שמות ב:יג מחשבת ישראל: חובות הלבבות וגבורות השם

וַאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהַזְהִיר מִן הָרַע בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָאֶחָד מֵהֶם בִּפְגִיעַת הַיָּד כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה פִּינְחָס בִּדְבַר זִמְרִי וְכָזְבִּי. וְהַשֵּׁנִי לִמְחוֹת בִּדְבָרִים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בְּאָמְרוֹ לָרָשָׁע (שמות ב׳:י״ג) לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וְהַשְּׁלִישִׁי בַּלֵּב כמ״ש דָּוִד ע״ה (תהלים כו) שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְגוֹ׳.

בשמות רבה (א, כז), שתי יציאות יצא אותו צדיק, וכתבן בתורה זו אחר זו; ביום ראשון יצא, ועשה מעשה שהרג את המצרי (שמות ב, יב). וביום השני יצא ואמר לרשע (שם פסוק יג) "למה תכה רעך". כלומר, שהיה לו להיות מתירא לעשות מעשה ביום השני, ועם כל זה לא נתירא ועשה מעשה, ואמר לרשע "למה תכה רעך".

"ויצא ביום השני והנה שני עברים נצים" (שמות ב, יג), זה דתן ואבירם (שמו"ר א, כט), הם הם* שאמרו דבר זה, הם הם שהותירו מן המן (שמות טז, כ), הם שאמרו (במדבר יד, ד) "נתנה ראש". דקדקו רז"ל במדרש הזה, כי איך היה על ידי שני עברים דבר גדול כזה, להיות מוסרים למלכות את* משה רבינו עליו השלום הגואל. ואי אפשר שלא היו עושים אלו הרשעים דבר זה בלבד, כי אם לא כן, היה דבר זה מעשה מקרה, שמעשה שלא נעשה רק פעם אחת, מקרה הוא, שאמר הכתוב (איוב לג, כט) "הן כל אלה יפעל אל פַּעֲמַיִם שלש עם גבר". כלומר דבר שהוא בפעם אחת הוא במקרה, ואין בחינה בדבר שהוא במקרה. ואי אפשר לומר שהיה דבר זה במקרה, שהרי מדבר זה בא הגאולה; שעל ידי זה ברח למדין (שמות ב, טו), ונשא בת יתרו (שם פסוק כא), ונגלה לו השכינה (שם ג, ד). ואיך תהיה הגאולה במקרה, שאין דבר יותר חשוב כמו גאולת ישראל, ואיך תהיה על ידי דבר במקרה, זה לא יתכן. ולפיכך אמרו כי אלו שני אנשים העברים הם דתן ואבירם, שהיו מעולם רצועת מרדות למשה וישראל, ונתחזקו פעמים הרבה בזה. ולכך לא בא הדבר הזה על ידי מקרה, רק על ידי מי שהוא מוכן לזה בעצם, הם דתן ואבירם, ועל ידם ראוי לגלגל דבר זה.