שמואל ב כג:כא מחשבת ישראל: גן נעול ומאמר הדור

[קהלת ו, ז] "כי העֹשק יהולל חָכָם ויאבד את לב מתנה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ושמע דברי ודע כי קהלת בספרו דבר ענינים כוללים ומאמרים שלמים, והעריך טענות הכסילים והאוילים הבוזים חכמה ומוסר בטענותיהם, והשיב קהלת על דבריהם כדרכי חכמתו הגדולה האסופה בנפשו. והפסוק הזה שאנו מפרשים עתה, גם הוא מטענות הכסילים נגד החכמה. ודע כי בלשון הקדש תמצא לשון "גניבה", לשון "גזל", ולשון "עושק". ועל דרך כלל תדע כי לשון "גניבה" על דבר הנגנב בסתר אין רואה, ולשון "גזל" על החוטף בחזקה בפרהסיא, כמו (שמואל ב כג, כא) "ויגזול את החנית מיד המצרי". וכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא קמא עט, ב). ומלת "עושק" על הכובש תחתיו ממון או כלים או קרקעות וכל דבר שהוא חייב לתת לחבירו, כמו כובש שכר שכיר, שאיננו גונב ולא גוזל, אבל עושק לפי שאינו משלם שכר פעולת השכיר. ועל זה כתוב (ויקרא יט, יג) "לא תעשוק את רעך", ואמרו קדמונינו ז"ל (תורת כהנים, ויקרא יט, יג) זה הכובש שכר שכיר. ובמשנה תורה נאמר בפירוש (דברים כד, יד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", וכן כל כיוצא בזה. וכדמות הענין הזה יקרה תלונה לבני אדם, בראותם תחת השמש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויקשה דבר זה בעיניהם מאד. כי השם ב"ה הבטיח פעמים רבות שהוא מטיב עם הטובים, ונפרע מן הרשעים. וכשיראו צדיקים עושי הטוב נגועים ומוכים, וטובה לא ראו, ידמה חלילה כעושק, כאילו השם ברוך הוא כובש שכרם, ואינו נותן להם שכר פעולתם. על זה באה המליצה בדברי המשורר, שהזכיר דברי הרשעים המצליחים, ולעיניהם צדיקים ילכו אחור (תהלים עג, ח) "ימיקו וידברו ברע, עושק ממרום ידברו". כלומר הם אומרים יש עושק במרומים, ושעל כן טוב לעשות מה שהלב חפץ, ויתר דברים נשחתים הנזכרים שם שאומרים פועלי און. ובאמת הענין הזה יבהיל גם לב החכמים והנבונים, וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ד' חלון ו') שאדוננו משה ע"ה בקש על זה ואמר (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכיך". ואמרו קדמונינו ז"ל (ברכות ז, א) בקש לדעת מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו. והנביא ירמיה ע"ה אמר (ירמיה י, א) "צדיק אתה יי' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך. מדוע דרך רשעים צלחה?" וגו'. וכן חבקוק אמר (חבקוק א, יג) "תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". ואיוב שהיה (א, א) "תם וישר ירא אלהים וסר מרע" כשבאו עליו מכאובות תמה והתבהל ואמר בתחנוניו אל השם ב"ה (איוב י, ג) "הטוב לך כי תעשוק?" כלומר הועיל ואני צדיק וראוי לך לתת לי שכר טוב, ואתה מונע ממני שכרי, הרי זה כדמות כובש שכר שכיר כביכול. אהה ה', הטוב בעיניך לעשוק? וזה כדוגמת מליצת הפסוק שאנו עוסקים בבאורו.

התחיה של "השבת לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם" אי־אפשר להיות כי־אם דוקא על־ידי אוירא דארץ־ישראל. כההטבה המוסרית של היחיד, כן של הכלל כולו היא נכללת בשתי המדרגות הידועות של הישר, והכובש. כשם שהיחיד בשעה שהוא עדיין לא עלה עד מרום פסגת המוסר הגמור, בשעה שבטבעו עוד לא נחקק יפה החותם של הצדק והטוב, אז דרכו הישרה קשה עליו, הוא צריך למלחמות על כל צעד והוא מוכרח להדוך את כחותיו הרעים, לכבשם ולבטלם לפעמים. אבל זה איננו דרך האורה עדיין, כי כאשר יוסיף לקח, וישתמש באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית, שבלב הישר והתמים שהתעורר יפה, אז ימצא כי הוא איננו צריך כל־כך להיות בעל מלחמות. ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת, ולגמרי אחרת, כי לא יכבוש את שום כח מכחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה, כי־אם יקחם ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה " אל הטוב ואל היושר, אל מרומי המגמות היותר נשאות, שהם הנם החפצים האלהיים. ואז יצא מכלל עבדות ויהיה בן חורין, מאושר, עטור בעבדות העליונה שהיא עטרת תפארת, "עטרת זהב מזוקק על ראשו". האידיאלים היותר נשאים, והמתרוממים עד אין קץ, עד אותו המקום שעין האדם מתעששת. ואין הדבור וההגיון שולט שם לקרא בשם פרטי, שמה אי־אפשר לעמוד כי־אם באור האמת המוחלטה, באין שום דרך איך להשפיל ולסמן בשום ערך מוגבל, על־כן יקרא באמת בשם התרוממות גמורה, המתנשאת עדי עד, בשם רצון ד', ועבודת ד'. אמנם רק אחרי ההתנשאות המחשבית והאידיאלית הפרטית עד מקום שידה מגעת, ואחרי הציורים העשירים הפרטיים, ברעיון ובפועל. ואחרי ההבחנה הגמורה שכל רם ומתנשא בציור יש לו תכלית וקצבה, ובעומק הנפש האנושית יש עריגה למה שהוא למעלה מכל תכלית, ועליון מכל קצבה. אחרי ההכרה הגמורה, כי כל פועל טוב נזרע הוא בחיי הכלל, ולכל דור ודור יש חלק אחד מני רבבות אין קץ, להעלות ולהתרומם, אבל העליה, ההתרוממות הגמורה, האידיאלית בגונה ההחלטי הרי הוא רק באוצר חיים, ששם גם הטוב העליון הבלתי מוגבל ומשוער גם כל טוב קל וקטן מתאחדים ומתארגנים עם החפץ האלהי, השלם בתכלית. אז גם החיים המעשיים החברותיים מוכרחים הם להתרומם למעלת אצילות של המחשבה היותר זכה, היותר מתונה ויותר מבוררת, המתנשאת מעל כל הקטנות והקינטוריות הנמצאות בתחתית החיים שנשפל בהם – עד לחמלה – ההמון, עד שהוריד אליו גם את סופריו וגדוליו, עד שפעל גם עליהם שיחשבו גם המה את כל אמת יותר נשא, וכל הגיון יותר רם, המתעלה מאותו העמק שטובעו בו בתגרת יד המהומה והבערות, שהנם דברים שאין להם יחש ישר עם החיים הקימים במציאות. ואמנם רק הדרך הפונה אל רום המחשבה והאידיאליות, הוא רק הוא מאיר את החיים וממלאם צחצחות וזיו להושיבם על בסיסם הנועד להם לפי טבעם העצמי, הגנוז בעמק כל לב ונפש. במדה כזאת המאסרים השכליים והמוסריים מתפתחים, החיים זורחים במילואם, "קול רנה וצהלה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל ימין ד' רוממה, ימין ד' עושה חיל". כל הנטיות הטבעיות עומדות הכן בהרחבתן למלא את התפקיד האלהי הטוב והנאור, וכל המחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים של "אורח צדיקים כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום". על־כן אין שום כח נדח, אין שום מחשבה נדכאת, כי־אם הכל מאיר הכל חי והכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשורר עם כל אראלי שחק, להשביע לכל חי רצון ולהרבות האושר הכללי והפרטי של שמחת ד' במעשיו, כשהם מתעלים ומתברכים, כשהם שמחים ומתמלאים זיו, אין עצב ותוגה, אין שטן ואין פגע רע, רק סוכת שלום פרושה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטיה ומחשבה, על כל מעשה ומפעל. וכולם הם מתקשרים יחד, להעשות על ידם האומה והדור, הכללי והפרטי, "איש חי רב פעלים מקבצאל שריבה וקבץ פעלים לתורה", שאין שום מלחמה כבדה לו, שכל כח אדיר המתחבר עם המניעות היותר נמרצות הוא מנצח, ושכל מה שיש להשתמש בו לטובה הנם שבים תחת ידו להגביר אונו, הודו ונצחו, "הוא הכה את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג, והוא הכה את איש מצרי איש מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט, ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו". כהפרט כן הכלל, כשהדרך הנכונה היא לו להתהלך במדרגה התחתונה של המוסר הכללי, אז אם אמנם הדרך היא נמוכה, חשוכה, ומלאה מהומות מלחמה, אבל עם כל הכבדות שלה מכשיריה נכונים לפניה, הכחות הרעים מתכבשים, היד הגוברת תהיה אז של היושר, של הצדק, של הטוב והתושיה כפי המובן הרגיל והמוסכם, שגם אלה ברובם הנם עומדים במצב הכבישה, גם הדרכים הפרטיים שלהם הנם מלאים מלחמה ונצחון יחדיו גם הם משתמשים בסמים המרים, למען יקומו ויעמדו על רגליהם, אבל מ"מ העז והצדק בימינם. כזאת היא היהדות שבחוץ לארץ, שאיננה יכולה להיות במילואה וטהרתה, כי סוף כל סוף הלא "כל הדר בחו"ל דומה הוא כמי שאין לו אלה". שם בגיא צלמות א"א ללכת במרחב, א"א לשאוף לחיים מלאים, כי החיים החברותיים והלאומיים, מרעלים ברעל אויר ארץ העמים שהוא נותן חיים לאותם העמים שהם מוצאים שם את כל מה שהם מבקשים, שהם יכולים לבנות שמה את כל מגמותיהם היותר עליונות, אבל אף לא נקודה אחת אידיאלית מיוחדת וחשובה ימצא שם ישראל. על כן הוא מוכרח להיות צולע על ירכו, לרכס את כל משאלותיו רק במילוי צרכיו הפרטיים המוכרחים לחיי העיכול וההזנה לבדם. ומזה בא, שהאויר הזה עצמו הוא מזהם את הלב והמח הישראלי, מחלישו ומטמטמו, על כן רק דרך הכבישה הכללית היא הדרך היותר אפשרית ומובילה אל החפץ, שמה.