שמואל ב כג:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, נפש החיים ומורה נבוכים

ואומר כי הנאות והנראה מחוייב אצל הדעת לצאת מידי מבוכה זו שזכרה המשורר ומכל המבוכות והספקות שזכרנו ושלא זכרנו, הוא שנקבל בדעתנו שהנפש הזאת האנושית המימית היא הצורה הראשונה המתחדשת ונמשכת אל הרכבת החמר ההוא האנושי ושוויי מזגו. והוא דבר נלך ממנה מדרגת ההיולי. וזו היא הנכבדת שבכל הצורות ההיולניות. כמו שהחמר הזה הוא על המזג היותר שוה והיותר נכון שבכל החמרים. כי כמו שהצורה הצומחת נתעלתה מהצורה המחצביית מצד עילוי מזג נושאה מנושאה. וכן הצורה החייונית נתעלתה מאד מן הצימחת לסבה הזאת עצמה. עד שכבר העלה אותה בוראה למעלת ההרגש והחיות והבחינה להתקרב אל המועיל ולהתרחק מן המזיק. מה שלא היה כח ביסודות על זה כמו שכתבנו אצלם בשער הג'. וגם בהרגש ובבחינה ההיא נמצא הבדל ויתרון לקצת המינים על קצתם. לפי ההבדל שימצא בדקות חומרו ובטוב מזגו בהתקרבו אל השיווי. עד שכבר נמצאו מינים מהב"ח שהם מסוגלים בתכונות נאותות דומות למדות טובות כמ"ש החכם מלפנו מבהמות ארץ וכו' (איוב ל״ה:י״א) לפי דרש חז"ל (עירובין ק':). כמו שנמצא בהם מרגישיים ומפקחים במלאכות הדקות ובהרבה תחבולות המיוחדות להם בטבעם הפלא ופלא מזולתם. ועוד נמצא להם ערמומיות טבעיות דומות למחשביות. בהם יכניעו קצתם לקצתם ושיעבדו להם כמו שכל זה הוא מפורסם. ולא נתחייב זה רק ממה שהוא מבואר כי לפי דקות החמר ההוא ושווי כך גזרה חכמתו ית'. בתחלת היצירה להלבישו צורה יותר שלימה. והשפיע עליו הרגש גדול ונפש יתירה עד שכבר הגיע זה אל שימצא מין הקוף שהוא מופלג בזה הענין עד שיקביל מזגו כדמות התמונה האינושית. וכמעט היות יהיה כמוהו במה שנתפרסם ממנו מן החקויים. ולזה שמוהו ממוצע בין הנפש החיונית והמדברת. כמו שאמרו מהאלמוג (קאראללע בל"א ע' רמב"ם כלים פ"ג ותבין) והאספוג הימיי שהם ממוצעים בין המחצב והצומח ובין הצומח והחי. כן בהיות החמר האינושי היותר שוה והיותר נכבד מכל החמרים. עד שכבר שולח עליו שם מזג שוה בבחינת שאר המינים. היה מחכמתו יתברך שהצורה המתחדשת בו והנותנת בו השלימות תהיה היותר שלימה והיותר זריזה בכל פעולותיה מכל הצורות ההיולאניות בזה. רצוני בהמצא בטבעה טוב הבחינה בהתרחק מן הרע והמזיק ולהתקרב אל הטוב והמועיל, באופן יותר שלם ממה שתמצא בחינה זו בכל הבעלי חיים. ונוסף לו כח אחר נכבד מזה והוא הרצון או המניעה בבחינת הטוב והרע. וזה כי האדם כבר ימאס בטבעו בטוב או בערב המתדמה אליו בתחלת המחשבה מפני בריחתו מהרע או הנזק הנמשך לעתיד. או יבחר הרע לרצותו אל הטוב הגדול המקווה ממנו. אשר זה הענין תקרא בחירה שהיא רצון שכלי. מה שלא נמצא כן לשום אחד מהב"ח הבלתי מדברים. כמו שנודע מספרי החכמים והביאו החכם בטבעיות במאמר בנפש האינושית. והנביא העיד על זה כשאמר בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ז) יעיד שבתחלת ענינו תמצא בו סגולת הבחיר' לעשות מעשיו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כמו שהביא לדמיון חמאה ודבש יאכל (שם). כי עירוב שניהם למאכלו יהיה למאוס ברע המגיע לגוף מאכלו כל אחד בפני עצמו. ולבחור בטוב המזון המועיל והערב המגיע משניהם יחד. גם מטוב מזגו ועוצם שוויו תמצא אותו בתחלת ענינו סגולת