שמות א:יא מחשבת ישראל: גבורות השם

"וישימו עליו שרי מסים" (שמות א, יא), גם כאן דקדקו (סוטה יא.) במלת "עליו", שאין לפרש אותו על העם. מפני כי בכל מקום שכתב מלת "עליו" הוא בא למעט, ואינו כמו שאר לשון יחיד, כמו שאמרנו למעלה. לכן לא יתכן לפרש (-אותם-) [אותו] על כלל העם, שצריך לפרש "עליו" ולא על אחר, שאין כאן מיעוט. ולכך דרשו על פרעה, שתלו מלבן בצוארו של פרעה, וכל אחד שאמר אסטניס אני, אמרו* לו כלום אתה אסטניס יותר מפרעה, עד כאן.

"ויבן ערי מסכנות" (שמות א, יא), רב ושמואל (סוטה יא.); חד אמר, שמסכנות* את בעליהן. וחד אמר, בעליהן מתמסכנים. דאמר מר, כל העוסק בבנין מתמסכן, עד כאן. בארו חכמים בזה הסבה שגזר עליהן להיות בונין ערי מסכנות לפרעה. ואמר, מפני שמסכנות בעליהן, וגזר עליהם שיעבוד זה, אשר הוא סכנה לאדם, והיה מתחבר בזה השעבוד הגדול עם הסכנה. וכן למאן דאמר שהאדם מתמסכן*, כי הדבר הזה יש בו טורח גדול, ואין לו דבר קץ וסוף, שיכול לבנות מה שירצה, ולפיכך מתמסכן בבנין דוקא, ומפני זה נגזר עליהם הגזירה בענין זה. אבל דברים אשר נמשכים לטבע, לחרוש ולנטוע, אינו כך, כי הטבע יש לו שיעור קצוב, לכך לא היה נגזר עליהם שיהיה שיעבודם בדבר שיש לו קץ. נמצא לדעת שניהם מורה המלה על גודל השיעבוד; למר מורה איכותו, שמסכן את בעליו. ולמר מורה גודל השיעבוד ואריכתו, שנמשך זמן הרבה.

"את פיתום ואת רעמסס" (שמות א, יא), רב ושמואל (סוטה יא.); חד אמר, "רעמסס" שמו, ולמה נקרא שמו "פיתום", שראשון ראשון פי תהום בולעו. וחד אמר, "פיתום" שמו, ולמה נקרא "רעמסס", שראשון ראשון מתרוסס. בארו בזה כי נרמז בכאן כי הבנין אשר בנו ישראל לא היה ראוי, ודברים שהם אינם ראוים להיות נמצאים אין קיום להם. ולא היו אלו דברים ראוים להיות, רק מפני שנגזר השיעבוד על ישראל, אבל מצד עצמם אינם ראוים. ולפיכך אמרו כי שמו העצמי היה "רעמסס", ונקרא "פיתום" על שם 'פי תהום בולעו'.