שמואל א כה:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

אמנם המין השלישי הוא אשר יחיה האדם עם הזולת בהחלט ואצלו הוא הנהגת המדינה אשר בזה חוייב ההצטדק בהכרח. אם בצדק אדם עצמו עם זולתו במין מהצדק המחלק הטובות הבאות אל הכלל או אל קצתם. ואם בצדק המאמת והמיישר המעשים הנופלים בכל מיני העסק אשר בין האנשים. אם הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות שאלה ופקדון ודיני השומרים אשר תחלת סברתם הוא ברצון. ואם הבלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף וכדומה מהם העשויים ביד רמה כמו ההכאה והגזלה וכו' כמו שזכר כל זה בארוכה בפרק ד' מהמאמר הנזכר ובכלל יכלול זה הענין מהחיים המדיניי' כל דיני סדר נזיקין אשר נלמוד רובו מסדר ואלה המשפטים אשר נדבר בהם בבוא שעריו ב"ה. ואיפשר כי אל שלשת מיני החיים האלו והיות בהם על שמירת הסדר וטוב ההנהגה צוה דוד לפקוד לשלום באומרו (ש"א כ"ה) ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כי כאשר ישלים האדם את חקו במה שראוי להשלים עם נפשו הנה אז הוא שרוי בשלום עם עצמו ויצדק עליו מאמר ואתה שלום וכן הענין עם ביתו: וכן בכל הנלוים אליו מאוהביו ושכיניו ויודעיו אשר יצדק עליהם וכל אשר לך שלום. אמנם הנביא מיכ' כללם בלי ספק באומרו מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו'). כי הוא מבואר כי עשיית המשפט הוא הוא החלק המשפטי אשר סודר לשמור הצדק עם הזולת אשר בו תושע המדינ' והנהגתה כאמור (ישעיהו א׳:כ״ז) ציון במשפט תפדה. ואהבת חסד הוא אשר ישמש בהנהגת הבית שלא יפול שם הצדק המדיני אבל ההנהגה נאה וחסודה על הדרך שאמרנו. והצנע לכת עם אלהיך. הוא באמת הנהגת אדם עצמו בדעות ותכונות ומדות נאותות להיותו עניו וצנוע בינו למקום כי אשר לא ישמור חקו בזה הוא עז פנים וחצוף למעלה ולמטה בלי ספק. והנה להיותו הוא יתברך הוא הצדק המוחלט והמצדיק כל מיני הצדקות הללו אמר אדון הנביאים (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו'. אמר כי הצור אשר צר ויצר העולמים היה תמים ושלם פעלו לפי שכל דרכיו משפט כי בזה ישתלם מציאותם מאד. ואחר שזכר זה דרך כלל זכר פרטם ועל מין הצדק אשר עם עצמו אמר אל אמונה כי הוא יתברך בעצמו הוא האמת והיושר בכל מדותיו כמו שאמר (תהלים קמ"ה) צדיק ה' בכל דרכיו. ועל הצדק השני אשר לו ית' עם בריותיו במדרגת הצדק שהוא כהנהגת הבית אמר אין עול. והוא מאמר מדוייק בתכלית כי לפי מה שאמרנו לא יפול ביניהם צדק גמור אבל לא יתכן לעשות להם שום עול באותו מין מהשווי הנתן ביניהם. ועל המין השלישי אשר הוא ההצטדק עם הזולת בהחלט אמר צדיק וישר הוא ^*וזה מאמר וכו׳ , תוכן דעתו בו כי אריסטו הבדיל באופן זה בין הצדיק והחסיד בהקדימו לאמר כי הצדק הנימוסי, דאס פאזיטיווע געזעטצליכע רעכט, ר״ל מה שיתנו שופטי ומחוקקי כל מדינה ומדינה יוכל להנתן רק באופן שיהי׳ צודק על הרוב, עס קאן נאהמליך נור אין דען מייסטען פעללען אלס ווירקליך רעכט אונד בילליג אנגעזעהען ווערדען, אבל בכל זאת לא יהי׳ צודק. בכל הזמנים והמקומות, ד״מ אם נתן חוק שכל גונב כסף רעהו יוכה על עונו זה באכזריות חמה, הנה חוק זה יהי׳ צודק על הרוב, ואף כי במדינה אשר טבע יושביה נוטה מאוד אל הגניב׳ למען ישמעו כל העם ולא יזידון עוד לשלוח ידיהם בעולתה, לגנוב הון ורכוש זולתם, אפס כאשר יגנוב איש במדינה ההיא מעט כסף למען קחת במחירו פת לחם, למלא נפשו ונפש עולליו השואלים ללחם כי ירעבו, הלא כל משכיל יודה ויאמר, כי אם יוכה האיש הזה מכה רבה, יהי' זה עול ובלתי צודק. ומתנגד להרגש הרחמים והחנינ' המוטבע בלב כל אדם, ואף כי באמת יעשה לגנב זה רק מה שהוא משפט וחוק המדינה אשר הוא גר שם, בכל זאת תאבל עליו נפש כל רואה זאת הנה לפנינו, כי יש אופן פרטי אשר בו יחשב המשפט הצודק לרוב כבלתי צודק, והטעם בכל זה הוא רק, יען כי המחוקק יצטרך להשים עינו רק על הרוב ולא על המעט (וזאת הית׳ הסיבה ג״כ, כי כמעט בכל הממלכות נתנו המחוקקים משפט החנינ' דאס בעמגנאדיגונגס רעכט אל המלך, למען יוכל לחון לפעמים את החוטא הפרטי ולהצילו מהעונש הגדול המגיע לו ע"פ החוק הקבוע הכללי, אם יראה בעיניו שלפי מעמדו ומצבו ויחסיו הפרטיים ראויה לו החנינ׳ הזאת): ועפ׳׳ז יאמר החוקר כי השופט אשר ישפוט תמיד עפ״י החוק הנימוסי הכללי הזה, מבלי שום עין על מעמד ומצב החוטא הפרטי אשר יובא לפניו, הוא בשם צדיק יקרא, אחרי כי שם את הצדק הנימוסי, תמיד לו לקו, צו זיינער ריכטשנור, בכל משפטיו, והעול הפרטי אשר יסבב עי"ז, לא יחשב לו לעון, אחרי שהוא מסובב רק מיראת השופט לסור ולנטות ימין או שמאל מהחוק הקבוע מפי המחוקק, אפס השופט אשר מלבד שישים עינו על החוק הקבוע, ועל הצדק הנימוסי הכללי הזה, יתבונן ג"כ תמיד על מעמד ומצב ותכונת כל חוטא פרטי אשר יובא לפניו, ולפי ראות עיניו יקל או יכביד העונש אשר יענישנו, לפי מה שיחייבנו משפט שכלו אשר תמיד רק הצדק והיושר האמיתי הנרצ' בעיני ה', לנגד עיניו, הוא בשם חסיד יקרא, ומעלתו גדולה ממעלת הראשון אשר רק בשם צדיק יכונה, וכעין זה אחז"ל "דנין כדין ושלא כדין לצורך השעה" ר"ל שניתנה הרשות לב"ד, אשר רק הצדק האמיתי יחפוץ לדון בדיני נפשות וממונות לפעמים אישים פרטים, בעבור מעשיהם הפרטיים שלא כדין הקבוע בבחינת הכלל, אם השעה צריכה לכך, למען שחר בזה לפי ראות עיני שכלם, הטוב והישר בארץ (ועיין מזה גם בח"מ סי' ב' שב"ד מכין ועונשין לצורך שעה) וע"ז מורה לדעת הרב ז"ל, כאשר האריך לבאר פה, גם מאה"כ, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך" וכו' ואחז"ל ע"ז "אפילו יאמרו לך על ימין שמאל" וכו': והנה הי"ת קבע בעולמו מתחיל' חוקי הטבע הנאותים לפי חכמתו העליונה לסבב על ידם הטוב הכללי לרוב ברואיו, אפס אחרי שלא ימלט שיהי' לפעמים מעמים גם רע פרטי אחוז בעקב הטוב הכללי הזה, כמו שהארכנו בזה למעל' בשער הארבעים, שמירידת המטר והברקים ד"מ אשר יועילו מאוד לכלל הטבע ורוב הברואים יצא בכל זאת לפעמים רע פרטי לקצת בני אדם הוא ית' בחכמתו הנשגב' ובחסדו הגדול מסבב הדבר, כי גם הרע הפרטיי הזה יהי' צדק ולא עול, אם בהגיעו רק לחוטא לעונש על תטאו, או אם גם יגיע ע"פ מקרה לאיש נקי, ישלם לו ה' תמורתו טוב נצחיי וקיים בעוה"ב, וע"ז יורה מאמר הכ' "צדיק ה' בכל דרכיו" ר"ל בחוקיו אשר יסד בעולמו לתועלת רוב הברואים הוא צדיק, "וחסיד בכל מעשיו" ר"ל הפרטים בראותי שלא יצא מאתו חלילה רע מוחלט ועול גם בבחינת אישי ברואיו, הפרטים, וע"ז מורה גם מאמר הכ' "צדיק וישר הוא", ר"ל צדיק הוא בבחינת הנחתו בטבע הברואים החוקים הכוללים, וישר הוא במעשיו הפרטיים. וזה מאמר נפלא מאד תדעהו כשאזכור לך מה שכתב החוקר בפרק י"ג מהמאמר הנזכר מספר המדות בנתינת ההבדל אשר בין החסיד והצדיק. כי שם העיר ספק. זה תארו. אמר כי אחר שהצדיק והחסיד הם אצל סוג אחד מהמעלות והוא הצדק. הנה לא ימנע אם שיהיה הצדיק הטוב שבסוגו וא"כ לא יהיה החסיד טוב כיון שהוא יוצא אל היתרון והוא הפך ממה שנתפרסם משבחו אצל כל האנשים. או שיהיה החסיד הוא הטוב שבסוגו וא"כ הצדיק אינו טוב כיון שהוא יצא ממנו אל הפחות והוא הפך ממה שביארו וקיימו בכל המאמר ההוא. אמנם התיר זה הספק במה שאמר שהצדיק הוא השלם אצל הצדק הנמוסי המונח שהוא על הרוב צודק בכלליו המונחים בו כי הוא השומר אותו ונזהר בו לבלתי סור ממנו ימין ושמאל. אמנם החסיד הוא אשר ישלים הנמוס הזה ומישר אותו בכל מה שיבא הצורך לצאת מהצדק ההוא הכולל לסבה מן הסבות שהמניח עצמו אילו היה אז נמצא לא היה דן אותו לפי הנמוס הכולל ההוא. וכגון הא דאמרינן התם (ב"מ ל"ט:) הכי דיינינן לך ולכל אלמי חברך. וכמו שאמרו (יבמות צ':) דנין כדין ושלא כדין לצורך השעה. והנה עם זה הצדיק הוא הטוב אשר אצל הצדק הנמוסי הצודק על הרוב והישר החסיד הוא טוב ממנו מצד מה שהוא משלים ומיישר הנמוס בכל מה שלא היתה יד הנמוס משגת אותו שא"א לו להקיף כל המקרים החלקיים אשר אין להם תכלית. והיושר ההוא הוא דינו הראוי לענין ההוא לא זולת. וזה עצמו מה שכוונו המשורר באומרו וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ"ה) ירצה כי עם שהוא צדיק בהניחו דרכי משפטים צדיקים כוללים להתנהג בהם כאשר יתכן לפי הנושאים אשר ישפטו בהם אמנם חסיד הוא בכל מעשיו כי לענין המעשה לא יחפוץ שישמרו תמיד אלו הכללים רק שישפטו לפי הענין החלקי כשיודע שהכולל ינגד אל המשפט האמתי ובזה לא יקבל עול הניווס כ"א תשלום והישרה. והוא עצמו מה שכוונו בכאן באומרו אדון הנביאים (דברים ל"ב) צדיק וישר הוא לפי שכבר תקשה למאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול כשתאמר כי גם במשפטיו ית' חוייבו הבלבול והמבוכה בכל מה שינגדו הכוללים אל המקרים הפרטיים דרך משל כלל גדול בדיני ממונות (ב"מ ב':) המוציא מחבירו עליו הראיה או (ב"ב ה'.) חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וכבר יקרה שהתובע תובע דין אמת ואין לו ראיה או שהנתבע פרע תוך זמנו ואין רואה וכיוצא באלו העניינים. ואז לא ימלט אם שישפוט השופט לפי האמת הפרטי ויעול אל המשפט הכולל או שישפוט צדק לפי המשפט הכולל ויעול אל האמת הפרטי וכן בכיוצא בזה. ויהיה תשובתך בזה צדיק וישר הוא כי הוא הצדיק המניח הנמוס והוא החסיד המישיר אותו ומשלימו בכל מה שיבא הצורך עד שבזה יצדק כי הוא אל אמונה מבלי עול כלל. וזה המין מהיושר צוה אותו והקפיד עליו בשיעור נמרץ בפרשת (דברים י"ז) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים וגו' ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך וגו' ע"פ התורה אשר יורוך וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו'. יאמר כי כשיפלא מהם הדין באי זה מין שיהיה שזה ההעלם על הרוב יהיה כשיתברר להם שאינם מסכימים השרשים הכוללים אל הענינים הנדונים ויפלא בעיניהם לדונו בהם או חוץ להם כי אז יהיה הדין ההוא נדון ע"פ ב"ד הגדול כי הוא נותן בידם רשות גמורה לישר הנמוס ולתקנו כפי מה שיראה בעיניהם לענין החלקי ההוא וצוה שלא יסורו מכל אשר יגזרו בו ימין ושמאל כי אותו דין שיאמרו אע"פ שיצאו משורת הדין הכולל הוא האמת העצמי מצד הענין ההוא החלקי וזהו שאמרו ז"ל (ספרי פ' שופטים) אע"פ שיאמרו לך על ימין שמאל או על שמאל ימין כ"ש שלא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל ירצו כי אע"פ שלפי השרשים הכוללים יראה בתחלה שהם אומרים על ימין שמאל ועל שמאל ימין הנה לפי הענין הפרטי ההוא לא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל וכדי ליפות כחם בזה להסיר מעליהם כל שוטן וטוען מהמשפטי' הכתובים אמר (דברים שם) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל. ומזה הורשו ב"ד שבכל דור ודור לדון וליסר ולהעניש כדין ושלא כדין שהכוונה להם כדין מצד זה הדין החלקי ושלא כדין מצד הכוללים וכמו שאמרנו (יבמות שם) לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך כלומר לא שהדין הכולל הוא כך אלא שזה הפרטי לפי צורך שאלתו הוא כך. ולפי זה כבר תכלול התורה כל חלקי האנשים וכל פרטי מעשיהם כמו שיתכן אל תורה תמימה ונמוס אלהי הכולל בידיעתו העצומה כל ענייני הנמצאים ומקריהם בכל מיני פרטיותם כמ"ש המשורר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. והוא מה שאמרו ז"ל (שבת י'.) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה שמים וארץ כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם ועל זה השתוף נקראו השופטים (שמות כ"א) אלהים בכל מקום והנחש אמר (בראשית י"ג) והייתם כאלהים יודעי טוב ואמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) יוצרי עולמות אמנם הדיינים הדנין תמיד לפי ההנחות הכוללות עם שהם דנין דין אמת הנה הם מחריבי עולם וכמו שאמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שדנו בה דין אמת (ב"מ ל"ח:) כלומר לפי האמת הכולל ובלתי מישירי' אותו אף כי יבא הצורך אבל אמר יקוב הדין את ההר. ועליהם אמר המשורר (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדינים המקולקלי' שהזכיר ראשונה כמו שיתבאר בפירוש ואתה תחזה ב"ה. והנה כל זה הענין הנפלא נכלל בביאור הגמור באומרו צדיק וישר הוא כי על זה האופן לא בזולתו היה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. וכמו שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' אמר הפלא מאד מתכן משפטי הש"י כמו שתתמה מתכן מעשיו אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט יאמר כי כמו שמעשיו הם בתכלית השלמות כן משפטיו בתכלית היושר ע"כ. אמנם בפרק ל"ד מאותו חלק יראה שדבר על משפטי התורה כדבר על הדברים אשר יצדקו לפי הכללים לא לפי הפרטים. עיין עליו כי מה שכתבנו הוא הראוי והמחוייב לפי שלמות התורה האלהית כמו שאמרנו. וכל מקום נתבארו שלשת מיני החיים שקדמה לנו זכרונם שהמה הכרחיים אל החיים האנושיים:

^*תוכן דעתו הוא כי ב' מיני הצלחות יש לאדם, הא' הצלחה מוסרית הנקראת בל"הק "דבוק בה" כמא"הכ "ואתם הדבקים בה'" וכו' והב' הצלחה גופנית, ולזה יצטרכו שלש ענינים, הא' הוא בעצמותו של אדם ר"ל בריאות גופו וכוחותיו הב' הוא במלאת ספקו ומחסוריו אשר יחסרו לו, באופן שיהיה לו כל המצטרך לו ולאנשי ביתו ממאכל ומשקה מלבוש ומעון, והג' שיהיה לו שלום מכל סביביו, ולא ירעו לו שאר בני אדם, כי אם ישב בטח ושאנן מבלי מכלים דבר ועל שלש אלה רמז הכ' באמרו "ואתה שלום" בבחינת בריאות גופך, "וביתך שלום" בבחינת היות לך ולביתך כל מחסורך. "וכל אשר לך שלום" בבחינת הסרת כל צר ואויב אשר יציק לך וע"ז יורה גם מא"הכ, וברך את לחמך" וכו' (שהוא הבטחת הספוק והמצאת כל המחסורים) "והסירותי מחלה" וכו' (שהוא הבטחת הבריאות) "את אימתי אשלח לפניך" וכו', (שהוא הסרת והרחקת כל מציק) וכן נמצא בהפך, כי כאשר חטא דוד ומשפט ה' חייב להענישו אמר הנביא בשם ה' אליו "שלש אני נועל עליך" וכו' ר"ל רעב חרב, ודבר, שהם ההפך מכל עניני ההצלחה הזמנית והגופנית שזכרנו למעלה, ונמשך מזה כי הברכות אשר יחולו על ראש עושי מצות הי"ת הן מארבעה מינים בריאות הגוף שובע ועושר, השקט ובטח וההצלחה הנפשית שהיא הדבקות בה', העולה על כלם, כמאה"כ "ולתתך עליון וכו' ולהיותך עם קדוש וכו'" ובהפך כאשר יחטאו יאבדו מהם כל ארבעה מיני טובות אלה, ועפי"ז מפרש הרב ז"ל והולך כל הפרשה כלה, ודע קורא נחמד ! כי הביאור לנת"הש הלך ג"כ בעקבות הרב ז"ל פה אך הוא חלק הטובות והרעות הזמניות, הבאות לאדם חלף טובו או רעתו, לארבעה ראשים, בהשענו על מאה"כ ביחזקאל י"ד פסוק כ"א "אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב חיה רעה ודבר" אבל הרב ז"ל כלל חרב וחיה רעה תחת סוג אחד כי שניהם הם צרים ומתקוממים עלינו מחוצה לנו והשלום הפך שניהם. וקודם שאתחיל בפירוש אציע ואומר כי הוא מהמבואר שהצלחת האדם וטובתו נשלמת בב' דברים ראשיים. האחד טוב הנפש והצלחתה הנקרא בלשון הכתוב דבוק ביי' באומרו ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ובו תדבק (דברים י') והיא תכלית הכל. והב' טוב מצבו וספוקו מהטובות הזמניות העוזרות ומשרתות אליה כמו שזכרנו ראשונה ובהרבה מקומות. ואלו הטובות החצונות אמנם יתחלקו אל ג' מינים. האחד מה שהוא בעצמות האדם בבריאותו וקיומו. השני בספוקו בדברים החיצוני' הצריכים להעמיד אותו על עומדו ולקיימו. השלישי בהרחקת והסרת הדברים המעיקי' והמציקים אותו. ושלשתן מכוונים במאמר ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום (שמואל א כ״ה:ו׳) כמו שהוא מבואר בעצמו ולפי זה אות שגמול הטובות הזמניות וענשם יוסב אל ג' ענינים אלו. וכן מצינו אותם בהרבה מקומו' בייעודי השכר נאמר ועבדתם את יי' אלהיכ' ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את אימתי אשלח לפניך והמותי וגו' (שמות כ״ג:כ״ה-כ״ו) והוא מבואר. וגם בעונש נמצא זה הענין בכמה מקומות. אמנם בענשו של דוד על מספר מפקד העם נמצאו אלו הדברי' מוגבלי' מאד כאלו הם מזומנים ומיוחדים ביד ב"ד שלמעלה במקל ורצועה לרדות ולהכות בהן או בכל אחת מהן כפי אומד החטא והחוטא. וזה כשנאמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגו' התבוא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רדפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך ואתה דע נא וגו' (שמואל ב' כ"ד). הרי שלשה משפטים רעים כנגד שלשה מיני הטובות שקדמו כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים אלו להשכיר ואלו להעניש. נמצא אם כן ששכר מקיימי הדת נמשך אל ארבעה דברים שלשה אלה אשר אליהן יתחלקו הטובות הזמניות והרביעי העולה על כלן היא ההצלחה הנפשית והדבקות האלהי כמו שאמרנו. והם הארבעה שזכרם משה ע"ה באומרו (דברים כ״ו:י״ט) ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדוש לפני יי' אלהיך כאשר דבר וכאשר יחטאו יפסדו ארבעתן. כמו שאמר ירמיהו ע"ה (י"ג) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאום ה' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת. ובפרשת פנחס שער פ"ד יתבאר יפה איך יורה ענין האזור על ארבעה דברים הללו באופן נאות מאד. ומכל זה למדנו שסדר דברי הפרשה הזאת הן בברכות הן בתוכחות הוא סובב על ארבעה דברים אלו. אך יראה זה כמו שיתבאר:

ועתה אחר שנתישב כל זה הנה הוא נאות וקרוב לשמוע כי ענין הפרה אדומה וסודה כשיעויינו מלאכותיה ויושקפו רמיזותיה כראוי הכל היא להיישיר האדם הנלבב אל טהרת נפשו ונקיותה להתקדש בה בחייו כדי שלא תטמא אחרי המות אבל שתפרד בטהרה וקדושה ותמהר לבא אל המקום אשר תתקיים שם לעתיד לבא לפני אלהיה. וזה הסוד כלו גלו אותו חז"ל לגמרי באומרם משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך וכו' (שם) כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל כי הפרה באמת היא אמו של עגל. והכוונה על רוע המחשבה כי היא הפרה ורבה בנים משחיתים והם המעשים המכוערים המכונים אל עגלים ועתודים בני בשן גם שעירים ירקדו שם ובאמת תבא פרה ותקנח מעשה העגל כי בתקון המקור והשרש יתוקנו כל חלקי הפעולות ואם כן יראה שמי שצרף וזקק את הפרה לגמרי ביער כל החטאות והאשמות מן הארץ כמו שאמר הכתוב זאת תורת העולה הוא העולה וגו' המזבח וגו' (ויקרא ו׳:י״ח). והעולה היא העולה על הלב כמו שאז"ל (ויק' רב' פ"ז) ונאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו' (שם). וכן אמר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם (שם ז'). הנה שהזריז המתקומם על האם ושוחטה במקום ובזמן אשר ישחט אותה ישחוט את שני בניה אלה כחטאת וכאשם שהרי הם שרי הנצבים על כל עון ופשע. ובדברי ר' משה הדרשן ושרף את הפרה כמו ששרף את העגל וכו' (עיין רש"י). והלא שריפת העגל לא היה עון אשר חטא שצריך עליו כפרה אלא שרמז כי כמו שתקון הבן היה שריפתו מכ"ש שיהי' זה תקון לאם. והנה אם כן סוד הפרה אצל החכמים היה להעמיד האדם על טהרת נפשו או להשיבה אליו כשתסור והיא תועלת נפלא מאד. ובמדרש הזוהר (פ' אחרי מות) בבעל תשובה אחד דהוה רשים באנפוי והוה ליה אסותה ע"י תשובה שהיישרו בה חכם מחכמי הדור. וזה שהוא היה בעל עבירה עם אחותו ע"י שכרות בלילה והיה בבקר שמע קול אנשים רצים ויצא והנה כל אחד מהם הכוהו על פניו מזה ומזה ויצא ונשאר נגוע ומוכה ומכוער ביותר והוא בא להתודות עונו לפני אותו חכם ויען לו שירחץ פניו תמיד במי דמעותיו על החטא ההוא וירפא וכן עשה כמו שהאריך בזה שם ויום אחד ימים רבים אחר שנתרפא פגע באותו חכם ולא הכיר והיה מגיד לו אשר הרהו והיה מספר בשבח התשובה. וזה לשונו לא מלא קיימא באנפי תשובה ואנא הכי אוליפנא ואסותא דאיהבו לי זימנא חדא דהוינא רשי' באנפאי ויומא חד הוינא אזיל באורחא ואערענא בחד זכאה ועל ידו אתעבר מנאי רשימא א"ל בריך רחמנא דזכינא למחמי לך בהאי זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי א"ל אנא הוא דאערעך אשתטח קמיה ואתייה לבתיה ואתקין קמאי תרין סאין דנהמא ובשרא דעגלא תליתאה בתר דאכלו א"ל ההוא גברא ר' אימא לך חד מילאי חדא תורת' סומקתא אית לי אמא דעגלא דבשרא דאכלנ' ויומא חד עד לא אתעברת ואולידת אזילת בתרה למירעא במדברא עד דדברנא לה אתברי קמאי חד גברא אמר לי מה שם תורתא דאי אמינא מן יומא לא קרינא לה בשמה אמר לי בת שבע אם שלמה מתקרי בעוד דהדרנא ראשי לא חמינא ליה וחייכנא מההוא מלה והשתא דזכינא באורייתא אצטערנא על ההוא מלה דאסתכלנא דמלה דחכמתא היא ולא ידענא א"ל ודאי מלה דחכמה היא ורמיזא עילאה לעילא ותתא אבל תא חזי בת שבע איתקרי ממש בגין דכתיב בה שבע דשבע שבע פרות שבע שרפות שבע הזאות שבע כבוסין שבע טמאים שבע טהורים שבע כהנים משה ואהרן בחושבנא דהא כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן שפיר קאמר ההוא גברא דאמר בת שבע א"ל בריך רחמנא דשמענא מלה בריך הוא דהא אקדים שלם בקדמיתא למזכי בהאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט). אנא כד דהוינא רחוק קב"ה אקדים לי שלם למהוי קרוב קרי עליה רבי אבא ואתה שלום (שמואל א כ״ה:ו׳). ראה כמה מסכים המדרש הנפלא הזה על כל מה שאמרנו כשנשגיח עליו ועל עניני השביעיות אשר כן ספרום בכל המדרשות שיש בפרשה הזאת שבעה פעמים פרה ושבעה פעמים שריפה ושבע הזאה וכן כלם כשתייחס אליהם רוב המעשים וההשתדליות הטעונים בזה וכשנצרפם אל דברי האיש בעל המעשה ומקרהו שכל זה מה שיורה הוראה שלימה שענין זאת הפרה ודאי היא תקון וזהירות להעמיד הנפש בטהרה וקדושה וחזרתה לקדושתה וזכותה אחרי אשר נטמאה כי על כן אתקרי אם שלמה כי היא היתה אם כל מי שהיה רחוק מאלהיו ונתקרב ונעשה שלום ביניהם אשריו מי שזכה לכך. ויראה יסבול כוונה זאת מאמרם על שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט) וזה כי שלמה המלך בטח בחכמתו ובצדקתו בקצת הדברים החמורים שאסרה התורה וחשב לעמוד עליהם וסוף לא עמד טעמו בו (סנהדרין כ"א:) כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו והיה מהראוי שתבא בת שבע אם שלמה ותכפר על מעשיו כי היא אמו כמו שכן עשה דוד שנשתמש בדבר איסור ולבסוף באת בת שבע וכפרה עליו במירוק וזיכוך התשובה כמו שאמר בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע בת שבע ממש הרב כבסני וגו'. כי פשעי וגו' עד תחטאני באזוב ואטהר וגו' (תלים נ"א) כי הנה הוא שחט את הפרה ושרפה כמו שנאמר בפירוש ולבי חלל בקרבי וכנגד זה אמר בזה המזמור לב טהור ברא לי אלהים וגו'. מכלל דראשון אזל ליה. והוא מה שהורה עליו שלמה במאמר ההוא כמו שאמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והכוונה שכבר ירד לטעמה זה לפי מה שחקר ודרש ופשפש בה וחשב להתחכם בה לאמר אחטא ואשובה ולבסוף נמצאת רחוקה ממנו כי לא עלתה תשובה בידו כדוד אביו לחזור וליטהר בטהרתה והוא ענין נכון מאד כפי טבעו וזה כלו מה שנתבאר מדברי ריב"ז באותו מאמר שזכרנו שמגיד שם שאל גוי אחד אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים וכולי והשיב שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית אמרו לו הן אמר להם ומה אתם עושים לו אמרו לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת אמר להם ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח הטומאה הוא דכתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳) מזין עליה מי הנדה והוא בורח (מדבר רבה פרש' י"ט). הנה דבריו אלה היו עם הגוי ההוא דרך דחייה בקש כמו שהיה עם הצדוקים שזכרו תחלה כי באמת רוח הטומאה נמצאת בכאן אבל על דרך האמת לא נדחית משם ע"י ההזאה כענין רוח התזזית שזכר ולפיכך אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקש לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו': ואין כוונתו להכחיש טומאת המת וטהרת הפרה חלילה שהרי הם הלכות חמורות וגופי תורה אבל הוא כמו שא"ר חנינא בן דוסא לתלמידיו ראו בני שאין ערוד ממית וכו' (ברכות ל"ג.) והטעם אין עקר טומאה זו ושרשה מן המת כי למה תטמא נבלת האדם מיתר הנבלות וגם אין עקר הטהרה מהפרה עד שתעמוד לנו זאת השאלה ששאל הגוי כי ע"ד האמת הטומאה באה מכח הנפש כמו שאמרנו ראשונה גם הטוהר תעמוד ממנה כשתעמוד על זיכוכה ומירוקה כאשר הוכחנו אחרי כן אלא כך אמר הב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי שיעשו כל אלה המעשים בפרה כדי לעורר לבות האנשים על מה שיחייבהו לעיינו ולתת אל לבם בצורך טוהר זאת הנפש ונקיותה כמו שיוכל להתעורר בכל המעשים ההם אשר נצטוו בה כאשר יבאו בסדר הכתובים כי על זה ועל כיוצא בו אמרו דרוש וקבל שכר כמו שכתבנו בכל המעשה המשכן והכלים והבגדים וזולתם ומעתה יתבאר על נכון המאמר אשר דברנו ראשונה מסכים לכל מה שאמרנו: