הוא מכוער ואשר הוא יחידי וכו' וחז"ל אמרו שהנוי נמנה בכלל המעלות שנתקיימו בר' ובבניו (אבות פ"ו). והתורה שבחה האנשים והנשים בזה התואר ועל זה אמר כארזים עלי מים כי הארז הוא היותר מהודר ומפואר שבכל האילנות ולזה אמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהילים צ״ב:י״ג) דמהו לתמר להיותו מיטב האילנות העושים פרי ולארז להיותו מהאילנות ההדורים והיפים. ואמר יזל מים מדליו וזרעו במים רבים לומר כי רעננות האילנות האלו הנטועים על האופן הנזכר יספיק לשיעור שהמים הנוזלים מדליותיהם יתרבו ויספיקו להתמיד זרעם והם הנטיעות שיעשו מהם על מים רבים. והכוונה כי מרעננות ורטיבות מעשיהם הטובים יזכו בניהם אחריהם להיות תמיד במעלה וכבוד בבתי מלכות וכהונה ושררה לשם ולתפארת. והנה אל ארבעת הענינים האלו כוון משה רבינו עליו השלום באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר (דברים כ״ו:י״ט) והוא עצמו אשר כוונו ירמיהו הנביא באומרו כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי לי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת (ירמיהו י״ג:י״א) וארבעתם יתייחסו אל האזור כמו שיתבאר בשער פ"ד ב"ה. וירם מאגג מלכו (יט) *אמר כי המלך וכו' ר"ל כי דוד בעבור כי גם בניו וזרעו אחריו נועדו להיות מלכים על ישראל לעולם נקרא פה בשם מלך סתם כי הוא לבדו המלך האמיתי אשר משחו ה' על ישראל, תחת כי כסא שאול אשר היה המלך הראשון וכסא שאר מלכי ישראל מירבעם עד הושע בן אלה מגר לארץ ולא מלכו בניהם אחריהם, ויען כי תחלת מלכות דוד והרמתו לגדולה זאת נסובה רק בעבור שלא שמע שאול בקול ה' במלחמת עמלק, ויחמול על אגג ועל מיטב הצאן והבקר, (עיין ש"א ט"ז) אמר הכ' פה להורות אל זה "וירום מאגג מלכו," ר"ל כי המם פה יורה עלי הסיבה, ור"ל מלכו ר"ל דוד ירום ונשא רק ע"י אגג ובעבורו, ואח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם דוד נרמז בשם אגג כי כאשר נרצה לעשות מכל אחד ואחד מאותיות אגג מספר שבע [שהוא ג"כ מספר חביב כמאחז"ל בפסיקתא שהובאה בילקוט רמז רע"ז כל השביעיים חביבים, למעלה הרקיע השביעי, וכו' בארצות התבל שנאמר "והוא ישפוט תבל בצדק" בדורות חנוך, באבות משה, בבנים (ר"ל בבני ישי) דוד, במלכים (ר"ל במלכי יהודה) אסא, בשמיטות השביעית שאחריו היובל, בשנים השביעית, בימים השביעי (שהיא שבת) בחדשים השביעי (ר"ל חודש תשרי) שבו רוב המועדים ע"ש,] צריכים אנו להוסיף עליהם אותיות "דוד" כי בחיבור אות ואו מדוד עם א' מאגג יעלה מספר שבע, וכן בחיבור ד' הראשון והאחרון עם כל ג' וג' ממלת אגג יעלה תמיד מספר שבע, וסימן לדבר נקודת הקוביא אשר בכל ששה צדדיו, אשר ע"י חיבור נקודות ב' צדדיו יעלה תמיד מספר שבע כי מחיבור הצד שיש בו נקודה אחת עם הצד שיש בו ששה נקודות, יעלה מספר שבע כמו מחיבור הצד שיש בו ב' נקודות עם צד החמשה, וצד השלש נקודות עם צד הד', אמר כי המלך האמתי המשוח בדעת עליון אשר עליו אמר יזל מים מדליו תהיה הרמת צמיחתו מעת מעשה אגג שהיה עתיד להיות מלך ראשית גוים עמלק שיזכרהו אחרי כן וכן היה כי משם הצמיח ה' קרן לדוד כמו שאמר לשאול ביום המעשה הסיר ה' ממך את ממלכות ישראל ונתנה לרעך הטוב ממך אשר בא עליו הביאור אחרי כן ונתנה לרעך לדוד (שמואל א ט״ו:כ״ח) וסמיך ליה באשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה ודוד עצמו הוא נרמז יפה במלת אגג בסוד מספר השביעיות והוא שתשלים על כל אחת מאותיותיו לשבע כיצד היטל על א' וא"ו והם שבע וכן על ג' גי"מל ד"לת ד"לת והנה דוד בא וכן תעשה מדוד ויצא אגג ומזה כי כשזה קם הוא נופל וסימן לדבר נקודית הקוביא. וכאן נבא שלסוף כל הגלגולים ירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו עליו ואגג יפול ונופל וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והמשיך לזה אל מוציאו ממצרים להתודות על הראשונה כמו שבכלם לא סר מהזכיר בשם יעקב ובשם ישראל יכנה שהוא ענין הראשון. ואמר יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם חציו ימחץ שהם מובטחים כי ידיו התחילו ישועתם והצלחתם והם יבצעוה להוריש גוים גדולים מהם מפניהם ולהושיבם תחתם כאשר נמשך הענין והנה כאשר גמר השלש נבואות אלו בשלשת המעמדות להכזיב עצמו במה שאמר הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ כמו שנזכר חתם במאמר מברכיך ברוך ואורריך ארור כדי שיסיח דעתו בלק ממה שבקש לכה נא ארה לי אותו ולזה נאמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו כי חרד חרדה גדולה כי ראה שאין לו עוד תקנה ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. יראה שצוהו שלא יראה עוד לפניו מזמן קצר מה והלאה כי על כן אמר שיברח מפניו ועל שכרו אמר שיבקש אותו מאותו אלהי אשר מנעהו מלקלל כי במה שמנעו מהקללה מנעו מהכבוד אשר חשב לכבדו תחת בואו וחלף עבודתו. והוא חזר להתנצל כי אין לומר אחרי בואו כי גם אל מלאכיו אשר שלח אליו דבר בתחלה אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי וגו' וכאן הוסיף מפני הבושה או היראה לאמר אשר ידבר ה' אותו אדבר כי לא אמר להם אלא לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה וכבר בארתי למעלה שכשיצא מביתו חשב שעדיין היה הדבור ברשותו. והנה למלאת סאתו בכל ארבעת רבעיו כמו שאמרנו שם ה' דבר בפיו ויאמר לו ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך וגו' ירצה לא כמו שאתה אומר ברח לך אל מקומך שיראה כמגורש ונדחף בחרפה כי הנני הולך לעמי וככחי וכבודי אז כחי וכבודי עתה בין עמי אנכי יושב. לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך וגו' מהמבואר שהעצה לא תבוקש על מה שיעשה הזולת כמו שכתב החוקר פ"ו מהג' מספר המדות אמר כי לא יקחו עצה אנשי לאצידימוניא"ה + איך יתנהגו ביניהם אנשי סיטיש..) וכו'. אמנם נקח עצה מהדברים אשר בנו והם נפעלים ע"כ. ולכן תקן אנקלוס במאמר הזה במה שתרגם איתא אימלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין וכו'. והוא דעת חז"ל (במ"ר פ' כ') כי שם השיאו את עצתו. ורש"י ז"ל תיקן שא"ל כן בסוד בדרך המצות שלא ישמעו אחרים והרמב"ן ז"ל כתב שאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ אלהים אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (כ) והנכון בעיני שעצם העצה ההיא היא ההודעה כלומר העצה היעוצה והנאותה לך שתדע אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים ומזה תכיר שכל חריצות והשתדלות שתעש' כנגדם הוא בטל כי ה' צבאות יעץ ומי יפר ואין עצה גדולה מזו אשר יישירהו בה להסיח דעתו מהענינים ההם ואפשר שזו היתה כוונת אנקלוס כי הגדתו זאת תהיה לו עצה לדעת מה יעשה לפי שעה והנה הבשורה הזאת ומה שיבאר ממנה הוא ממש הפך התכלית המבוקש מבלק שהוא בקש לקלל את ישראל ולגרשם מן הארץ ויעשו בהם כרצונם ונהפוך הוא אשר ישלט היהודים בהם כמו שאמר וישא משלו ויאמר וגו'. נאם שומע אמרי אל וגו'. אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגומר. וירד מיעקב וגו'. לדעתי שהוא נבא על עתים קרובים ורחוקים. ועל הקרובים אמר אראנו ולא עתה כלומר שהוא ממשמש ובא אבל לא מיד ועל הרחוקים אמר אשורנו ולא קרוב כי ממקום רחוק מאד אשורנו. וסוף הפסוק הוא פירש תחלתו כי על ענין הקרוב אמר דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וגו'. כי זה היה מיד במלוך מלך בישראל משבט יהודה כמו שנאמר בדוד ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד נושאי מנחה (שמואל ב ח׳:ב׳) ועל הענין הרחוק אמר וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'. כי זה יהיה באחרית הימים ביד מלך המשיח כמו שנבא על זה עובדיה באומרו בלשון הזה עצמו ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית ישראל את מורשיהם והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' וירשו הנגב את הר שעיר וגו'. וגלות החל הזה וגו'. ירשו את ערי הנגב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה. והנה בזה הורה להם התואר הרביעי מענין הצלם והדמות המיוחדים לנקראים אדם באמת עד שכבר תמשך לשלימותם הרדייה הטבעית הנרמזת במאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' כאשר אמרנו. ולזה הפליא מאד לומר סמוך וירד מיעקב והאביד שריד מעיר לומר כי אחר שנתיחדו אליהם הארבע דברים המכוונים במאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו יחוייב שיתייחדו ג"כ במאמר וירדו (בראשית א׳:כ״ו) וכמו שאמר זכו ירדו (ב"ר פ"ח) והוא ענין נכבד מאד אחרי כן השלים הענין במה שנשא עיניו וראה עמלק ואמר שגם הוא עדי אובד לפי שהיה ראשית מלחמתם של ישראל מה שיהיה בהפך אל הקני שראה איתן מושבו לפי שנתיישב ביניהם ונדבק בהם. וכבר משלו חז"ל משל לצפור דרור הנודדת מקנה ותשכון על החלון אשר המלך יושב תחתיו שאין הציד רשאי לירות אליה בקשתו ואמר שאם יהיה לבער קין לא יהיה רק הזמן שהיו ישראל בשבי אשור ולסוף יגאלו עמם ואחר זה חזר לישא משלו כמצטער על מפלת כל הגוים ההם ואמר אוי מי יחיה משומו אל ונבא על מלכות כתים שתגבר יד מלכיה עד שיענו אשור ועבר וגם היא לסוף עדי אובד. ואחר שכלה מדברותיו נאמר ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו יורה כי שמע לעצתו והלך לו ולא בקש עוד להלחם עם ישראל וכן יראה ממה שלא עשה ישראל מלחמה אלא עם המדינים כי הם אשר יכנסו עצמם בעובי הקורה לפי שהם היו יותר מסוכנים בפחדתם אליהם מצד היות מהסביבות אשר פחדו הלחיכה מהם כאשר אמרנו ראשונה סוף דבר כי פושעים נשמדו יחדיו ואחרית רשעים תכרת וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה. והנה עם זה נתבארו נבואותיו של בלעם הרשע במספרם ומשפטם על האופן שרמזום חז"ל במאמרם שאמרו לטובתן של ישראל נתנבא (וי"ר פ"א) מי מנה כי לא נחש מה טובו וירד מיעקב שיראה שהציבו לנו ציונין בעקרי הענינים האלה אשר ראוי לשום אליהם לב בספור הזה המעולה וכמה העיר השם יתעלה לבנו על כל זה במה שאמר על ידי נביאו עמו זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותם בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות יי' (מיכה ו') יכוון אל אלו העניות שאמרנו שהודה בהם כדי רשעתו במספר אשר הביאו השם יתעלה בכפל רסנו לבוא שמה כדי שיתברך העם הזה מפי שונאו ומבקש רעתו כמו שהיה הענין בברכות שנתברך יעקב אבינו ע"ה על ידי עשו שונאו ומנגדו כי לסוף הודו לו וברכו שמו כמו שאמר הכתוב גם ברוך יהיה (בראשית כ״ז:ל״ג) ונאמר ויברך אותו שם (שם ל"ב) כדי שימצא לנו בתורה הודאת בעל דין על אמיתת ההצלח' המקווה אל האומה הזאת בין שאר כל האומות חלף התישרם בהיישרת התורה האלהית *והוא היתה כונת חז"ל וכו', ר"ל כי חז"ל רצו להורות במאמר זה כי התכלית הנכבדה להורות את ישראל ולהשריש בקרבם האמונה האמיתית השיג מרע"ה בשלימות רק ע"י ג' הספרים אשר כתב להם כי על ידי ספרו התורה אשר שם לפניהם על פי ה' הורה אותם חוקי הצדק והמישרים אשר ייעשה אותם האדם וחי בהם חיים מאושרים פה עלי ארץ, ובארצות החיים הנצחיים, אפס אחרי שהנסיון יורה לפעמים בהשקפה ראשונה ההפך מזה, כי יש צדיק אובד בצדקו, ורשע שהוא שלו ושאנן ברעתו, ומיראתו פן בראותם זאת יעזבו גם המה ארחות הצדק והמישרים, כתב להם ספר איוב הכולל ויכוח כזה, אשר מסוף דבריו הכל נשמע כי כל אשר יעשה ה' הוא באמת צדק ומישרים, אך מי זה בא בסודו לדעת ולהבין היטב כל הנעשה בארץ, כל עוד הוא מתהלך עלי ארץ עוטה מעיל הגוף ומעטה הגויה? ולהחזיקם יותר באמונתם בה' ובאהבת הטוב והמישרים כ' להם גם פרשת בלעם אשר בו הוכרח גם אויב ומתנקם זה להודות במעלות ואושר ישראל מקבלי התורה האמיתית, ומחזיקים בה, במאמר "לא הביט און ביעקב" וכו' ובמאמר "תמות נפשי מות ישרים" וכו' ועוד במאמרים אחרים כאלה. והיא היתה כוונת חז"ל (ב"ב י"ד:) במה שאמרו משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם כי הנה ספרו הוא התורה אשר שם לפני בני ישראל להצליחם בה בשני העולמות. אמנם ספר איוב הוא הווכוח וההסתפק על ההנח' הזאת במציאות צדיק ורע לו וההפך. ואולם פרשת בלעם הוא גזר דין גמור מפי המנגד אשר יודה בפיו כי סוף כל הכותים יחדיו יכליון וישראל הוא עם נושע ביי' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. ודי בזה למה שרצינו אליו בזה החלק: