שמות ב:ה מחשבת ישראל: גבורות השם ותורת העולה

"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (שמות ב, ה). אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה (סוטה יב:). פירוש, דהוי ליה למכתב "ותלך לרחוץ ביאור", מה[ו] "על היאור", אלא פירוש ותלך לרחוץ מגלולי בית אביה, ו"על היאור" כמשמעו, כמו "הנני עומד על היאור" (ראה בראשית מא, א), והוא כמו אצל היאור. ועוד, מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שבת לב.), ואם לא היתה זכאית, לא בא זכות כזה על ידה. ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה. והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה. לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה.

והוקשה להם עוד, דלמה הוצרך למכתב (שמות ב, ה) "ונערותיה הולכות על יד היאור", דמאי נפקא מיניה בזה. לכך אמרו שהיו הולכות למיתה על שמיחו בה שלא תקח את הילד. כי המיתה תקרא 'הולך', לפי שהולך בדרך כל הארץ מן העולם. ויש רמז כי "הולכות" חסר כתיב "הלכת", בגמטריא "מיתה". ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי, וזהו מיתה עליונה, ושוב לא מיחו. כי יש לדעת, כי כל ענין משה רבינו עליו השלום במה שמיחו בה, הכל בכח עליון שלהם, שהיו נערות אלו מתנגדים למשה רבינו עליו השלום בכח מזלם למעלה. וכיון שהמזל העליון נסתלק, וזהו מיתה עליונה, שוב לא מיחו (-אל-) [על] הצלת משה רבינו עליו השלום, שנסתלק מהם כחם העליון ומזלם, שהיה מסית אותם. והצלת משה רבינו עליו השלום, וכן התנגדותן, הכל בכח עליון. ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב, כמו שפירש לך הכתוב הצלת משה רבינו עליו השלום, הוי ליה לפרש שהנערות היו הולכות למיתה, שלא היה זה נס מפורסם.

ובהשלימו ענין הקטורת המורה על שלימות אהרן, היה מזה דם הפר ושוחט השעיר ומזה דמו, מניין הזאות שנתבארו למעלה, ענינם וטעמן, ואחר כך בא לו אצל השעיר המשתלח, ומתודה עליו עון ישראל ומשלח לעזאזל וכבר נתבאר טעם ענינו בפרק שעבר, והיה ההר ששלחו שם רחוק שנים עשר מיל מירודלים, נגד מחנה ישראל שחטאו בעגל, ולכן מתודה עליו לכפר על העון ההוא, וכמו שכתבתי בענין וידוי פר כהן גדול, והיה משלחו ביד איש עתי המדברה, להורות כי ההכנה מועלת מאד לדברים אלו, וכמו שכתבתי למעלה, ואחר כך היה הכהן גדול בא להוציא אימרו הפר והשעיר, ומניחין עד שעת הקטרתן, והיה שולח הבשר חוץ למחנה לשרוף, כבר נתבאר טעם שריפת הבשר חוץ למחנה, פרק י"ג חלק ב', ופרק ל"ג חלק ג'. אמנם, היה אחר הגעת השעיר לעזאזל, כי לאחר שהגיע השעיר לעזאזל הוא סוד שטן הוא יצר הרע ראוי לשרוף הבשר, המורה על האומות וכליותן, כמו שיתבאר לקמן בסוד פרה אדומה, והיו מנתחין הבשר לנתחים גדולים, והוא המורה על הגדולים והשרים, וכמו שאמר יחזקאל בענין ירושלים כל נתח טוב וגו', לכן בענין ברית בן הבתרים, שנאמר ויבתר אותם וגו' ואת הצפור לא בתר, שדרשו ז"ל שמורה על אבדון האומות, והיו מוציאן אותן ארבע אנשים, נגד ארבע מלכיות, בשתי מקלות קלועים, והם שני מקלות שראה הנביא וקרא האחד נועם, ולהאחר קרא חובלים וגומר, ואחר כך קורא בתורה, להורות כי בזמם שריפת האומות וכליונן, שהם ימי העתיד, תחזיר עטרת התורה ליושנה, והוא הרמז בקריאת התורה, והמה בזמן שהמקדש קיים שיר ישראל תקופה, והיה מברך שמונה ברכות על התורה ועל המקדש שהוא יקר מעלה ישראל, וכל זה היה מורה אחר שליחות השעיר, ושריפת הבשר בחוץ, המורה על אבדון האומות והיצר הרע שלא ישלוט, ואמרו הרואה כהן קורא אינו רואה שריפת הבשר חוץ, והוא האומר כי לאום מלאום יאמץ, ואי אפשר לאדם לראות גדולת שניהם כאחד. אמרו עוד אם קורא בבגדי בוץ מקדש ידיו ורגליו, ואם קרא בחלוק לבן משלו כבר קדשם קודם שקרא, ופשט בגדיו וטובל ולובש בגדי זהב וחוזר ומקדש ידיו ורגליו, ועשה שעיר המוספין על המזבח החצון, ואילו ואיל העם ומקטיר אימרי של פר, ושעיר הנשרפין ומקריב התמיד של בין הערביים, הנה אלו הקדושין והטבילה שהיה עושה לעבודת אלו הם מורים על מעשה יום השלישי ומאמריו הנאמרים בו, כי הטבילה היתה נגד מעשה יום שלישי וספר השלישי שהוא תורה כהנים, כי מתוך אותו ספר שהוא הטבילה השלישי, היה מתבונן במעשה יום השלישי ומאמריו, כי מצינו במאמר תדשא הארץ דשא וגו' שחטאה הארץ במה שלא שמרה מצות השם יתעלה שצוה לה לעשות עץ פרי עושה פרי, והיא לא הוציאה אלא עץ עושה פרי, ולכן נתקללה כשנתקלל האדם כמדרשם ז"ל, הנה זה היתה החטא הראשונה המוזכר בתורה ושהיתה נמצאת בעולם, ולכן לאחר שהקריב הפר והשעיר המורים על חטאת בני אדם כמו שנתבאר, היה מקדש ידיו כמו שמצינו בעגלה ערופה שהיו הזקנים מקדשין ידיהן, ורוחצין ואומרים ידינו לא שפכה וגו', כי כל זה מורה כאלו מנקין עצמן מן החטא, ושידיהם נקיים מן החטא, והוא ענין הרחיצה שבא להעברת הזוהמא והטומאה, ולכן דרשו פרק קמא דסוטה, בענין בת פרעה שנאמר (שמות ב) ותלך לרחוץ וגו', שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן היה הכהן רוחץ עצמו לנקות עצמו מן החטא, והיה מורה בזה על חטא הארץ כאלו בא לומר שהחטא בא לאדם מצד תגבורת יסוד הארץ אשר באדם, וכאלו אדם מוכרח על זה, מאחר שקרוץ מחומר וכמו שנאמר (קהלת ז׳:כ׳) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומלת בארץ דווקא רוצה לומר מאחר שהוא אדם מן האדמה אשר חטא בתחילת בריאתו.