שמות ב:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, גבורות השם ובית אלהים

במסכת (מנחות כ"ג) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבא טוב זה משה שנאמר ותרא אותי כי טוב היא (שמות ב׳:ב׳) ויקבל טוב זה תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד׳:ב׳) מטיב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב ה' לכל (תהילים קמ״ה:ט׳) לטובים אלו ישיראל שנאמר הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (שם קכ"ה):

כבר בארנו כי נפש האדם כוללת כל הכחות וכל הפוכי-הכחות. ובעבור כן הוא בחירי במנהגיו, פעם צריך להיות נוהג בכח ידוע ופעם בכח ההפוך ממנו, כפי העת והמשפט. ואל תבהל ברוחך לחשוב, שהפוכי הכחות הם הֶעְדֵרִים לא כחות עצמיות. כאילו תאמר השקר העדר האמת, והרשעה העדר הצדק, והסכלות העדר החכמה, והענוה העדר הגאוה, וכיוצא בזה. אין הדבר כן. אלא הכחות והפוכיהן כולם במציאות בנפש האדם. ואין האחד העדר השני. כי הכובש רוח גאותו ומתגבר עליה, לא בעבור זה נתארהו בתאר "עניו".¹זה ברור לפי הגדרות "מסילת ישרים" שתאר הגאוה בפרק י"א (שם מדובר על יהודי רגיל) ותאר "ענוה" בפרק כב (שם שייך למחלקת חסידות) וכן הכובש סכלותו ומתגבר עליה, לא בעבור זה נתארהו "חכם". כי הענוה ציור בפני עצמו כמו הגאוה. וכן החכמה ציור בפני עצמו כמו הסכלות. וכן האמת והשקר שני ציורים פרטים, וכן כולם. והציור שאתה חושב עליו שהוא העדר הציור שנגדו, צריך אתה לדעת שאם יתרחב בנפש וימשול בה יגלה כחו וגבורתו. ואז יתברר לך שהוא ציור עצמי עומד בעצמו, וכולל סעיפים וענפים רבים, ומתפשט לפעול פעולות גדולות הנמשכות מציור זה. מה שלא יתכן להיות אם איננו רק העדר. ואין ענין תאר "עניו" הכתוב בספרי הקדש לתהלה ולתפארת, ענין הפתי חלוש-המזג שאינו מרגיש בבזיון ובשפלות. ואם יכוהו על הלחי ויבזוהו הוא שותק. כי מנהגו בזה דומה למנהג השה, שאין לכנותו ולתארו בענוה בעבור סבלו כל מיני בזיון. כי ענין הבהמה שאינה מרגשת בטבע, כי נעדרה ממנה כח הכבוד והגאוה. וקרוב אליהן הפתי העצל חלוש-המזג, שאינו נפעל מן הכבוד והרוממות, והוא כמו נעדר כח הגאוה. אבל הענין הכתוב בספרי הקדש, הוא בעל הציורים הנכבדים ונפשו מלאה כבוד ועוז והדר, אלא שהתגבר בו ציור הענוה בדעתו, והוא ענין נפלא מאד אין פה המקום לבארו. אך אכתוב מה שמצאתי לחכמינו ז"ל בספרי בפסוק (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד". אמרו ז"ל, "יכול עניו בגופו? ת"ל (דברים לד, ז) 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה'. א"כ מה ת"ל עניו? בדעתו" [עכ"ל]. כלומר שמא תאמר שהיה בטבעו בלתי מרגיש עלבון, לא שהיה בו ציור כח הענוה? וזהו "עניו בגופו". שהיה מזג גופו מתמוטט ובלתי מתפעל מן הכבוד והבזיון. ואע"פ שאי אפשר לומר כן, שהרי התורה העידה עליו בלדתו (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא". וספרה מגודל גבורת לבבו, והרגשו הרב, שבילדותו כשראה איש מצרי מכה איש מבני ישראל התפעל מאד והרג את המצרי. ואח"כ הציל בנות יתרו נגד הרועים הרבים שגרשום. וזה אות שהיה בטבעו בעל גבורה ועוז והדר. ואין צריך לומר הגבורות והנפלאות שנעשו על ידו אח"כ במצרים ובמדבר ועל הים, המורות כולם על הכנתו הגדולה בטבעו. כי לולי כן לא התחבר עמו העזר האלהי בתכלית מה שאפשר. בכל זאת נוכל לטעות שֶׁבְּעֵת דברה מרים ואהרן עליו כבר תש כחו לא היה מרגיש, כי היה יותר משמונים שנה, ודרך הזקנים שתגבר עליהם החולשה פתאום ויאספו כחותיהם. ואז לא יתפעלו עוד מכחות נפשם הגדולות כמקדם. ואע"פ שאחרי כן הרג את סיחון ועוג ונלחם מלחמת גדולות. אולי טעית לומר שהיה זה על צד הפלא לפי שעה, כדרך שנחה רוח יי' על אליהו ז"ל (מל"א יח, מו) לשנס מתניו לרוץ לפני אחאב, ובשאר העתים היה חלש כדרך הזקנים ולכן לא התפעל מדברי מרים ואהרן. ולכן אמרו כבר נאמר (דברים לד, ז) "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה". ללמדנו שלא היה בו מנהג זקנים. ועד יום מותו היה בכחו וגבורתו, עין רואה וליחה קיימת. וא"כ זה שנאמר "והאיש משה עניו", בדעתו. כלומר שהיה חכם לב ותמים, והיתה החכמה בלבו בדעת קבועה. ונגלה בו ציור הענוה בתכלית הגדלות והשתמש בה בכל עת. וכח ענוָתו היה יותר גדולה בתחלת אצילותה מעַנְוַת כל אדם אשר על פני האדמה. ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם!