שמואל א טז:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק וחובות הלבבות

וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֵ֣יךְ אֵלֵ֔ךְ וְשָׁמַ֥ע שָׁא֖וּל וַהֲרָגָ֑נִי (ס) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה עֶגְלַ֤ת בָּקָר֙ תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֔ךָ וְאָ֣מַרְתָּ֔ לִזְבֹּ֥חַ לַֽיהוָ֖ה בָּֽאתִי׃

עקידת יצחק

*תוכן דעתו, כי השכל האנושי והתור' האלקית, והנסיון התמידי, שלשתן יחייבונו להאמין שהפעולות אשר יפעול האדם ומנת גורלו אשר תגיע לו על ידן בהצלח' הזמנית, אינן מוכרחות ותלויות לבד מהשגח' האלקית הפרטית, גם לא ממצב הכוכבים, ומערכתם זה לעומת זה הפועלת בשינוי האויר וטבעי הדברים והגופים אשר תחת השמש, לבד (כעין מה שיאמינו הישמעאלים אמונת הפאטאליסמוס, ר"ל בגזיר' עלאה מכרחת אשר אין צד לנטות ממנה ימין ושמאל), גם אינן נתונות לצמיתות ביד בחירת האדם והשתדלותו ככל העולה על רוחו וחפצו לעשות אף לא במקרה והזדמנות לבד, כי אם תלויות במקצת ובבחינה מה בכל אחת מאלה, כי השכל ישפוט במשפטו הצדק שהי"ת אשר הוא שליט בכל, בלתי ספק ישלוט גם בבחינה מה על רצון ומעשה בני אדם, ומצד אחר ישפוט ג"כ בצדק, כי הבחיר' החפשית נתונה לאדם, כי זולת זה הלא לשוא נתן השכל בלב אדם, וללא הועיל נפלינו אנחנו בעלי השכל מכל החי אשר על פני האדמה, גם הדת שהיא האמונה בתורה האלקית ומקראי קדש, תחויב שתי אלה יחד, כי פעם יאמרו, כי ד' לוכד חכמים בערמם (איוב ה׳:י״ג) וכן "אין חכמה ואין תבונה נגד ה'" ומצד אחר מורים כל מצותיה ואזהרותיה על היות הבחיר' ביד האדם, כי לו הי' מוכרח בכל מעשיו, איך יצוה על מה שיעש' או יחדל מעשותה ? גם בתתה לפעמים עצה טובה להנצל מהפגעים הרעים, כמאה"כ "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" לבלתי הנגף ג"כ במכת בכורי מצרים, ומצות עשית מעקה לגג, לבל יפול הנופל ממנה, הלא תורה למדי, כי האדם חפשי, כי העצה לא תועץ כ"א למי שהחופש בידו לעשות או לחדול מעשות מה שירצה, גם הנסיון יורה לפעמים שהחריצות וההשתדלות תועיל לאדם להרבות הצלחתו, כמו שיורה לפעמים בהיפך, כי שוא יגיעת האדם, ואם ה' לא ירצה דרכו לבצע מזימתו, יעמול לשוא ולריק יכלה כחו, גם זאת לא נוכל לחשוב, כי המקרה וההזדמנות תנהיג את כל, כמו שהאריך הרב כבר בשער הראשון לסתור ולהכחיש זאת, ולבאר כל זה אמר הרב, כי הענין כן הוא, בהיות פעולות האדם ומעשיו הבחיריים טובים ונכוחים, אז יהי' בלתי ספק איש מוצלח מאוד בקניני הזמן, אם הוא ג"כ בעל מזל טוב, כי אז תתחבר ההשגח' האלקית אליו. לחזק מזלו הטוב, לשלם לו אך טוב לפי פעלו, וגם בהיות מזלו רע או בינוני, תספיק יד זכות מעלליו הטובים להמציא לו עזר אלקים ממרומים, להטיב במקצת גורלו הרע הקצוב לו ע"פ מזלו לבד, כמאמר הכ' הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם וכו', וכן אמרו חז"ל שאמר הקב"ה לאברהם אשר לפי טבעו ומזלו לא הי' עוד ראוי להוליד בן משרה. "צא מאצטגנינות שלך" ולאיש כזה ר"ל בעל מזל רע או בינוני המטיב פעלו תועיל גם חריצותו והשתדלותו, והוא מצווה ג"כ עליה, כמשאחז"ל "יברכך ה' בכל אשר תעשה" אה"כ, לא שיהיה יושב ובטל".-
ובהיות פעולות האדם הבחיריות בינוניות וגורל מזלו ג"כ בינוני או רע, יותר הוא מצטרך לחריצות ולהשתדלות, כי מעשיו לבד לא יספיקו להטיב גורלו ומנת כוסו, ורק לאנשים כאלה הכרחיות כל עצות הכ' מעשית המעק' והכנת המלחמה ודומיהם, כי בלעדם יוכלו על נקלה להיות נכונים לפגעי הזמן הרעים ע"פ מזלם, אשר לא יוכלו במעשיהם הבינוניים להפוך לטובה, ע"כ רק בחריצות והשתדלות יתירה יוכלו לקנות קצת טוב, אבל לא בהיותם מתעצלים ונרפים מעשות מאומה, לשחר טובם ואשרם הזמני, ובהיות מעשי איש ומעלליו רעים בהחלט, אף מזלו הטוב לא יצילנו מעונש אלקי אשר ישדד אשרו, וישליך נזר הצלחתו ארצה, כי הי"ת מפר אותות בדים אשר רק ע"פ מצב המזלות יגידו האותיות לאחור, גם כל השתדלותם לריק תהי' ועצת חכמיהם ויועציהם לא תועיל למו, כי ה' יסבב שלא ישמעו עליהם למען הדיח עליהם הרעה בענשם המגיע להם, ואבשלום אשר לא שמע לעצת אחיתופל הטובה לעד על זה. ונמשך מזה, אשר יוכל להיות שני אנשים השוים במזלם, ובכל זאת שונים בהצלחתם הזמנית, אם בעבור השתנות מעשיהם הטובים הם או רעים "או בעבור חלוף חריצותם והשתדלותם, ומחובת כל איש לחשוב נפשו כבינוני ע"פ מעשיו, ומזלו רע, וע"כ יהי' תמיד חרוץ במלאכתו, והולך בדרך הישר' למען סבב לעצמו הצלחה זמנית על יד שתי אלה, כי אז ישגיח אלקים עליו לטובה ויצליח חריצותו האנושית, אך תמיד ישים אל לבו, כי חריצותו בלי עזר אלקים היא ללא הועיל כמאמר הכ' "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ובזה דחה דעת הרמב"ן החושב שאף שנתן רשות לרופא לרפאות לא נתן רשות לחולה לקבל רפואתו, אלא יקוה אל הי"ת כי הוא ירפאהו, כי אחרי שנמצא בהרבה מקומות בתנ"ך שחריצות והשתדלות האדם להסיר הנזק ולסבב לו טובה מותרת לו, ואת שמואל צוה הי"ת לקחת עגלת בקר ולאמר "לזבוח לה' באתי" בלכתו למשוח את דוד למלך, למען הנצל מכף שאול אשר בלתי ספק רדף אחריו, אלו ידע סבת לכתו אל בית לחם, ומדוע לא יותר לחולה לקבל רפואה מרופאו אם רק יבטח בה' ג"כ שיאיר עיני הרופא לתת לו הרפוא' המועלת. ורק זה הי' עוץ אסא המלך כי בטח בחליו לבד ברופאים ומן ה' סר לבו, וכן נהגו תמיד גם אבותינו הקדושים כי לא הרפו ידיהם מעשות חיל לשחר טובם ואשרם במעש' ידיהם כפי יכלתם, אף שהיו יודעים כי מושגחים הם מהי"ת. כי ראו בעיניהם, שכמו שבעבור היות הגוף והנפש קשורים ואחוזים זה בזה יחלש כח השכל בחלות הגוף, ובהפקד אחד מחושי האדם הגופניים יחסר ויפקד ג"כ כת מושכלים אחת, אשר מקורם השגת החוש הנחסר ההוא, ורק בשלימות הגוף וכחותיו הטבעיים משתלם גם פעולת השכל בהשגותיו, וזה שכ' הרב "שהצור' ההיולנית וכחותיה היא בסיס [בסיס, באזיס בל' יון Basic גרונדלאגע.] ובית מושב אל הצורה השכליית, ר"ל ששכל האדם לא יוכל להשיג מושגיו, רק ע"י השתמשו בהשגותיו החושויות הנקראים בכלל "הצורה החומרית או ההיולנית" כן לא תנוח ההשגח' האלקית הפרטית בתכלית השלימות, כי אם על מי שהשלים צורתו השכלית (כמו שאחז"ל כעין זה על הנבוא' שאינה שורה אלא על חכם עשיר וגבור שפי' הרמב"ם ביסודי התורה פ"ז על מי שהשלים נפשו במעלות שכליות ומדות יקרות) ע"כ השתדלו אבותינו הקדושים להשלים ע"י חריצותם כפי יכלתם לא לבד ידיעתם והשגתם, כ"א גם לא הרפו ידיהם מהטיב עניניהם הגופניים והצלחתם הזמניות כפי היכולת, למען יוכלו אח"כ להיות בטוחים יותר שהי"ת יהי' בעזרם להטיב גורלם בהשגחתו הפרטית עליהם, ואחרי ההקדמה הזאת נבין ג"כ יותר לדעת הרב מדוע לפעמים נראה צדיקים ורע להם בבחינת הצלחתם הזמנית, כי מלבד סבות אחרות אשר יש לזאת, נוכל ג"כ לתלותם ברוע מזלם וחסרון השתדלותם וחריצותם, עד שגם זכות מעשיהם אינה גדול' כל כך להספיק לבד להשלים החסרון הזה, ולהפוך מזלם הרע לטוב, כמו שנרא' בהיפך, רשעים שלוי עולם, בעבור שרשעתם אינה גדולה כ"כ להפוך מזלם הטוב הנעזר והנשען עוד מחריצותם, לרע, גם נבין עי"ז הרבה כתובים בתנ"ך המורים כי טוב ונרצה לפני אלקים שישתדל החכם ההולך מישרים במעשיו ותחבולותיו לסבב לנפשו טובה זמנית או להתרחק מרעה וסכנ', וכן נרא' גם בפרשתנו איך הרבה יעקב תחבולות להתרצות אל עשו אחיו להסיר חרון אפו ולכפר פניו במנח', אחרי אשר התפלל תחלה אל אלקיו ושם בו כסלו ומבטחו, כמו שראינו בפ' ויצא חריצות מפעליו לקנות עושר ונכסים בעזר אלקים ובחמלת ה' עליו.-
אחר שהפעולות האנושיות לא ימלטו משתהיינה. אם מההשגחה האלהית האישיית או מפאת המערכת השמימיית. או ע"י השתדלות אינושי או על צד ההזדמן והשכל והדת והנסיון כולם יחייבו שלא יהיו בדרך אחד מהם לבד הנה א"כ יחוייב. שתיעשינה ע"י כולן. אמנם השכל כי עם שהוא יראה שהיכולת האלהי הוא ראוי ומחוייב שיהא שליט על כל המעשים לעשות בהם כרצונו הנה מ"מ יגזור כי לשוא יהיה השכל נתון באדם אם לא תהיה בידו בחירתו וחלילה ליחס בפעולות האל ית' שוא ותפל. אמנם הדת שאם התפארה בכמה מקומות שהוא ית' לוכד חכמים בערמם ומבטל את דעתם ומהפך כוונתם אל כל אשר יחפוץ ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם להחטיא ממנו כחוט השערה הנה היא גם כן שמה הבחירה לעקר בכל מה שצותה על אנשיה ובני בריתה כל מצות עשה ולא תעשה אשר הטילה שכר ועונש עליהם ואם האדם אינו מושל על מעשיו אבל מעשיו מושלים עליו הכל הוא עול' בחקו ית' חלילה. מלבד מה שנראה התורה בכמה מקומות משתדלת להשיא עצה טובה להנצל מהמקרים המתרגשים כענין שנאמר (דברים כ"ב) ועשית מעקה וכו' (שמות י״ב:כ״ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וכו'. ופרשת שוטרים וזולתם רבים כמו שיבא. וכבר התבאר בפלוסופיא המדינית שהעצה לא תועיל רק בדברים שהם בידו לעשות והוא מבואר. אמנם הנסיון אף ע"פ שיראה ממנו כי פעמים הרבה תשוב ההשתדלות בידים ריקניות וכמ"ש ז"ל (נדה ע':) הרבה עשו ולא הועילו ולא עוד אלא שכבר נהפך חריצותם להם לרשת פרושה להלכד וליפול במה שברחו ממנו כמו שהיה הענין באחי יוסף ובכל מה שנמשך ביניהם. וכמ"ש (סוכה נ"ג.) רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה כו'. הנה באמת לא ישוב אחור ידו מהעיד על מה שהוא נראה בעין שההשתדלות הראוי יועיל על הרוב בכל מעשי האדם והדברים שהם על הרוב הם מה שהם בעצם וראשונה. ולזה יבחרו המלכים והשרים הגדולים להפקיד על בתיהם ומלאכתם אנשים נבונים וידועים חרוצים כמ"ש (משלי כ"ב) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וכו'. וכמ"ש (שם י') יד חרוצים תעשיר. וכמשפט הזה יעשה בין ההשתדלות האינושי והגזרה השמימיית כי שלשה העדים הנזכרים כלם כאחד יעידון יגידון כי עם שיש בה ממשלה גדולה בענייני המציאות מ"מ הבחירה האינושית תשאר רשאה ושלטת עליה להרע או להטיב כמו שביאר זה הפילוסוף מטעמים שכליים הכרחיים בפרק העשירי מהמאמר השלישי מהמדות. וכבר ביארנו זה משלם בשער כ"ב מה שיתברר בו אמיתת זה מטעם העדים שלשתן. ואין צריך לומר שכלם יודו הודאה גמור' שההזדמן אין בו כח לפרנס הנהגת המציאות כי מציאותו במקרה ועל המעט כמו שנתבאר בשער הראשון. הנה א"כ חוייב הנמשך והוא שישמשו כל ארבעת מיני הפעולות האלו בפעולות האנשים ועניניהם אבל איך יהיה זה אמנם הוא כפי מה שאומר וזה שלא ימלט אם שיהיה האדם אצל עניניו במולד טוב ובמזל מצליח או שיהיה בהפך או בענין בינוני. ובכל אחד מאלי הצדדים לא ימלט משתהיינה פעולותיו הבחיריות בינו לבין אלהיו טובות או רעות או בינוניות. והנה כשיהיה מזל האיש טוב ומוצלח והפעולות טובות ונכוחות הנה אז ודאי תתחבר אליו ההשגחה האלהית לחזק טוב מזלו ולהעלותו אל שישכיל ויצלח בדברים גדולים מאד וכמעט שאיש כזה אינו צריך אל חריצות ההשתדלות אבל עניניו