שמות ג:ד מחשבת ישראל: מורה נבוכים וגבורות השם

ואם אי אפשר מבלתי חשוב מצטרף מחוסר כמו שיעשה ׳אונקלוס׳ תמיד פעם ישים המחוסר ההוא ׳יקרא׳ ופעם ישימהו ׳מימרא׳. ופעם ישימהו ׳שכינה׳ כפי ענין כל מקום – הנה אנחנו גם כן נשים המצטרף המחסר הנה ׳קול׳ – ויהיה הענין ׳ויעבור קול יי על פניו ויקרא׳ (וכבר בארנו השאלת הלשון ל׳קול׳ ׳עברה׳: ״ויעבירו קול במחנה״) – ויהיה ה׳קול׳ הוא אשר ׳קרא׳. ולא תרחיק היות הקריאה מיוחסת ל׳קול׳ כי באלו המלות בעצמם בא הסיפור על דבורו ית׳ למשה – אמר ״וישמע את הקול מדבר אליו״ – וכמו שיחס ה׳דבור׳ ל׳קול׳ כן יחס הנה ה׳קריאה׳ ל׳קול׳. וכבר בא כמו זה בבאור – כלומר: יחס ה׳אמירה׳ וה׳קריאה׳ ל׳קול׳ – אמר ״קול אומר קרא ואמר מה אקרא?״. ויהיה הפרוש לפי זה הענין כן. ויעבור ׳קול׳ מלפני יי ויקרא ׳יי יי׳. ויהיה כפל ׳יי׳ – לקריאה, כי הוא ית׳ הנקרא, כמו ״משה משה״, ״אברהם אברהם״. וזהו גם כן פרוש נאה מאד.

"וירא מלאך ה'" (שמות ג, ב), רבי יוחנן אמר, זה מיכאל. ורבי חנינא אמר, זה גבריאל (שמו"ר ב, ה). טעם מחלוקת החכמים, כי מפני שאמר אחר כך (שמות ג, ד) "וירא ה' כי סר לראות", שמזה מוכיח שהיתה שם השכינה, ולפיכך יש לומר שהיה זה מיכאל, כי הוא הראשון לשכינה, כמו שאמרו במסכת ברכות (ד:) גדול מה שנאמר במיכאל ממה שנאמר בגבריאל; דאילו במיכאל נאמר (ישעיה ו, ו) "ויעף אלי אחד מן השרפים", ואילו בגבריאל נאמר (דניאל ט, כא) "והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף". רמזו בזה כי מיכאל גדול מגבריאל, שהוא עושה שליחותו באחת, ואילו גבריאל בשתים. ולפיכך סובר, שכאן כיון שהיתה השכינה שם, בודאי מיכאל, שהוא המלאך היותר גדול, היה שם*.

"מתוך הסנה" (שמות ג, ד), פירשו רז"ל במדרש שמות רבה, אמר רבי יונה, היינו הוא דכתיב (שיה"ש ה, ב) "פתחי אחותי רעיתי תמתי", מה התאומים (-הזה-) [הללו], שאם אחד חש בראשו חבירו מרגיש, כך אמר הקב"ה (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", ונאמר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לו צר". בארו בזה דבר עמוק מאוד, כי נקרא ישראל "תמתי" לענין נפלא, מפני כי הוא יתברך העלה, וישראל הם בניו עלולים, ומצד שהעלה והעלול מצטרפים יחד, זה האחות והתמות יחד, שכל דבר שיש לו הצטרפות, כגון זה שישראל נקראים "בנים" אל השם יתברך (דברים יד, א), שהוא העלה להם, ומפני כך יש בהם התמות והאחות, כאשר לא נקח הדבר רק מצד התחברות יחד.