המושכלות הראשונות ופקחות השכל בעניניו. אשר בזה נשתמשו להשלים צרכיהם ההכרחיים והנאותים. כמו שהוא הענין בהמציא המלאכות העמוקות כלם הצריכות להם לכדי חייהם למאכל למשקה ולבוש. מה שלא ימצא זה לאחד מהב"ח. ואם שתמצא מלאכה מה למין אחד מהם ומלאכ' אחרת למין זולתו. וגם בפקחות וערמימות בעניני המשא ומתן הנמצא ביניהם. וטוב ויושר התכונה לאהוב הצדק ולשנוא העול והחמס ולגרשו מבין כתותיהם לחיות החיים המדיניים הטבעיים אליהם. עד שיוכרח להם מזה הצד להמציא הלשון והכתב להגיע כוונותיהם הנפשיות קצתם לקצתם אשר לא ישוער מציאות קיומם זולת זה כמו שכתבו החוקרים. והאדם יראה לעינים. והנה הצורה הזאת ההיולאנית אשר כן תארנוה היא הצורה המיניית המשותפת למין האדם בכללו. ואשר יקבלו אותה כל אחד וא' מאישי המין באותה מדרגה מהשלמות אשר יאות לו לפי הכנת המזג ההוא המיוחד שמקבל' בשעת ההויה. ואתה קרא אותם שכל היולאני או כח או הכנה או באיזה שם שתרצה, ואני הנני קורא אותה בשם כח מקבל התעצמות נבדל במעשה ועיון. וזה כי בתחלת ענינה והוא בהיות' על התואר שאמרנו כבר יצדק עליה שם הכח. והוא התואר שתארו' קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננ' דבר בפועל זולתי הכנה. והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו. עם החריצות והזריזות בכל דבר שיצטרך אליו. וביושר המעשים והפעולות בכל עסקיו. וטוב התכונ' בכל עניניו. וישתמש בכח הבחיריי ההוא המוטבע לבלתי נטות אל המדות הרעות והפחיתיות אשר הוא אפשר עליהם כמו כן. ולא יתעצל לטמון יד מהשיג מה שהוא בחוקו להשיגו במושכלות הראשונות והשניות. ובכל מה שנמסר לו מהתבונן בעצמו על מעלתו משאר הנמצאות השפלות. אבל יתן אל לבו לדרוש ולתור בעניני המציאות כאשר תמצא ידו לפי הקיצור אשר תמצא אז ידו. ויתרבה לו הכוסף והתשוק' לצאת מהמחיצ' ההיא לעלות במעלות החכמה והמדע. אז יבקע כשחר אורו, לחדש עליו כדמות הויה שנית רוחנית. ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה. ואנחנו בשם יי' אלהינו נזכיר ואליו יתברך מיחסים הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז). ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל הנאמר בשלמות הראשון ליעף הזה כח יתר ולאין אונים ירבה עצמה. לחדש בו רוח נכון להתחזק בתיקון המעשים הנכבדים בשיעור יותר גדול. ולקנות תכונות מעולות בנפש ולהתאמץ בעיוניות הנכספות אליו. עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלהי המחודש אליו התעצמות רב. והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל. מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונ' אצל החמר ההוא כלל. כמו שכתב זה החכם בטבעיות. אמר שהגשם כבר נתבאר שלא יהיה סבה לחדוש דבר כ"ש למה שאינו גשם. אבל בסבת נותן הצורות והוא עצם שכלי וישאר העלול כהשאר העלה, ואותם העצמים הנשארים. ע"כ סוף המאמר הרביעי בנפש. וכבר תהיה הנפש הזאת על התואר שתארה תמסטיו"ס והנמשכים אחריו שחשבום שסכלו בתואר' שהיא עצם נבדל בלתי הווה ונפסד. ועם שכבר יהיה זה ההתעצמות וחדוש אלו המושכלות ומציאותם בשכל האנושי הויה באופן מה. אבל כבר נתבאר בפי' בטבעיות והביאה החכם בספר המלחמות כי על זה האופן אינו נמנע בנבדל שיהא הווה. ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה. כי הענין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחלה כאשר הנחנו. ואין להפלא אם בריאה יברא ה' אותה על זה האופן. יותר ממה שנפלינו אם היא ברואה ועומדת מששת ימי בראשית כמו שחשבו ההמון. אבל הוא יותר קרוב אל הדעת מטעם כל הספקות שזכרנו. ועכ"פ יצדק בה מאמר המשורר באומרו נאלמתי לא אפתח פי וכו' (תהילים ל״ט:י׳) כמו שכתבנו. ומ"ש במקום אחר על הנפש הזאת וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה (שם ק"ט) כמו שיבא. והנה אז יעלו פעולות הנמצא הזה הנכבד אל מדרגה עליונה מאוד מהראשונ' בבחינות פעולותיו הבחיריות. והוא שכבר יהיה הרצון בהם או המניע' מהם בבחינת הטוב והרע הנפשיי. כמו שהיו בתחלה בבחינת הטוב והרע הגופיי והזמני לבד. וזה הענין מהבחינ' במעשים נתייחד לאומה הישראלית בפעולות התורניות כמו שיבא. ואולם כאשר הורגל' הנפש בשלמות הזה השני הרגל נמרץ ויעלה בפעולות אל מעלת החסידות והזריזות והענוה ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים. כפי מה שיסבול חק המדרג' ההיא ולא עצרהו לאות או עצלות או הסת או פתוי אל הבלי העולם ודמיונותיו מבוא עד סוף מה שיכול עליו. ויוסיף לו אז תשוקה על התשוק' הראשונ' שיתגלו אליו הסודות העמוקים והדרושים האלהיים הנשארים והנסתרים מפניו. בעת ההיא יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש הזאת שפע יותר נכבד רוחני בשיעור גדול ועצום מן הראשון. עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה. ויהיה קורבתו אל העלה הראשונ' בשיעור יותר מופלג. עד אשר יעלה אל מעלת הנבואה ויחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ, יהיה המוכן ההוא איש או אשה [ילקוט שופטים רמז מ"ב] אלא שהשלמות בכמו זה השיעור נמצא בנקבות על המעט ובחולש'. אשר המדרג' הזאת מהשלמות נתיחד' לאומתנו הקדוש' ולא לזולתה מהאומות. כמ"ש אדון הנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם וכו' (שמות ל״ג:ט״ז.) אך כמו שיתבאר בפרשת פקודי שער נ"ו ב"ה. ובהגיע הנפש ממדרג' אל מדרגה אל זה השיעור מהמעל', כבר תתואר באותו תואר שתארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלהית ושהיא חצובה מכסא הכבוד. ושמה תשוב בסוף כמ"ש החכם בפי' והרוח תשוב אל האלהים וכו' (קהלת י״ב:ז׳). ועל זאת המדרגה שמו חז"ל נשמותיהן של צדיקים סבה לכל הנמצאות כמו שביארנו בשער הקודם. עד שאמרו כל העולם כלו לא אברי אלא בשביל חנינה בני וכו' (ברכות ס"א.) וביארו בהבראם בזכות אברהם (ב"ר פ' י"ב). כי ודאי זה וכיוצא בו מזרעו יעצור כח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ומי בכל צבא השמים אמר ואם בריאה יברא יי' ופצתה האדמה וכו' (במדבר ט״ז:ל׳). או מי זה אמר ותהי שמש בגבעון דום וכו' (יהושע י׳:י״ב) או אשר מלאו לבו לומר חי יי' אם יהיה טל ומטר (מלכים א י״ז:א׳) ורבים כמו אלה אפי' כחכמי התלמוד וחסידיהם שעלו במעלות מעלה ויקם להם. וכמה הפליגו חז"ל (חגיג' י"ב:) לספר בשבח זאת הנשמה במ"ש ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות אך כשיובן על הפירוש הנכון שפירש הרב המורה פרק ע' חלק א'. אמר ומה נכבד ענין זה למי שיבינהו כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההווה באדם כשיתהוה. שזאת ההווה בעת התהוותו היא כח ההכנ' לבד. והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המתקיים בפועל. ולא הנשמה ג"כ ההווה היא הרוח ההווה. ולזה מנו (רבות סוף ואתחנן) להויות נשמות ורוחות. אמנם הנבדלים הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו שתוף רוח וביארנו עוד בספר המדע (יסוד התורה פ' ד') מה שנפל באלו השמות מן השתוף ע"כ. ראה דבריו דברי אלהים חיים מכוונים לכל מה שאמרנוהו הנה. כי הוא נתן הבדל מפורש בין הנשמות הברואות לבין העתידין להבראות. ואמר כי הברואות והטובות בשלמותן הן הנה הנשארות אחר המות. ואשר ייחסו חז"ל מושבם במדרגת גלגל ערבות (חגיג' י"ב:) שהוא המניע הנבדל הנמצא ראשונה לכל הנמצאות. כמו שהוא ג"כ בהנעתו מסייע בהויות הנשמות. רצוני לתת נפשות ורוחות בגופים שהם להם ההכנה הראשונה כמו שאמרנו. ואמרם ז"ל שהם בו כלומר שמציאותם תלוי בו כפי אשר הפקד עליו מאת הבורא ית' שמו. ראה כונת הרב טובה באלו הענינים שהם עקר מציאות האדם וחלילה לשמוע על זה פירוש אחר. והנה במה שאמרנוהו הנה אצל שלמות נפש האדם כבר באנו בקרוב אל מה שאמרוהו הפילוסופים הנקראים בפי האומות אלהיים. במה שנמצא מהם ומרמיזותיהן שיעור מה שכללו הספר הידוע הנקרא חי בן יקטן כמו שנרא' מבואר מענינו. אמנם הסכמנו עם המתפלספים מחכמי אומתינו כשהניחו במהות הנפש ג' מדרגות. השכל ההיולאני והשכל הקנוי ושכל נאצל. אלא שלא ראינו מאמריהם על זה האופן שהנחנוהו. אמנם רבותינו בעלי הקבלת ירא' מאד מהם שמחזיקים הדרך הזה. כי הם אשר שמו שמות בארץ לחלקי נפש האדם נפש ורוח ונשמה כנגד כהנים ולוים וישראלים באומה. וכנגד השלש' עולמות בכלל המציאות (רבות סוף פ' ואתחנן). ואמרו שהנפש היא אשר תמצא עם האדם בתחלת ענינו בהיותו על התכונה הראשונ' מהבחינה בעניניו. ואחר בואו בקצת הימים ופקוח עיניו יותר בדרכי התור' והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח. וזה שכבר התעצם העצם ההוא להיות רוחני נבדל כמו שאמרנו. וכשיוסיף אומץ בהרגל אדם עצמו בזאת המדרג' בתכלית הזריזות והתשוק' לעלות ולראות אל פני אלהיו. תבא בו הנשמ' שהיא השלמה שבמדרגות. כמו שאמר נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיהו מ״ב:ה׳). ירצ' שהנשמ' תנתן לעם אשר יש להם מעלה ושלטנות על הארץ. כענין שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח). ורוח להולכים בה לא שהם משועבדים אליה. ואפשר כי שתי מעלות הנבוא' שהאחת נקראת רוח הקדש והשנייה נבואה בסתם. הם מיוחדות כל אחת מהן למדרגה מדרגה מאלו השתים. רצוני רוח ונשמ'. כי בהיות האדם על צד השלמות באות' מדרגה שנקראת אצלם רוח. יושפע עליו שפע אלהי בו ישיג מדעים רוחניים אלהיים לשיר שירות ותהלות ולהגיד בעתידות. תקרא תשגה זו רוח הקדש. להיות' על זה החלק הנקרא רוח. וכמו שנאמר רוח ה' דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳) ורוח קדשך אל תקח ממני וכו' (תהילים נ״א:י״ג) ואמלא אותי רוח אלהים (שמות ל״א:ג׳). ועל זה הכח אמר פרעה על יוסף הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו (בראשית מ״א:ל״ח) ולהמצא לדניאל (ה') זה השלמות תארוהו ברוח אלהין קדישין. והנה בהיותם במדרגה הזאת אף על פי שהיא גדולה מאד בערך אל הראשונ'. עדין אין בהם כח לעלות אל מדרגת הנבוא' עד שיעלו אל השלישית הנקראת אצלם נשמה. זה שפירוש דניאל בעצמו באומרו והיך יוכל עבד אדוני זה לדבר עם אדוני זה ואני מעת' לא עמד בי כח ונשמה לא נשאר' בי (שם י') אמר כי מצד שעדיין לא יפה כחו בשימצא אתו יתרון ומעלת הנשמ'. לא היה בו כח למעלת הנבוא' כי אם לרוח הקדש: ויהי' אומרו לא נשאר' בי כמו לא נותרה בי כלומר לא נתוספה בי כאומר ושאר רוח לו (מלאכי ב׳:ט״ו) שירצ' תוספת ויתרון רוח לו. וממה שיאמת זה הדעת הוא שאפילו קצת החכמים מחכמי ישראל אמרו עליהם שהיו משתמשין בכח הזה. עם שלא נמצא עמם כל כך בקבע. אמר בעירובין (ס"ד:) מעש' בר"ג שהיה רוכב על החמור והיה הולך מעכו לכזיב והיה ר' אלעאי מהלך אחריו ראה גלוסקא בדרך א"ל אלעאי קח גלוסקא זו מן הדרך. ראה עכו"ם א' א"ל מגבאי קח גלוסקא זו מאלעאי. נטפל לו רבי אלעאי אמר ליה מהיכן אתה. אמר לי' מעיירות של בורגין אני. אמר לי' מה שמך. אמר לי' מגבאי שמי כלום הכירך ר"ג מעולם. אמר לי' לא. מכאן למדנו שכוון ר"ג ברוח הקדש ע"כ: אמנם כשתתעצם הנפש במעל' השלישית של תוספת ויתרון הנשמ'. יעלו למעלת הנבוא' סתם ובה יתנבאו כל אחד מן הראויים אליה לפי מעלתם. אם לתועלתם אם לתועלת הרבים כשיסכימו הדברים אשר מחוץ. כמו שאמרו חז"ל עשרים מהם ראויין שתשר' עליהם שכינה כמשה רבינו ע"ה אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכ' כ"ח.). ברוך המשפיע ומאציל מחכמתו ומזיו כבודו ליראיו:

ואחר כן אומר שבשער הזה טעו הנוצרים וחשבו בו זולתו, והביאם זה אל שישימוהו שלשה, ויצאו ‏אל הכפירה. והנה אני מקיים שיש עליהם מהתשובה מהמושכל, ובאחד האמת באחדותו אעזר. ‏ואינני מכוין בתשובה הזאת עמי הארץ שבהם, כי הם אינם יודעים כי אם השלוש המוגשם בלבד, ‏ולא אטריד ספרי בתשובתם מפני שהוא מבואר ונקל, אבל אכוון להשיב אל חכמיהם, אשר חושבים ‏שהם מאמינים בשלשה בעיון ובדקות תבונה, ובאו אל אלה המדות ותלו עצמם בם ואמרו: לא יברא ‏כי אם דבר חכם חי, וחשבו כי חיותו וחכמתו שני דברים זולת עצמו, ושבו אצלם ג'. ותחלת מה ‏שתגל בו התשובה עליהם, שהם אינם נמלטים משיחשבוהו גשם או לא גשם, ואם חשבוהו גשם. הם ‏טועים כפתיי עמם, ועם זה הם חייבים בכל תשובה שהשיבונו בה על כל מי שיגשימהו. ואם לא ‏יחשבוהו גשם, אמרו שיש בו שנוי, עד שיהיה תארו זה אינו תארו האחר, הוא אמרם שהוא מוגשם ‏באמת, אבל אמרוהו בלשון אחר, כי מה שיש בו שנוי הוא גשם בלא ספק, ואנחנו כבר קיימנו, כי ‏הענינים האלה הם תאר אחד, אבל בלשון לא יוכל לקבצה בדבור, כאשר יוכל השכל לקבצה במדע. ‏ודומה זה למי שאומר הוא אינו עובד האש, אבל הוא עובד הדבר השורף המאיר העולה למעלה, ‏אשר הוא האש באמת. ואחר כן נשתדל עמם שיאמרו בפיהם שהוא גשם, ואם ימנעו מזה ויאמרו לא ‏יתכן לאמר שהוא גשם, שכל גשם עשוי, וכן יתחייב שלא יאמרו שחיותו וחכמתו זולתו, שכל מי ‏שחיותו זולתו עשוי. ואלה, ירחמך האל! סכלו אפני הבאה הראיה, והוא שאנחנו המון המיחדים ‏האמננו שחיי האדם זולתו, בעבור שראינוהו פעם חי ופעם מת, ידענו כי דבר היה בו והיה חי, ‏וכאשר סר ממנו שב מת. וכן כאשר ראינוהו פעם חכם ופעם סכל ידענו כי דבר היה בו והיה חכם, ‏וכאשר סר ממנו שב סכל. ולולי מה שראינו מאלה ב' הענינים באדם, היינו מאמינים כי האדם חי ‏חכם לעצמו. וכיון שבטל באמת מצוא עת לבורא הכל, שלא יהיה בה חי ולא חכם, כאשר נמצא ‏לאדם, התחייב בלי ספק שיהיה חי לעצמו וחכם לעצמו, ובטל מה שנטו אליו האנשים האלה ‏מעיקרו. ועם זה לא השלימו מה שראוי לידועם על דעתם, והוא שאמרו עצמו וחיותו וחכמתו, ועזבו ‏לומר ויכלתו וכן ענין שומע ורואה. ואם אמרם חי מספיק להם מיכול, ואמרם חכם מספיק להם ‏משומע ורואה, אמרם ג"כ חכם מספיק להם מחי, כי אין חכם כי אם חי. הלא תראה שהם לא הלכו ‏על דעתם אפילו אחר עיונם, אך הבהילו במאמר הזה לעמוד בו כנגד מה שנאמר להם. ואחר כן ‏אומר: כי אם היה אפשר בענינו שנוי אחד, היה אפשר בו כל שנוי שבעולם כי העיון איננו מעיין כי אם ‏בכללי הדברים ומיניהם, ואיננו מעיין באישיהם ופרטיהם. ואם האנשים האלה חשבו להביא ראיה מן ‏המושכל, כבר בארנו הפסדו עליהם במה שנטו אליו. ואם הביאו ראיה מן הכתוב, במה שאומרים ‏קצתם, ראיתי הכתוב אומר רוח ומלה, הוא אמרו (ש"ב כ"ג ב') רוח י"י דבר בי ומלתו על לשוני. ‏נאמר כי זה הרוח והמלה ברואים, הם הדברים המופרדים אשר שם הבורא בפי נביאו, וכבר ידענו ‏כי הספרים קוראים שם הבורא נפש, כאשר אמר (תהל' כ"ד ד') אשר לא נשא לשוא נפשי במקום ‏שמי. וכאשר היה בברואים נפש ורוח ענין אחד, והיה נפש בבורא ענינו שם, כן לו רוח וענינו חזון ‏ונבואה. וזה מאלה המביאים ראיה מעוט ידיעה בלשון העברים. וכן מצאתי קצתם מביא ראיה, כי ‏הספרים אמרו, כי רוח האל עושה. כאמרו (איוב ל"ג ד') רוח אל עשתני ונשמת שדי תחיני. ואמרו ‏שדבר הבורא עושה, כאמרו (תהלים ל"ג ה') בדבר י"י שמים נעשו. וראיתי שגם זה ממעוט ידיעתם ‏בלשון; אך חפץ הספרים באמרם כי העושה עשה הדברים בצוויו, או במאמרו, או בחפצו, או ברצונו; ‏כלומר שעשה אותם בכוונה, לא על דרך השוא ולא בשגגה, ולא בהכרח, כאשר אמר (איוב כ"ג י"ג) ‏והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. ורוצים באמרו שהוא עשה אותו בדברו וברוח פיו ובמאמרו ‏ובקריאתו שעשה אותם בבת אחת, לא במדה מהזמן, ולא חלק אחרי חלק, כאשר אמר (ישע' מ"ח ‏י"ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. ונדמה לנו זה בדבר אשר נאמר לו בו או שנפח בו ברוח פיו, כן ‏אמר (תהל' ל"ג ו') וברוח פיו כל צבאם. מנשמת רוח אפך (שם י"ח ט"ז) ומזה אני מוצא אותם ‏עוזבים דעתם, כי הספרים אומרים כי ידו תעשה (איוב י"ב ט') כי יד י"י עשתה זאת. ושעינו תצור ‏‏(משלי כ"ב י"ב) עיני ה' נצרו דעת. ושכבודו יאסוף (ישע' נ"ח ח') כבוד י"י יאספך. ושאפו עולה (תהל' ‏ע"ח ל"א) ואף י"י עלה בהם. ושרחמיו באים (שם קי"ט ע"ז) יבואוני רחמיך ואחיה. ויהיה כל אחד ‏מאלו הענינים והדומה להם מדות אחרות מוספות על הרוח והמלה. מפני שלכלם פעל מיוחס להם ‏כאשר להם פעל מיוחס. ואלה, יישירך האלהים! והדומה להם אצלנו העברות בדבור והרחבות ‏נרחבה בהם הלשון, ולכל אחד מהם הקרבה והבנה, אבאר אותו בעתיד בעזרת האל:‏

והדבור הוא מבחינת הרוח כמ"ש (ש"ב כ"ג) רוח ה' דבר בי וברוח שפתיו (ישעיהו י״א:ד׳) וכמו שת"א ע"פ (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה. לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא רוח והבל מהפה ומשכן הרוח עיקרו הוא בלב. כי רוח והבל הדבור עיקרו וראשיתו הוא עולה מהלב.