שמואל א יז:כה מחשבת ישראל: עקידת יצחק

וַיֹּ֣אמֶר ׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ ׀ עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל וְאֶת־בִּתּוֹ֙ יִתֶּן־ל֔וֹ וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

עקידת יצחק

אמנם הנמשך יתבאר ג"כ מעצם הנאמר. וזה כי אחר שענין ההגבלה השכלית הוא המצא החיות על דרך הטוב והמועיל והערב על המצוע וכמו שיתכן לא הקצוות בהם. כי כמו שההתרחק מהטוב אל הקצה האחד הוא הרע המוחלט ולא יהי' חיות מוגבל כן ההתרחק מהערב והמועיל כמו כן כי חיי העצב והעוני שהם הפכם הם בלתי מוגבלים כמו שזכר החכם במקום שזכרנו במאמר הט'. ולכן ההגבלה הנכונה היא שיחי' האדם בטוב בחיים טובים מספיקים ומוגבלים. אם אל צורך הפרנסה והמזונות ויתר מיני הערב אשר תדרשם הנפש החיונית. ואם אל ספוק שאר הטובות מהעושר והכבוד ויתר מיני המועיל שהם מבוקש הנפש הרגזנית. אשר בהמצא להם שתים אלה על השערתם הנאותה והגבלתם הנכונה ימצא להה הטוב והישר אשר הוא מבוקש הנפש המשכלת ותשוקתה. אמנם כשיצאו מהגבלתם הנה הם פעולות היצר הרע לבד שהיא כת רביעית נפסדת ומשובשת אשר אל ארבעתן אז"ל ד' תשוקות הן כו' (ב"ר פ' כ') כמו שכתבנו אצל משפחות בני נח שער י"ב. והנה לפי ששלשה ענינים אלו מטבעם לשנוא זה לזה ושידחה זה מפני זה שהמבקש הערב יבזה הטוב והמועיל והמבקש המועיל יבזה הערב והטוב והמבקש הטוב יבזה את שניהם היתה הפשרת ההגבלה הנאותה הכרחית להם כדי שימצאו יחד שלשתן ולא יהיו צרות זו לזו כי כאשר היה כן תשוקת כל חלקי האדם שוה בדבר ויושלם בידו מבלי שום מוחה כי לזה היתה חכמה מעולה ונדיבות נפלא לתורה האלהית לנדור ולנדוב במעשים התוריים דברי הערב והמועיל כדי לזרז האדם אל המעשה הטוב מצד כל כחותיו ולתת שוחד למקטרגים. ועל דרך שאמר קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כ"א.) כי כשהקנא' עם היותה מהמדות הפחותות והמעכבות כל שלימות מבוא לבעליה תעזור בדבר ההוא מי מעכב. הלא תרא' כי הית' עצה יעוצה מכל ישראל בדבר הפלשתי לעשות כן כמו שנאמר ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העולה הזה כי לחרף את ישראל עולה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעש' חפשי בישראל (שמואל א י״ז:כ״ה) הנה שנדבו ונדרו העושר והכבוד בצירוף אל הטוב הנמשך מהפועל ההוא. ואולם מה שהגיע ממעלתו של דוד לבזות כל מהר ומתן בפועל ההוא זולתי הפועל הטוב הנדרש מהשלם מצד מעלתו בכלל פירוש כל המעשה האלהי כלו כתבנו בשער ט"ו. מ"מ למדנו שכבר הית' עצה טובה מטעם המלך ויועציו ושריו לעורר לבות האנשים אשר במעשים המעולים נפשם חפצה לעשות חיל במתנות העושר והכבוד כמו שאמרנו. והנה התחבולה הנכונ' הזאת כוונה האלהים על השלימות בתתו לעמו ישראל ארץ כארצנו צבי היא לכל הארצות אשר נמצאו בה צרכי החיים מכל צדדיהם ולא יחסר כל בה. אמנם על ההגבלה הנאותה וההסכמה המשוערת לקבץ הטוב והמועיל והערב יחד מבלי שידחה זה את זה על הדרך שאמרנו כמו שביאר הענין הזה משה אדונינו עליו השלום יפה יפה במשנ' תורה באומרו כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ אשר לא במסכנות וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו'. השמר לך וגו'. פן תאכל ושבעת וגו'. ורם לבבך וגו' (דברים ח'). כי שם בלי ספק ביאר שתכלית הארץ היה לפרנס הנפש ראשונה אמנם הגוף בשניות. ולכן הכין להן הגבלת העניינים כלם באופן שיתפשרו ביניהם ולא יעיקו זה את זה כמו שאמרנו והוא מה שביארו באומרו שיתנו לבם על התור' ומצותיה אשר הזכירם ראשונה באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ וגו' (שם) כמו שיתבאר שם ב"ה. ושלא יטרדו עצמם על זולתן מן העסקים הזמניים כי די בארץ ההיא להשלים ספוקם לכל מה שיצטרכו בהיותם מתעסקים בלמודם ושלימותם והותר. וזה במה שיוכלו להעבד ממנה ע"י עינות ותהומות היוצאים בבקע' ובהר והיא ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. היתכן שתהי' ארץ נושבת זולת הדברים האלה ההכרחיים. אלא שרצה לומר כי ימצאו שם מכל המינים האלה די ספוקם לכדי חיותם המשוער והמוגבל לא בשפע רב לעשות בו סחורות ולהתעמל בסחרותיהם ולהטריד בעסקיהם. והיא מה שביאר באומרו ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה (שם) שהכוונה העצמית היא לסלק המסכנות ולהסיר חרפת רעב לא אל היתרונות הדוחים בעליה מעל התור' והיראה האלהית והוא מה שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו'. והכוונה שתהי' השביעה באופן שתמשך ממנה הברכה וההודאה על כל הנאה והנאה שיקבלו ממנ' כי הוא עקר כוונת מציאותה וכמו שאמרו אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות ל"ה.) כי ההנאה היא מסובבת מהברכה ואם תוסר הסבה הנה המסובב יסור ונמנע. והעושה כן כאלו מעל. ולזה קבעו חז"ל בסדר חיי האומה הזאת והגבלתם מאה ברכות בכל יום וסמכו אותם אקרא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י׳:י״ב) אל תקרי מה אלא מאה (מנחות מ"ג:). *ובארו חכמי האמת וכו' תוכן דעתו הוא, כי הנה ידוע שנפש האדם השלם מתחלקת לפי כחותיה השונות לשלשה, נפש, רוח, נשמה, (עיין מזה למעלה ביאורי בראשית מ"ו ע"א ודף רנ"ג ע"ב) ויען כי יחס שלש אלה הנפשות השונות, במדרגות מעלותיהן, כיחס שלש מחלקות האומה הישראלית כהנים לוים וישראלים אחת אל אחת, לפי שינוי מדרגת מעלתן וקדושתן, ועפ"י מצות התורה, חייבים הישראלים לתת מכל מאה סאה חטים ד"מ אשר יביאו מארצם עשרה ללוים, ומהם יתנו הלוים סאה אחת מעשר מן המעשר אל הכהן, והתשעים הנותרים יהיו למאכל הישראלים אשר הם ומחסורי גופם רבים יותר מהלוים והכהנים ומחסוריהם, ע"כ קבעו חז"ל לרמוז על זה מאה ברכות בכל יום לכל איש ישראלי, למען יגיעו מהם תשעה לתיקון רוח האדם, שהוא השפע האלהי הנלוה אל נפשו אשר נתנה לו מרחם אמו, וברכה אחת כמעשר מן המעשר לתיקון נשמתו הטהורה אף שהיא בעצמותה כבר שלימה מאוד, ותשעים ברכות לתיקון נפשו החמרית ר"ל החיונית, אשר תנתן לו מלידה ומבטן, המצטרכת תיקון גדול בעבור היותה נוטה עוד אל תשוקות חמריות, ודומה היא במדרגת מעלתה הפחותה ממדרגת הרוח. ואף כי ממדרגת הנשמה, לישראלים אשר הם פחותי המעלה ביחסם אל הלוים, ואף כי אל הכהנים, וביארו חכמי האמת שצורך זה המספר הוא כדי שתגיע אל הנשמ' העליונ' ברכה אחת מעשר מן המעשר לפי שבאדם ג' נפשות נפש רוח ונשמה על סוד ג' יוחסים כהנים לויים וישראלים. ולזה קבעו מאה ברכות בכל יום זולתי בשבת שיש לו נפש יתירה ושבעה מעונג השבת ומתוספת הלמוד כן כמו שכתבנו בפרשת ויכולו שער ד'. איך שיהי' היתה הכוונה הספוק והמוגבל המביא לידי ברכת ה' והזהיר מאד מהמותרות אשר הם משחיתים את הכל ואמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו'. ובקרך וצאנך ירביון וגו'. ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. השמר לך בבואך אל הארץ על התכלית הזה שאמרנו שמא תשכח זה התכלית אשר הוא אינו רק לשמירת המצות החקים והמשפעים בהיות לפניך הספוק הראוי והנאות ולא תעמוד ע"ז הצמצום וסדר הספוק המוגבל אליך מאתו יתעל' פן תאכל ושבעת ולא תהי' השביעה לברכה כמו שאמרנו אם תשוטט מחשבתך לצבות בטן בדרישת המותרות ולא תסתפק בבית הנאותה לך לכדי חיותך אבל תרדוף המותר בבנות לך בית מדות ועליות מרווחים לשבת בו ולא תחי' סוס ופרד מקנה בקר וצאן כדי צרכך רק תשית לבך לעדרים רבים מהם גם כסף וזהב ירבה לך ולא תעמוד על ההכרחי וכל אשר לך ירבה על זה הערך ושכחת את ה' אלהיך אשר הוא הסבה הראשונ' לבואך הנה רצוני כדי שתהי' פנוי מן העסקים ויעלה זכרונו תמיד לפניך לעמוד לפניו ולברך בשמו כמו שאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו' וכאשר נתבאר והטרדת עצמך בהרבות הון עתק ועבודה רבה כי לא בטחת על השגחתו שיספוק לך כדי צרכך בכל עת ובכל שעה ולא זכרת כי הוא המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים והוא המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש המאכילך מן במדבר ארבעים שנה אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ירצה כבר תשכח עם זה יכלתו והשגחתו גם למודו הנפלא אשר הורה אותך בענין צמצום החיים והשערת הגבלתם *אשר כוון אליה במזון האלהי וגו', ר"ל כי בתת ה' להם בכל יום רק לחם לשבוע עומר לגלגלת באופן שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, הורה להם בזה כי טוב ונעים לאדם לחיות תמיד רק חיים מוגבלים ומשוערים כראוי, עיין מזה גם ביאורי לשער מ"א. אשר כוון עליה מאד במזון ההוא האלהי אשר המטיר לחם מן השמים ככל חקותיו וככל משפטיו כאשר כתבנו היטב בפרשת המן שער מ"א אשר בכל זה הית' הכוונה להשלים אותך ולהיטיבך באחריתך והנה אתה תחוש להווה ולא לעתיד לבא והוא סכלות גדולה ודרד בהמיות כי הנה התור' האלהית נתנה לבטלי הבחירה והבחירה השכלית היא אשר תגזור על זאת הגבלה כמו שאמרנו ראשונ' וא"א להמצא האחת זולת חברתה ובהמצא שתיהן נמצא השלימות.
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע, כי אהבת החופש הטביע הי"ת בלב כל בע"ח [עד שאמרו חכמי הטבע שנודע להם עפ"י הנסיון, כי כמה חייתו יער ופראים במדבר העורקים ציה, עליזים ושמחים, בכל זאת מדי יתפשו מבני אדם וינתנו בסוגר בחדים יתעצבו מאוד ועוז פניהם ישונה, אף כי יותן להם מאכלם למכביר, כי העדר החופש הטבעי תאדיב נפשם ותכאיב לבם, וקצת מבעלי כנף משמיעי רננות וזמר נעים כל עוד יעופפו כאות נפשם על פני רקיע השמים, מדי יושמו בכלוב יחשו וישתוקו, ולא ישמיעו עוד קולם הערב, או ישאו רק קול נהי ויללה על אבדן החופש' הקדומה להם וא"כ בבע"ח אשר השם ה' חכמה וחלק אין להם בבינה אף כי בבני אדם בעלי דעת והשכל ? כי כל הון ביתם ורכושם יתנו גם נפשם ישליכו לפעמים מנגד בעד החופש הטבעי, ואם גם בזיקי כסף וחבלי זהב יאושרו ונפשם תשבע כל מאכל תאוה, וכל אשר ישאלון עיניהם לא יאצל מהם בוז יבוזו לכל אלה, וטוב להם ארוחת ירק אם רק חופשה נתן למו, משור אבוס ושלחן ערוך לפניהם אם בבתי כלאים החבאי [כאשר הורה גם הנסיון בזמנינו, כי מלחמות רבות נעשו ודם לרוב נשפך מעמי ארצות שונות בעבור חשבם להשיג עי"ז החופש ממשא מלך ושרים,] אפס החירות והחופש האמיתי המסבב טוב לבעליו אינו כמו שיחשוב ההמון להיות חפשי מכל חוק ודת נגיד ומצוה לאמים, למען יוכל כל איש לעשות כטוב וכישר בעיניו, כי אז נתנה הארץ ביד רשע, והחזק והעריץ יבלע את החלש ממנו, באופן שרק התקיפים והעריצים הם אז חפשים וביכלתם יש להרע ולהרשיע לזולתם ככל אות נפשם כל עוד תעוז ידם על זולתם, אבל החלשים ורפי הידים המה לברות למו, ובסוף יהיו גם התקיפים האלה לבז ולמשיסה לכל החזק גם מהם, אבל החופש האמיתי לכל העם כלו, הוא רק בשמוע כל איש ואיש מיושבי המדינה לקול הדת והחוק אשר ינתן ממלך ישר וטוב המושל ביראת ה', השומע ג"כ בקול חקי הצדק והמישרים לעשות רק את הטוב והישר ולהתרחק כפי יכלתו מכל און ועולה ונמשך מזה כי השתעבדות המלך אל החוק המוסרי, והשתעבדות העם למלך צדיק כזה אשר יחוקק רק חקי צדק ומישרים לא בשם "עבדות והעדר החופש" כ"א בשם "חופש אמיתי" יקרא, כי יקר אף נעים היא לכל איש ישר דרך להכנס ולהשתעבד למי שראוי לו הגדולה והממשל' על זולתו וע"כ נראה כי השרים הקרובים אל המלך אשר עליהם לשמור משמרת פקודתו ולעבוד עבודתו תמיד יותר מכל זולתם, אשר ע"כ בשם "עבדי המלך" יקראו, נקראים בכל זאת לפעמים גם בשם "חורים" כמו "חורי יהודה" [בעבור שהיו חפשים מכל המסים אשר הושמו על שכם כל העם כלו כמו שהי' המנהג בימי קדם וכאשר יורה על זה גם מאה"כ "ואת ביתו יעשה חפשי בישראל" (שמואל א י״ז:כ״ה)] יען כי חובת עבודת המלך אשר בכתף ישאו לא תגרע עוד חירותם, כן יקרא גם המלך השומע אל דברי התורה לשמור מצותיה וחקיה בשם "בן חורין אמיתי" כמאה"ה "אשרך ארץ שמלכך בן חורין" וע"ז רומז גם המשורר האלקי באמרו "אנה ה' וכו' אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי" ר"ל כי ע"י היותי עבדך בבחינה שלימה בתכלית השיעבוד וההכנע' כיליד בית בן האמה הנשאר קנין עולם לאדוניו, פתחת למוסרי ונעשיתי בן חורים אמיתי, כי בהיותי נכנע לך ושומר פקודיך, הנני חפשי מעבדות יצרי אשר מבלעדי זאת לא הרפני עד בלעי רוקי, וע"כ נהיתה גם האומה הישראלית סגולה מכל העמים ונתנה עליון לכל גויי הארץ יען כי קבלה עליה עול מלכות שמים לעבוד את ה' בכל לב ובכל נפש כמאה"כ את ה' האמרת היום וכו' וה' האמירך וכו' ויען כי בזה קבלה האומ' הישראלית על עצמה ד' ענינים אשר הם קשים לרוב בני אדם לסבלם, ע"כ הי' גם שכרה על זה מהי"ת כפול ארבע, וד' ענינים אלה הלא הן, הא' לשום צוארו בעול זולתו ולהיות נכנע לאחרים אף כי שכל אדם משתוקק בטבעו מלידה ומבטן להיות תמיד חפשי מכל זולתו הב' לעשות מה שיצוה זולתו אף אם הוא באמת טוב ומועיל לו, כי בלב כל אדם הטבע' התשוק' לשמוע רק בקול רצינו ולעשות רק מה שירא' בעיניו ובלבבו יבין שהוא טוב לו [כאשר יורה הנסיון שכמה בני אדם יחדלו מעשות הטוב הנועץ להם מאחרים רק בעבור שלא הכירוהו הם עצמם מחילה והג' לעשות מצות זולתו אשר לא ידע ולא יבין סבתה וטוב תכליתה, והרביעי, והוא היותר קשה מכולם לעשות מה שיתנגד אל רצונו וחפצו, ואף כי אם יסבב לו עוד נזק והפסד.
וכל אלה הארבע' ענינים לא שמו ישראל אל לבם ביחסם אל הי"ת כי קבלו אותו לאדון עליהם, כמאה"כ את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים ונתרצו לעשות כל אשר יצוה אותם, כמאה"כ וללכת בכל דרכיו ולא לבד שמרו מצותיו אשר לא הבינו טעמם וסבתם כמאה"כ ולשמור חוקיו [כי שם חוק יורה על מצוה אשר לא נודעם סבתה] כי אם גם אותן המצות אשר יתנגדו אל נטית לבם ורצונם קבלו עליהם לעשות כמאה"כ "ולשמוע בקולו" ר"ל בכל האופנים, וע"כ הי' גם שכרם כפול ארבע כאשר יורה על זה מאה"כ וה' האמירך היום וכו' הכולל ארבע מתנות טובות מוסריות אשר חלק ה' לישראל חלף סבתם ד' ענינים אלה (עיין מזה בפנים הס') ועל אלה הארבע' רומזים גם ד' פרשיות התפילין, כי פרשת שמע כוללת מצות קבלת עול מלכות עלינו ופ' והי' כי יביאך הכוללת מצות פדיון בכור אדם וזביחת בכור בהמה לה', יען כי פדה ממות נפש כל בכור ישראל ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים מזכירנו החוב המוטל עלינו בעבור זה ללכת בדרכיו ופרשת קדש הכוללת מצות עשיית הפסח במועדו עם כל חקותיו תעיר אותנו לשמור תמיד גם את כל חקיו, כמו שתצונו פ' והיה אם שמוע וכו' לשמוע בקול ה' בכל האופנים אף אם יתנגד רצונו לנטיית לבנו וחפצנו, וע"כ הפליגו חז"ל במרי האיש אשר לא יניח תפילין, כי ינתק בזה חבלי אהבה הקושרים אותו באלקיו בעבור היותו מאומה ישראלית הנבחרת הזאת, וע"ד רמז לכל זה אמרו על רבי הונא, שבעבור שנפסק' לו רצועת התפילין יום אחד, (ר"ל שהסיר מלבו זמן מה ענין הקשור האלקי הזה) ישב בתענית מ' יום, ואמרו ג"כ שלא יחלוץ אדם תפליו לפני רבו כי בהיות רבו לנגד עיניו המלמדו דעת וחכמה אמיתית הלוא לעזות גדולה תחשב לו אם יסור מיתרי האהב' האלקית הזאת מעליו בהשליכו אחר גוו חובות כל איש ישראל לאלקיו, ועל שכר ישראל הכפול ארבע בעבור זה, רומז מאחז"ל שהקב"ה מניח תפילין אשר בכל אחת מד' בתיהם כתוב שבח והלול אחר לישראל, חלף כל אחד ואחד מד' ענינים אלה (עיין בפנים הספר) הנה לפנינו, כי רק כאשר יקבלו ישראל עול מלכות שמים שלמה עליהם ינטלם וינשאם לתתם עליון על כל גויי הארץ בבחינת מעלתם המוסרית, בזה מבאר הרב ז"ל גם מאמר המדרש שהחל בו "אר"ש משל למה הדבר דומה וכו'" שר"ל כי כאשר יקנו להם הישראל בבחירתם החפשית שתי מדות טובות אנושיות, מדת הצדקה שהיא להשלים נפשם ולמלאות חובתם המוטלת עליהם בבחינת עצמותם, ומדת המשפט שהיא להתנהג גם עם כל זולתם כראוי, אז יעלם הי"ת על במתי ההצלח' המוסרית, ויתנם לעליון על כל גויי הארצות וישלח להם להשלמת נפשם גם עזרו משורש ע"ד מאחז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" באופן שמידותיהם האנושיות תהיינם אח"כ דומות למדות אלקיות, כי מדת צדקתם תעלה למדת החסד, כי החסידות מדרגה יותר יקרה ממדרגת הצדק', ומדת המשפט נגד זולתם בבני אדה תעלה למדרגה הרחמים וזה שאמר, ד"מ שאברהם אבינו נתן לבניו שני עריסין רצוני לומר שתי אבנים יקרות, כי שתי אלה מידות טובות ויקרות מורשה לבני ישראל מאאע"ה אשר הי' הראשון ללכת בדרכי הצדק והמישרים והן הצדק והמשפט וה' זקף להם כנגדן ב' עריסין אחרים, שהן חסד ורחמים, ועי"ז יהיו גם סגולה מכל העמים ורק כאשר תאבדנה מהן מידותיהם הטובות האלה יסיר גם הי"ת אהבתו מהם לבלתי היותם עוד סגולה בעמים, ורק באחרית הימים כאשר ישובו עוד למעלתם הקדומה, כמאה"כ "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" יוסיף ה' לאהוב אותם כבתחיל' ולשים עטרת החסד והרחמים בראשם באופן שיתחברו ארבע מידות טובות אלה יחד והיו לאחדים בידם כמאה"כ "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים".
אם החירות והחפשיות הוא דבר נאות ונכסף לכל בעל שכל. הנה ההשתעבד אל אשר יאות ההשתעבדות וההכנה אל אשר תחוייב לו ההכנעה הוא דבר יקר יותר המנו.
שאל רבBookmarkShareCopy