שמואל א יח:יד מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ובאר הגולה

וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל־דָּרְכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽיהוָ֖ה עִמּֽוֹ׃

עקידת יצחק

*וכן דעת הרב ז"ל הוא, הנה היראה היא על ב' פנים, הא' יראת היכולת, ר"ל הפחד אשר יפחד החלש מהחזק ממנו. והיא בעבור זה רק הרגש נפש החיונית, המכרת ויודעת חולשת גופה וחוזק זולתה. אשר ע"כ תמצא גם בשאר בע"ח כי תפעול בהם אימת הגבור והאמיץ על החלש ורפה כח, כמו שנראה שיגורו הצאן מהכלב השומר אותם, וכל חייתו שדה מקול שחל וליש גבור בבהמה, והב' היא יראת הכבוד והרוממות, כאשר יכיר איש ד"מ מעלת הגדול ממנו בחכמה ובדעת ויירא אותו, והיא רק פעולת הנפש המשכלת היודעת לבחון מעלת זולתה, וע"כ לא תמצא כי אם רק בבני אדם שהם בעלי דעת והשכל ולא בשאר בע"ח, ועוד הבדל אחר יש ביניהם, כי בבחינת הרשעים ופועלי עון יש רק יראת העונש. כי כל זולתם יגורו ויפחדו מהם בהיותם גבורים ועריצים, רק בעבור תקפם וגבורתם שלא ירעו להם, אבל אין אפשרות ליראה אותם יראת הרוממות והכבוד, אחרי כי אין להם שום מעלה מוסרית, ולא נאוה להם כבוד, וגם הם לא ויראו את זולתם יראת הכבוד והרוממות אחרי כי כאין וכאפס נחשבה כל מעלה ומידה טובה בעיניהם, ורק יראת העונש אימתה ופחד יש להם מהתקיף מהם, ועליה יאמר הכ' ג"כ "מגורת רשע היא תבואינו" כי הרע אשר יגורו יבוא למו כגמול ועונש מעשיהם הרעים, ורק אצל הצדיקים עושי הטוב והולכים בתום לבם, נוכל לאמר כי זולתם יראים אותם יראת הרוממות בעבור היותם בעלי מידות ומעלות טובות, ואם הם גם בעלי כח ועוצם גופני ייראו זולתם מפניהם גם בעבור יכלתם, כמו שנמצא שני מיני יראה אלה יחד באומה הישראלית יראת יכלתם במאה"כ "פחדכם ומוראכם יתן ה"' וכו' ויראת הרוממות במאה"כ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכן היתה יראה כפולה זאת גם לשאול מפני דוד, כי בעבור שהלך דוד תמיד בדרכי ה'. ושאול עבר על מצותו ביד שמואל הרואה, ירא ממנו יראת הרוממות כמא"הכ "וירא שאול אשר הוא משכיל ויגר מפניו, ועפ"ז מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים, (עיין בפנים,) ורק אנשים שלימים כמוהו יש להם מזולתם יראה כפולה יראת היכולת בהיותם חזקים ועצומים מהם, ויראת הרוממות בהיותם בעלי מוסר ומישרים יותר מהם כי הם מכירים מעלת זולתם ומיקרים ומכבדים אותם בעבור זה, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת יש ב' מיני היראה אלה משתי מחלקות בני אדם, כי הבוערים בעם אשר השם ה' חכמה ולא חלק להם בבינה להשכיל ולהשיג מעלתו ית', הם יראים ופוחדים ממנו רק יראת היכולת פן יפגעו בחרב או בדבר או בשאר מקרה ופגע רע המשולחים מאתו עלי ארץ ביכלתו העצומה מאוד, ובידו אשר בכל משלה, כמאה"כ "ממנו יגורו כל יושבי תבל" (ר"ל אף הכסילים והבוערים אשר אין להם יראת רוממות מהי"ת, בכל זאת יש להם מגור מפניו ויראת היכולת, יען כי גם הם יכירו עכ"פ יכלתו העצומה כי הוא) כונש כנד מי הים" וכו', ומאה"כ המקביל לזה הוא, "אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול הים" ורק על יראת וחרדת אנשים כאלה מפני יד ה' אשר הוא יכול להניף עליהם יאמר ג"כ הכ' "כהמס דונג וכו' יאבדו רשעים מפני' ה'" אמנם השלמים ההולכים בתום לבם אין פחד אלהים כזה לנגד עיניהם, אחרי כי נודע להם כי טוב ה' ומיטיב לכל, וחסדו גבר על יראיו אשר הם תמימי דרך, וכי לא מלבו יענה בני אדם לדכא איש תחת רגליו, בלכתו בדרך המוסר והמישרים, ורק יראת הרוממות יש להם ממנו אחרי שהם מכירים ומשיגים עוד יותר מזולתם כבוד ומעלת הי"ת הרמה והנשאה על כל, ורק על יראה כזאת אה"כ "יראו את ה' קדושיו" וכן "יראי ה' הללוהו," ואחרי ההצעה הזאת, הלוא יקשה לנו לדעת על איזה מין מב' אלה מיני היראה כוון הכ' באמרו "מה ה' שואל ממך כי אם ליראה" אשר עליו אמרו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה" וכו' ? כי אם נאמר שכונתו על יראת היכולת (ואף שהיא בהשקפה ראשונה רק התפעלות טבעית הנולדת בקרב איש ולב עמוק מעצמה, ואין אדם שליט עליה לעורר אותה, או להסירה מעליו אם מעצמה תולד בקרבו בכל זאת הלוא כבר נודע מדברי השער הקדום כי באמת גם אנחנו נוכל לעזור מאוד להוליד היראה והפחד בקרבנו או להסירם מתוכנו, ע"י פעולות הזכירה ושומנו על לבנו כל הדברים אשר הם יכולים לסבב היראה והפחד או מניעתם, באופן שכונת הכ' יוכל להיות שנשים תמיד לנגד עיננו יכולת הי"ת הגדולה והעצומה, וכי הוא אל קנא ואש אוכלה הוא לכלות ולהשמיד כרגע כל המורדים והפושעים בו, אשר ע"כ מפניו יחילו וירגזו כלם בקומו לערוץ ארץ. כי אז הלא מהר חיש ועל נקלה תפול עלינו אימתה ופחד מכעסו ומחרון אפו עלינו.) הלוא יקשה בעיני כל משכיל להבין כי יחפוץ הי"ת בעבודה בלתי שלימה ותמימה כזאת המסובבת רק באונס והכרח מפני יד ה' אשר הוא מניף עלינו תמיד ? כי רק עשיית הטוב ומניעת עשות הרע בבחירה חפשית, תחשב לנו לצדקה, אבל לא בהיות כל אלה רק מפני היראה והפחד אשר גדל כחם כל כך בלב האדם עד שהורשה לו לפעמים לעשות בעבורם גם מעשים אשר לא יעשו (כנודע מדחז"ל יומא דף פ"ב ובשאר מקומות "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. חוץ מע"ז וג"ע וש"ד") ואף כי לדבר דברי כזב אשר לא יתכנו למען הנצל עי"ז מהרעה הנפחדת, מלבד כי על יראה זאת לא יתכנו גם דחז"ל שאמרו שרק לגבי משה היא דבר קטן, אחרי כי מפני פחד ה' ומהדר גאונו הלוא יחילו כל הארץ, וגם המון העם מבני ישראל ? ואם כונת הכ' על יראת הרוממות אשר היא השלימה והאמיתית אשר לא תהיה לאדם למנה כי אם אחרי אשר התבונן זמן רב בגדולת הבורא ית', וחקר לדעת כפי יכלתו האנושית את כבוד מעלתו ויקרתו ית', או כנוח עליו רוח הנבואה להודיעו כל אלה, כמו שנראה שרק אחרי אשר כבר זקן אברהם ועברו רוב שנותיו אשר בהן חקר ודרש להכיר את בוראו, ונגלה אליו ה' כמה פעמים נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ורק אחר התגלות ה' על הר סיני לעיני כל ישראל עד שהגיעו אז כלם למדרגת הנבואה נאמר מהם" מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' הלוא יקשה להבין כי אחרי שיראה אמיתית כזאת לא דבר רק וקטן הוא גם בבחינת משה, איך יאמרו עליה חז"ל "לגבי משה מילתא זוטרתי היא" ? ועכ"פ יקשה להבין מדוע הקטין הכ' מעלת השאלה הזאת, כי אחרי שהיראה לבדה נתונה הוא בבחירתם החפשית כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מי"ש" הלוא כל אשר בידם בקש מהם ? והר"ן רצה לבאר זה באמרו, כי היראה את ה' היא קלה לאדם מצד שכלו, כי מדי ישים על לבו מעלת ויקרת כבוד הי"ת יירא ויפחד ממנו לשמע בקולו וללכת בדרכיו. אך מצד תשוקת האדם החמרית היא קשה עליו. כי היא תאלצהו לעזוב לפעמים יראת שדי, וללכת אחרי שרירות לבו הרע, וע"כ רק בבחינת שכל האדם אה"כ "מה ה'" וכו' כי דבר קטן וקל מאוד הוא באמת ליראה את ה' מצד השכל, ולמען כבוש והכניע גם את תשוקתו החמרית אשר תניא לבב האדם מאחרי ה', הרבה גם להזכיר פה לפניהם העונשים הגדולים והעצומים אשר בעקב העון והפשע, באו לכל האנשים החטאים בנפשותם, כמו שאמר "וידעתם כי לא את בניכם וכו' ואשר עשה לדתן" וכו' ובעבור כי משה הכניע מנעוריו בקרבו כל תאוה ותשוקה גופנית, עד שכמעט נהיה רק לעצם שכלי לבד, ע"כ היתה היראה דבר קל מאוד בעיניו, ושאחז"ל "אין לגבי משה וכו'" אפס דבריו אלה לא ישרו בעיני הרב ז"ל, בעבור שחבר יחדיו ב' מיני יראה אשר באמת הם שונים ונבדלים מאוד זה מזה, כי היראה המסובבת מרוממות הי"ת הנקראת גם בשם "אהבת ה"' ונקנית לאדם רק מצד שכלו, תנוח רק בלב החכמים האמיתים, וגם הם לא ישיגוה על נקלה, כי אם אחרי התבוננות ועיון רב כמש"כ כבר למעלה, ולהם אין פחד ומגור מהעונש הגופני והסרת אשרם הזמני שהיא יראת היכולת, אחרי שכל קניני הגוף ומחמדי התבל הזמניים רק כאפס וכאין נחשבו בעיניהם, תחת כי בהפך יראים המון העם השקועים רק בתשוקתם החמרית רק יראת העונש, אשר על ידו יוסרו מהם כל קניניהם הארציים, ומיראת הרוממות שהיא עצם האהבה לא ידעו מאומה כמאחז"ל "אין לך אהבה במקום יראה" וכו' ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים הספר,) ואחרי שהראה כי גם בפי' הרמב"ן ז"ל לבדו לא יבוארו עוד כראוי כל הערותיו ע"כ פנה דרך לבדו לבאר כל זאת באופן אחר, והקדים תחילה הקדמה אחת, והיא. כי היראה והפחד הוא רק מפני הרעה אשר היא רק אפשרית לבא אלינו אבל מפני הרעה המחויבת ומוכרחת לבוא עכ"פ, לא נירא ולא נפחד עוד כי אם נתאבל ונתעצב עליה, (עיין ביאורי בראשית דף י"ב ע"א) ד"מ כי תצא אש ברחובותנו כל עוד לא אחזה גג בתנו נראה ונפחד ממנה אך כאשר כבר את שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר לא נירא עוד, כי יהיה כולו למאכולת אש אחרי כי אין מציל עוד לו מרעתו זאת? כי אם נתעצב עליו, וכן לא יירא איש מהמיתה הטבעית המעותדת לו אחרי שהיא הכרחית לכל חי, גם לא יפחד החולה מביאת השמש בערב אשר לרוב יכביד חליו עליו בעבור קור הלילה, יען כי הוא דבר טבעיי המחויב בהכרח, כי אם יתעצב על כל זה, ונמשך מזה כי החושב שכל מקרי העולם נהוגים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו ולא ישתנו לעולם, לא יירא ולא יפחד מפגעי הזמן ומקריו הרעים, כי אם יתאבל ויתאונן עליהם, אחרי כי לדעתו אין מנוס ומפלט מהם לעולם, והם מחויבים ומוכרחים לבוא תמיד כל עת תקדם להם השיבה הראויה המחייבת אותם ד"מ כאשר תחייב לפעמים סיבה טבעית (הנעלמת מאתנו בתחילתה ונודעת לנו אח"כ ע"י המסובבים שלה, כי יעלו נשיאים מקצה הארץ במספר יותר רב המנהג הרגיל תמיד, ויתקבצו עי"ז באויר חלקי מים רבים מאוד, ויהיו לעבים ולעננים אשר יריקו מטר סוחף עלי ארץ, הלוא בהכרח ישטפו ממנו בתנו ושדותנו כרמינו וזיתינו, וכן כאשר יתקבצו במעבה האדמה עפ"י סיבה טבעית קדומה להם, חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי מים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה, עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה ובלעה כל הבתים אשר עליה וכל בני אדם אשר ישכנו בהם, וע"כ נראה כי הפיליסופים היונים אשר האמינו בקדמות העולם, והיותו נמשך תמיד בהכרח ממציאות הי"ת, ואשר חשבו בעבור זה גם כן כל מקרי התבל ופגעיו נמשכים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ישתנו לעולם. באופן שעל ידם יבואו תמיד בהכרח כל המסובבים מסיבתם הראויה שקדמה להם, ואין מי אשר יוכל לעצור בעדם ולמנוע זאת היו תמיד ג"כ אמיצי רוח וחזקי לב אשר לא פחדו ולא יראו מכל רע [כנודע מכח הפילוסופים הנקראים] אפס המאמין בחידוש העולם ומאמין בעבור זה גם בהשגחת הי"ת הפרטית על בני אדם וביכלתו לשנות חקי הטבע כרצונו בכל עת שירצה באופן שיוכל להציל את יריאיו ממקרי הזמן ופגעי הטבע גם באופן נסיי, כאשר נודע לנו ג"כ ע"י קירות אבותינו מני עולם המסופרים בתורתנו הקדושה, וע"י האותות והמופתים אשר עשה הי"ת להם בכל העתים והזמנים, ברעב פדם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והכל באופן נסיי, כיבימי המבול נסחו רק הרשעים מני ארץ, ונח ובניו נצולו ובהפכת סדום ועמורה נמלט לוט ושתי בנותיו על פי ה' בזכות אברהם, ועל פי משה עבדו נבקעה הארץ ובלעה עדת קרח לבדה, וכל העם הנשאר היה לפליטה [וכאשר יורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות. כי לפעמים יציל הי"ת בהשגחתו הפרטית איש אחד מני אלף באופן שהוא ג"כ כעין נס, בשלחו ד"מ מתוך המהפכה ע"י שיעירהו רוחו בקרבו לעזב בית מושבו רגע אחד לפני הנתצו, או שיפדהו מרעב בהמציאו לו די מחשורו באופנים ודרכים שונים אשר שערם בתחילה, או שירפאהו מחליו עפ"י מקרה אשר יקרה לפניו לפתע פתאום רפואת תעלה, או רופא מומחה אשר לא ידעם, אף שכל אלה האמצעים הם רק דברים טבעיים, בכל זאת אחרי כי רק דרך מקרה והזדמנות באו לאדם באותו העת והרגע אשר הצטרך להם, הלוא אות ומופת הוא לו, כי רק מיד ה' והשגחתו הפרטית באו לו, וכנס נכתר (אשר לא יכירהו כל איש למראה עיניו כמו שהוא בשינוי כטבע שהוא נס נגלה ונודע לכל) יחשבו לו] ונמשך מזה כי בחיק המאמין האמיתי הזה לבדו תנוח היראה והפחד, כי גם בהיות הצרה כבר קרובה לבוא עליו עד שכמעט אין מנוס ומפלט עוד ממנה, לא יאמר עוד נואש אחרי כי נודע לו, כי עוד יש ביכולת הי"ת להצילו מרעה, כמשאחז"ל (ברכות י' ע"א) "אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" והנה מכל האמור עד הנה נמשך כי התורה הקדושה המלמדת אותנו עיקרי אמונה אלה, כי הי"ת ברא את התבל ומלואה מאין. ומנהיג אותה לא לבד בהנהגה טבעית עפ"י חקים קבועים אשר לא ישתנו, כי אם גם בהנהגה נסיית ושינוי חקי הטבע לפעמים עפ"י השגחתו הפרטית על בני אדם, לתת להם כדרכיהם וכפי מעלליהם הטובים או הרעים. היא תלמדנו ג"כ ליראה את ה', יראת יכלתו, אחרי שבכחו לשלם לנו גמול הטוב והרע גם נגד מה שיחייבו לנו חקי הטבע ובזה יבואר גם מעצמו מאה"כ "ועתה ישראל מה ה' אלהיך וכו' ר"ל בבחינת היותך ישראל אשר נתנה לך התורה האלהית למורשה, הלוא נקל הוא לך ליראה את ה' אלהיך יראת היכולת ולבלתי היות כאחד התועים לחשוב שכל מקרי העולם מהגים רק עפ"י חקים קבועים, אשר ע"כ אין מקום ליראה ופחד מעונש הבא בעקב החטא, כי כמקרה הרשע כן גם מקרה הצדיק, כי אם להאמין תמיד שכפי מעללי איש ואיש כן גם ישולם להם, וע"כ הולך הכ' ומכפר אח"כ לא לבד בחירת הי"ת את אבותינו והטוב והחסד אשר עשה להם בעבור לכתם בדרך הישרה והנכוחה, כי אם גם האותות והמופתים אשר שם בארץ חם להענישם על אשר הרעו להם, וגמול הרע אשר השיב גם בראש קרח ועדתו, אשר מכל זה יבורר ויודע לנו היטב הנהגת הי"ת ההשגחיית שהיא מקור היראה ופחד אלהים, וע"ז אמרו גם חז"ל "אין לגבי משה" ר"ל בבחינת משה וישראל אשר קבלו את התורה תהיה היראה באמת נחשבת רק כדבר קטן, כמו ששואלים ממנו דבר גדול ויש לו שנדמה לו לקטן, כי אף שהיראה קשורה ותלויה בעקרים יקרים ונכבדים, אשר בבחינת עצמותם כדבר גדול יחשבו, בכל זאת קלה וקטנה היא מאוד לכל מי שנודעו לו העיקרים האלה כבר ע"י התורה המלמדת אותם, והנה היראה הזאת המבוקשת פה בכ' היא ממוצאת במדרגת מעלתה, בין יראת הרוממות אשר ממנו אמרנו כבר למעלה כי רק בחיק החכמים היותר שלימים או הנביאים ואנשי רוח. תניח. ובין יראת היכולת אשר להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו מאומה ממנהג הטבע וחקיה, כי היראה הנזכרת פה בכ' היא נכבדת מאוד ממנה והיא אותה אשר תהיה למנה גם לכל יודעי חקי הטבע הנוהגים תמיד, ובכל זאת ייראו את ה' בעבור שקנו להם הידיעה האמיתית שהוא הי"ת יכול לשנותם ולשלם לאיש איש כדרכיו עפ"י הנהגת השגחתו, וממנה לבד אמר גם התנא "אם אין חכמה אין יראה" וכו' ואמרו ג"כ "אין בור" (ר"ל איש נבער מדעת עיקרי האמונה האלה על אמונתם,) "ירא חטא" (בבחינה האמיתית הזאת) וע"כ אמר הכ' ג"כ "אשרי אדם מפחד תמיד" וכו' כי בזה הלא יורה לכל שהוא בעל האמונה האמיתית וע"כ ישתדל תמיד גם להיישיר דרכו למען היטב בזה גורלו ומנת כוסו עלי ארץ, תחת כי המקשה לבו, בעבור שיחשוב כי חקי הטבע קבועים ולא יוכלו להשתנות לעולם, ואין מקום ליראה ופחד מפניהם, כי אם לעצב ותוגה, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה, הוא יפול ברע המוכרי, כי יאמר "שוא עבוד אלהים למען היטיב גורלי" וילך בעבור זה תמיד רק אחרי שרירות לבו הרע, ועי"ז יסבב לו ג"כ גמול ועונש רע, ומרה תהיה לו באחרונה. המפורסם שיאמר מענין היראה הוא שתאמר על שני מינים. האחד על הפחד והמגור אשר הוא הפעולות הנפש החיונית מפחד אויב או מפני עקת רשע שנאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' (בראשית ל"ב) כי ירא לאמר אשתי (שם כ"ו) ודומיהם והשני אשר הוא מפועל הנפש הדברית מפני הכרת מעלת הזולת כמו שאמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר י"ב) ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד.) ואם שהראשונה היא מיוחדת אל הרשעים ואל פעולותיהם הרעות שהכל מתפחדים מהם גם הם לא ישתתפו בזולתה כמו שאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י') אמנם באנשים השלמים ישותפו שניהם שכבר יהיה מוראם על הבריות מצד מעלתם ופחדם ואימתם מצד יכולתם וכמו שאמר להלן לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ היה הפחד מצד עוצם יכולתם המפורסם אשר עליו נאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגומר. אז נבהלו אלופי וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ויהיה המורא מצד האלהות הנכר בהם שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳.) וכבר נמצא זה הענין מבואר בין שאול לדוד נאמר ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדור ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמים ויירא שאול מלפני דוד כי היה יי' עמו ומעם שאול סר ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א י״ח:י״ד-ט״ו). יש לשאל מה טעם אמר ויאמר אכה בדוד ובקיר ועוד למה לא נפטר דוד מפניו לנוס ולהמלט כמו שעשה אחרי כן שנאמר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט (שם א' י"ט). ועוד מה טעם נאמר ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול וכן בפעם השנית נאמר וחניתו בידו ודוד מנגן ביד והלא הוא ידוע שבידו הוא מנגן שלא היה מנגן ברגלו ועוד למה נאמר בפעם השנית ויך את החנית בקיר מה שלא נאמר ראשונה. אלא פתרון הענין הזה כי הנה בהיות דוד מנגן ביד בפני שאול אצל הקיר הנה הוא היה מתנכל אליו בהטיל החנית אל הקיר סמוך אליו פעם אחר פעם ואמר הלא מצחק אני כדי שתדחה ידו פעם אחת להכות בדוד ובקיר להמיתו והנה הוא בהיות עיניו בידיו במלאכת עיונו לא היה מסתכל בשאול ולא היה רואה מה הוא עושה במה שהוא מטיל החנית ומוליך ומביא באויר כי לא היה מכה לגמרי. והנה נזדמן כי בשתי פעמים שכוון להעיל החנית אל דוד הנה הוא הסב עצמו מפניו שלא מדעתו ונצול ולא הכיר בנסו ובזה ידע שאול כי יי' עמו ולא עזבו בידו והוא לא רצה לעשות ביד רמה ולזה מהיום ההוא והלאה נהג בו יראת כבוד ואלהות ולא רצה להשתמש בו כמה שהיה נוהג עד הנה והוא אמרו ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף וגו'. ועוד נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו כי מטעם שהוא משכיל לנצוח אויביו ולהפילם לפניו היה ירא מפניו כמפחד אויב אמנם מפני האלהות ייחד לו היראה שזכר ראשונה כי ראה שהיה יי' עמו להצילו שלא מדעתו תדע שכן הוא שהרי בפעם השנית שהרגיש דוד במעשיו וכשנפטר מפני שאול הכה החנית בקיר מה שהיה רוצה להכות בדוד לפי שאז מלאו לבו להטיל החנית לגמרי הנה אז לא נאמר שנתיירא מפניו כי לא היה שם מופת אלהי והנה זה ענין נכבד יש בספור ההוא כשיושקף ענין דבריו כהוגן. ועוד יש לי שם ענין כדומה לזה מחוייב מענין הכתובים בטוב הבנתם והוא מה שאמר שם וירא שאול וידע כי יי' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד (שם א' י"ח) וזה כי כשהגידו לו שמיכל בתו אהבתהו אחר שארש לו את מירב בתו הגדולה נאמר ויישר הדבר בעיניו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום (שם). ויש לשאול מה המוקש הזאת אשר לא דברו ראשונה כשאמר לו את בתי הגדולה מירב אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל וגו' (שם) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. אלא שהוא חשב עליו מחשבה רעה והיא שאף על פי שאירס לו את מירב ראשונה לא ימנע עצמו מלקיחת מיכל אשר אהבתו ולזה היה הדבר ישר בעיניו ולא עוד אלא שפתח לו פתח התר באומרו בשתים תתחחן בי היום וזה כדי שיהיה לו זה האיסור למוקש ולמכשול עון ויפול ביד פשעו לפני פלשתים ואל תרחק זה שהרי רעה מזה כתובה להלן ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (שם א' כ"ה) ורבו הדעות במעשה הרע ההוא והמחוור שבכלם ואשר הסכימו בו חכמינו ז"ל (סנהדרין י"ט:) שהיה בעבירה אלא שפלטי בן ליש כבש את יצרו יותר מיוסף ומבועז ושם חרב בינו לבינה כל הזמן ההוא שהיתה עמו ושלא הלך אחריה הלוך ובכה אלא מפני הזכות שנסתלק ממנו ומאן דעביד הא ודאי נפיל בהא. והנה דוד גם כן כוון לעשות על פי דבורו לראות מה יהיה באחריתו שהרי הביא מאתים ערלות פלשתים מאה לכל אחת כי כן נאמר לו אין חפץ למלך במוהר כי אם מאה ערלות פלשתים (שמואל א י״ח:כ״ה) וכן אמר הוא על מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. והנה לא כוון לקדשם בהם שהרי המקדש אחת משתי אחיות אינה מקודשת כי קדושין שאינם מסירין לביאה אינם קדושין (קידושין נ"א.) כ"ש שתיהן יחד שאינם תופשין מן התרה והרי הוא התחכמות נפלא. והנה הוא יתעלה סבב פני הדברים שנשארה לו האחת אשר אהבתהו בהתר כמו שאמר סמוך למאמר את בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה יאמר כי עם שהיתה משודכת לדוד ימים רבים הנה לעת קץ המיועד להכניס' לו לחופ' והיא נתנה לעדריאל וגו'. ואולי כי כשהרגיש' באהבת מיכל אחיתה בדוד ובלבול דעת אביה בענינם מיאנה בדבריו והיא מעצמה נתנה לעדריאל לאשה והנה נשארה מיכל באהבתו יחידה והיא כשרה ובזה ידע כי מה' היתה לו כי לא יאונה לצדיק כל און והוא מה שנאמר וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד והיא היראה האלהית שאמרנו , אמנם ממה שראה שכל אלה הם סבות חזקות למלוך ולהשליכו מלפניו היה יגור מפניו ויהי שאול אויב את דוד כל הימים. הנה שהיה לו לשאול עם דוד אלו שני מיני היראה שאמרנו היראה הדברית אשר מצד המעלה וההפחד ההפעלותיי אשר בנפש החיונית לתקות דבר רע. ושתים אלה נמצאות באל יתעלה משני מיני האנשים כי הנה האנשים החסרים יפחדו מפניו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו וכמו שאמר יראו את ה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כונס כנד מי הים וגו' (תהלים ל"ג). האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו'. (ירמי' ה') כלומר שהוא נקל לשלחו על פני הארץ. ונאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים ס"ח). אמנם השלמים אין פחד אלהים נגד עיניהם מזה המין אבל יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (שם ל"ד) רוצה ה' יריאיו (שם קמ"ז) יראי ה' הללוהו (שם כ"ב) ורבים מאד משני המינים ויבאו מהם קצת במה שיבא מהדברים הנמשכים אל הכוונה. והנה אחר שנמצאו פה אלו שני מיני היראה על הדרך שאמרנו יש לשאול ולדרוש לאי זו משתיהן היתה הכוונה במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. אם לראשונ' אשר הוא הפעלות הנפש החיונית או אל השניה אשר הוא פועל הנפש השכלית או לשתיהן יחד מי יתן ואדע. כי אם נאמר שכיון אל המין הראשון והוא ההפעלות אשר בכח החיוני ונאמר שאע"פ שהוא הפעלות טבעי תוכרח בו הנפש החיונית לתקות דבר רע שלא תמנע המצוה מהגיע עדיו כשנתחכם אליו בזכרון הענינים המבהילים ושומם על לבו תמיד וכמו שאמרו פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם (ישעיהו ל״ג:י״ד) ונאמר מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (שם ב') והדומים להם ותהיה עקר המצוה הזאת הזאת זכירת הדברים האלה ושומם על לבו תמיד שהוא ביד האדם ובחירתו ומהם תמשך היראה והפחד מזה המין בלי ספק כמו שהיו המעשים תחבולת הזכרון והזכרון תחבולת הבטחון כמו שכתבנו בפרשת שמע שער צ'. וכבר תהיה השאלה הזאת שיעשו המצוה האלהיות מתוך פחד ומגור חמת המציק וזה מגונה מאד כי הנה המעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע לא במאמרים ולא במעשים לפי שהדבר הראשון ממשיגיה הוא שבה יתחלפו השקר לאמת והרע לטוב. וזה שכבר הותר וגם הוכרח מפניה לשנות דבורם ולשום כזב מחסם ואעילו השרידים שבאנשים. אמר אברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את (בראשית י"ב). יצחק כי אמרתי פן אמות עליה (שם כ"ו). שרה לא צחקתי כי יראה (שם י"ח) והשבטים נשתמשו הרבה באותה מדה בעמדם לפני יוסף גם הרבה מעשים רעים נעשו לטובים מפני היראה הזאת כבוחרים ברע במיעוטו שכתב החכם *שסופר על אלימון צ"ל על אלקעמאן Alhamon כי ממנו יסופר שהי' בן אמפיארויס Amphiaraus ויען כי צותה ערפהילע eurphyie אמו להרוג את אביו זה במרמה בלכתו למלחמה נגד יושבי עהעבען, הבטיח אביו אשר בקש זאת ממנו במותו. כי יקח נקמתו אשר ידה היתה במעל הזה, וע"כ מלא עצמו כמוכרח למלאות הבטחתו זאת ולהרוג את אמו, אך אח"כ הכה לבו אותו על הרעה הגדולה הזאת אשר עשה, ויען כי אמו קללה וארדה כצאת נפשה את כל ארץ ומדינה אשר ישב בה בנה הרוצח הזה מכה אמו, לא מצא גם מנוח לכף רגלו בכל מקום אשר הלך שמה, עד אשר ישב באי אחד אשר מחדש עלה ממי הנהר אנעלאאס, ויקח את בת מלך האי הזה לאשה, אחר אשר גרש את אשתו הראשונה, אך לא ארכו לו ימי מנוחתו גם שמה, כי כאשר לקח בערמה נזם זהב אחד מיד חותנו הראשון למלאות בו חפץ אשתו, חרה אפו בו, וישלח את בניו אחריו להרגו באכזריות חימה, ובזה שבו דמי אמו אשר שפך בראשו. שסופר על אלימון שהוכרח להרוג אמו. *והנה אהרן וכו' ר"ל גם הוא עשה את העגל רק מפני היראה ופחד המות שימיתוהו העם אם ימאן לעשותו, כמו שהמיתו את חור, ואף שאין פיקוח נפש דוחה איסור ע"ז כמ"ש למעלה בתוכן השער, בכל זאת הלוא כבר נודע מה שכ' הכוזרי, (עיין ביאורי למעלה במדבר ב' ע"א,) שישראל לא בקשו, תחילה עשיית העגל למען עבוד אותו כאלהים, כי אם רק שיהיה הוא להם אות וסימן מורגש אשר יזכירם תמיד באלהים אמת, וע"כ חשב אהרן שאיננו מחויב למסור נפשו למען מנוע אותם גם מזה, ורק אח"כ יצאה מזה המכשלה הרעה, כי האספסוף אשר בקרבו השתחוו ויזבחו לו, ואמרו "אלה אלהיך ישראל". והנה אהרן עשה עגל מסכה ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור (סנהדרין ז'.) ומה לנו ולהם והנה התורה התירה המעשים האסורים וחשבתם לטובים במקום הסכנה ואיך יתכן שישאל השם יתעלה זה המין מהעבוד' אשר לא יבחן בה בין טוב לרע אחר שהכוונה בה עשה כך וכך ואם אין אתה עושה דע כי מות תמות וכיוצא והרי אמרו במסכת שבת (פ"ח.) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) *מלמד שכפה עליהם וכו', עיין מכתב שומר ציון הנאמן סי' מב' ממחברת הראשונה מה שכתבתי לבאר המאמר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לתורה וכבר נתבאר מאמר זה שם במקומו מ"מ קשיא. וקשה עוד מזה אומרו בכאן וכי יראה מילתא זוטרתי היא והנה היא באמת זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל כי אריה שאג מי לא יירא ולא הוצרך לומר אין לגבי משה וכו'. ואם תאמר שהיראה השלימה אשר בנפש הדברית שאמרנו היא אשר שאלה מהם הנה באמת הקשה לשאול שהרי הוא מבואר שהירא' השלימה הזאת אינה מטבעה להמצא כי אם בלב הפילוסוף התורני האלהי מחמת מה שהשיג בעוצם חקירתו או לנביא השם יתעלה במה שהושפע עליו מנבואתו הלא תראה כי נאמר לאברהם אחרי זקנתו ואחר עקידת בנו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) ובמעמד הר סיני כשהגיעו אל המדרגה ההיא הנפלאה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברים ה׳:כ״ו) כולי האי ועדין הך יראה בעיא צלותא לפי שהוא קרוב לנמנע שישתתפו כלל העם בה וכ"ש שלא יאמר עליה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כאלו שואל דבר נקל דכגון דא אפילו לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היא וכבר שובח בה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳) ואם היראה הזאת אינה משותפת לכלל העם אשר להם אמר ועתה ישראל וגו' והראשונה אינה הגונה להם *הנה שכלנו משתיהן, יען כי יראת הרוממות איננה ביכולת רוב העם, ויראת היכולת לבד, כפי מה שהיא אצל ההמון אינה הגונה ונאותה לעם קדוש אשר לו אלהים קרובים אליו, הנה שכלנו משתיהן בין שתהיה כל אחת מהן או שתיהן יחד ועל כל פנים יש לתמוה אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והוא אומרו מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' והלא כל אשר בידם שאל מהם ומה יש להם עוד. והנה באמת השאלה היא קשה גם מאמר חז"ל עליה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) ויבא יוסף את דבתם רעה וכו' ר' מאיר אומר חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו ולא ידעתי מאין לו לרש"י ז"ל מה שכתב כל רעה שהיה רואה וכו': וישראל אהב את יוסף וכו'. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו'. הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם לא על זה שנאוהו כי ידעו שהיא מדת של נערות וכי יזקין יסור ממנה אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו (א) שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד כי מ"ם מכל בניו כמ"ם מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה כי הוא הבן הבכור לאהובה ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו' (שם י"ז). ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל (שם) שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז"ל (שם) זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו. והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו'. והנה עם זה יהיה מאמר ולא יכלו דברו נשנום פירוש וישנאו אותו כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה נאמר (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו (א) כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה. וכאשר אמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו' בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור אבל נאמר ויקנאו בו אחיו וכו'. (י) והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו (ש"א י"ח): והנה אנחנו מאלמים וכו'. ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו ואולם באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נרמז מה שהיה כי בפעם הראשונה גם בשנית הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה אבל אחר שהכירוהו כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר משחחוים לי: המלוך תמלוך עלינו וכו'. למה שהתחזק עליהם באומרו שמעו נא החלום הזה וכו' כאלו הכריחם לשמוע בחוזק (ז) אמרו לו המלוך תמלוך עלינו כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם אבל בין כך אם משול תמשול בנו בעצמנו שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו וזה טעם ויוסיפו עיד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה ולתרגום אנקלוס שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא כו'. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והנסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו (ברכות נ"ו.) הרהר וחזא: ויחלום עוד וכו'. בהשנות החלום נתבאר עקר הנדולה כמו שאמרנו (ו) ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו'. כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם כדרך יום ביניהם כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מנקודות מלת את ואמרו לרעות את עצמן כי זאת עיקר כוונתם והוא מה שאמר הזקן הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו'. (ח) שנרא' שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם אמנם לרצונו שלא יתעכב לשם רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום: וימצאהו איש והנה תועה וכו' (ד) לא רצה האל יתעל' לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם אדרבא הזמינו לפניהם אם זה האיש כמדרשו (שם) או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם לא יוכלו שאפי' המעשים המנגדים וסייעו הגעתם וכמה שאמר (בראשית נ׳:כ׳) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרואים שאלו האיש מה תבקש כי דרך מבקש לו ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו והשיב את אחי אנכי מבקש שמק"ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים כי לרוב מקניה' והתפשטות העדרים חשב שאי איפשר שלא יראה בבואו אצל שום הר או גבעה: נסעו מזה וכו'. אמר לו אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול כי שמעתי רועים אומרים נלכה דותינה ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום וכן לא יעשה וכל שכן בייחוד מקום מצויין והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז"ל (רש"י וכ' רא"מ מב"ר ולפנינו ליתא) הסיעו עצמן מן האחוה: כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו'. כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש: ויראו אותו מרחוק וכו'. ויתנכלו אותו וכו' הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה אמנם בענין ההשתדלות היה ביניהם חלוק דעות (ג) מהם היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם כי ישמע ויעש' רעה גדולה ומרה ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם אולי הית' דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו ויתחייבו לשמים (ב) והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה ודוגמת זה נאמר בירמיהו (י"ח) לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון. ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו ונאמר שהוא איש טמא שפתים מוציא דבה על האנשים ומדבר עליהם רעה ועם זה יתבזה בעיני ההמון ולא ישמעו אליו ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממני מה שיישר בעינינו ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן והוא מה שאמר (שם) הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי הישולם תחת טובה רעה כי כרו שיחה לנפשי זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה. ירצה כחסדך זכר לי אתה שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ"ש מזולתם. וכן בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים אמרו ועתה לכו ונהרגהו וכו'. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו': כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת בידוע שלא הרגוהו לסטים שא"כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה (ט) אלא חיה רעה באה ובלעתהו כמות שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו ומעתה אין דורש ואין מבקש והנה בזה כוונו היטב כי כר עלה בלבו של אביו שנאמר ואומר אך ערף עורף ולא ראיתיו עד הנה. והנה לצאת מידי שמים אמרו ונרא' מה יהיו חלומותיו וכו'. ירצה וגם לפי דרכנו (י) נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא כי אם מאת אלהים המה הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו על ידי סבות וגלגולים מדעתנו ושלא מדעתנו וכדבר שנאמר (תהילים כ״ב:ט׳) גול אל ה' יפלטהו וכו'. והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו ואם אינו מושיע הנה אין בחלומותיו ממש ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו ואנחנו נקיים והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה וכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) רוח הקדש אומרת וכו'. אמנם לדעתי זה היה העקר ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם: וישמע ראובן ויצילהו וכו'. כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית' להצילו ולהשיבו אל אביו (י) ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם ואמר אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו אין לכם להכותו נפש בידים כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם מי ימנע אתכם מבוא בדמים הנה הוא באסונו ימות ואת דמו מידכם יבקש כהורגים במקדש כהן ונביא ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד ויד אל תשלחו בו כי בזה תהי' ההצלה אע"פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם: למען הציל אותו וכו'. (י) כתב רש"י ז"ל רוח הקדש אומר כן והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו אמר להם ראובן אל תשפכו דם השלוכי אותו וכו'. למען הציל אותו כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו שאם הי' הדברים הראשונים ספור המעש' היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו'. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו'. והוא אשר אמר אחרי כן (בראשית מ״ב:כ״ב) הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם: וישאו עיניהם וכו'. (י) יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי שכן היה דרכם להוריד הסחור' ההיא למצרים ומצד זה הית' עצת יהוד' לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע' מיוחדת שהיו מדינים שהית' משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם ולא נצטרך לפשרת הרמב"ן ז"ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ג) אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו יעצם לפי דרכם ואמר כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו סוף סוף אנו הורגים אותו בידים ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה אם מאת ה' היו חלומותיו הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה. וישמעו אחיו כי היתה עצה הגונה ויעברו אנשים וימכרו וכו'. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם כמו שאמר ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו': וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו (י) לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו. וישלחו את הכתונת וכו' ויכירה ויאמר וכו' יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו וגזר כתונת בני זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו' כמו שאמרנו. (ט) ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ומים רבים דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם (שמחות פ"ב ה' י"א) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו' למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו (שמואל ב י״ב:כ״ג) ועתה מת למה זה אני צם וכו' כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה אמרו ז"ל (תנחומא ויגש) שלא היה מתאבל אלא על עצמו שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל"א ב"ה: ויש שאמרו (ב"ר פ' פ"ד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת. (יא) והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא' שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'. וזה עצמו אמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט'). והכוונה רצויה והפירוש מבואר: והמדנים מכרו אותו וכו'. יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה' במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו' אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה' בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב לא זכרו ולא שתו לבם שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד וה' העלים מהם למען הקימו מזימות לבו להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה' בצאתם משם כמי שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית' בעולם. (ד) וזהו מה שכוונו ז"ל באומרם (תנחומא וישב) שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה ושנכנס בחרמותם כביכול שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל אבל היה להם שכר טוב בעמלם. ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' (יב) אחר שהראה בספור הראשון זה השיעור מזה הענין הנפלא רצוני מהגיע הכוונות הכוללות ממפעלות אלהים עם שלוח הבחירה האנושית לגמרי סמך זה הספור השני אשר יתבאר זה ממנו ביאור יותר חזק ומבואר וזה שאין ספק שהיתה מחשבה כוללת אצלו יתברך להוציא מיהודה ותמר הזרע אשר יצליח לעשות מלוכה בישראל כי היא היתה הגונה לזה אם מצד עצמה ואם מצד היותה בתו של שם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה). והנה בעת שרצה יהודה להפרד מאחיו כי לא יוכל לראות ברעה אשר ימצא את אביו בימי אבלו הניע לבו אותו לנטות עד איש עדולמי ושמו חירה וכבר נתחדשה בזה סיבה קרובה לקחת לו את תמר לאשה כי שם ביתה. (יב) אמנם נתרחק הענין לנטות יהודה אחר רצונו ביופי ובממון כמו שמשמע באומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה כי ראה אותה יפה ובת איש מיוחס מסוחרי הארץ ולזה היה מה שהיה מהיות בניה רעים וחטאים לה' מכל מקום כבר חזרה מחשבת הש"י להקרב כשראה יהודה ליקח אשה לער בכורו ושמה תמר אמנם מחשבתו של ער ובחירתו הרעה התנגדה לזה אשר מנע ממנה פרי בטן בצד מהצדדים כמו שיובן מהענין עצמו וכמו שקיימו חכמינו ז"ל (יבמות ל"ד:) (יג) והנה בן נח המבטל פריה ורביה חייב מיתה שהרי היו מצווין על פריה ורביה ואזהרתם זו היא מיתתם ולזה וימיתהו ה' ועם היות שכבר נתרחקה בזה מחשבתו יתברך לא הקפיד ולא נשאו פנים וכבר חזרה המחשבה האלהית להקרב כשאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה וחזרה ונדחת לבחירת אונן הרעה גם הוא דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו כו'. (ג) ואחשוב שענין שבושו היה שחשב שלא חלה מצות פריה ורביה על זקיקת יבמים כיון שהזרע אינו לעצמם אלא להקים שם לאחיו ושהוא אינו מצוה לפרות לזולתו ולזה שלא ימות גם הוא כאחיו שהשחית הזרע שהיה לו והנה טעה בזה. ועוד שכבר היה לו אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה מדינם שהיו מצווין על העריות. (יד) ומעתה נדחית מחשבה זו מדעת יהודה עד יגדל שלה ואין כונתו לשיהיו לו שלשה עשר שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא במה שחטאו אחיו וימות כהם וזאת היתה דחיה שאין לה גבול דסבר כיון שנדחית נדחית והרי היא השטאה בטענה. והנה שמות הבנים האלו הוכיחו על סופן. ער. כלומר כתבנו את האיש הזה ערירי גבר. אונן כי נפשו עליו תתאונן ותאבל. (יב) ושלה גם המקום אשר ילדתו אמו בו מסכימים למה שבו השלה וכזב יהודה אביו בתמר באומרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני והיה בכזיב כמו שאמרנו. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) ער שהיער מן העולם. אונן שהביא אנינה לעולם. שלה פסקת. ואשר אמרנו הוא הנכון. והנה עם זה כבר היתה יושבת תמר שוממה בית אביה עד שנאמר וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה כו' ויוגד לתמר כו' ותסר בגדי אלמנותה כו' לפי שלא הבינה תמר ממה שאמר לה יהודה עד יגדל שלה בני רק הענין הראשון וראתה שכבר הגיע זמן ולא נשאו וחשבה שמא שכחה מלבו (טו) לזה הסכימה בדעתה להסיר בגדי אלמנותה מעליה ולהתכסות בצעיף נאה ולהתקשט ולהזדמן לו במקום קרוב לעירה שהוא על דרך תמנתה כדי להתראה לפניו ביום נחמתם ושמחתם אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם ומתוך מזמוטי השמחה יתננה לו לאשה. והנה זאת באמת היתה עצה טובה והגונה אלא שנמשכה באופן אחר שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה לא שכסתה פניה לשם זנות כי כאשה צנועה ועצובת רוח באה לשם והנה היא כסתה פניה כמנהג הנשים הכשרות כסבורה שכשיבא שם יהודה או אתר מהבאים עמו יגשו אליה וישאלו אותה מי את או אנה תלכי ואז תשיב אמריה לו ויכירוה וימשך מה שעלה על לבה אמנם כסוי פניה זה היה סבה שלא הכירה וחשבה לזונה מצד מקומה ובלי שום שאלה וחקירה מיהר לומר אליה הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והנה היא בשומעה את דבריו שנשתנה הענין אל מה שלא עלה על לבה ראשונה ולפי שכבר היה הדבר ההוא מותר בימיהם למצות ייבום בחרה בודאי של חמיה יותר מספק של בנו והשיבה לו דבר על פי דבריו ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכרתה וגם להמציא סימנים נזכרים ונעשים ביניהם להיות עדות בידה לעת הצורך והוא כי לכל זונות יתנו שכרה לאחר מעשה וזו שאלה קודם ולא עוד אלא שלא האמינה בו בשישלח הגדי בלא ערבון ועוד העזה פניה לקחת מאתו החותם והפתילים והמטה וכל זה ממה שיורה ספורו שלא היתה כונתה רק מצות הייבום ולהקים זרע מהאיש החשוב ההוא ולבנות ממנו בית מלכות בישראל וכמו שנאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. וכבר דברנו בראשונה ברמזים הנוראים שהכניסה רוח הקדש תחת דברי פשרתה וכבר השתדל יהודה הערבון מיד האשה כדי שלא ימצאו כלי תשמישיו בידה מפני הגנאי וכשלא מצא אמר תקח לה פן נהיה לבוז מצד פרסום הבקשה ואם מצד אמות דברו כבר שלחתי הגדי הזה שהוא טוב ובידך שאתה איש חשוב ולא מצאתה ומה יש לי עוד: ויהי כמשלש חדשים וכו'. לפי שהיתה שומרת יבם היתה במיתה אצלם ואולי שהיה מנהגם להחמיר על האשה בשריפה והודיעו הדבר ליהודה אם אולי בא אליה הוא או שלה בנו כי לשניהם הותרה בזמנם ונפטרה מהמיתה. והוא אמר הוציאוה ותשרף (טז) כלומר אנחנו לא קיימנו בה מצות יבום לפיכך עשו מה שתרצו ולזה היא מוצאת וכו'. והראשונים (רמב"ן וישב) למדו מכאן שהיה יהודה שר ושופט בארץ. ואין צורך. אלא שכיון שאמר יהודה שלא היתה ידם בה היו מוציאים אותה לשריפה בדינם ורבותינו ז"ל אמרו כי היתה בתו של שם והיה כהן לאל עליון ודינה בשרפה כמו שאמר הכתוב את אביה היא מחללת באש תשרף. ואיפשר כי היה זה בדינם כמה שאמרו המושלים מי שאש התאוה להבתו מהר תעבירו באש וטהר: והיא שלחה אל חמיה מצד אחר שלא ידעו השופטים לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה וכו' הכר נא וכו' וכשהכיר הדבר והודה שהיה ממנו פטרו אותה מדינה כי לה הצדקה ולו בושת הפנים אם במה שכבר שאלו את פיה וכחשה ואם במה שנתפרסם שכיון בה לביאת הפקר כאחד הרקים. וזה שאמר צדקה ממנו (טז) ירצה אף על פי שצדקתי במעשה הזה כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכונה לשם שמים וכמו שאמר רב חייא בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכווני (קדושין פ"א.) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמה שאמרו ז"ל בכמה מקומות (סוטה י':). והנה על צדקת האשה הזאת ויושר לבבה במעשה הזה שהיה ברגלה ממנו שמץ דבה אמרו הזקנים בשער בית דינו של יהודה כאשר לקח לו בועז את רות המואביה לאשה אחרי אשר באת אליו אל הגורן בעוד לילה ושכבה בחיק ואמרה (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כסבורים שיש לו עליה שום חשד של פריצות אמרו לו יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וכו' ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה וכו' (שם ד'). ירצה לא תחשוב עליה שום דופי על זה כי מאת הש"י היתה זאת ויתן ה' אותה עם שהיא מעצמה באה אל ביתך לשכב בחיקך כרחל וכלאה אשר יצאו גם כן בצד מה מדרך י:צניעות לקיים זרע מהצדיק זאת אומרת (בראשית ל׳:א׳) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וזאת אומרת (שם) אלי תבא כי שכר שכרתיך והיתה צדקתם עומדת לפניו יתברך עד שבנו שתיהן את בית ישראל ועוד יהיה ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה ע"י שישבה בפתח עינים על הדרך ומסרה עצמה לחמיה כסבור שהיתה זונה וכבר רוח הקדש העידה שממנו יתברך יצאו הדברים (מכות כ"ג:) שנאמר צדקה ממני. והנה הביאו דוגמתה אם במעשה ואם ביחס שכלן היו ראשונות לקרבתם תחת כנפי השכינה וכבר כתבנו זה בפירוש המגלה ההיא. ולא יסף עוד לדעתה לפי שיהיה עול אצל שלה בנו שמנעה ממנו ולקחה לעצמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה (טו) גם זה נראה מהשגחת הש"י במעשה הזה שתתעבר בביאה ההיא משני בנים להקים שם לשני אנשיה המתים ואע"פ שזקיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זקיקת שני יבמים (יבמות ל"א:) אפשר דבמקום יבום האב וזמנו שאני. והעד המוכיח על זה מה שתחשוב התורה בכל מקום (במדבר כ"ו) בני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען כי מה תועלת בזכרון המתים שכבר מתו זה כמה שנים מבלי שהיה בזכרונם שום טעם כבני אהרן שהיו נזכרים (שם) לפי שהגיע לכלל כהונה ולהודיע למה נתכהן אלעזר תחת אביו והוא כי מתו נדב ואביהו ובנים לא היו להם והפלא מה שכתב בפר' פנחס בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ וכו' הורה שעקר בני יהודה ותולדותיו היו ער ואונן והוא בסוד הייבום. ואולי שלסבה זו נתרוצצו הבנים בעת לדתה כי לכל אחד מן המתים היה דין קדימה אל הייבום בצד מה כי ער הבכור כבר זכה ראשונה אלא שנתרוקנה זכותו אחרי כן לאונן להיותו אחרון. ואצל בכירת יעקב כתבנו שמשם ואילך לא היתה בכורה בלי שום תגר. והנה קשרה המילדת השני על ידי זרח כסבורה שהיא נותנת סימן על הבכור כדי שלא יתערבו ואחר היה סימן לקטון:
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

"וזכריהו בנו יועץ בשכל". (דהי"א כו, יד), פירושו היה יועץ לעם במדיניות ובדרכי העולם. והיו מועצותיו בהשכל, והעושין על פיו הצליחו. ודע כי היועץ בחכמה האסופה בנפשו, ומודיע לעם משפט מעשה החֻקים והתורות, יוכל השואל לבטוח על מועצותיו שלא ייכשל בהן. כי החכמה עליונה, והיועץ החכם אינו רק מגיב בדבר-עצה שקבל מן השם ב"ה, כמו שבארנו (חדר א' חלון י"ב). וידוע כי "עצת יי' לעולם תעמוד" (תהלים לג, יא) והיא מזוקקת שבעתיים בתבונה שאין לה חקר כמבואר למעלה (חלון י"ב). אבל היועץ במדיניות ובדרכי העולם, אעפ"י שהיועץ משכיל ומבין בטבע והתיישב הרבה על הדבר והוא בעל נסיונות רבים, יוכל לטעות בהסכמתו. והשואל העושה על פי עצתו יכשל, כי אין בכח האדם להסכם במופתי הבינה והדעת מלבו. גם נעלמים ממנו המקרים המתחדשים כל רגע תחת השמש, ובארנו זה למעלה (חלון ו'). והיועץ בטוב כדרכי העולם ובמדיניות הוא האיש המנוסה שמועצותיו היו טובות תמיד, ויבטחו עליו בני אדם בעבור הנסיונות שראו ממנו. וזהו שבארנו למעלה אצל אחיתופל שהיו מועצותיו בשכל טוב, והעושים על פיו הצליחו. ובספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה כי לשון "שֵׂכֶל" נופל על הדברים המדיניים שאינן תחת סוג החכמה והבינה. ובתנאי שהדבר שימציא השכל באלה הענינים יהיה הגון להצלחה. ודברים יקרים כתבנו שם. ובארנו כל הכתובים שנכתב בהן לשון "שכל" מסוג זה, שהנחת כולם על ההמצאות שיצליח בהן העושה. אבל אם לא יצליח, אעפ"י שהמציא המצאה גדולה לא יתואר בתאר "שכל". וזה האיש זכריהו היה יועץ בשכל, כלומר כל מה שיעץ לעם בעסקיהם עשו והצליחו. ולכן נכתב מלת "בשכל". ואם היה כתוב "יועץ" סתם, היה מתפרש על יועץ טוב בחכמה כדרך "ויהונתן דוד דויד יועץ" (דהי"א כז, לב). "יועץ וחכם חרשים" (ישעיה ג, ג). עכשיו שנכתב "יועץ בשכל" למדנו שהיה יועץ טוב במדיניות. ודע כי היועץ הטוב במדיניות אות כי השגחת השם דבקה עמו, כי הצלחת השכל לא תתכן זולת ההשגחה העליונה, כדרך "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל ויי' עמו" (שמואל א יח, יד). והשגחת השם לא תדבק זולתי בחכמים צדיקים. וזה מופת שהיה זכריהו חכם וצדיק. וזה ברור. ואם תראה דברינו על הנחת שרש "שֵׂכֶל" אז יתבאר לך הכל על נכון.
שאל רבBookmarkShareCopy