וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃
נשמת חיים
אהרן קדוש ה' ביום חתונתו וביום שמחת לבו פתאום בא אידו ונהפך שמחתו לאבל (ויקר' ב) ואש יצאת מאת ה' ותאכל את שני בניו היקרים כזוהר הרקיע מזהירים. ואם הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט והרבה להשיב אפו ולא ישחית לשוגג במזיד. נשאל נא על מה עשה ה' ככה לבחורים הנחמדים להכריתם כמו רגע ולמה יצא הקצף מלפני ה' ובלבל השמחות והפך ששונם לאבל ושיריהם לקינ' ולא האריך אפו כי את הכל עשה יפה בעתו ועת ופגע ידע לב חכם. אמנם משה רבינו ע"ה דבר על לב אחיו ונותן בדבר טענה מספקת באומרו היא אשר דבר ה' בקרובי אקדש כלומר אל תדאג אחי ואל תבכ' למת כי יסורים האלו הם יסורין של אהבה בניך הם הם קרובי ה' וכמו שהדיין עושה דין ומתחיל מקרוביו ומיודעיו כדי שידעו ככל שאיני נושא פנים לשום אדם ושעושה משפט וצדקה לכל עמו. כך הקב"ה בקרוביו מתקדש כדי שיראו הכל וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר ההוא. וכן בענין עוזא הגם כי לפי הנראה לא נמצא בו עון אשר חטא כתיב (שמואל ב ו ז) ויכהו שם על השל ולא לרע להם אלא להטיב להם ולפרוע להם באריכות ימים שם בעה"ב החיים שלא ארכו בעה"ז דאם לא כן הפכת מדת רחמי שמים למדת הדין והכתוב צווח (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך אמונתך עד שחקים. ולכן בראות אהרן שהטענה הזאת היתה נאותה וישרה וידום שתק ולא בכה עוד לדעתו שבניוהאהובים לא מתו בחרון אף ה' אבל שיצאו מחרנה ללכת אל באר שבע אשר שם מקום הנשמות הזכות ושובע שמחות: