שמואל ב כא:טז מחשבת ישראל: מורה נבוכים

וישבו [וְיִשְׁבִּ֨י] בְּנֹ֜ב אֲשֶׁ֣ר ׀ בִּילִידֵ֣י הָרָפָ֗ה וּמִשְׁקַ֤ל קֵינוֹ֙ שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ מִשְׁקַ֣ל נְחֹ֔שֶׁת וְה֖וּא חָג֣וּר חֲדָשָׁ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לְהַכּ֥וֹת אֶת־דָּוִֽד׃

מורה נבוכים

ואמנם, כונת זה הפרק – כי ה׳דיבור׳ וה׳אמירה׳ מלה משותפת: נופלת על הדיבור בלשון, כאמרו: ״משה ידבר״, ״ויאמר פרעה״; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו – אמר ״אמרתי אני בליבי״, ״ודיברתי בלבי״, ״ולבך ידבר״, ״לך אמר לבי״, ״ויאמר עשו בלבו״ וזה הרבה; ותפול על הרצון ״ויאמר להכות את דוד״ – כאילו אמר: ׳ורצה להרגו׳ – כלומר: חשב בו להרגו; ״הלהרגני אתה אומר?״ – פירושו וענינו: התרצה להרגני?; ״ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים״, – וזה גם כן הרבה.
שאל רבBookmarkShareCopy