שמות א:יג מחשבת ישראל: דרוש וגבורות השם

לפיכך לא נתנה תורה אלא לישראל, שהיו משועבדים במצרים בפרך (שמות א, יג), ונתמעט גופם, עד שהיו ראויים אל התורה השכלית. ולכך אמר המדרש (תנחומא ישן יתרו אות יא, וילקו"ש ח"א רמז רעא) שלא היה ראוי יתרו לקבלה, בשלא נמצאת בו הסבה שגרמה לישראל קבלתה, הוא השתעבדותם במצרים, כאמור.

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א, יג). רבי אליעזר אומר, בפה רך. רבי שמואל בר נחמני אומר, בפרכא (סוטה יא:). נראה כי הוקשה לרבי אליעזר, דאי פרכא כמשמעו, זה כתב אחר כך (שמות א, יד) "כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", אלא הכתוב בא לומר 'בפה רך'. ואין פירוש הכתוב 'בפה רך', רק "בפרך" כמשמעותו, אלא כי שני ענינים* בפרך הם; כי כאשר המעביד מדבר עמו דברים רכים, ומתוך כך הוא מכריעו על השעבוד של פרכא, זה נקרא גם כן "בפרך", שהרי היה* עבודה קשה מאוד מכח דברים רכים. ואחר כך בפסוק השני (שם) הוסיף "וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'", שהיו משעבדים אותם בקושי, לא בדברים רכים, כך יש לומר לרבי אליעזר. ולרבי שמואל שניהם הם בקושי, אלא שהשני בא לומר כי "כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", בין מה שהיו עובדים אותם תחלה בחומר ובלבנים, ובין מה שהיו עובדים בשדה, וכן כל עבודתם, הכל היה בפרכא. וענין הפירכא הזאת תכלית השעבוד והקושי.

"וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'" (שמות א, יד). כאשר תקשר הקשר הפסוקים השלשה הנזכרים זה אחר זה; הראשון (שם פסוק יא), "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו". השני (שם פסוק יג) "ויעבידו בני ישראל בפרך". השלישי, "וימררו את חייהם". הראשון נאמר אצלו "למען ענותו בסבלותם", וזהו מצד העבודה בעצמה, שהיא קשה. והשני, מצד המעביד, שהוא מעבידו בחזקה. כי אף אם אין המלאכה מצד עצמה כל כך קשה, אם מעבידו בחזקה על ידי שאינו נותן לו מנוחה, היא קשה עליו. ולפיכך אמר אחריו "ויעבידו בני ישראל בפרך". והשלישי, הוא דבר בפני עצמו, שהמלאכה היתה נגד חיי האדם, כמו מלאכת הטיט, כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה, היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו, כמו שאמר (בראשית כז, מו) "קצתי בחיי". כך כאשר היו משעבדים אותם בדברים אשר אינם ראוים לחיי האדם, ואין חיי האדם נוחים בהם*, כמו בחומר ובלבנים, כאילו חייו אינם חיים.