וַתִּקַּ֣ח רִצְפָּה֩ בַת־אַיָּ֨ה אֶת־הַשַּׂ֜ק וַתַּטֵּ֨הוּ לָ֤הּ אֶל־הַצּוּר֙ מִתְּחִלַּ֣ת קָצִ֔יר עַ֛ד נִתַּךְ־מַ֥יִם עֲלֵיהֶ֖ם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְלֹֽא־נָתְנָה֩ ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם לָנ֤וּחַ עֲלֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וְאֶת־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה לָֽיְלָה׃
מורה נבוכים
ואפשר שיהיה מעלולי הפ״א או עלולי הלמ״ד, ויהיה ענינו: הניח או הנחה או המשיך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי – יאמר, כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים חידושים יוצאים מזה הטבע המונח הנמצא עתה במציאות בכללו, וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה. ולא יסתור מאמרנו היום שימושו אינו כשמוש העלולי הפ״א או הלמ״ד, כי כבר הוזרו שמושים ובאו על בלתי הקש, וכל שכן באלו הפעלים העלולים; והסרת כמו זה הענין המטעה לא יבוטל בדרכי שמוש לשון – עם דעתנו שאנחנו היום בלתי יודעים לשוננו ושדרכי כל לשון רוביים. וכבר מצאנו בזה השורש גם כן, העלול העי״ן, ענין התשומה וההנחה והוא אמרו: ״והוניחה שם״; וכן: ״ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם״; ומזה הענין גם כן אצלי: ״אשר אנוח ליום צרה״.