שמות א:י מחשבת ישראל: גן נעול, עקידת יצחק, גבורות השם ומורה נבוכים

הבית הראשון חדריו עשרה. וחלונותיו מאה ועשרים
החדר הראשון ובו ארבעה חלונות יביא דעת המחברים ז"ל על מה הנחת שרש "חכם" וכל לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. והמחבר יטיף מלין על דבריהם
דעות שונות מצאתי לקדמונים ז"ל בהוראת שרש "חכם" והנחת לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק האחרון מספר המורה. שם "חכמה" נופל בלשון עברי על ד' דברים. היא נופל על השגות אמתיות אשר תכלית כונתן השגת שמו ית'. אמר (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". ואמר (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף". וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה. (שמות לח, י) "וכל חכם לב בכם". (שם ושם כה) "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלת המדות. (תהלים קה, כב) "וזקניו יְחַכֵּם". (איוב יב, יב) "בישישים חכמה". כי הדבר שיקנה האדם בחכמה בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלת המדות. ונופל על הערמה והתחבולה (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו". ולפי זה הענין אמר (שמואל ב יד, ב) "ויקח משם אשה חכמה", ר"ל בעלת ערמה ותחבולה. ומזה הענין (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרַע". ואפשר שיהיה לשון חכמה בלשון העברי מורה על הערמה ושמוש המחשבה. פעם יהיה הערמה ההיא וההתחכמות או לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או יהיה בדעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות. ולבעל מעלת המדות. ולכל בעל מלאכת מעשה. ולבעל תחבולות במעשים מגונים ובדעות. עד כאן [לשון רמב"ם]:

מה תוכל לומר עדיין? נוכל לטעות שנאמרו הדברים גם על החכם בחכמת למודיות, ובחכמת כל מלאכת מעשה? כי על אלו נופל ג"כ לשון "חכמה" ותאר "חכם" ואם הוא כסיל ובליעל במנהגיו וסר מדרך ה'? כבר אמרנו בכלל הט"ז שכל מקום שהונחו על בעל חכמת למודיות ומעשה וההתעסקות בהן שָׂמוּ כתבי הקדש הבדל אצלו ויכתבו במֶה חכמתו, להבדילו משם חכמה ומתואר חכם הנאמרים על חכמת ההנהגה. וכמו שיתבארו כולם בחדר י"ב בעז"ה. וזה תשובה על הרב רבינו משה בן מיימון ז"ל שהבאנו דבריו בבית הראשון (חדר א' חלון א') שאמר ששם "חכמה" ותואר "חכם" נופל על הערמה והתחבולה. כמו (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו". (שמואל ב יד, ב) "ויקח משם אשה חֲכָמָה". ואין הדבר כן. כי האשה שבחר בה יואב היתה חֲכָמָה גדולה בדרכי החכמה. ולכן נכתב התואר "חכם", וכמו שאציע לפניך בחלון הסמוך. וראייתו מפסוק "הבה נתחכמה לו", ראיה לסתור היא. וכמו שיתבאר בחדר השלשה עשר. ועוד יפלא בעיני, הנה הרב ז"ל יודה שההולך אחר רוחו מתואר בתאר "כסיל". ואם כדבריו שיפול תאר "חכם" סתם על ההולך אחר רוחו, אם הוא מלסטם את הבריות בתחבולה ובערמה רעה. הנה יתואר איש אחד בעת אחד בשני תארים הפוכים זה מזה, "חכם וכסיל" יחד. "כסיל" בעבור מעשיו המגונים שהן כפי שרירות לבו הזונה. ו"חכם" בעבור אותו הדבר עצמו. והוא דבר לא תסבלהו הדעת כלל, כי שני ההפכים לא יקבצם סוג אחד וגדר אחד. ואם תשים לב על מה שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון י"ג) בענין הנחת התוארים שהם על הציורים המושלים בלב בשעור ידוע, אז תבין יושר דברינו זה.

^*אמר איזה וכו', כונתו. כי אחרי שאמר החוקר שבכל ידיעה ולימוד צריך המלמד את רעהו בשם דבר חבמה שידע אותו תחילה יותר טוב ממנו הלוא יקשה, איך יקרא התנא את הלומד מכל אדם בשם חכם, הלא בהיפך רק תלמיד, ולא חכם יקרא איש כזה אשר יצטרך ללמוד מזולתו מה שידע הוא יותר ממנו, ואם כונת התנא על מי שלמד יותר מכל זולתו, והמם פה מם היתרון כמו שאה"כ בשלמה "ויחכם מכל אדם" היה לומר "איזה חכם המלומד מכל אדם" גם ראיתי מניחה כ מכל מלמדי השכלתי', אינה נכונה, כי לדעת החוקר הוא בהיפך שכל מלמד משכיל ויודע וותר מתלמידיו, ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי ידיעת כללות הנמצאות, המחויבת לדעת החוקר למי שיהיה ראוי להקרא בשם חכם על צד האמת, אין ביכולת ילוד אשה להשיגה, ורק בחוק עליון החכם בהחלט, תמצא, והחכם האנושי הוא רק מי שממעט בסכלות יותר מזולתו, ויודע בעצמו שהרבה תעלומות חכמה נפלאו עוד ממנו, כמאמר החכם "תכלית שנדע הוא שלא נדע", וע"כ הוא משתוקק תמיד להרבות חכמתו וידיעתו יום יום, ושוקד על דלתי חכם גדול או קטן, למען יוכל ללמוד ממנו חדשות ונצורות לא ידען מלפנים, גם אינו מתבייש ללמוד מזולתו, אחרי כי יאהב החכמה מכל הון ועושר, ואף כי יתן במחירה הכבוד המדומה, וא"כ בצדק אמר התנא "איזה חכם הלומד מכל אדם" ר"ל שיודע בעצמו כי עוד יחסרו לו הרבה ידיעות, ומרגיש בעבור זה בנפשו התשוקה התמידית ללמוד כל מה שיוכל נלמוד מכל אדם שימצא, יהיה מי שיהיה אפס המתגאה וחושב בדעתו, כי קבץ ואסף כבר כל החכמות וכל הידיעות כעמיר גורנה, הוא לא יאבה ללמוד כי חכם הוא בעיניו מכל זולתו ומי יורהו דעת? ואיש כזה באמת רק בשם כסיל וסכל, לא בשם חכם יקרא כמאה"כ "לא ייחפוץ כסיל בתבונה", (וכעין זה יספרו לנו כותבי דה"י כי חכמי יון הקדמונים כנו עצמם בשם זאפהיסטען, ר"ל חכמים, עד שבא סאקראטעס ואמר, כי לא נאוה לאנוש לקרוא עצמו בשם חכם, אחרי שהרבה חכמה ודעת עוד נעלמו ממנו, ומי זה בא עד קצה? הלוא רק כגן נעול היא לפניו, אפס קצה ישיג וכולה לא ישיג, ע"כ רק פהילאזאף ר"ל אוהב חכמה ומשתוקק להשיגה ראוי להקרא (ועיין מזה גם תוס' שבת דף קט"ו ע"א ד"ה פילוסופיא,) אמר. אי זהו הוא חכם הלמד מכל אדם. הנה באמת לכאורה זה גדר התלמיד לא גדר החכם וכמו שאמר החכם כל למידה וכל למוד תבוני במאמר אמנם יהיה בידיעה קודמת לתלמיד כי החכם באמת הוא היודע בשלמות הנמצאות בסבותיהם והתחלותיהם כמו שמוכיח פ"ה מהשישי מהמדות. ואם רצה לגדור אותו מענין הלמוד היה לו לומר המלמד מכל אדם על דרך ויחכם מכל האדם (מלכים א ה׳:י״א) כמו שאמר אי זהו חכם כל ששואלין מנו דבר הלכה בכל מקום ואומר' (שבת קי"ד.) גם כי ראיתו אינה ראיה מכל מלמדי השכלתי. אמנם בזה הפליא תושיה כשאמר כי ידיעת כללות הנמצאות על הדרך שאמר הפילוסוף בגדר החכם לא יתכן כי אם לאל יתעלה אשר הוא החכם בהחלט אמנם אדם ילוד אשה אי אפשר להגיע אל זה הגדר בשום פנים וכמו שאמר החכם בספר קהלת (ח) וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא אמנם הגדר האמיתי אל האיש החכם הוא היותר ממעט בסכלות או שיסכל יותר מעט מהזולת כי הידיעה האמתית היא אשר תדרוש ותחקור הדעת אותו יתעלה. כמו שאמר דוד (ד'ה א' כ"ח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי המוסיף דעת יוסיף אומץ ותשוקה בעבודה שבלב ובנפש והנה בענין הזה כבר אמרו (ב"ע פ' י"ג) תכלית מה שנדע שלא נדעך: ועתה לא ימלט משיסתפק זה החוקר ודורש החכמה באותו מועט שהושג אליו או שלא יתפייס בו וישתדל למלא חסרונו. והיותו על הענין הראשון אי אפשר כי מי הגיעו עד הנה בענין החכמה כי אם החשק והתשוק' העודפים בו מזולתו הנה חיייב שיהיה על הענין השני והוא עמדו תמיד בתאוה מתמדת לדרוש ולתור בחכמה כי הוא לא יעריך כל מה שיודע באחד באלף ממה שאינו יודע כענין העשיר שממון חברו חביב עליו משלו. ולא עוד אלא כי ברוב חכמתו ודעתו יוסיף מכאוב במה שירגיש בחסרונו והוא מה שילחצנו לחזור תמיד על דלתות אי זה חכם קטון או גדול לבקש אבדתו מיד כל איש אשר ימצא בידו וחכמת המסכן לא תהיה בזויה בעיניו ק"ו מסובלי החלאים שידרשו הרפוא' אפי' ע"י שד. והוא אומרו בחכמה נפלאה אי זהו חכם הלמד מכל אדם כי הוא גדר החכם האמתי ועוצם מהותו בלי ספק. מסכים למה שנמצא במאמרי הפילוסופים (מבחר הפנינים שער החכמ') החכם חכם בעודו דורש החכמ' וכשחשב שהגיע לתכלית' הרי הוא סכל. וזה התנאי הוא הכרחי בגדר הזה שאם גרע חקו ממנו בין שלא ירגיש בחסרונו או שירגיש אבל מדקדק להרבות בכבוד עצמו כי איך יחל ללמוד מזולתו כי אם על דרך התחבולות בהראותו בא ללמד ונמצא למד כמנהג היהירים הנה כבר הודה על עצמו שהוא אינו חכם ולא הגיע אל החכמ' רק במקר' וכבר אמרו חז"ל (חזית שיר א') למה נמשלה התירה למים מפני שאין הגדול מתבייש מהקטן לשאל לו השקני נא והוא ודאי מוסר נפלא להבדיל בין מה שבעצם ומה שבמקר' בין החכמים. ולזה אמר שסימני החכם האמתי בין המדומים חכמים שהוא אינו דורש ההתפארות והכבוד בהיותו הוא הרב והמלמד תורה ברבים אלא החושש לחסרונו ודורש ומבקש שלמותו מזולתו אי זה שיהיה. והנה הראיה היא נכונה מאד באומרו מכל מלמדי השכלתי שזה יקרה לכל חכם הלומד מהקטון ממנו כי הנה הקטון פותח לו פתח של חכמה ומוסר והוא בחכמתו מרחיב אותו ומוצא לו טעמים הרבה ממקומות אחרים וכמו שאמר החכם (משלי א') ישמע חכם ויוסף לקח והוא אומרו יותר מכל מלמדי השכלתי מה טעם שאני למד מכל אדם אי זה למוד או ענין ומצאתיו אנכי בתורה מצד שעדותיך שיחה לי כי הנה הם ידעו הענינים לבדם ואני ידעתים בטעמם וכמצרף אליהם וכמו שאמר רבא (קידושין נ"א.) בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין שמסורין לביאה שמן קדושין וכו' שהרי רבא היה מלמד לבר אהינא עיקר הדין ובר אהינא הסביר אותו מהכתיב הנה הוא מבואר שכבר השכיל בר אהינא בדין ההוא יותר ממלמדו וכיוצא מאלו הדברים הרבה. וכבר יהיה החכם כזה למד מכל אדם בהחלט כי אשר יש לו תשוקת הדעת הנה לא יפגע בשום אדם שלא ילמד ממנו אם חכם הוא מחכמתו ואם בעל מוסר ממוסריו וממדותיו ואם סכל יתבונן בחסרונותיו ויתרחק מהן בסבותיהן כמו שאמר החכם (משלי כ״ד:ל׳-ל״א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרס' ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים וכו'. וכן אם ימצא עם אוהבו וישבחוהו על אי זה דבר טוב שנמצא בו יוסיף לעשות כזה וכזה גם מאויבו יתחכם החכם מצד מה שמזכירין מומיו ומרננין אחריו כי אע"פ שמסברין לו פנים זועפין ורעים יועילו לו מאד להיותו זריז וזהיר במעשיו עד שלא תמצא עולת' בו שיוכלו לדבר עליה כי האורבים בעיניהם לאדם כמראה הבולטת המראה פני האדם כמות שהם ומכסה הנימין והשומות אשר בהם ולזה לא יסירם מפניו. אמנם השונאים הם כמראות השוקפות שמראות פניו כיעור למסתכלין בהם ונימא או שומא קטנה שבפניו מראה אותה כקורה ומרגיש בה ונוטל אותה מבין עיניו ולזה הנשים הפקחות מתקשטות בהן כי הן מפרסמות המומין ומתקנות אותם. וכן הפקח שבאנשים מסתכל תמיד במה שעויינים בו אויביו המגדילים אשמיו ומתקן מעשיו עד שהשונאים עצמם לא ידברו עליו רק טוב. הוא שאמר המשורר ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענ' אזני צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. (תלים צ"ב) ירצה תמיד היתה מבטת עיני במראות שוררי באותם מרעים הקמים עלי ומרננין ממני וממעשי ונזהרתי בהם ונשמרתי ותקנתי עצמי עד שכבר ענו אמן בעל כרחם להודות ולומר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והוא מה שאמר המשורר מאויבי תחכמני מצותיך וגו' (שם קי"ט). כי למה שהיה מסגלת האויבים לחכם האדם תלה התחכמות התורה בסגלה ההיא לומר שההתחכמות המגיע מהתור' הוא מעולה מאד לפי שלא בא מחמת שנאה כהתחכמות האויב והוא אומרו (שם) כי לעולם היא לי ירצה כי לעולם היא לי בעוזריו. והנה על צירוף אלו הדברים כלם צדקו חכמי הנגב שאמרו (תמיד ל"ב.) אי זהו חכם הרואה את הנולד כי המתעצל בלמידת החכמ' לסבה מן הסבות הנה הוא רואה את ההוה מהיהירות או ההנא' או העצב לא את הנולד מאשר ימצא בעתיד חסר מהחכמ' או המוסר יגיע לו מזה חסרון וקלון באמת כמו שתאר בזה התואר עצמו הירא חטא אשר שם לנגדו (אבות פ"ב) לוה רשע ולא ישלם כמו שנתבאר בשער ס"א. ומכל מקום נתבאר שככר הוציאו תואר מעלת החכם וגדרה ממה שתארו' הפיליסופים וממה שחשבוה המון העם ושמו אותה מדה אלהית מופשטת מהענינים המדומים אשר יכוונו אליהם רוב החכמים: