וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מָת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃
מורה נבוכים
וכן ׳מות׳ – שם המיתה ושם החלי החזק ״וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן״ – כלומר: חוזק חליו. ולזה באר ב׳בן הצרפית׳: ״ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה״ – שאילו אמר: ׳וימת׳, היה סובל שיהיה חלי חזק קרוב למות, כ׳נבל׳ בשמעו את הדברים;