כאלו נעשו מעצמן על דרך שאמר המשורר (תהלים ל"ז) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. וכן כשתהיינה פעולותיו הבחיריות רעות ומקולקלות הנה באמת לא יעמוד לו טוב מזלו כי יד ה' היה על העליונה ליתן פניו בו לשבור את גאון עוזו ולשדד את תוקפו וגם להפכו כנגדו וגם כי ישתדל להעזר מחריצותו הנה הוא יהיה בעכריו ותם לריק כחו כמ"ש (ישעיה מ"ד) מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. ויי' אמר להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' על אבשלום את הרעה (שמואל ב י״ז:י״ד) וכן כל כיוצא בזה המעיד כי לא לאדם דרכו ולא לאיש הולך והכין את צעדו כי באמת דרך רשעים יעות להפילם במהמורות בל יקומו. וכמ"ש (תהילים ה׳:י״א) ברוב פשעיהם הדיחמו כי מרו בך. ומה גם עתה אם היה מזלו בינוני או רעוע לגמרי כי משמים נלחמו ואין עוזר. אמנם כשיהיה ענינם במעשים הבחיריים על הבינוניות ולא יכריעו להגיע עליו שיעור מההשגחה שיספיק להניע הענינים ולהכריעם אל הטוב או אל הרע וטוב המזל הלא הוא מסור ביד פעולות בחירתו כאשר נתבאר הנה אז באמת יועיל טוב ההשתדלות ועיון החריצות בכל המעשים כי כל אשר יתישרו אל נכון יעזרו אל טוב המזל ויצליחו ע"ד שאמר ויד חרוצים תעשיר וכאשר יתעצלו ויתרשלו בהשתדלות ויתבטלו ממנו יחלש כח המזל וימעיטו הצלחתו וכבר יגיע מרפיונם והתרשלותם עד שיקלקלו אותו כמו שעל כיוצא בזה נאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. וכ"ש שיהיה זה בשיעור יותר חזק אם יהיה המזל רעוע או בינוני והוא מבואר. ואולם בהיות המזל כן רעוע או בינוני ומעשי האדם הבחיריים טובים ונכונים מאד הנה באמת ג"כ תספיק יד הזכות לשתהיה יד אלהיו עמו והוא יהיה בעוזריו לבטל כח המזל הרע ההוא ולהדיח רעותיו מעליו בהוציאו מאיצטגנינותו ולהחזיק טובותיו אצלו כמו שהיה הענין עם אברהם אבינו וזולתו מהאנשים אשר מזלם ינגדו אותם לגזור עליהם צרות ותלאות כמ"ש (תהלים ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב. אבל באלו כבר יועיל יותר ההשתדלות וטוב החריצות כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך הוא עון אשר חטא כמו שיבא וכמו שביארו ז"ל (שוח"ט תהלים כ"ג) באומרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל משלח ידך בכל אשר תעשה (דברים ט״ו:י״ח) כי לא יאמר אגרה בשינה וכו' ויי' הטוב בעיניו יעשה וזה ביותר שלם שבאנשים כאבות והנביאים ודומיהם, ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כ"ש להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצתם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וה' לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלהית בעצות טובות ונכונות ע"ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר ראה מה כתיב (שם כ"ב) ולא תשים דמים וכו'. לפי שהנפילה היא איפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים האלו נאמר (תהלים ל"ז) כי יפול לא יועל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא, הנה שיועיל ההשתדלות לכמו אלו הענינים כשהמזל הוא רעוע אצל האדם והזכות אינו מספיק לתקנו לגמרי כמו שהונח. והנה על זה האופן יתכן שימצאו שם אנשים שוים במזלם ובלתי שוים בהצלחתם. וזה יהיה לחלוף זכיותיהם וגם השתדלותם כמו שימצאו מי שישוו בזכיות ולא יהיו שוים בהצלחתם וזה יהיה להתחלפות מזלם כמו שהיה הענין ברבה ורב חסדא (מו"ק כ"ח.) כאשר ביארנו בשער הכ"ב שזכרנו. ועל זה הענין יש חלוקים רבים אשר הם מבוארים מהכרח החלוקה מכל הצדדים. אמנם העצה היעוצ' על כל איש לבוב ובעל דעת להחזיק עצמו כבינוני במעשיו ושמזלו רעוע כי אז צריך להחזיק בשני הענינים יחד אם בכוין מעשיו ולישרם לרצון תמיד לפני ה' ואם במה שיפקח בעניניו תכלית מה שאיפשר ושלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות כמובטח על הזכות אי כמתיאש אבל יעשה עד מקום שידו מגעת ולא יקוה אשר יגיעו לו מאויי נפשו כ"א ע"י החפץ האלהיי אשר בידו הכל והכל בו וכמ"ש החכם (משלי ט״ז:ט׳) לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו. והוא מה שלמדו מרע"ה אל עם תורתו בלבם (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל כיון שהצלחת כללותם רצוני איש איש מהם היא תלויה בשני דברים. האחד בשיתעורר אל ההתחלות התלויות בהשתדלות כפי כחו. והשני בשהוא ית' יהיה עמו לעוזרו ולסמכו על דרך יושר המעשים ותכן התפלה והתחנה בבקשה מאתו כי זה מה שיועיל לכל אדם מאיזו כת שיהיה מהחלוקות הנזכרות. והנה כאשר יעשה כל אשר בידו א"א על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו. ואם אולי שכר לא היה לו גם חכמתו לא עמדה לו בעת צרתו הנה כבר עלה בידו דעה ובינה כי הדין דין שמים אם על דרך העונש או הייסורין או הנסיון אי זה מהאופנים אשר ישפוט שהוא יותר קרוב לעצמו לפי מדותיו ואיך שיהיה מהם יסבלהו ברצון ויקבל בסבר פנים. אמנם אם מתחלה פתיותו או סכליתו ושפלות ידיו יעזבוהו וימסרוהו ביד הפגע ההוא אשר מצד המקרה או המזל על בלי התאמץ למחות בו בכל מה שבידו למחות איפשר הוא שהרע מידו היה לי ויי' לא צוה הלא ידעת כי אם איש יבא ושאלך לאמר תן לי הנפש או תאסר בבית משמרתי בכלי ברזל הנה ודאי תמאן ולא תשמע אליו ותשמט ממנו במאמצי כחך. ואם יאספו אליו אנשי חיל לעוזרו הנה תמהר להסתר מפניו ותבא בחדריך ותסגור בעדך ואם הוא ואנשיו יחזקו כנגדך ויגישו לשבור דלתיך יצא תצא במחתרת או בעד חלון להמלט על נפשך אל בית מבצר אחד משרי העיר אשר הקדמת עבודתו ואם האיש ההוא בוא יבוא אחריך שאל ישאל האיש אדוני הבית לאמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לבוא לקחתו מבית מקלטו אשר לא כדת. ואם כה יאמר כי הוא שונא לו ובאיבה יהדפנו להרוג אותו או לקחתו לעבד עולם הנה ודאי יחזיק בידך ולא ירפך ולא יעזבך בידו אבל יגרשהו משם וילך בפחי נפש ואם כה יאמר אני שר צבא המלך שלוח מאתו לתופשו וחותמו בידו, השר ההוא היכול יוכל דבר מאומה באשר דבר מלך שלטון הלא הוא יקחך בציצת ראשך ויסגירך אליו ולא תמלט מידו. ועתה ראה שכבר תתישב נפשך ולא ריבך לבך לפי שכבר עמדה פקחותך והשתדלותך כנגד כל משטין ומעיק זולתי מאותו אשר הסבל אליו הוא מחוייב וההכנעות אליו הוא הכרחי עכ"פ ואשר ההשתדלות על המלט וברוח מפניו הוא מרד ואשמה וסכלות גמורה. וכן הוא הענין בכל אחד מהתלאות הבאות על האדם מפאת המערכת או משליח משלוחיו דרך משל אם רואה אדם דבר בא לעיר ח"ו כי ראוי לו לבא אל ביתו להחבא בחדריו וכמ"ש ז"ל (ב"ק ס':) דבר בעיר כנוס רגליך כי למה יעמוד בחוץ והמלאך עומד בתוך רחובות לרצח ואם ראה יראה שהרע הולך ומתחזק בעיר ימהר לצאת משם אל מקום שוקט ובוטח ואם בא יבא אחריו והכהו שם בעיר מקלטו לא ישקוט האיש מעמוד על נפשו בכל מיני התרופות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בהסכמת בוראו ועל הרוב יועילו אלו ההשתדליות ויעמדו לפניו להצילו מרעתו. ואם אולי זה וזה לא יעמדו לפניו כבר יצא ידי חובתו להנצל מכל מה שההצלה היתה איפשרית לו על ידו וידע בלי ספק די אלהיה שלח מלאכים למשקל ערבוניה מיניה ואין מנוס ומה לעשות לו כי אם להצדיק דין שמים ולמהר לנפשו מנות הזכות והקישוט הראויות לתת לה מלפניה להשיבה אל אלהים אשר נתנה. והקש על זה בכל המקרים והפגעים המתרגשים לבא בעולם הן כלליות או פרטיות. וזה הדרך ישכון אור צדיקים ילכו בה בכל המעשים אשר יעשו והוא המסיר העצב והדאגה מכל סובלי התלאות כאשר ידעו נאמנה כי לא יד המקרה ומדת הרישול נגעה בה זולתי רצון הבורא אשר אליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא וכמו שהפליג לומר ע"ז המשורר רצונך אשאלה רגע ואגוע ומי יתן ותבא שאלתי. ומכל זה דחייה עצומה למה שכתב הרמב"ן ז"ל שאם נתנה רשות לרופא לרפאת דכתיב ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) לא נתנה רשות לחולה לקבל רפואתו אלא שיקוה אל השם השם מחלה בקרבו כי הוא יהיה רופא כשיושלם עונו וגו' כמו שכתב שם פרשת אם בחקותי כי מי ישמע אליו על הדבר הזה והלא כל אדם חייב להראות עצמו מהבינונים אשר השתדלותם תועיל להם כמו שאמרנו ומי כמוהו שומע אמרי אל אשר אמר לשמואל (שמואל א ט״ז:ב׳) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי שלמדו חז"ל ממנו אל סולם רעוע דנפיש הזיקי (חולין קמ"ב) ויתר התחבולות שסדרה הערמה האלהית במלחמות ואם בשוב הבית כאשר אמרנו ויאמר בדבר הזה מלבד שלא יסבול שום דעת שיהא הרופא רשאי לרפאות והחולה אסור להתרפאות וכבר ניתן בזה רשות על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד) ולא יאמן ק"ו ממה שאמרו (ב"מ ה':) אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן והא כתיב ולפני עור לא תתן מכשול ובן בנו של ק"ו מאיסור משא ומתן עם הגוים סמוך ליום חגם (ע"א ב'.) וזולת זה, וראייתו מאומרו (ד"ה ב' ט"ז) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים אינה ראיה שכבר אמרנו שאין לאדם לסמוך על השתדלותו בלי בקשת רחמי שמים והראוי ומחוייב להקדים הבקשה והדרישה מאליו וכמוהו בשאול וימת שאול במעלו וכו'. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש ביי' וימיתהו (שם א' י) כמו שכתב' בפרשת קדושים תהיו ולזה אין לפקפק כי אשר כתבנו הוא הראוי והנכון לנהוג בו. ועל המנהג כזה נהגו האבות הראשונים והנביאים הקדושים בכל עסקיהם הזמניים עם היות שהיו מושגחים מאת האל יתעלה ומובטחים מאתו כי ראו שהרישול והרפיון במה שבידם להעזר בדעתם ויכולתם יהיה חטא עצום בידם כבר אפשר שעל ידו יחלש כח הבטחון ההוא וזה כי כאשר בשלום תגוף ובריאותו ותכן פעולותיו הטבעיות יהיה שלום לכח השכלי להתעסק בפעולותיו המיוחדות ובהפקד אחד מהנה יפקד גם הוא מהמושכל ממושכליו ע"ד זה בהיות הנפש המשכלת מתחזקת ומתאמצת בפעולותיה המיוחדות ומשלמת אותן בכל עוז ימשך אליה חוט החסד המשוך אליה מאת הש"י והשגחתו המיוחדת עד שיושלמו כל עניניו בתכלית השלימות וכפי אשר יחסר ההתחזקות על השלמתן יחסר השפע האלהי גם הוא מהגיע עדיו כי טבע המדרגות האלו לבא בזו אחר זו עד שתהיה זאת הצורה השכלית ופעולותיה הכנה לקבל ההשגחה האלהית האישיית כמו שהצורה ההיולאניית וכחותיה היא בסיס ובית מושב אל הצורה הזאת השכנית ומי לנו גדול ומשוח מלך ואהוב לאלהיו כדוד אדונינו אשר היה מובטח מפי נביא נאמן לה' ולכל ישראל ועכ"ז לא סר מהשתדל בכל מאמצי כחו להנצל מכף כל אויביו ומכף שאול. ולא סמך על הבטחותיו כי ידע כי ישועת הש"י והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים את חוקו בפעוליתיו האנושיות כל אשר תספיק שכלו וכאשר יחסר ממנו כבר יפול בו מום העצלה והרישול ויותש כחו מלקבל העזר והתשועה האלהית והוא מה שחייב אותו לשנות את טעמו להתעולל ולהוריד רירו על זקנו (ש"א כ"א). כי עם שהוא ענין של מיאוס ובזיון ורחוק אצל הנפש כיון שהיה באיפשרותו לעשוחו והוא אופן מאופני ההצלה ואם הוא מגונה אם לא יעשה כבר יהי' חסרון בחק השתדלותו ויגרוס להדיח מעליו תשועת ההשגח' האלהית וכמ"ש שם דרשתי את ה' וענני ומכל מגורותי הצילני (תהילים ל״ד:ה׳). יאמר כי אחר שנותו את טעמו ועשותו כל מה שבידו דרש את הש"י על הצלתו ואז ענה אותו והצילו מכל מגורותיו מה שלא היה ראוי שיעשה כן אם לא ימלא את ידו בהשלמתו כל מה שבחקו לעשות והוא עצמו מה שביארו בהיותו במערה בכל דברי תפלתו ובפרט בסוף דבריו הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני וכו' זעקתי אליך ה' אמרתי וכו' (שם קמ"ב). אמר שכבר פנה לבו הנה והנה להעזר בשום השתדלות מהמעשים האינושיים ולא מצא לא על צד ההמלט אצל שום אוהב ורע כי אין לו מכיר ולא להמלט את נפשו כי אבד מנוס ולא על דרך הפיוס והבקשה כי אין דורש לנפשו וכאשר כלתה אליו איפשרות ההשתדלות מה נשאר לו רק צעקתו ותפלתו. ולזה אמר (שם) הקשיבה אל רנתי וכו'. הוציאה ממסגר נפשי וכו'. והוא מבואר ג"כ משאר דבריו ותפילותיו באומרו (שם ל"א) ואני אמרתי בחפזי נגרזתי וכו'. כי שמעתי דבת רבים וכו'. ואני עליך בטחתי ה'. וזולת זה מכל צרותיו. ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עלו למלחמה כי עם שאול מלכו ונזמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישעך באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שנגשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה ולא עוד אלא שהשלים עמו עוד במה שהעיר את לב העמלקי לבא על צקלג להשחיתה ולשורפה ולבוז את כל שללה והנשים והטף כדי שיהיה לו במה שיתעסק בעוד הפלשתים נלחמים בישראל ויהיה עמהם בצרה צרורה כמו שאמר הכתוב (שמואל א ל׳:ו׳) ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מרה נפש כל העם איש על בניו ועל בנותיו. ומעתה טרדה זו תצילהו מהתפס למה שלא בא לעזרת ה' מאויביו נוסף על מה שנמשך מהענין ההוא לצאת דבר מלכות מלפניו להביא לב כל ישראל להמליכו עליהם כאשר יעץ ה'. וזה מג' פנים. הראשון במה שהציל הכל כמ"ש (שם) ויצל דוד את כל אשר לקחו עמלק ואת שתי נשיו הציל דוד ולא נעדר להם מן הקטון ועד הגדול ועד בנים ובנות ומשלל ועד כל אשר לקחו להם הכל השיב דוד וכבר היה זה דבר גדול ונפלא מפרסם השגחתו ית' עליו. והשני במה שהביא מהמלחמה ההיא שלל גדול מהמקנה בקר וצאן כמו שאמר (שם) ויקח דוד את כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד אשר בו ישלמו לו שני ענינים מפרסמים מעלותיו לפני הכל. הראשון מה שנצטדק בחלוקת השלל בין יוצא המלחמה ובין שומר הכלים כי ישר הדבר בעיני אלהים ואדם ולזה נאמר וישימה לחק מן היום ההוא ומעלה (שם) והרי הוא דת וחק מלכם. והשני במה שנתכבד ונתגדל בשלחו מהשלל בכל גבול יהודה כיד המלך לשלש עשרה ערים (שם) שפרסם בזה מעלתו ונדבת לבבו הראויה למלך. והנה בזה נודעה יד ה' את עבדיו ונתבאר לענין המאורע ההוא וטעמו וסוף דבר זה מנהג השמים האלה בענין ההשגחה וקל וחומר לכל אשר הוא למטה ממדרגותיהם כי יש לו להזהר מגרוע את חקו בכל כיוצא בזה וכל שכן אם אולי בפתייתו וסכלותו יבא הרעה על עצמו שאין להתלונן מזולתו וכמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג׳:ל״ט). כי ההתרשלות במה שיש לו להשתדל בו ודאי חטאת הוא בידו כמו שאמרנו. והנה באמת השקפת אלו הענינים שכתבנו מלבד מה שתועיל להנעת האדם אל מבוקשיו הנה באמת תשקוט מאד הנפש בה ותנוח מתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי יש לתלות בקיצור ההשתדלות וחסרון ההשתכלות ובהצלחת המזל וגריעותו כמו שאמרנו. ובדבר הזה הפליא עצה הגדיל תושיה החכם שלמה בספר קהלת (ח') במה שאמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר וכו'. אני פי מלך שמור וכו'. שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. כי לכל חפץ יש עת ומשפט וכו' את כל זה ראיתי ונתון את לבי וכו'. כשיובן כמו שנתבאר בפירושינו אל הספר ההוא. וכמה תתבאר הפנה הזאת האמיתית מזה הסיפור אשר אנו בביאורו בכל מה שהשתדל השלם יעקב אבינו להנצל מיד אחיו מיד עשיו השוטם והמשטין אותו באופן שלא ישאר עליו שום ערעור ופקפוק להבטחות הש"י אשר הבטיחו מפאת התרשלותו כי ודאי כל מעשיו ועשתנותיו מסודרות על זה היסוד האמיתי כמו שיבא וחלילה לנו מדבר ביעקב רק טוב כי הנה ה' נצב עליו להעיד על שלימותו כמו שאמרנו בשערים הקודמים ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר אותה ולישבה בהסכמת זאת ההנחה בזכרון הספקות הנופלות בחלק הזה כמנהג ראשונה ולסוף נבאר המאמר ב"ה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

כי להיות רבוי בני ישראל והפרות זרעם סבה ראשונה אליו אל גלותם ועוצם שעבודם כמו שהודה בפי' הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו הקדים להורות ענין רבויים בזמן קצר מספר רב ואמר כי שמות השבטים בני ישראל הם אלו הי"ב שזכר לבד. וכבר ירדו למצרים מהם ע' נפש בזמן מעט. ומזה יתחייב שאחר שימות יוסף וכל אחיו כל הדור ההוא לפי הערך יהיו באופן שיאמר עליהם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו' ובזה הותר ספק: (א) וזאת היתה נסבה כי כשקם מלך חדש על מצרים אמר אל עמו הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו מלת ממנו אינה חוזרת רק אל עצום. והכוונה שכבר היו פרים ורבים במספרם יותר מהמנהג הטבעי: (ב) וגם כי העם ההוא היה עצום וגבור בטבעו יותר מעם מצרים כי יתכן שהיו חלושי המזג בערך שאר העמים אשר בערך העם ההוא הנמשלים לאריות כי על כן בחרו לנהוג בחכמת הקסמים ולאחוז בכשפים להשלים ע"י התחבולה מה שחסר טבעם על דרך שנאמר (משלי ל׳:כ״ה) הנמלים עם לא עז וכו'. וכן נאמר (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וכו'. וכן נאמר עליהם בישעיה (ישעיהו י״ט:ג׳) ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע ודרשו אל האלילים ואל האטים ואל האובות ואל הידעונים וכן עתה אמר הבה נתחכמה לו וכו'. נקח כלי אומנותינו בידנו. והוא להתחכם בתחבולות כנגדן פן ירבה עוד. ויראה שכל מחשבותיו הפחותות היו להחזיק בהם להיותם לו לעבדים לעולם בהם יעבודו הוא ועמו ויעשו בהם סחורה להיות משם מוצא העבדים לכל הארצות כמוצא הסוסים להיות להם לשם ולקנין וסוף דבריהם יוכיח באומרו (שמות י״ד:ה׳) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ולזה אמר הן עם בני ישראל רבים מהמנהג וחזקים בטבעם ממנו ואין אנו בטוחים מהם שלא יתקוממו להם בהתחדש סבה מהסבות והיה כי תקראן לנו מלחמה באחד ממלכי האדמה. ונוסף גם הוא. ירצה טורח שמירת העם הזה על המלחמה שתהיה לנו על שונאנו ולתרתי לא יכילנא ובעוד שנלחם בנו השונא הוא יעלה מן הארץ מעבודתנו. ואיפשר כי מאמר ונלחם בנו יסוב ג"כ אל העם. והכוונה שמתוך כובד מלחמת השונאים יוכלו הם להתחזק בעצמם ויתקפו באדוניהם וישמטו מהם וילכו להם כעבד שתוקף באדוניו המחזיקו ונשמט ממנו בעל כרחו ואם זאת היתה כוונת רש"י ז"ל כבר נוצל ממה שהשיגו הרמב"ן ז"ל: (ג) וישימו עליו שרי מסים וכו'. זהו ההתחכמות שהתחכמו להם בהמציא' לתת עליהם עבודה שתכניעם לקנות אותם לעבדים וגם שהערים אשר המה בונים בעבודתם יהיו להם ערי מבצר בשני קצות הגבול למנוע האויבים מבוא עליהם. וכבר תתחזק נפשם ממגורותם בעמל ישראל וגם מאלו הערים הבצורות היו שומרים שלא יצא משם עבד בלי רשות: והאשר יענו אותו וגו'. יאמר שלא נמשכו כוונתם בהכנעתם כי אדרבא היו מתאמצים בעצמם לאמר עשר ידות לנו במלכות כמונו כמוהם ויותר מהמה אנו משתדלים להחזיק את בדקי ולזה ויקוצו מפני בני ישראל וחשבו מחשבה אחרת להכביד את עולם ולהעביד אותם בפרך. והוא מה שפי' באומרו וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו'. והוא מה שסיים בו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: (ו) ועוד באו עליהם בעצה עמוקה להשלים חזקתו בהם והיא כשימעיט הזכרים והשאיר הנקבות לתתם לעבדיהם להוליד מהם עבדים ילידי בית לעבוד עבודתם והותר לעשות מהם סחורה כמו שאמרנו ובחר בזה ע"ד תפסת מעט תפסת אלא שסכל השם עצתו במה שצוה כן למילדות העבריות אשר יראו אלהים: ויאמר בילדכן וכו'. כתב רש"י ז"ל כי בילדכן הוא כמו בהולידכן אלא שזה לשון קל וזה לשון כבד, ואני אומר כי בהולידכן הוא לשון מוסב אל היולדת ומשמעו שהיא יולדת על ידן אמנם בילדכן הוא מוסב אל הילוד. ומשמעו שהוא נולד על ידן והראשון הוא יוצא לג' פעולים והשני לשנים. ולזה אמר בילדכן הילוד אשר הוא נזכר בכח המלה וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ולא ראה לצוות שיעשו בפרהסיא כדי שלא ימנעו העם מהוליד וגם בנות לא יהיו להם ואין זאת כונתו: (ה) ותיראן המילדות וכו' הירא את דבר ה' גם הוא נזהר מאד מעבור מצות פי המלך כמ"ש החכם (משלי כ״ד:כ״א) ירא את ה' בני ומלך. ובמקום אחר (קהלת ח׳:ב׳) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת האלדים. ירצה שאפי' בדברים שמושבע ועומד עליהם מפאת האלדים נתן רשות לשמור מצות המלך באופן מה וראיה גדולה מאמר שמואל (ש"א ט"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני ותשובת הש"י אליו עגלת בקר תקח בידך וכו' ולזה אמר בכאן כי לפי שיראו המילדות את האלהים לא רצו לחטוא במצות המלך שצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן וכו' והתחכמו בדבר ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים בענין ההתילדות וחדלו מהתעסק בו כדי שלא תחול עליהן מצותו אבל התעסקו בהחיות הילדים בהאכילם וכל צרכי חיותן, ולפי שלא ידע פרעה נקיון כפיהם נאמר ויקרא מלך מצרים למילדות ויאמר אליהן מדוע עשיתן הדבר הזה רצונו עסק ההתילדות ותחיין את הילדים ולא המיתן אותם כאשר צויתי אתכם: (ה) ותאמרנה המילדות אל פרעה וכו'. כי לא כנשים המצריות וכו' אין דרך העבריות לקרות המילדות להולידן כי בטרם תבא אליהם המילדת כבר ילדו להם ואין מביאין המילדת רק לרחוץ הילוד ולחתלו ולספק מזונו ואין לנו שום מקום לראות זה על האבנים רק אם יקרה בשום אחת מהנה שתקרא אותנו ללדת כי אז לא נמרה דבריך: וייטב אלדים למילדות וירב העם וכו'. ירצה שהטיב ה' דבריהם אל פרעה וקבל תשובתן וחדל מדבר אותן מטוב עד רע עם שלא נעשתה עצתו. וירב העם ויעצמו מאד הפך שני העניינים שכוונו. ובמדרש (ש"ר פ' א') שאפילו הרגילים למות בשעת הלידה או להיות סומין או חגרים לא היו כן בכל הזמן ההוא לתפלתן של צדקניות כדי שלא יאמרו שבדבר המלך עשו: (ה) ויהי כי יראו המילדות את האלדים ויעש להם בתים. אז"ל (שם) כי על בתי כהונה ומלכות ידבר. ורד"ק ז"ל בפסוק (תהילים ס״ח:ז׳) אלדים מושיב יחידים אמר כי ויעש להם בתים הוא ע"ד ויסתירם ה' בירמיהו (ירמי' ל"ו) והנכון כי כאשר יראו המילדות את האלדים ולא נמצא עליהם עלה ושחיתה להענישם כמו שאמרנו מה עשה תקן וייחד להם בתים ידועים שם תשבנה ולא תצאן להוליד את העבריות או להחיות הילודים בלי שירגישו בם המצרים: (ו) ויצו לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו. והכונה שכל איש שירא' המילדת נכנסת בבית העברי שיקחו את הילוד ההוא הנמצא שם איך שימצא וישליכוהו אל היאור רק הבנות תשארנה לסבה שאמרנו. ומה נכבד טעם כל הבן הילוד בלי פי' והנה ראה לגלות דעתו אל בני עמו לעשות כן מרוב חפצו שימעטו וישוחו. אמנם לא יצא כרוז בפומבי כדי שלא ימנעו מהוליד הבנות: (ז) וילך איש מבית לוי וכו' הרמב"ן ז"ל כתב כי מפני זריזו לקחת אשה כננד גזירת פרעה אמר כן. אמנם לפי פשוטו שכתב שעל ליקוחין הראשונים מדבר הקושיא במקומה עומדת. ולדעתי כי מפני שהמנהג באנשים כשיקחו אשה ממשפחתם שיבחרו מהנה האשה השוה לאיש במעלות המשפחה או למטה ממנו כגון בת אחי אביו או בת אחיו וירחיקו להפך הסדר להיות היא למעלה והוא למטה והדת תוכיח ומפני שזה שנה את דרכם וקפץ לקחת אשה למעלה ממנו אמר כי הלך איש מבית לוי כלו' בן בנו לפחות ויקח את בת לוי דודתו. ולזה האיש קרה מה שיספר והולך. ואולם לא זכר מי האיש הלזה ההולך לומר שעדיין לא היה עמרם נכר ונודע בשררה וכבוד יותר מבני שבטו כמו שהיה אחר שגדלו בניו ויתנבאו במחנה העברים. ושלזה נמשך מה שיספר אחרי כן מהיות אשתו קרואה להניק את הבן על דבר בת פרעה ולא הכירו אותה רק כאשה מנקת מן העבריות: (ח) ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב כו' זאת אומרת שילדתו למקוטעי' ולפי שרוב הנולדים כן הם נופלים מבני תשעה שקדמו והאמות מתיאשות מהם בתחלה. אמר שראתה אותו טוב ויפה בהשלמת יצירתו וגמר שערו וצפרניו ותקון איבריו ולא נתיאשה ממנו אבל נתנה לבה על הצלתו והוא טעם מאמר כי טוב בששת ימי היצירה רצוני שיאמר על מה שיחשב לסבה מהסבות שאינו טוב ואחר נמצא שהוא טוב כמו שכתבנו שם שער ג' ותצפנהו ג' ירחים הוא הזמן שבין תחלת ז' לסוף ט' כי כל אותו זמן הערימ' להראות עצמה כמעוברת ולא יכלה עוד הצפינו אם מפני שהיו הלקוחין השניי' מפורסמים והיו השומרים עוינין לה. אם מפני שהילד הולך ומתחזק וקולו נשמע: (ט) ותקח לו תיבת גמא כו'. ראתה בחכמתה להחביאו במקום שמבקשים האורבים להשליכו שם ע"ד שנ' (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ובבתי כלאים החבאו וכו'. אמנם האשה הזאת עמדה לה חכמתה ותשם בסוף על שפת היאור. ואולי כוונה ג"כ שאם נגזרה גזרה עליו תתקיים על זה האופן ואחר ינצל ולזה ותתצב אחותו מרחוק וכו'. שאינה מונעת עצמה מן הרחמים: ובמדרש (ש"ר שם) למה השליכו ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרולוגין שכבר הושלך למים ואל יחפשו עוד אחריו. וגדולה מזו אמרו (שם) שמהיום ההוא נתבטלה הגזירה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיען במים. אמנם כבר כתבנו בספקות שרחוק הוא שיחושו לזה ולא ימחו בבת פרעה: (ט) ותרד בת פרעה וכו' ונערותיה הולכות וכו'. אמר כן להודיע שלא נמצא עמה מי שימחה בידה מעשות זאת כי לא נשאר עמה רק השפחה המיוחדת לשירותה אשר אין לה רשות לפני גבירתה מטוב ועד רע. ולזה כשפתחה וראתה את הילד בוכה ותחמול עליו נגשה אחותו אל בת פרעה לדבר עליה אשר בלבבה ואין מכלים ואמרה מן העבריות כי מפני גזירת המלך להשליך בניהם אל היאור ימצאו רובם שכולות ובטלות ולזה תמהר להביא מהם יותר מזולתם: (ד) ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וכו'. ישתבח אל דעות ה' לו נתכנו עלילות להשיב נקם לצריו. ובחרדת רשע זה הכין לו כלי מות ע"י בתו אשר אהבתו להביא אל ביתו לגדל ולרומם מהרסו ומחריבו יתעלה הדרו ותנשא מלכותו: (י) ויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. וירא איש מצרי מכה וכו'. כלומר שראה המצרי שהיה מכה תמיד איש עברי מאחיו וכו'. לא שעכשו היה מכה אותו. וכבר אז"ל (שם) סבת זה ויפן כה וכה וירא כי אין איש כלל ויך את המצרי וכו'. ולזה תמה אחרי כן ואמר אכן נודע הדבר, וחז"ל אמרו (שם) נסתכל שאין עתיד לצאת ממנו בן הגון אם מפני שהם סוברים שהרגו בפני המוכה או שהרגו בשם המפורש או שהי' לו לומר ויפן כה וכה ולא ראה איש. אמנם לפי הפשט יראה שבמקומות שפנה לא היה איש אבל היה איש במקום שלא פנה ועכ"פ זאת היתה המעלה הראשונה מהג' אשר זכרנו בדברים אשר בשער: ויצא ביום השני וכו'. הרי זו המעלה השנית שנוססה בו רוח צדקה ומשפט לשפוט בין איש ובין אחיו. ולזה ויאמר לרשע למה תכה רעך מי שמך לאיש שר וכו'. למה שאמרו בתחלת ספר המדות שהנער אינו תלמיד הגון למדינית אמר מי שמך לאיש. ועל מה שנהג בהריגת המצרי כשר וגדול במאן דצבי מחי ומאן דצבי קטיל אמר שר. ועל הראותו עצמו כשופט מוכיח ומוסר אמר ושופט. (יא) הלהרגני אתה אומר כו' לפי שלא נתן להרוג הרודף רק בעת רדפו להציל הנרדף ממנו ואפי' כנפשו. אמנם אחר שהכהו כבר נמסר הדבר לב"ד ואין רשות לשום אדם ליגע בו לזה דקדק הרשע מאמרו של משה באומרו למה תכה בלשון עתיד כי יאמר זה לבא עליו להרגו קודם שיכה רעהו ויהרגהו מה שלא יכול לעשות כן אם היה שכבר הכהו ולזה אמר האתה אומר דברים אלו להרגני מטעמ' כאשר הרגת את המצרי ויירא משה כו'. אכן נודע הדבר דרך המדרש (שם) ידועה בענין הגלות: ולפי דרכנו אין צורך שכבר חשב שלא נודע בשום פנים. ומדרש אחר (שם) א"ל והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין כו'. וע"ז ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר הרי שסבבו פני דבריו אל היותו בן עמרם לא אל הריגת המצרי והוא נכון מהטעם שאמרנו: (יב) ויברח משה וכו' וישב בארץ מדין ימים רבים ויהי היום נזדמן לו לישב אצל הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאן ותדלנה וכו'. כי מן הבא' ההוא ישקו העדרים. ואחשוב כי הנערות האלו מפני צניעותם היו מקדימות וממלאות את הרהטים כלן ומשקות את צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחד והרועים ימלאו את השקתות כלם וישקו איש שלו ימצאו שם ביניהם זמן עד אשר ישקו כל העדרי' ואין דרך ארץ לבתולות הצנועות להיות אצלם כל כך וכ"ש שיבאו יחד להשקות. והנה מצד רבויין יוכלו להזדרז לעשות כן. אמנם הרועים דנו אותם לכף חובה וחשבו כי מגאוה וגודל לבב להיותן בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהם לעשות הישר בעיניהן. ולזה קדמו אותו היום ואחר שדלו הנערות כמנהגן ותמלאן את הרהטים להשקות את צאנם באו ויגרשום מאצל הרהטים והשקו את צאנם במים אשר דלו להן. ויקם משה ויושיען לפי שעה ולימים הבאים והוא במה שהטעים להם טעם מעשיהם וטעמו כי טוב הוא והמה קבלו התנצלותם הוא מ"ש איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו. וזאת היתה המעלה השלישית כי יעמד לימין עשוק להושיע משופטי נפשו: ויאמר אל בנותיו ואיו וגו'. יתכן ששלחו אחריו והפצירו בו והביאוהו אל הבית לאכל לחם ויואל משה וגו': (יג) ותלד בן ויקרא שמו גרשום וגו'. לא קרא אותו אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין הוא ברוח מחמת מלך מלאכי מות והוזקק להתהלך מגוי אל גוי. וגם שם לא היה בטוח ואיך יאמר ויצילני מחרב פרעה אך קרא אותו גרשום לרמוז שהוא מגורש מארצו ומעמו וזהו מה שפירשו באומרו כי אמר גר הייתי בארץ נכריה תאר עצם הגירוש וזה כי מי שדר חוץ לארץ מולדתו ברצון נפשו יקרא גר לא מגורש אבל מי שדר שם על כרחו או חוץ מרצונו הוא מגורש באמת וכמ"ש (שמואל א כ״ו:י״ט) כי גרשוני מהסתפח וגו'. ואמר הטעם שאני קורא אותו גרשום מלשון גירושין הוא מפני שאיני גר בארץ זרה ונכריה לי ולחפצי אלא שאיני רשאי לשוב ממנה. אמנם כשהובטח מזה קודם בואו למצרים שנאמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לו אל הבן הנולד לו אז אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כו' (שמות י״ח:ד׳). וזה טעם (שם) ושם האחד כי הוא היה השם הראוי להיות ראשונה ומה נאה זה הפי' וכמה יועיל בפירוש וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כמו שיבא שם בשער הבא בע"ה: (יד) ויהי בימים הרבים ההם כו'. הרמב"ן ז"ל דחק עצמו בפי' הפסוק בזה ואמר כי מפני שנמשך מהזמן כששים שנה מיום צאת משה מפני פרעה עד שהיו אליו הדבור מאת הש"י שישוב למצרים בשליחותו. והיה נראה מהספור שכל הדברים האלה היו נזכרים ונעשים תכופים בשעה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה. ויהי בימים הרבים ההם שעמד משה בורח מפני פרעה ועמד במדין וימת בימים הרבים ההם בסופם מלך מצרים כו' כמו שכתוב בפירושיו: ואני לא ראיתי בזה צורך ולא קצת צורך כי זה נתבאר היטב בקרוב כשיאמר (שם ז') ומשה בן שמונים שנה ואהרן כו'. בדברם אל פרעה: והנה הרלב"ג ז"ל כתב גם כן שעל הימים הרבים שעברו מצאת משה ממצרים עד שהוליד גרשום אלא שהוסיף שבהם מת מלך מצרים וקם תחתיו מלך אחר שהכביד את העבודה עליהם מאד עד שנאנחו בני ישראל ממנה ותעל שועתם וגו'. כי לפי הנראה מהכתובים לא היה צרה גדולה בעת אשר נולד בו משה שהיו מחדשים עליהם גזירות תכופות וצרות זו לזו. והנה לפי דבריו חסר העקר שהיה לו להודיע שאם מת מלך רשע שקם תחתיו רשע הימנו:
שאל רבBookmarkShareCopy

חובות הלבבות

וְעַל כֵּן אַתָּה מוֹצֵא שְׁמוּאֵל עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (שמואל א טז ב) אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וְלֹא נֶחְשַׁב לוֹ לְחֶסְרוֹן בְּבִטְחוֹנוֹ עַל הָאֱלֹהִים אַךְ הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה מֵאֱלֹהִים לוֹ בְּמָה שֶׁמּוֹרֶה כִּי זְרִיזוּתוֹ בָּזֶה מְשֻׁבַּחַת וְאָמַר לוֹ (שמואל א טז ב) עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה׳ בָּאתִי וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וְאִלּוּ הָיָה זֶה קִצּוּר בְּבִטְחוֹנוֹ הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה אֵלָיו (דברים לב לט) אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה וְגוֹ׳ אוֹ הַדּוֹמֶה לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם עֵת שֶׁאָמַר לוֹ (שמות ד י) כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (שמות ד יא) מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם וְגוֹ׳. וְאִם שְׁמוּאֵל עִם תֹּם צִדְקָתוֹ לֹא הֵקֵל לְהִכָּנֵס בְּסִבָּה קְטַנָּה מִסִּבּוֹת הַסַּכָּנָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נִכְנָס בָּהּ בְּמִצְוַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁאָמַר (שמואל א טז א) מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּהְיֶה זֶה מְגֻנֶּה מִזּוּלָתוֹ מִבִּלְתִּי מִצְוַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה.
שאל רבBookmarkShareCopy