אָמַר֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִ֥י דִבֶּ֖ר צ֣וּר יִשְׂרָאֵ֑ל מוֹשֵׁל֙ בָּאָדָ֔ם צַדִּ֕יק מוֹשֵׁ֖ל יִרְאַ֥ת אֱלֹהִֽים׃
באר הגולה
והשם יתברך "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה, יט), והסכים עמהם, וכמו שאמר אליהו שאמר הקב"ה 'נצחוני בני, נצחוני בני'. ועל זה תמהים ביותר. וגם בזה אין תימה כלל, כי לשון זה שמשו בו חכמים כאשר דבר אחד הוא מצד המקבל. וכיון שהוא מצד המקבל, שהוא האדם, ולא מצד הנותן, דבר זה נקרא שנצחו אותו יתברך, שהרי הדבר נעשה לפי דעת המקבל. ודבר זה חכמה גדולה, שלא רצו לומר שהשם יתברך חזר ואמר 'יפה אמרתם', שאם כן היה משמע שיש שנוי וחזרה אצלו. אבל בלשון זה מה שאמר 'נצחוני בני', אין הפירוש רק שהדבר נעשה על דעת המקבל, והוא יתברך עושה רצון המקבל, אף כי אינו מצד הנותן כפי המדה שלו, רק נעשה כפי דעת המקבל. כי לפי שהמקבל חפץ המדריגה העליונה הזאת, שתהא הלכה כרבים, והוציאה מן המדה, ונעשה דעת המקבל, נקרא נצוח. ודבר זה אמרו גם כן בפרק אלו מגלחין (מו"ק טז:) "אמר אלקי ישראל לי דיבר צור ישראל" (ש"ב כג, ג), מי מושל בי, צדיק, שנאמר (שם) "צדיק מושל ביראת אלקים", אני גוזר גזירה, והוא מבטלה, עד כאן. הרי כי הלשון הזה פשוט, כי כאשר הצדיק על ידי בקשתו מבטל המדה, דבר שהוא מדת הנותן, ונעשה על דעת המקבל. כגון שגזר דבר, והצדיק הוא מבטל דבר, שהוא במדת דינו, נקרא דבר זה נצוח. וכבר בארנו שכך ראוי להיות נקרא, ואין ראוי לומר שהוא חוזר, שאם כן היה אצלו שנוי חס ושלום. אבל נקרא שמעביר מדתו לעשות רצון המקבל, כי המקבל גם כן הוא שלו. ולכך אמר 'נצחוני בני', כי בני הם, והם שלו, ובזה מה שאני עושה, גם כן הוא דעתי ורצוני. ואם כן דבר זה שאמר 'נצחוני בני' אין בזה דבר, רק הוא לשון חכמה. והרי הדבר הוא מבואר, כאשר האב יאמר 'נצחוני בני', אין הכוונה שהם עשו דבר נגדו. רק הפירוש 'נצחוני בני' לעשות רצונם מה שירצו, וזה עצמו רצונו של אב.
גן נעול
(משלי ל, כו) "מלך אין לארבה, ויצא חוצץ כולו". פירוש, מנהג הארבה לצאת באסיפה אחת ובדרך אחד ילכו, לא יפרדו איש מעל אחיו. ואין להם מלך מצוה ונגיד האוספם. ואין הארבה עושה כן בחכמה. כי על ידי כן אפשר שילכדו כולם בלֶכֶד בפעם אחת. והיה יותר טוב להם אם ילכו מפוזרים ומפורדים, כי אם ילכדו מקצתן, יהיה המחנה הנשאר לפלטה. ואולם הוא מוכרח לעשות כן בטבע שהטביע בו היוצר ב"ה. ולפי שאינו לתועלת הארבה ידענו שהוא ללמד לבני אדם דרכם בחכמה, והוא שלא יפרדו מחשבות הכחות הנפשיות והדעות איש מעל אחיו כי אז יהיה כל איש לעברו תועה. זה יתאוה, וזה יתגאה, וזה יכעס, וזה יקנא. זה ישכיל בערמה, וזה יאסוף אולת ותחבולות. אבל יהיה עצת-שלום בין הכחות הנפשיות וינהגו כולם כאיש אחד ובדרך אחד. אל המקום אשר יהיה שם רוח המושל ללכת ילכו כולם. לא יסורו בלכתן, וזה אי אפשר זולתי ביראת ה' וחכמה. כדרך (שמואל ב כג, ג) "מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים". כי החכמה בלב החכם גברת ממלכת על כל המדות והמעשים, ויסורו כולם למשמעת החכמה.
שמונה פרקים
ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל המעלות המידות, עד שלא תפחיתהו פחיתות - שהרי שלמה המלך ע"ה, העיד עליו הכתוב: "בגבעון נראה יי אל שלמה" (מלכים-א ג, ה), ומצינו לו פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, בבאור בהרבות נשים, וזה מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר מבואר: "הלא על אלה חטא שלמה" (נחמיה יג, כו). וכן דוד המלך ע"ה, נביא אמר: "לי דיבר צור ישראל" (שמואל-ב כג, ג) ומצאנו אותו: בעל אכזריות. אע"פ שלא שימש בה כי אם בעובדי גילולים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל; אבל בבאור ב-'דברי הימים', שהשם יתברך לא הירשהו לבנות בית המקדש, ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג, אמר: "אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" (דברי הימים-א כב, ח). ומצאנו באליהו, זכור לטוב, מידת הרגזנות. ואע"פ ששימש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו החכמים: שהשם יתברך לקחו ואמר לו, שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן, מי שיש לו קנאה כמו שיש לו - כי ימיתם. וכן מצינו בשמואל שפחד משאול; וביעקב שפחד מפגישת עשו. אלו המידות וכיוצא בהן - הן מחיצות בין השם יתברך עם הנביאים ע"ה. ומי שיש לו שתי מידות או שלוש מהן בלתי ממוצעות - כמו שבארנו בפרק רביעי - נאמר בו: שראה השם יתברך מאחר שתי מחיצות, או שלוש.