וְהַשֵּׁנִ֗ית לְמִי֙ אֲנִ֣י אֶֽעֱבֹ֔ד הֲל֖וֹא לִפְנֵ֣י בְנ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָבַ֙דְתִּי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כֵּ֖ן אֶהְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ (פ)
עקידת יצחק
והיה זה לפי שהחירות והחפיות האמתיים אינם רק ההשתעבד אל מי שיאות לו שעבוד טבעי ושכלי כי על כן אמר הכתוב אשריך ארץ שמלכך בן חורים וגו' (קהלת י') כי כשהמלך הוא נשמע אל דברי התורה האלהית והוא נכנע לפני אלהיו כמו שבאת עליו המצוה והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד לירא' את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלת יסור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וגו' (דברים י"ז). יאמר בביאור כי כשיכנע לפני אלהיו לכל אלה הענינים וישעבד עצמו ונפשו לעשותם לבלתי רום לבבו מאחיו בהרבות סוסים ונשים גם כסף וזהב הנה בזה נגמרה שררת מלכותו וגדולתו וחפשיות מעלתו על כל ישראל ואז יהיה מלכם בן חורין בלי ספק כי היה הוא אצל אלהיו כענין השרים והעם אצלו. כי הוא מבואר כי היותר מעולה והיותר חפשי מהם הוא אשר ימצא יותר חזק ויותר תמידי בעבודות המלך. כי על כן נקראו תמיד השרים הגדולים הקרובים אליו עבדי המלך סתם בכל הספורים וכמו שאמר חושי לאבשלום והשנית למי אני אעבד הלא לפני בנו כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (שמואל ב ט״ז:י״ט). ולזה נקראו השרים כאלה ג"כ בשם חורין חרי יהודה (ירמי' כ"ז) כמו שנמצא בכל מקום לפי שההשתעבד ההוא הוא עצם חפשיותם ושררתם על כל זולתם באמת. וזה הענין הוא עצמו מה שאמר דוד בעינו באומרו אנא יי' כי אני עבדך אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי (תהלים קי"ו) ירצה הנה באמת בהיותי משועבד ונכנע לפניך במדרגת העבד בן האמה שהוא יליד בית לענין העבדות בטבע יותר מזולתו בזה פתחת למוסרי להיותי משוחרר ובן חורין אצל הכל. ולפי הענין הזה נשתבחה האומה הישראלית להיותה שרתי בגוים רבתי בכל האומות למה שקבלה עליה עול מלכות שמים בתורה ובמצוה יותר מכלן כמו שאמר מבואר את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו וגו' ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. יאמר שההתנשא וההשתרר על כל זולתם בכל הענינים אשר יספר היו להם מצד מה שנשתעבדו לקבל עול מלכותו בכל האופנים שהוא קשה על האנשים לקבלם. והם הד' אשר יספר. האחד כי האדם מטבעו יכסוף להיות פרא חפשי וימאן לתת צוארו תחת שום אדנות ואע"פ שידע שהאדון ההוא לא יכבד עליו עולו מכל מקום לא ירצה להיות תחת ממשלתו לכשירצה לרדותו ולזה היו תשוקת האנשים תמיד לפרוק מעליהם עול הזולת ולהדמות לעליון. כי לזאת אמר את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי מבלי שישוער לעשות שום דבר קל או חמור חוייב כל בעל שכל להיות נחת ונכנע ממוראה של מלכות שמים המוטל על כל נמצא. וכבר אחז"ל (ברכות מ"ג:) שההולך בקומה זקופה הוא דוחק רגלי השכינה והכוונה שידמה לו כאלו אין לי אלוה והוא מסיג בזה גבול השכינה שהרי אמתת מציאותה בכל מקום ולהכרת זה ראוי שיהלך כל בעל שכל שח ונכנע לפני אדוניו הרואה אותו והוא עצמו מה שקבלו עליהם במאמר להיות לך לאלהים. והשני שהאדם בלתי נאות להיות נמשך בכל מעשיו אחר זולתו עד שיאמר שכל מה שיעשה אותו רע וטוב אותו הזולת הוא העושה ולא לו יהיו לתפארת המעשים הטובים אע"פ שיעשה מחפצו ורצונו כי הוא דבר שיתעצב השכל בזה כמו שישמח וישכיל כשיעשה מעצמו כמ"ש החכם שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט״ו:כ״ג) ומרגלא בפומיה בספר קהלת וראיתי אני ודברתי אני ואמרתי אני כי המה דברים שהוציא מעצמו ולא חכמת אנשים מלומדה וכמ"ש בפירוש ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה וגו' (קהלת א׳:י״ג). וזאת היתה תשוקת הרבים להיות הולכים תמיד בכל מעשיהם אחרי שרירות לבם וכמ"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (דברים כ"ט) כי יחשבו לברכת שלום מה שיוכל האדם ללכת אחר מחשבות לבו ובלתי נקשר וכרוך במעשיו אחר זולתו ולפי זה אמר בכאן ללכת בדרכיו כי לא קבלו מורא המלכות לבד כי אם שיהיה נמשך וכרוך אחר דבריו כי גם בדרך אשר ילכו בה ובמעשים אשר יעשון אחר יי' אלהיכם ילכו ואפי' הדברים הישרים והטובים אשר יגזור שכלם בחלוק הצדקה וכבוד ההורים והשבת החמס והדומה. לזה לא להם להתפאר עליהם ולהגבילם כאשר יראו רק שיעשו אותם באותה הגבלה והשערה שיצוה עליהם ולא באופן אחר וכמ"ש ושמרו דרך יי' לעשו' צדקה ומשפט (בראשי' י"ח) שאפילו בעשות צדקה ומשפט היו שומרים דרך ה' ואינן בוחרים דרך לעצמם וכמ"ש ז"ל אל תאמר אי אפשי באכילת חזיר ובלבישת שעטנז אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושי' פ"ט) וכן סדר בודוי מעשר שמעתי בקול יי' אלהי עשיתי וגו'. וכן אמר ככל מצותך אשר צויתני וגו'. והשלישי שלא יקבל הדעת לעשות דברים שלא ידע כוונת טוב תכליתם כי הנה באמת יעשה בעצב ובעצלה בשלא ידע מה יעשה וראיה מדברי יואב בן צרויה כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב בפועל ההוא כמ"ש ויוסף יי' אלהיך אל העם וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳) הנה היה המעשה ההוא חסר מג' פנים. האחד במה שנתעצל בה וסרב לעשותה בטענת ויוסף יי' אלהיך וגו'. והב' במה שלא נגמרה דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אל יואב (ד"ה א' כ"א) והג' שאפילו מה שעשה נשתבש בידו ולא נודע בירורו והוא מה שהורו עליו הכתובים יפה במה שנמצא סכום המספר ההוא מתחלף בב' ספרים כי בכאן בספר שמואל נאמר ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש שולף חרב ויהודה חמש מאות אלף וגו' ובדברי הימים נאמר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ואיש יהודה ארבע מאות אלף ושבעים אלף וגו'. וכבר נדחקו הפירושים והמדרשות ביישובן ולא יכולו כמו שכ' רד"ק ז"ל. אמנם הנראה בזה שאלו הכתובים באו כענין זכור (שמות כ') ושמור (דברים ה') לגלות על חסרון המעשה הזה שהיה נתעב לעושה שעל כן נשתבש בידם במספר ישראל בטעות ג' מאות אלף איש יתר או פחית ומספר יהודה כשלשים אלף ויתכן כי מאמר כי נתעב דבר המלך הוא טעם לג' הענינים. ועל קבלת הדבר הזה אמר לשמור חקיי ומצותיו ומשפטיו יאמר שקבלו לעשות כל מה שיצוה להם בין שיהיה החקים שהם ענינים נעלמים לגמרי סבתם בין שיהיה ממין המצות שאע"פ שאינם מנגדים אל השכל כמו החקים אבל טעמיהן אינן מבוארות כהלכות טומאה וטהרה ומראות דמים ונגעים ושלוח הקן ואותו ואת בנו וכיוצא ובין שיהיו ממין המשפטים אשר בדיני ממונות שיש בהם כמה ענינים בלתי נודעי הסבה כמו שיהיה בתשלומי ד' וה' וכל הקנסות בכלן קבלו עליהן לשמור ולעשות בלי שום עצלה ופקפוק. והרביעי והוא היותר עצמות שהוא קשה מאד לאדם לעשות דברים שהם הפכיים לגמרי לחפצו ורצונו וכל שכן שאם יביאו עליו נזק או הפסד כי הוא עצמו ענין האדנות ובהא סלקי ונחתי כל המורדים והפושעים באלהים ובמלך וכבר ראית תשובת נבואת אל אחאב על שאלת כרמו אשר כתבנו בשער מ"ד ופ"ח. והנה על זה אמר ולשמוע בקולו כי הוא קבלת העול המוחלט לעשות כל אשר יצוה אף שיהיה כנגד רצונו או הפך תועלתו ואף שיהרג על קדושת שמו ואין צריך לומר להכניע תאותו ולחסום אותה מכל מה שיזהיר עליו. והן הנה הארבעה דברים אשר עליהם אמר את יי' האמרת היום כי האמירו אותו והמליכוהו עליהם בכל הענינים שבידיהם להאמירו ולהמליכו. והנה בד' אלה קבלו הם עצמם המלוכה כי הוא ית' המליכם על שאר האומות כלם כמו שאמרנו. והוא מה שאמר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור את כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ראה כמה נתכוונו הדברים תכלית הכיוון. וזה כי כנגד מה שאמר שהאמירוהו להיות להם לאלהים אמר כי הוא האמיר אותם במה שיהיו לו לעם סגולה כאשר דבר. הנה באמת השבח והתפארת המגיע להם במה שלקח אותם לעם סגולה הוא יתר מאד מהטרח המגיע אותם בקבלת אלהותו עליהם והוא ההתפארות בזה מכל העמים כמו שאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ה׳-ו׳) ואין צריך לומר שיהא השבח המגיע להם יותר מהשבח המגיע אליו מצדכם. וכנגד הענין השני שעליו אמר וללכת בדרכיו והוא קבלת הנהגתו אמר ולשמור את כל מצותיו יראה כי הוא המאמיר אותך באשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצותיו היקרות מזהב ומפז אשר תלכו בם מה שלא עשה כן לזולתכם כמ"ש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהלים קמ"ז) ולפי שהסוכן ושומר העושר והנכסים הוא מוכן לקבל שכר גדול חלף שמירתם לפי יוקר הסגולות ההם לזה מה שאמר דוד עליו השלום הנחמדים מזהב וגו' גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם י"ט) כי ידע בשמירתם יגיעו לו שכר הרבה מלבד הגדולה והכבוד העומדים לו מיד. וכנגד השלישי אשר אמר לשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו אמר שיקבלו עליהם שלשה כתרים גדולים מכוונים כנגדם והוא מה שכוין מאד באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה לשם ולתפארת כי כנגד מה שקבלו עליהם מעשה החקים הנעלמים לגמרי אמר שנתנם בזה עליונים על זולתם לתהלה כי באמת בזאת יתהלל המתהלל כאשר יעשה דברים עלומי הסבה והטעם לפי המנהג הטבעי ואשר ימשך לו מהם תועלות נפלאות ומפורסמית כענין הלול ושבח הרופא המרפא בדברים שאין בהם שום טעם לפי ההקש. וכן אמר משה רבינו על זה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳) והוא דבר התהלה בלי ספק. אמנם על קבלתם המין מהמצות אמר שנתנם עליונים על שאר האומות בענין השם כי בשכר המצות ההם הוא יתעלה עומד ומשגיח עליהם ויוצא ובא לפני מלכיהם לתת אויביהם לפניהם ולספק כל צרכיהם כי בזה יצא להם שם בגוים כי יש אלהים בישראל ממלא כל צרכיהם וכמו שאמר משה רבינו גם כן בסמוך ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כיי' אלהינו וגו' (שם). וזהו גדולת השם בלי ספק כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך כי באמת בזה יצא לנו שם גדול וקדוש בעולם. ועל המין מהמשפטים אמר ולתפארת כי תפארת משפטי התורה האלהית נכרת ונודעת על כל הדתות כאומרו משפטי יי' אמת צדקו יחדו (תהילים י״ט:י׳). ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (שם קי"ט) אמר כי בכל שעות היום שהוא מתעסק במשפטי העם היה מהלל ומפאר שם יי' על צדוק משפטיו ויושרם מכל משפטי הדתות האנושיות וכבר דברנו בשלמותם בפרשת משפטים שער מ"ו ולזה שבחם משה רבינו באומרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת (דברים ד׳:ח׳) והנה בזה גמר מה שיקבלו ממנו חלף הענין השלישי והוא נכון ומכוון מאד. וכנגד הד' אשר אמר ולשמוע בקולו כמו שביארנו אמר ולהיותך עם קדוש ליי' אלהיך כאשר דבר. ירצה לא הגיעך נזק וחסרון במה שקבלת עליך לשמוע בקולו בכל אשר יצוה אותך להימין ולהשמאיל כנגד רצונך או תועלתך. אדרבא כי נעלית בזה והוספת כבוד מכל זולתך כי קדוש יאמר לך על כלם כשתפרוש ממעשה ההבל ומתשוקות התאוות הנפסדות ותחיה על חיות הטוהר והפרישות אשר בהן תהיה קרוב אליו ודבק עמו תמיד והרי זה ענין נכבד מאד לא נוכל להכחיש אמתתו במה שנראה כל הדברים מכוונים אחד כנגד האחד והשלישי שלש כנגד שלש:
עקידת יצחק
האמנה כי צריך לתת לה גט כריתות (שם י"ח:) אחר שקנאה בדרכים שהאשה נקנית בהם. אמנם לא הזכירה התורה כך כי אין זה מקומו והוא ידוע מאליו כי בכל מקום שיש אישות צריכה גט ודרך הראשונים ידועה וכבושה לרבים. וזה שכתבנו הוא פשט הכתוב בהסכמת אמתת הדין: והנה אחר שזכר אלו הדינים אשר יכללו שלשה מיני הצדק ראשונה על האופן הנזכר נעתק לבאר המשפטים החלקיים על אותן החלקים החלקיים שסדרם החוקר בחלוקתו אותן בפרק ד' מהמאמר החמישי הנזכר. אמר אמנם יש מין אחר מיושר בחברת בני אדם ובו שני חלקים כי החלופים מהם רצוניים ומהם בלתי רצוניים. הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות השאלה ופקדון ושמירת שכר יקראו אלו רצוניים יען תחלת חברתם היא ברצון. בלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף ונתינת סם מזיק והשגת גבול ופתוי העבד והריגה בערמה ועדות שקר ומאלה אמנם עשויין בהכרח כמו ההכאה בשוטים והאסירה והמות והגזילה והשכול והוצאת דבה ונשיאת חרפה. ועתה ראה כמה כלל זה החכם מהדינים המפורשים בפרשה זו ומסודרים בה. ובגדול החל והוא היותר מגונה מהבלתי רצוני והיא הרציחה אלא שגם בזה יש הבדל לא מעט בין העושה בסתר ושלא מדעת הסובל ובין העושה מדעת ובגלוי ובזה ובזה בין העושה בצדיה וערמה לעושה בפתע מחמת כעס ומריבה. ואל השקפת אלו החלקים אמר: ומכה איש ומת מות יומת. ירצה בין שידע שהוא הורג ושההורג חייב מיתה בין שידע שהוא הורג לבד מות יומת המכה עכ"פ. אלא שבענין הראשון נהרג על ידי ב"ד ובענין השני ע"י גואל הדם כי כשיתבאר מענין ההכאה וממצב השנאה אשר ביניהם שידע בהריגה לא יקלטוהו ערי מקלט כמו שמפורש אצלנו הדבר בפ' מסעי אבל מניחין אותו ביד גואל הדם בפגעו בו הוא ימיתנו אם יתחזק עליו שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגומר (במדבר ל״ה:י״ט). אמנם אשר לא צדה להכות בכלי אשר ימות בו ועוד שהוא לא שונא אותו ולא מבקש רעתו אלא האלהים אנה לידו אז ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה כמו שנאמר שם ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגומר והיא שונא לא לו וגו': ואלו השני דינים האחרונים נמסרים ג"כ לשמים כמו שאמרו (כתובות ל'.) אע"פי שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו. והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו' (מכות י':) (ה) ואין ספק כי כה יעשה אלהים לכל מזיד שלא יחוייב בב"ד מאי זה טעם שיהיה כי לא יתכן שיגלה שהגולה גלות מכפרת עליו וזה לא נתן למחילה עד יומו יבוא וה' יגפנו כמו שנזכר: וכי יזיד איש על רעהו וגו'. למה נאמר לפי שנאמר ומכה איש שומע אני אפי' כותי וכו'. כמ"ש רש"י ז"ל (מכילתא משפטים פ"ה) וירצה שאשר יזיד על זה התו?ר אין לו שום המלט מב"ד ואפילו יהיה כהן מזומן לעבודה מעם מזבחי תקחנו למות. אמנם לפי משמעות פשוטן של דברים יאמר שאפי' הרוצח הנמסר למיתת ב"ד אם נזדמן לו הענין ההוא פתאום ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה ובפתע הכה שזה אם נמלט למזבח מזבח קולטו כי יש לו עדין שום טענה שלא היה במתון המחשב' והמתק העצה אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה אז אין לו שום טענה ואפי' מזבח אינו קולטו כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי והוא יותר רע מהחיות המזיקות. ולפ"ז הוא ענין גדול שנתחדש בדיוק הכתוב הזה ומסתייע מאד ממה שנמצא במס' מכות (י"ב.) אמר רבי יהודה שתי טעיות טעה יואב באותה שעה שנאמר (מלכים א ב׳:כ״ח) וינס יואב אל אהל מועד ויחזק בקרנות המזבח. טעה שאין קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו. טעה שאין קולט אלא מזבח של בית עולמו והוא תפס מזבח של שילה וגריס ז"ל מזבח של במה: אביי אמר בהאי נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוא. ואלו שאינו קולט מזיד אלא שוגג לא אמרו כמו שהוא מפורש בכתוב האומר וכי יזיד איש רעהו וגו'. וכמו שאמר שם סמוך אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של פרס לטעות שנאמר (ישעיהו ס״ג:א׳) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד. טועה שאינה קולטת אלא איש וזה מלאך הוא. אבל נראה ששרו של פרס נקרא מזיד ערום לפי שהוא רודף אחיו ואורב לו בצדיה עמד ושחת רחמיו. אמנם יואב לא תשב עצמו מזיד על זה האופן במיתת עמשא (ש"ב כ') שבפגעו בו הוא המיתהו מבלי קדימת עצה ואריבה ולו הונח שיהיה מותרה ועומד מצד חכמתו אלו היה מזבח קולטו מצדדים אחרים מזה הצד לא היה קולטו ול"ה לא חשבו זה לטעות כמו האחרים וזה היה בעיני הכרח גדול לזה הדין. אלא מפני שיש להתיר זה בשנאמר שלא אמרו שאין המזבח קולט אלא כהן כי אם על עסקי רציחה לבד אבל על שאר דברים היה קולט לכל אדם כי נראה שהיה מנהגם להנצל בבית אלדים ואצל מזבחו כמו שהוא המנהג היום בין האומות לזה מה שהוצרך הכתוב לומר שהרוצח יוקח מעם המזבח אבל אם היה כהן ועומד על המזבח לא יוציאוהו עד שיגמור עבודתו. והנה יואב לא חשב להמלט שם אלא מאשר נטה אחרי אדוניהו כי חשב שלא יהרגהו שלמה על מיתה עמשא מפני כבוד אביו שלא יאמרו קטנו עבה ממתניו כמו שנראה שחשש לזה דוד באומרו (מלכים א ב׳:כ״ח) ועשית כחכמתך וגו'. הוא מה שאמר הכתוב (שם) והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח שהכוונה שראה עצמו באשמה עצומה אבל שלמה בנטותו אחרי אדוניהו לבדו כי אם היה נוטה אחרי אבשלום יאמר כי לסבת המלכות היה עושה כמ"ש חושי לאבשלום (שמואל ב ט״ז:י״ט) כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך ועכשו אין לו התנצלות כלל ולזה נמלט באהל ה' ויחזק בקרנות המזבח ולזה כשאמר לו בניהו לצאת משם (מלכים שם) אמר לא כי פה אמות לומר לא אצא מכאן בשום פנים ואם תרצה המיתני פה אבל אם תמיתני ידעו כל העם כי על עסקי נפשות אני מת ולא לכבוד יהיה לו והוא מה שאמר לו בניהו לשלמה כה דבר יואב וכה ענני ירצה ראה כה דבר יואב שלא יצא וכה ענני שהטעם כדי שיתפרסם על מה הוא מת. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר שלא תוציאהו אלא שתמיתהו שם ודי בזה חכמה לעיני כל ישראל להעלים סבת מיתתו שאילו על עסקי רציחה הוא מת היינו מקיימים בו מעם מזבחי תקחנו למות עכשיו שתמיתנו שם יאמרו שעל עסקי מלחמה הוא מת. וכך נאמר ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו והנה תלה עצמו כחוט השערה לבער מעל ממלכתו דם נקי כמו שאמר ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו עד עולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה' (שם). ולזה לא מנה רב יהודה כ"א השתי טעיות שהיו טעיות בידו ואפילו לפי מחשבתו שאינו מתבקש כרוצח. אמנם אביי חשב טעות שלישי כי לפי האמת לרוצח נתבקש וטעה שאין מזבח קולט על עסקי רציחה אלא כהן. וזה דרך נאות לישב הכתובים ומחלוקת האמוראים אמנם על הדרך הראשון למדנו מה שיראה שהוא פשט הכתוב באומרו וכי יזיד איש על רעהו וגו'. ושוב מצאתי במדרש רבה פרשת אלה מסעי (פ' כ"ג) ויחזק בקרנות המזבח תחכמוני ראש השלישי (שמואל ב כ״ג:ח׳) לא היה יודע שכתוב בתורה וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אלא אמר הרוגי ב"ד אין נקברין בקברי אבותיהם אלא לעצמן מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי וישב בניהו אל המלך דבר לאמור כה דבר יואב וכה ענני ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו והסירות דמי חנם וגו' (מלכים שם). הנה שהוקשה להם מה שהקשינו והתירו בפנים אחרים אשר מצאו להם מקום מטעם מאמר וקברתו. אלא שהדבר סתום ותלוי כי מי יאמר שלא רצה וקברתו בקבר ב"ד והרואה יבחר בטוב לו ומ"מ צריך שנלמוד מכאן ק"ו לעצמינו כי המזיד לאחד מבני האדם ובא להמלט בית אלהים ואוחז בקרנות מזבחו לומר הושיעני הנה הוא יתעלה לא יצילהו אבל יסגירהו להשפט עם בעל דינו כ"ש החוטא אליו יתעלה באחד מהדברים שחייב עליהם מיתה או מלקות או מרדות ובא להנצל ולהעזר באחד מגדולי שופטינו וזקנינו שאין לו לקבל אותו אלא שיסגירו לפניו יתעלה לעשות בו משפט כתוב כמו שהוא מנהג הנחשבים לאנשי חיל מזקנינו. ואחר שדבר בגדול שבחמסים שהיא רציחת אדם בכוונה סמך הקרוב אליו והוא ומכה אביו ואמו כ"א שאינו שוה במעשה שהראשונים ברציחה וזה בהכאה שיוציא בה דם לבד הרי הם שוום בעונש כי הכאת האב והאם לרציחה דאחר תחשב. (ו) ואחרי זה סדר וגונב איש ומכרו כי אם שהוא שוה לראשונות בעונש מפני גודל החמס אשר יעשה בו מ"מ אינו שוה לרוצח שאיפשר שזה הגנב אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ואחריו ומקלל אביו כי אם הוא שוה בעונש לראשוני' מפני רוב העזות אינו שוה להם בנזק כי ברוב דברים וקללות לא יוציא דם. ואחר שכלה לדבר בזה המין מהעול שהצד השוה שבהם שהחומס בו חייב מיתה נעתק אל מין מהבלתי רצוני למטה ממנו והוא אשר יש בו ספק עונש מיתה ודאי תשלומי נזקים. אמר וכי יריבון אנשים ואמר שאשר יכה את רעהו באבן או באגרוף הדין הוא שחובשין אותו עד שיודע אם יהיה אסון ויומת בב"ד כדין מכה איש ומת (סנהדרין ע"ח.) אמנם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה מבי' האסורין רק שבתו יתן ורפא ירפא האמנם יראה שגם לאסור אותו על זה צריך שתהיה התראה בהכאה שאם לא כן אפי' ימות לא ימיתוהו ב"ד ולמה יאסרוהו. וסדר אחריו הדין השוה לו בספק חיוב המיתה. ואמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם. (ז) כי אע"פ שכספו הוא ראוי לבער מן העולם איש זד יהיר אשר אין מעצור לרוחו ומכה בכעסו מכת אכזרי שימות המוכה תחת ידו כי גם שלא יחשב זה העבד אלא כאחד מכליו הרי אמרו השובר כליו בכעס חייב נדוי והשווהו לעובד ע"א (שבת ק"ה:) ועל זה הדרך עצמו אמר דוד חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתי' (שמואל ב י״ב:ה׳-ו׳). ולמה יומת אלא כמו שפירשו דבריו באומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל ירצה עקב אשר לקח הצאן ושחט אותה ישלם ארבעתי' ועקב אשר לא חמל על האיש הרש יומת כמו שאמר שלמה בנו (משלי כ״ב:כ״ג) אל תגזול דל וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. אמנם אם יומם או יומים יעמד כבר יצאה ממכת אכזרי אל מכת המוסר ולא יוקם כי כספו הוא כי אין להעניש האדם על שברו את כליו כסבור שהוא מתקנם מדי דהוה לאב עם בנו ולרב עם תלמידו והרופא שהמית שאע"פי שמזידין אינן מערימין (מכות ח':) גם מצערו ונזקו אין לו דין עמו כי הוא מקנת כספו כמו שכתבנו ראשונה. וכמה הסכים בזה החוקר פרק י"א מספר המדות אמר אמנם האהבה אינה לבלתי ב"ח ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ולא אל העבד באשר הוא עבד כי אין דבר משותף ביניהם כי העבד הוא כלי חי והכלי הוא עבד בלתי חי וע"כ כפי אשר הוא עבד אין לאדון אהבה עמו אבל כפי אשר הוא אדם כי יראה דבר ה' צודק בכל אדם וישתתף עם כל שליט בדת ותבונה. והנה אחרי זה סדר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו וגו'. לפי שהוא ג"כ מנזקי הגוף אלא שאין בו רק תשלומי ממון כמו שאמר ענש יענש כאשר ישית עליו ואומרו ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש הוא תשלומי ממון שהמכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה (סנהדרין ע"ט.) ומשלם כופר נפשו ליורשיו כאילו הוא נמכר בשוק. (ט) אמנם אמר ונתת נפש תחת נפש לומר שכל הורג נפש חייב מיתה אלא שנתן רשות להתכוין לזה והרג לזה לפדות עצמו בכופר נפשו וכן הוא הדין באומרו וגם בעליו יומת והוציאם ממה שאמר על הרוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' *עין תחת עין, תוכן דבריו בקוצר הוא, כי הצדק המאמת, שהוא ע"פי השכל הישר יחייב ג"כ דין תורתינו הקדושה שכאשר יעשה איש לרעהו, כן יעשה לו בלי הבדל ונשיאות פנים בין המזיק לניזק, אם גם יהיה המזיק היותר נכבד, והניזק היותר נקלה בעם, אפס בכל זאת לא יתנגד לזה צדק החלוקה, המשתנ' לפי מחלקות ומדרגות בני אדם כמאחז"ל "הכל לפי המבייש והמתבייש" כי כאשר יוכה ד"מ איש נכבד, הלא יהי' בשתו נערך ד"מ במאה כסף, תחת כי כאשר יוכה באותה מכה בעצמה הנקל' יהי' בשתו נערך רק ד"מ בעשרה דינרין, וא"כ לא נוכל לאמר, כי הדיין יעות משפטו בחייבו מכה הנכבד לשלם מאה כסף ומכה הנקל' לשלם רק עשרה דינרין אף שהמכה היתה שוה בשניהם יחד, אחרי כי באמת נעשה לזה נזק נערך מאה כסף, ולזה נזק עשרה דינרין, אף שסיבת הנזק היתה בשניהם אחת, ומזה הכריחו חז"ל בב"ק דף נ"ב כי פשט הכתוב עין תחת עין הוא ממון, כי רק בממון נוכל להשוות הדין יחד בכל האופנים הפרטיים כי מכה עין איש בעל עין אחת מחויב לשלם יותר ממכה איש אשר נשאר לו עוד עין אחת בריאה, אפס אם היתה הכונה כפי פשוטו אז היה צדק החלוקה מתנגד לצדק המאמת, כי להעניש מכה עין איש עור באחת מעיניו בהכאת עינו, כמכה עין איש אשר נשאר לו עוד עין אחת בריא', איננו צודק ע"פי משפט השכל הישר, וכן כאשר יהיה המכה איש חלש עד שימות תחת ידינו ע"י הכאת עינו, הלוא אז יותן נפשו ועינו תחת עין עמיתו אשר שחת, או כאשר יכה איש כהן ואף כי כהן גדול את עין עמיתו ישראל, והסב לו בחסרון עינו זאת רק נזק גופני, הלוא אם יעשה לו בזה לא לבד נזק גופני ככל אשר עשה והסב לרעהו כי אם גם נזק מוסרי, כי בהיותו עתה בעל מום יפסל מכהונתו, וירד מגדולתו, אפס אם העונש הוא רק דמי עין, אז יוכל הדיין להעריך הכל כראוי וכנכון עד שצדק החלוקה יהיה מסכים עם הצדק המאמת. עין תחת עין וגו'. עם שנאמנו מאד דברי חז"ל במה שאמרו (ב"ק פ"ג:) בכל הנזקין האלו תשלומי ממון. אכתוב לי הנה דברי חמודות שנמצאו בענין הזה אל המפורסם מחכמי החקירה אשר יסכימו אל אמיתת הקבלה הנאמנה עד שגזר שא"א להצדיק המדות זולתה. בפרק ה' מהמאמר הה' מספר המדות אמר אין הפרש אם הצדיק ישלול את הרשע או הרשע ישלול את הצדיק ולא אם הנואף הוא צדיק או רשע. אבל תביט הדת אל הבדל הנזק לבד ותדין כמו בשוים כי אם זה יעשה עול וזה יקבל עול ואם זה יזיק זה יהיה ניזק על כן בהיות זה בלי צדק בלתי שוה ינסה השופט לעשותו שוה עד כאן. הנה שביאר כי הצדק בכל אלו העניינים הוא להשוות בין המזיק והניזק בבחינת הנזק לא בהשקפת ערך המזיק והניזק כי אף על פי שיהיה האחד גדול והשני קטון תדין הדת כמו בשוי' והוא הנקרא לו שם צדק מאמת ומהראוי שיעויין כי הוא עצמו כתב שם בפרק ו' מה שיראה ממנו הפך זה אמר יראה לקצת אנשים כי הצדק בהחלט הוא כי כאשר עשה כן יעשה לו כמו שאמר כת פיתגוריש אשר ביארו כי הצדק בהחלט הוא באשר יקבל כאשר עשה. אמנם זה לא יכון לא בצדק החלוקה ולא ביושר וזה כי במקומות רבים לא יתכן זה כמו אם הנשיא הכה לאדם אחד אין ראוי שיוכה הנשיא. אבל אם אחר הכה לנשיא לא יספיק שיוכה לבד אבל שיענש עוד ע"כ. הרי שבמאמר הראשון הוא מסכים אל פשוטי הכתובים המשוים הדת בין כל חובל ונחבל לקבל הנזק עצמו שעשה. ובמאמר השני הוא מסכים עם קבלת חז"ל האומרי' הכל לפי המבייש והמתבייש (שם) אשר מזה יחוייב לשום החבלות בממון וכבר יראה שימשך מזה חלוף הצדק בהחלט שזה יחסר אחד מאיבריו וזה מעט מממונו. ואולם כשתובן הסכמת מאמרי החוקר יראה יושר דרכי ה' הצדיקים בלי ספק. וזה שהחכם שם שם לו הבדל בין הצדק המחלק הטובות אשר במדינ' ובין הצדק המאמת אשר בין איש לאיש כי בצדק המחלק אין אדם נדון כפי מעשיו בשוה. אבל כבר יקרה שיקבל מהתועלת יותר או פחות ממה שהשתדל כי הכל יהיה לפי מה שבא מהתועלת מהמדינ' אשר יחלקוה ביניהם איש לפי ערכו הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו. אמנם הצדק המאמת אינו מביט אל ערך שאר האנשים. אבל הוא משלם לאיש כמעשהו ממש ואם הזיק בעשרה דינרים יצוה שיוזק בעשרה דינרים ואם קבל נזק מעשרה דנרי' ראוי שיקבל ריוח כנגדם ולזה ראוי ומחוייב אל הצדק המאמת לשער הנזק בכמות ואיכות. כי כמו שתביט הדת אל הבדל הנזק בכמותו כן ראוי להביט אל איכותו שהאיכות יתחבר אל הכמות וזה שההכאה המגעת מהנשיא להדיוט אינה שוות הבשת ופגם להכאה שתגיע מההדיוט לנשיא. וכאשר יוכה הנשיא בעונש שהכה להדיוט כבר קבל מהבשת ופגם שיעור נמרץ מאשר עשה והוא עול מפורסם וגם כשיוכה ההדיוט לבד כאשר הכה לנשיא הנה לא סבל עונש שוה למה שעשה. אמנם הראוי שיהיה הכל לפי המבייש והמתבייש ובזה תדין הדת כמו בשוים כי כאשר יקלו מהנשיא על זה האופן לא נמחל לו מפני נשיאותו דבר מהעונש הראוי לו אלא שלא הגיע ממנו להדיוט נזק יותר גדול מאותו העונש שהענישוהו. וגם כאשר יענש ההדיוט יותר מהכאה לא מפני שפלותו נענש כי אם מפני שהנזק אשר קבל הנשיא ממנו הוא יותר גדול מאשר יוכה עליו בלבד. והנה בזה הענין ישתוו כל האנשים בצדק הזה כקטון כגדול כצדיק כרשע כי כאשר עשו יעשה להם שוה בשוה. והנה שהסכימ' דעת החקירה אל הקבלה (ח) ונתברר שא"א להתקיים מאמר פשטי הכתובים האומרים עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל או כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו באופן אחד. אם מפני שלא יהיה עין ונפש תחת עין וכבר יהיה העונש יותר גדול מהנזק. ואם מפני שכבר יקרה שיקבל החובל עול כאשר ינטל ממנו האבר שחבל בו כמו שהחובל הוא כ"ג והכה איש מבני ישראל על אזנו ורצעו או אי זה דבר שיקרא מום כי כאשר ינתן בו מום כזה נפסל מכהונתו והוא נזק מופלג והנחבל לא יפסיד כלום וכן בכל אחד מהאברים או איפכא. והנה יהיה תקן כל זה כשיושם בממון כי הוא השעור והמדה לכל הדברים כמו שנתבאר מסגולות הטבע במאמר ההוא. וזהו מה שרצינו בזה הענין הנכבד: