וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃
עקידת יצחק
אמנם הפי' הנכון הוא מה שאמרנו כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא הדבור האלהי אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו לאמר להם בקרובי אקדש כדי שאכבד על פני כל העם ולפי שלא היתה זאת טענה הכרחית למיתתם ויש להשיב עליה לאמר למה יתקדש ע"ז האופן נאמר וידם אהרן לאמר שלא השיב דבר כי הוא באחד ומי ישיבנו. ולזה אחז"ל (זבחים קט"ז) שתק וקבל שכר על השתיקה. ואיפשר כי מאמר ועל פני כל העם יהיה כמו המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳) ותעבר המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״א-כ״ב) כדרך חז"ל (ב"ר פ' ע"ו) לא אמר בפני כל העם לומר שיתקדש בקרוביו ולא יחוש אל מה שיהיה הדבר רק וקשה מאד בעיני כל העם לערבבם ולהבהילם ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי אז יתקדש עוד על ידם לא יהרסו מתוך השמחה ויגילו ברעדה כי הוא הענין הנאות לפני ה' כמו שנתבאר הענין ממעשה פרץ עוזא הדומה לו כי שם נאמר ראשונה ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים (שמואל ב ו׳:ה׳) וזה כי היו משתפים בשמחה ההיא הנאת עצמן עד שיצאו אל השחוק וקלות ראש ואחר שפרץ ה' פרץ בעוזא נאמר (שם) ויחר לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא ויקרא שמו וגו' ויירא דוד את ה' ביום ההוא. ירצה שנתכבד האל יתעלה על פניו ועל פני כל העם ביום ההוא כלומר על אפם ועל חמתם. ולזה בפעם השנית תקנו את אשר עוותוהו ראשונה והרחיקו השחוק והקלות ראש וצמצמו עצמם בשמחה הראויה. על הדרך שביאר זה הענין החוקר בי' מספר המדות כי שם כתב שהעונג הוא דבק עם שלמות הפעולות בלתי מתפרד מהם. ולזה השמחה מצויה בכל המעשים השלמים. אמנם בפרק התשיעי ממנו נתן ההבדל בין השמחה והשחוק ובסוף דבריו אמר אמנם יראה כי החיים המאושרים הם כפי המעלה וזה אמנם יהיה בשמחה אבל לא בשחוק כי אמנם יותר טובים הדברים אשר במעלה מההתולים אשר בשחוק ע"כ. יבאר שהשמחה הנפשיית בפעולות המעולות היא ואף כי בשמחתה לא יתערבו הכחות הגופיות היא טובה ומעולה מהתולי השחוק אשר יתחזקו מאד על הכחות הגשמיות ונפשו עליהם תאבל והנה לזה ראוי להרחיק כל שחוק לא השמחה כי השמחה אינה מזקת וכמו שאמר החכם לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עשה (קהלת ב׳:ב׳). כלומר מה זו רעה היא עושה. ולזה נאמר אחר כך וילך דוד ויעל את ארזון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה (שמואל ב ו׳:י״ב). הנה שהחליפו השחוק הנכר ראשונה בשמחה וגם החליפו כלי הזמר הנזכרים בתחלה על זה האופן שנאמר (שם) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה וקול שופר כי אלו הם הנגונים הראויים לשם לא זולת ועל דרך שאמר המשורר שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תלים פ"א). ירצה ביום הזה הנכבד שהוא יום הדין שאו זמרה ותנו תוף עם כל שאר כלי הזמר לכל מי שיצטרך אליו ותקעו בו שופר תרועה לבד כי הוא הראוי לו לזולתו. ודוד גם כן שנה הסדר כי לא נשתתף עמהם כראשונה שנאמר (שמואל שם) ודוד וכל בית ישראל משחקים וגו'. אבל ייחד לעצמו הפיזוז והכרכור בכל עוז לכבוד השם יתעלה ולכבוד תורתו כמו שנאמר (שם) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד שחגורתו מעידה עליו שקיים בעצמו הוי קל לראש ונוח לתשחורת (אבות פ"ג) ועשה לשמחת נפשו ולר להנאת גופו. ולפי שנעלמה בחינה זו מעיני אשתו נאמר (שמואל שם) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה. יאמר שטעתה במה שלא יקרה בעיניה המלאכה ההיא לשעתה כפי ערך העושה אותה אבל שבזתה אותו בלבה בערך אותה המלאכה הנמבזה מצד עצמה. כי זאת היתה נסבה למה שאמרה לו (שם) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים. ירצה יום גדול ונכבד כזה שבו המנהג לחלק מנות הכבוד והשררה לכל איש ואיש כפי מעלתו בסדרו איש על עבודתו ועל משאו מה טוב ומה נעים שנפל בחלקך להגלות נגלית לעיני אמהות עבדיך שהוא המעשה אשר יביאהו הכרח הרקות להפילו על הרקים ופוחזים שבעם כי לקלים המרוץ ומנהג השגעון. והנה באמת לפי מה שעלה על לבה בתחלה, פיה פתחה בחכמה ודבר אמת היה אתה ודבריה מוכיחין עליה כי בת מלך היא. אלא שהוא ע"ה השיב לה דברים נכוחים כאשר עם לבבו לב תם וישר ונאמן לאלהיו וזרק עליה מרה. ואמר לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושחקתי לפניו ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (שם) אמר אין הדבר כמו שחשבת שאני מיקל ראשי ומזלזל בכבודי לעשות יקר לאמהות עבדי כי לפני ה' ההולך לפנינו אשר לא נוכל להכחיש מציאותו והשגחתו עלינו הלא הוא אשר הסיר את אביך מלפניו ובחר בי להיות נגיד ומצוה על עם ה' אלהי ולזה ראוי ומחוייב לי להקל עצמי וכבודי להרבות ביקרו השיעור אשר ראיתי ונקלותי עוד מזאת מכאן ולהבא בכל מה שיבא הצורך בכיוצא בזה אמנם בכל זה הייתי שפל בעיני לא נקלה כי השפלות מדה אמצעית בין הקלות והכבדות בכמו אלו העניינים ויאמר שאין כל זה בעיניו שחוק וקלות ראש כמו שחשבה רק מדת שפלות וענוה אשר הוא דרך כבוד ומעלה למתבוננים. ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. כלומר עמם אביא ראיה על אמתת דברי זה שאם היו מלכות ושרות איפשר לחשוד כן אמנם כשהיו אמהות עבדי הן הנה תהיינה מדות ומופת שלא עשיתי לכבודן רק לכבוד השם יתברך אשר הכל חייבין בכבודו ואני יותר מכלן לסבה שקדמה. הנה שנמשכנו מענין לענין הדומה לו אשר לצרכו ולכוונתו נאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וזה מה שיספיק בכוונה בענין חטא נדב ואביהוא אשר בעבורו פירשו למיתה כמו שמוזכר בזה החלק מהספור.
עקידת יצחק
*הענין וכו', כוונתו כי נוסד בטבע כל אדם שכוחות נפשו הפנימיות מתפעלות, ע"י פעולות חיצוניות, כמו שנמצא באלישע שהשכלתו הרוחנית וחול עליו הנבואה האלקית היתה מסובבת ע"י ניגון כלי השיר כמאה"כ "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה"', (ועיין מזה ברמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה,) וכמו כן המציאו החכמים תחבולות שונות לחזק כח הזכרון באדם ולהשאיר בלבו על ידן זכרון הדברים אשר ראה או שמע, והחכמה המלמדת זאת תקרא מנעמאניקא, וכמו כן יש כלי ניגון שונים, אשר כנגן המנגן עליהם יתפעל השומע מהם לשמחה או לעצב ולאבל, לבכיה או לחרדה והתעוררות, והנה השופר עיקר פעולתו הוא לעורר החרדה בלב שומעיו, כמאה"כ "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", אבל בכל זאת לא כל הקולות היוצאת ממנו שוים, כי התקיעה הפשוטה תסבב כעין הרהבת עוז והתפעליות השמחה וישוב הדעת, תחת כי התרועה היא סימן החרדה והצער, והשברים ממוצעים הם בין שתיהם, ויען כי הצדיקים ישמחו ליום המשפט והדין אחרי הודעם כי בו יבואו על שכרם, כמאה"כ "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים": והרשעים בהפך חרדים מיום הדין כמאה"כ "כהמס דונג מפני האש יאבדו רשעים מפני ה'", והבינונים יש להם התפעליות מעורבת משמחה עצב ותקוה, ולהורות על כל זה נצטוינו לתקוע בר"ה ג' קולות שונות אלה, תקיעה שברים תרועה, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר.- ולביאור הענין הזה אומר כי להיות הכחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצונות ונעזרות מהם כמו שנתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה כמו מלאכת הנגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות כאומרו (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' או מהבכי והאבל כאומרו (ירמיהו ט׳:י״ז) קראו למקוננות וגו'. ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים. וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להעזר מהם אל השמירה והזכיר' וכיוצא באלו העניינים שאחשוב שכלם למדו מהתורה האלהית כמו שיבא בפרשת שמע שער צ' ב"ה. הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים שיש להם סגולות בכמו אלו העניינים. כלים שעקרן לישב המנוח' והשמח' בלבות האנשים כמ"ש (ש"ב ו') ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופי' ובמנענעי' ובצלצלים. וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרד' כמו שנאמר אחר פרץ עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלים ארון ה' בתרועה וקול שופר (שם) כמו שזכרנו זה שער נ"ט. ולזה מה שנתיחד בנגוני ר"ה זה הכלי מכל זולתו כמו שאמרו אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים כמו שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ותקע בשופר והזהיר את העם. את קול השופר שמע ולא נזהר כו' (יחזקאל ל״ג:ה׳). ולפי שהיום הזה יום חרדה והתעוררות מכל הימים אמר המשורר עליו. הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב. שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חננו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תלים פ"א.) הנה שבכל מיני השיר בחר הרנה והתרוע' כי הם עניינים קרובים כמו שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד). וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (מלכים א כ״ב:ל״ו) ויעבור הרנה במחנה. ומכל כלי הזמר לא בחר רק בשופר. ולזה אמר שישאו זמרה מלפניהם ויתנו תוף כנור נעים עם נבל בבית משמרתם או למי שירצו ושיתקעו בשופר בכסא ליום חגנו ואז"ל אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה (ראש השנה ח':) כי חק לישראל מימים ימימה שבו הוא משפט לאלהי יעקב. והתוקע בו לשיר כגון שנאמר (במדבר י׳:י׳) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות לא יצא (ראש השנה כ"ט.) ואמר כי העקר הזה רצוני מהיותו שופט כל הארץ עדות ביהוסף שמו ויחס ליוסף כל האומה כמו שאמר (תלים פ') נוהג כצאן יוסף ואימתי שם העדות בצאתו על ארץ מצרים כמו שאמר (שמות י״א:ד׳) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' (שם י"ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' ושם נתפרסם כי דין ומשפט לש"י עם מכעיסיו ונפרע מהם כרצונו. ואמר המשורר על שם הכנסיה שפת לא ידעתי אשמע הסירותי מסבל שכמו. והכוונה כי מה שלא ידעו ולא שמעו קודם לכן ראו בעיניהם ושמעו באזניהם והוא מאמר הש"י על העם ההוא הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנ'. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. בצרה קראת וגו' אמר לו זה מה שיורה על אמתת ההשגחה בלי ספק והוא שלא נזקקתי לכם עד שצעקתם וקראתם באזני וכו' הושיענו ה' אלהינו כמו שנאמר (שמות ב׳:כ״ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים וגו'. וזה מה שלא תוכל להכחישו ממראה עיניך אשר ראית אותו עם היות שהשכל האנושי משתומם בקרבו לאמר מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. והוא אומרו אענך בסתר רעם כי הרעם זה ממש ענינו הוא מפורסם מפני חוזק הרגשו ועם כל זה יתמהו עליו האנשים ויפנו הנה והנה כי לא ידעו מאין מוצאו. וזאת היתה נסבה לשאבחנך על מי מריבה סלה כי הקיצור הזה באופן המשך ממני אלו המעשים מביא האנשים לפסוח על שתי הסעיפים עד שכמעט שעבר מהם הענין הנסיי הנפלא מיד יחזרו לידי ספקן הראשין כמו שהיה בתחלתם שנאמר (שם י"ו) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ואיך שיפורשו הכתובים האלו מ"מ נתבאר מה שרצינו אליו מהיות הזמר מיוחד ליום הזה שהוא חק לישראל ומשפט לאלהי יעקב להעביר ולהשמיע במחנה העברים תרועה וקול שופר כמו שאמר (תלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה יי' בקול שופר. וזו היא כוונת חכמינו ז"ל באומרם ובמה בשופר. וגם מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) בשופר של חירות כי כל עוד שיכנע היצר וישפל עוד תוסיף מעלה ורוממות הנפש השכלית ואין צ"ל שתשחרר ולא תעבד לו כמו שביאר הש"י בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. וכמו שאמרו (ר'ה כ"ו:) מצוה בכפוף כדי שיכפפו לבם בתפלה. זו היא כוונת כל נוסח: