שמות ג:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל, גבורות השם ומורה נבוכים

מזמור לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז (תהילים כ״ט:א׳). הנה שכיון דבריו אל בני אלים כי הם השלמים שביצירה ובדברי האבו' יתאר כן. ואמר שיתנו בשבחיהם לאל ית' שני מיני העלוי וההלול. האחד הכבוד הראוי מצד היותו ממציא כל הנמצאים וכלם כמראה הכבוד אשר ראינו שחייבה התורה להורים מצד מה שהם הורי' ויולדים האדם. והשני העוז והגבורה אשר לו להיות' כלם עומדים בכחו וגבורתו וכל מעשיהם ופעולותיהם אשר הם עושים שם הוא הי' עושה בעוזת עצמות מציאותו ורצונו. וכמו שאמר המשורר בפירוש (שם ק"ג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואחר שכלל בפסוק הראשון כוונת המזמור ועניינו התחיל לפרט הענין בכל מדרגות הנמצאים כלם אחת לאחת ומהגדולה החל ובקטנה השלים על הדרך שאמרנו כמו שאבאר. אמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש אמר כי השבח היותר מיוחד אליו יתברך והיותר מיוחס לכבוד שמו הוא מה שישבחוהו ויפארוהו בעולם המלאכים אשר למעלתם על כל זולתם מהנמצאים נתיחד עולמם להיות כארמון המלך אשר בו הכין מושבו ושם חביון עוזו והדרת קדשו. וענין השבח וההלול. הוא מה שמשתחוים לפניו מצד מה שמכירין בעלתן ואינם מכירים לעצמם שום מציאות וקיום רק במציאותו וחפצו ית' על כל אחד משני הפנים שאמרנו. ואחר שכלל בזה העולם הנבדל התחיל בעולם הגלגלים בזכרון תשע קולות כמספרן להורות כי אף שהמה גרמים גשמיים הוא ית' הסובלו הנושא והמניע אותם בקול מאמרו ואין שום אחד מהם שיעשה דבר מעצמו. ועל הראשון קרא ואמר קול ה' על המים, כבר נתפרסם בדברי החכמים ומנהג התורה האלהית בהשתמשה במלת מים לשום אותה כנוי אל כלל נמצאות ואם עליונות אם תחתונות וכמו שאמר הכתוב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כמו שביארנו שם היטב שער שלישי מאמר שני. ועל זה הענין אמר בכאן קול ה' על המים על הגלגל הראשון החלק אשר אין בו ככב כלל ואמר שתנועתו הנמרצת הנמצאת בו בכל יום תמיד היא מקול גבורתו ית' אשר על צד השכלת נפשו כמו שאמרנו. ולפי שלא הורגש ממנו פעל אחר והיותו משולל מהככבים והצורות לא אמר רק על המים סתם: אמנם על הגלגל השני הקרוב אליו הוא הסובב עם כל המון צבא השמים מהככבים הקיימי' הכוללות אל י"ב מזלות אשר בחגורה ^*ושאר הצורות וכו' ר"ל שאר צורות הכוכבים אשר בדרום ובצפון הרקוע הרחק למעלה או למטה מאזור המזלות, המכוון רק בשמים מעל נגד אמצע הארץ וסביבותיה למטה, ר"ל ממעלה כ"ד וחצי למעלה מקו המשוה, לצד צפון, עד מעלה כ"ד וחצי, למטה ממנו לצד דרום, כי בגלגל השני הזה מלמעלה, הקרוב לגלגל היומיי, אשר הוא הגלגל הח' לדעת הקדמונים, אם נחשוב מיושבי ארץ ולמעלה קבועים כל הכוכבים השובתים, (עיין בביאורי לשער ל"א): ושאר הצורות הדרומיות והצפוניות אשר עליהם נאמר (שם ט"ו) אם תוכל לספור אותם אמר אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים. אמר כי אע"פ שהם המונים מגופים נוראים אל הכבוד הוא ירעם עליו בכחו להניע אותם בכל אשר יתהלכו שם כפי הנזכר. והנה החליף הקול ברעם להוסיף קול עוז כפי אומץ הנמצאים ההם ורבוי' יאחר שדבר על שני אלו על זה האופן כמו שיאות להם דבר על ז' הגלגלים בעלי הככבים הנבוכים כל אחד לפי עניינו וטבעו המיוחד. ועל השלישי אשר בו הכוכב הנקרא שבתאי אמר קול ה' בכח. וזה למה שהוא מיוחד משאר הככבים כפי מה שכתבו החכמים בשיש לי כח וגבורה לעורר מלחמות ולהחריב ארצות ולעקר ממלכות ואמר שקול ה' הוא המניח אותו לעשות מעשהו זר מעשהו. ואין לומר כח ידו עשתה זאת: ועל הגלגל הרביעי אשר בו הככב הנקרא צדק אמר קול ה' בהדר לפי מה ששמוהו החכמים שהוא כוכב הרצון והאהבה והוא ירבה שובע ושלום בעולם שכל הבריות נראות יפות והדורות והוא משבית מלחמות ואמר כי מפיו ית' היתה זאת לתת במציאות וחכמת אדונינו הוד והדר לפניו. ועל הגלגל הה' אשר בו הככב הנקרא מאדי' אמר קול ה' שובר ארזים וישבר ה' את ארזי הלבנון. וזה מפני שהמציאוהו החכמים שנפקד מאתו יתברך להשמיד להרוג ולאבד בני אדם ולגרשם מארצם ולהגלותם לארץ אחרת. וגם להביא בצורת על הארץ רעב ושדפון ושרפת אש ורעמים ואבני אלגביש. והנה ייחס אליו שני הענינים האלו ושם האחד משל אל השני. ועל האחד אמר כי כאשר יפיל אבנים גדולות וברד אש וגפרית וכל חלקה טובה יכאיב וכל ארזי הלבנון ישבר על פי ה' הוא עושה. ועל השני אמר וישבר ה' את ארזי הלבנון ירצה שכאשר ישמיד ויהרוג נכבדי ארץ ואציליה מנכיה ושריה או יגרשם ויטרידם ממעמדת וממצבם יהרס' הוא ית' הגוזר עליהם והמקיים. ועל זה הענין אמר וירקידם כמו עגל לבנון ושריון כמו בן ראמים כי האנשים הגדולים אשר גובה להם ויראה להם כהרים הגבוהים הידועים בעול' לבנון ושריון. עוקר אותם ממקומם וישלחם מעל פני כל הארץ נעים ונדים ואין מאסף. ועל הגלגל הששי הוא אשר בו השמש אמר קול ה' חוצב להבות אש מפני שהפועל המיוחד והיותר מפורס' ממנו הוא החום הגדול המורגש בכל העולם בקו ניצוצי מאורו כמ"ש (תהילים י״ט:ז׳) ואין נסתר מחמתו. והוא שהוא חוצב להבות אש אשר בחומם יתהוו כל ההויות במאמרו יתברך. ועל הגלגל הז' אשר בו הככב הנקרא נוגה אמר קול ה' יחיל מדבר מפני שלפי דעת החכמים היא מחדשת בעולם שמחות אהבות זווגים וחופות חתנים והיא גם כן מגדלת ומקשרת כל הצמחים למלאת פני תבל תנובה לזה אמר שקול ה' בה יחיל מדבר מלשון (ישעיהו ס״ו:ח׳) היוחל ארץ. (שם נ"א) שרה תחוללכם. והולידה והצמיחה הן זרע אדם ובהמה הן זרע השדה וכמו שאמר הכתוב (שמואל ב כ״ג:ד׳) מנוגה ממטר דשא מארץ. ועל הגלגל הח' אשר בו הככב הנקרא ככב כשם מינו אמר יחיל ה' מדבר קדש מפני שזה הככב סוגל להיות חרב פפיות בידו וריב לשונות בכחו לשלח מדנים בין אחים ולחרחר בין איש ובין רעהו הפליג בו המליצה והמשיל לומר. יחיל ה' מדבר קדש כי הוא הידוע אשר רבו בני ישראל אל ה' כמ"ש (במדבר כ״ז:י״ד) הם מי מריבת קדש. ואמר כי כאשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע כי ה' יריב ריבם. ומפני שזו כחה להשמיע קולה כנחש אין קול ענות גבורה אין קול ענות קדושה ^*לא ייחד בה קול אליו ית' וכו', ר"ל יען כי פעולת כוכב זה הנקרא מערקור הוא לדעת הקדמונים, לשבב חימום דם בני אדם, ולהעלות חמתם באפם, עד שיהיו נוטים עי"ז בהתרגום לחרחר ריב ולשלח מדון בין אחים, אשר מכל זה לא תצא שום פעולה טובה, לא רצה הכתוב לומר כי בקול ד' אשר ישמיע על הכוכב הזה יעשה זאת. אבל פעולות שבתאי לעורר מלחמות (לדעת הקדמונים) ופעולת מאדים להשמיד ולהרוג אף כי שתי אלה נראות רעות, בכל זאת תסבינה לפעמים רב טוב, כי תכלית המלחמה הוא השלום, ונקמת ד' בעושי עולתה תסבב כי כל הרואים אותה לא יזידון עוד לעשות הרע בעיני ה"ית, אבל מריב ומדון מצה ולשון הרע, רק רעות תצמחנה לחברה האנושית, וע"כ אף שאמר הכ' לפי' הרב קול ד' בכח, להורות על פעולות שבתאי בשליחותו, וקול ד' שובר ארזים על פעולות מאדים לא רצה לומר "קול ד' יחיל מדבר קדש" המורה על פעולות כוכב, לפי' הרב ז"ל, לא ייחד בה קול אליו ית' מפני הכבוד. והנה על הגלגל הט' אשר בו הלבנה אמר קול ה' יחולל אילות וכו'. מפני שנודע מטבעה וכחה כי היא הממהרת להוליד האדמה ולהצמיחה כאילה זו הממהרת אורחותיה דכתיב (נדרים ל"ג) וממגד גרש ירחים לזה אמר שקול ה' בה יחולל אילות ויחשף יערות כי היער כאשר עציו גדולים וגבוהים הרבה הוא חשוף ונראה למרחוק דכתיב (יחזקאל י״ט:י״א) ותגבה קומתו על בין עבותים וירא בגבה ברוב דליותיו או שהוא לשון חשופת שת וגלוי ערוה מלשון (חבקוק ג׳:ט׳) עריה תעור. נמשך אל מה שאמר יחולל אילות כי הוא על ענין אחד ואמר עליו ובהיכלו כלו אומר כבוד מפני שזה הככב הוא מיוחד בין שאר הככבים להראות פעולותיו לעיני החכמים לעבור בכל חדש במחנותיו על כל המזלות כלם ועל כל חלקי צורותיהם אשר עם זה ^*ועם הבטתו וכו' ר"ל שתנועת הירח סביב הארץ בכל חודש עם הצטרפותו לשאר כוכבי לכת אשר על פניהם יעבור, ולעומתם יעמוד במצבים שונים, ואשר עליו יפעלו גם הם בתנועתם, הוא יסבב כמעט כל מקרי הארץ הטבעיים המתחדשים לבקרים, כמו שנודע זה גם מכמה חלאי העור, אשר לפי קוטן או גודל אור הירח בימי החודש, כן ירבו וכן ימעטו בחזקתם, גם עליית וירידת המים בימים פעמים בכל יום, מסובבות מתנועות הירח כנודע. ועם הבטתו אל שאר הככבים הנבוכים ומצבו עמהם הוא מעורר כל חדושי העולם וקורותיו. והנה הבקיאים בזה ומרגילים להביט פעולות ה' אלו ומעשה ידיו יכירו וידעו את כבודו ואת גדלו במה שעשה הכל בתבונה וחכמה עצומה לטוב העולם ותועלתו כמו שעל המעלימים עינים ממנו אמר (ישעיהו ה׳:י״ב) ואת פעל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו וכמו שאמר המשורר (תהילים כ״ח:ה׳) כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו וכו'. ולסגולה זו המיוחדת אל זה הככב אמרו בהיכלו כלו אומר כבוד: ואחר שהשלים מה שרצינו אליו בענין אלו הנמצאות הנפלאות הן בענין מציאותם וקיומם ובהתמדת פעולותיהם דבר בפלאי היסודות המתנועעים לרגלם. ואמר שעם היותם שפלים נמצאים ומשתנים הנה הם אינם נמצאים זולתו ית'. אבל שכחו ית' הוא המעמידן והמוציא לפועל כל מלאכתו. ואמר ה' למבול ישב וישב וכו'. קרא להמון הנמצאות אשר נתהוו מהרכבת היסודות ועירובן מבול כי שם בלל ה' היסודות הארבעה. ומבלילתם ועירובן הוציא כל מיני הנמצאים וחלופי מזניה' וחלופי חלופיהן. ולסבה זו נראה שנקרא זה העולם תבל כי ענין הויותיו ותולדותיו כלם תבל הוא. ואמ' כי הוא ית' למבול זה ישב והוא הנותן כח בגרמי' השמימיים הנזכרים על הדרך שאמרנו להניע היסודות ולמזגם להכינם לקבל צירתם. ומפני היות אלי הנמצאות מהיסודות הווים ונפסדים אמר וישב ה' מלך לעולם כלומר שאין יחס בזה בין הפועל והמתפעל כלל כי הוא המלך הקיים והנצחי אשר ממנו ימשכו להם העמידה והקיום הנמצא בהם כפי כללותם. אמנם האפיסה וההעדר יבואו להם מפאת עצמם וזה מה שרצהו הרב המורה בזה בפ' י"א ח"א בשתוף ישיבה ועד כאן מה שסדרו המשורר מהענין הנפלא אשר זכרנו אשר עליו יאמר שהוא יתברך נושא העולם וסובלו וכי הוא המעמידו ומניעו תמיד בכח בב"ת אם על צד הסבה ואם על צד הדבוק וההשכנה שהם שני האופנים אשר ביארנו ^*אמנם וכו' ר"ל שרק בתנאי זה רצה הי"ת לקיים עולמו אם ישמרו בני אדם שהם ברואיו המשכילים, חקי המוסר והמישרים אשר הטביע ד' בקרב לבם ושכלם. ע"כ כאשר הפרו עשרה דורות שמאדם ועד נח חקי המוסר האלה, ולא הלכו בדרך אשר רצתה להנחותם, ההשכלה האלקית הביא ד' את המבול לעולם, ונשתנו סדרי בראשית. אמנם לפי שהיה חוזק זה הקיום וחולשתו הוייתו והפסדי כפי חוזק זו ההשכלה או חולשתה עד שכבר היה מה שהיה מהעשרה הדורות הראשונים אשר נתבטלה ההשכלה מהם בשיעור שנפסדו להם סדרי בראשית ונמחו מן העולם כמו שכתבנו בפרק ניגון עולם אשר בשער י"ב. ואף גם זאת כי הדורות השניים היה להם צד קיים והעמדה כמי שכתבנו בשער ההוא הנה סיפר מהם מה שהשחיתו התעיבו אח"כ בדור הפלגה ואנשי סדום ובימי נמרוד בענינים מתחלפים שכללו כל ההפסדים אשר נמשכו אחריהם לדורות עולם עד שכבר היה הספור התוריי הכולל אותם הדורות ואם קצר הוא כולל כל מה שעתיד להמשך ממנהגי האומות עד סוף כל הדורות שכלם נמשכו אחריהם ולא נטו ימין ושמאל. וכאלו נתאחדה הסכמתם להפסיק חוט הקיום הנמשך מההשכלה ההיא ולהחזיר העולם תוהו ובהו אלא שאחר שהגיע הספור התוריי אל סוף הדורות ההם שהיו חזית ותמונת כל האומות העתידות אשר יחוייב ממנה. גם הפסק החוט והתומטטות העולם בכללי. אחז הספור בהגדת החלק מהאנשים אשר נתחזק בידם זה החוט והיה השתדלותם לתקן עולם במלכות שדי: והתחיל מענינו של אברהם אבינו אשר הי' בימי הדור האחרון מהדורות שנתחקו בהם כל הדורות העתידים המקולקלים ונמשך באבות עד יעקב ובניו אשר ירדו למצרים שבו נכלל הספר הקודם והיו שם עד שהופיע האור הבהיר המפורסם והמשובח שבמין האנושי הוא משה אדוננו אדון כל הנביאים שהוא השלים ענין זאת ההשכלה וההדבק האלהי לא בעצמו לבד ככל אחד מהשלמים הראשונים אבל הספיק לשתף עמו כלל המציאות או חלק גדול ממנו. כמו שנתפרסם הענין בהנתן משמים על ידו תורה אלהית בו יוכלו כלל אנשים וכתות המוניהם להשתתף עמהם לעמוד על נפשם ולהתקיים עולם מלא על ידם כמו שיתבאר שם במקומו שער מ"ד בעזרת האל. והוא מה שחתם המשורר המזמור הנכבד ההוא ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לומר שאם כבר נחלש החוזק אשר בו נושא העולם ביד הדורות ההם אשר הם דוגמת כל הדורות הבאים אחריהם הנה הוא יתברך נותן עוז ותעצומות ביד עמו הנוחלי' תורתו תורת אמת להחזיק במעוזם בענין בו יושלם שלומם וטובתם בתמידות על דרך שהוא נותן שלום במרומיו ע"י השכלת' הפשוט' אשר בה התדבקו בו ויתקיימו לפניו. ולזה היה מעלת הספיר הזה אשר התחיל ממנו זה הספור מעולה מאד למה שמניד בו ענין הוית זה האיש האלהי ואופן תולדתו בימי המלך העריץ אשר חשב למחות שם ישראל מהיות עוד גוי מצויין בארץ. ומה שהי' מהתחלת ענייניו ויושר לבבו וגודלו והוכיחו אדם אחריו ולקנאתו לעמו ואלהיו עד אשר נתרצה האלהים לגאול עמו על ידו מיד מלך קשה ומיד אומה קשה אשר נתפרסם על ידו ממציאותו יתברך ויכלתו והשגחתו במציאות העולם והנהגתו מה שנשתקע בכל הדורות המקולקלים ההם אשר כן עברי כנזכר ולא ישכח עוד לעד לעולם. ועל זה הענין הנפלא אמרו חז"ל באותו המאמר המעולה שזכרנו שהאל יתברך נתאוה שתהיה לי דירה בתחתונים כמו שהיתה לו בעליונים ואיך יהיה זה אם לא בשתהיה שם השכל האלהי. בו יתקשרו העולמות להחשב כלם מעון אחת לשכינתו יתברך שמו. ולזה מה שהצליח לאדם בשכלתו על כל הנמצאים השפלים ולמדו חכמה ומוסר באומרו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והכוונה שלא יסיח דעתו אל העניינים הזמניים רק אל הטוב מהם לא אל הרע גם שישמור זה החק בעניינים העיוניים כי פרי העץ ההוא הוא נחמד למראה ומועיל במעט טעמו אמנם הוא ממית במאכלו כמו שכתבנו יפה בשער ז' הוא שער הגן. והנה אדם לא אבה לשמוע ועבר ונתרחק מדרך השכל ונדבק בפתיות הבהמי אשר בו כרוך המית. והנה לזה סלק שכינתו מהארץ כי כלם פגרים מתים אמנם היתה השכינה בכלל הכדורים השמימיים לשתי הסבות שזכרנו ראשונה. בא קין והרג את הבל ונעשה זדוני איש הדמים וחבל את העולם. לזה סלק הש"י שכינתו מגלגל הלבנה מהצד ההוא שנעשה לפרנס העולם כי שני אנשים היו בעולם. האחד ממית והשני מומת. ולמי יחפוץ להכין תבואות ארץ וממגד גרש ירחים: בא אנוש והיו דורו עובדי ע"א והכניסו דוגמת קטטה ותחרות באלהות. לזה נסתלק מככב אשר בו כחו ומלאכתו כלומר שיצליח בפעולתו זאת להכניס ביניהם שנאה ותחרות לבטלם ממחשבתם. באו דור המבול שהיו חוטאים בזמה והשחתת דרכם ונסתלק מנוגה שמלאכתו היא זווגים וחבורי חתנים לומר שנשחתה מלאכתו. בא דור הפלגה שבנו מגדל מגובה וגודל לבב לומר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונסתלק מגלגל חמה שהוא ככב המלכים והגדולים לומר אי אפשי בהם. באו הסדומיים צרי העין על חבריהם לגמול להם שום חסד כמו שהעיד עליהם יחזקאל ושלות השקט היה לה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט״ז:מ״ט). ונסתלק מגלגל מאדים כלומ' לשלח אפו יומם וחצי כחו בהם ולהמטיר עליהם אש וגפרית ורוח זלעפות. בא אמרפל הוא נמרוד אשר רדף את אברהם עבד השם אוהבו ודכא לארץ חיתו ובקש לטרדו וכל חביריו החזיקו בידו לזה נסתלק מגלגל צדק ועלה אל גלגל שבתאי כלו' שאסף שלום צדקו מהם וישלח להם חצי שבתאי ויהרגו אלו לאלו: הנה שסדרו מדרגות ההסתלקות מהעול' ומהגרמים אשר פרנסתם נפקדת בידם לענין תקון העולם ותועלתו כפי חולשת הדורות בהתחזקם בדרכי השכל אשר הוא הענין המשותף בין עליונים ותחתונים שבו תלויה העמידה והקיום התמידי להם עד שכמעט פסקה ההשגחה מהם לגמרי כמ"ש מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און לומר שאי אפשר אל ההתיצבות והקיום באנשי רשע בדעות ובפעולות: אלא שמעתה התחילו לסדר ענין הירידה ואופן החזר' במעלות אשר ירדה ואמרו מה עשה קפל את כל הדורות הראשונים והעמיד לאברהם כיון שעמד וסגל מעשים ירד מז' לו'. הכונה כי האל ית' כאלו במדת טובו העלים עין מדעת כל הדורות ההם וכבש אותם במקום שלא יזכרו ולא יפקדו והחזיק בידו של אברהם אבינו. ותקן מה שחטא אדם הראשון לחוטאים במה שלא עמד על מצות בוראו אשר צוהו לאמר לא תאכל מהמוזהר. וכמו שנאמר עליו (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו'. ונאמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וכו' יען זאת ירד ירידה ראשונה. וחזר לצדק לתקן עניניו של אברהם על דרך ההשגחה הנאותה לו כד"א (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק. יקראהו לרגלו וכו'. וכמ"ש ז"ל סוף (שבת קנ"ו). מאי דעתיך דקאי צדק במערב אנא אחזרנא לי' וכו'. וכל הפרשה ההיא מדברת בעניניו עד אומרו (ישעי' שם) אף תמכתיך בימין צדקי. בא יצחק ותקן החטא השני אשר חטא עליו קין כי הוא הביא צוארו לשחיטה לקבל מצות קונו הפך ממה שעשה קין שהרג אחיו וחשבו לית דין ולית דיין. ולזה ירד ירידה שניה אל גלגל מאדים לתת קול ה' בכחו שהוא להשמיד להרוג ולבטלו ממנו כמ"ש (בראשית כ"ב) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה וכו'. בא יעקב ותקן מה שחטאו דור אנוש בחטא העבודות הנכריות. כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים שלמה עד שאמרו הבנים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמו שכתבנו בשער הקודם. בעבורו ירד ירידה שלישי וחזר לגלגל חמה כי הוא ככב החכמה ויושר האמונה כי שם ביתו. והוא סמכו כמ"ש עליו (שם ל"ז) והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים וכו'. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ח) כי עליו נאמר כי בא השמש. בא לוי ותקן מה שעותו אנשי המבול בחטא הזמה כי הוא מבואר ממעשה אחותו. כמה הרחיק ענין הנבלה ההיא עד שנסתכנו עצמם לגדור פרצת הזנות מעל הארץ, וכמו שאמרו (בראשית ל״ד:ל״א) הכזונה יעשה את אחותנו. יען זאת ירד ירידה ד' וחזר לגלגל נוגה שהוא הככב המיוחד אל ענין הזווגים והחבורים לומר שכבר נתקן ענינו על ידו: בא קהת ותקן מה שחטאו דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים להמרות עיני עליון בזדונם וגובה לבם. אמנם קהת היה ראש ופרנס בישראל במצרים אשר קבלו עול מלכותו. ויבן ערי מסכנות לפרעה וכו' ובכל זה לא שנו את שמם ולא המירו דתם. ולזה ירד ירידה ה' וחזר למדבר קדש הוא ככב כדי לגעור בקולו עליו שלא ירגיל מנהגו ביניהם לרגל באהליהם ולהכניס רוח ?טועים בתוכם להחלק לבבם מאביהם שבשמים ועל דרך שנאמר במתי מדבר (תהילים ק״ו:כ״ה) וירגנו באהליהם: בא עמרם ותקן מה שחטאו סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם עם שום דבר מה שיועילו למו ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו להזדרז לעשות לאשתו זווגים שניים אחר שפירש ממנה כדי שתהר ותחיל למשה מושיעם ממצרים ומנהיגם בכל ענינם אשר נאמר עליו (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. לזה ירד ירידה ו' וחזר אל גלגל הלבנה שהוא הממהר בתנועתו מכל גלגלי ככבי לכת כלומר כי הנה הוא רוכב על גלגל קל ובא מצרים חדש בחדשו במכה מתחדשת לכל חדשי השנה למהר את הקץ להושיעם ולהוציאם אל היערות והמדברות אשר שם קבלו את התורה ונעשה בו את המשכן אשר ירד עליו ה' בענן. ובהיכלו כלו אומר כבוד: בא משה ותקן מה שחטא אמרפל הוא נמרוד במה שרדף אחר אוהבו ובקש להמיתו כי הוא נגש אל ה' בכל לבבו ואוהב אוהביו ועבדיו ומסר נפשו עליהם כמו שעשה בתוכח' הרשע בהריגת המצרי והצלת בנות יתרו מהרועים שהיו ענינים כוללים ומורים על שלמות האדם מכל צדדיו אשר עליהם יאות להמנות פרנס ורועה נאמן על עם ה' כמו שיבא. תחת זאת ירד ירידה ז' וחזר' שכינה לארץ כבראשונ' אחר שנולד הרוע' אותם דעה והשכל אשר ע"ז נאמר י"י למבול ישב וכו' י"י עוז לעמו יתן י"י יברך וכו'. וכמו שאמרנו ראשונה כי בזה נתקן עניינו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמית ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. ועם זה נתבאר המאמר הנכבד לרגל כונת המזמור הנעלה ביאור נכון ומסכים לפי כונתנו. וכבר נסינו לבאר בענין הירידות שתהיה הירידה בעבור אברהם לתקונו מה שחטא אמרפל. ובעבור יצחק לתקונו מה שחטאו אנשי סדום. ובעבור יעקב לתקונו אשר חטאו דור הפלגה וכן כלם עד שיהיה ענין העליה והירידה בגלגל האחד בעצמו. והיה עולה בידנו. אלא שמה שכתבנו הוא יותר נכון ויותר רחב לפי עניינם. וכבר נשלם בזה מה שרצינו אליו בזה השער לבא בה אל ספור התחלת זה הספר אשר בבחינת סדורי כללות ההנהגה אשר זכרנו ענינם היה ראוי שיקרא ספר הגאולה כי מלבד מה שיסופר בו מפדות ישראל מיד מצרים הגוי המר והנמהר אשר הוא דבר הכרחי להשלים הבחירה האנושית שעליה נקראו אדם עם ה' אלה ולא זולתם כמו שאמר (שמות ג׳:ח׳) וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה לומר כי בצאתם מן הגלות ההוא המכניעם והמטרידם מהיכולת ובתתם בארץ טובה ורחבה שיהיו רשאים ושליטין לעשות כרצונם הנה בשתים אלה תושלם בחירתם ויבחנו שם אם יעשו הטוב והישר כאשר יצוה ואם יחדלו. הנה על כל זה הוסיף לתת גאולה בארץ בחדש בה דבר חדש ונפלא זכרון לכלם יהי' בו ירצה הש"י לשאת אותה ולסובלה ובו תתנחם מהדורות ההמה אשר בעבורם לא תוכל שאת כמו שיבא ^*ואולם וכו', תוכן כוונת הרב בזה הוא, כי מרע"ה הי' היותר ראוי מכל בני אדם להעשות שליח הי"ת לגאול את ישראל מיד מצרים ולהיות בישורון מלך, ולבאר זה הקדים ואמר, כי כמו שכל אמצעי צריך להיות מסכים ומתקבל עם התכלית הנרצה אשר יושג ממנו, כן צריך להיות השליח מסכים בטבעו עם המעש' אשר יושלח לעשותו, וד"מ וביאור אמר הרב ז"ל, כי לפי דעת האומר שעץ שהורה ד' למשה להשליך אל המים להמתיקם הי' מתוק, הית' הרפוא' טבעית, אבל לדעת האומר שהי' מר הית' הרפוא' רק נסיית יען שהאמצע לא הסכים בטבעו עם התכלית, וכמו כן הי' הדבר בשני בני אדם, שנבחרו להיות שלוחי הי"ת ללחום מלחמת ד' ביד ישראל, כי גדעון הי' מסכים לשליחותו זאת, כאשר נראה, כי מדי נראה אליו המלאך, ודבר עמו בנתינת ישועת ד' בעמו על ידו, הסיח דעתו מתועלת עצמו הפרטי, ולא שם לבו עוד אל תבואתו אשר הי' דש בגורן להניס מפני מדין והי' כל השתדלותו לשחר רק טובת עמו הכללית, תחת כי שאול בלכתו לקחת נקם ה' מעמלק האכזר אויב עמו אשר הצר לנו מימי קדם, חמל על מיטב הצאן ועל שאר הבזה למען בצוע בצע, אשר מכל זה נראה כי לא הי' מסכי' כראוי עם השליחות שנבחר אליה, אחרי שהשגיח יותר על השגת תועלת עצמו בשליח ידו בבזה מעל מצות אלקיו להחרים רכוש האויב, והנה להשגת התכלית שיונהג העם בצדק ומשפט, ובאופן הנרצ' בעיני הי"ת, צריך להיות המלך או השר אשר יבחרהו ד' להיות שליח ואמצע לזה, בעל שלש מעלות, האחת כי יהי' אוהב משפט ושונא כל עול בכל מעשיהו, הב' שיהי' בעל רחמים, חונן וחומל על עמיתו, ואף כי על העניים והאומללים הנתונים תחתיו, הג' שיהי' משתדל תמיד לעצור גם כפי יכלתו ביד כל מעול וחומץ זולתו, ולבלתי הכיר פנים לו, אף אם שר או שוע הנהו, או מדאגה בדבר פן ידחה עליו רעתו, וכל אלה ג' מעלות הזכיר המשורר במלך המשיח, אשר יבחרהו ד' להקימו על עמו באמרו "ישפוט עניי עם, יושיע לבני אביון, וידכא עושק" ושלשתן היו ג"כ במשה, כי בקנאתו לאחיו העברי המוכה על לא חמס בכפו, הכה את מכהו המצרי, והשליך בזה את נפשו מנגד לדכא עושק, ולא חש על הרע המגיע לו כאשר יודע הדבר אל המלך, ובהוכיחו ביום השני את הרשע המכה את אחיו על פניו דרכו, הורה כי אוהב משפט הנהו, ותועבת נפשו עולת', ובהצילו בארץ נכרי' את בנות יתרו מיד הרועים וישק את צאנם, הורה לכל, כי מדת החנינ' והחמל' על העשוקים מבני אדם אף כי נכרים ומוזרים המה לו, קוננה בנפשו הטהור', ע"כ לו לבדו נאוה הכבוד להבחר מאת הי"ת להיות גואל ישראל בעזרתו ית', ורועה נאמן לעדת ישורון. ואולם מה שאמרנו שנמצאו. בו במשה אדוננו המוריד שכינתו ית' לארץ השלמות הטבעיות אשר היה עליהם ראוי להיותו רועה ושליח נאמן אל המעשה הגדול ההוא הוא מבואר מאד לפי השכל. וזה שאנחנו כשנשים שום דבר לאמצעי בינינו ובין אי זה תכלית הנרצה הנה הוא מבואר שכל עוד שיתקרב טבע האמצעי אל טבע הענין ההוא התכליתיי יהי' יותר נוח ויותר קרוב להגיע כמו שהוא מפורסם בהגעת החום והקור וזולתם מהאיכיות ע"י הדברים התרופיים שתניח' מלאכת הרפואה. וכבר אמר הכתוב (שם ט"ו) ויורהו י"י עץ וישלך אל המים וימתקו המים י"א שהי' עץ מתוק וי"א שהי' הרדפני (מכילתא בשלח שם) והנה הכונ' הראשונ' היא הנאותה לפי הטבע. אמנם השנייה לפי הנס. וכן הוא הענין באיזה שליח שישתלח לאיזה שליחות כל עוד שתהי' לו תשוקה וחפץ טבעי מצד עצמו אל כונת המשלח ואל הגעת תכליתו יהי' ענין השליחות ההוא יותר נאות אליו וכל מה שתתחזק ביותר זאת התשוקה יתחזק יותר כח האותות להיותו הוא השליח המיוחד לזה מכל זולתו. צא ולמד מגדעון בן יואש כאשר בא אליו מלאך י"י ויאמר לו י"י עמך גבור החיל (שופטים ו') הנה השיבו ויש י"י אתנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו וכו' ועתה נטשנו י"י ויתננו ביד מדין. נתבאר כי הענין ההוא אשר עליו נראה אליו המלאך ההוא והוא לתת ישועת י"י בעמו מיד המדינים היה ג"כ חקוק בלבו מאד עד שהסיח דעתו מדרוש התועלת הפרטי אל עצמו מהצלת תבואותיו מפני מדין אשר היה עוסק בהם ופנה לבו לקנאת הצער הכללי והצלתם אם למענם ואם למען כבוד שמו הגדול. מה נאמר אחריו (שופטים ו') ויפן אליו י"י ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך. אמר שילך בכחו זה הנודע מפעילותיו כי ודאי הוא האמצעי הראוי והנאות להושיע את ישראל מיד מדין והוא אומרו ראה שלחתיך כלומר זכית בשליחותך והלך והצליח. אמנם היות ההפך כאשר נתחלף טבע השליח מהענין המבוקש בשליחותו הוא מבואר ממלחמת עמלק על ידי שאול כי כונת הש"י לערוך עמהם מלחמה באכזריות חמה ושלא לחמול ביום נקם כמ"ש והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור (שמואל א ט״ו:ג׳). והוא נטה מכונה זו אל הדעת ההמוני כמ"ש (שם) ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר וכו' ולא אבו החרימם וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו ורצה שלא חבל מעשה ידיו בשליחותו רק בשיעור מה שנתחלף לבו להיותו שלם עם אלדיו בו. ולזה בקש השם איש כלבבו אשר היה שלם עמו בכל לבבו ובכל נפשו בכל מה שיעש' בעבודתו כמו שנא' עליו בשלמה (מ"א י"ד) ולא היה לבבו שלם עם ה' כלבב דוד אביו. ודרך כלל אמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קל"ט). יאמר שהוא מתאחד תשוקתו ורצונו ברצונו ית' עד שהוא אינו שונא שונאי ה' כמי ששונא לאויבי אוהבו ושונאיו שהוא בשניות אליו אלא כמי ששונא לאויביו ממש שהיא תכלית השנאה והאיבה והוא מבואר. והנה במלך המשיח זכר המשורר שלש מעלות אלדיות ואמר שבעבורם זכה לשימנה לפקיד ונגיד ומציה על פרנסת העולם באותו שיעור מהגדולה והכבוד אשר ידובר בו. אמר ישפוט עניי עם יושיע לבני אביון וידכא עושק (תהלים ע"ב) אשר לפיהן אמר להלן שזכה בשלש מעלות כנגדן והם מה שאמר לפניו יכרעו ציים וכו'. מלכי תרשיש ואיים וכו' וישתחוו לו כל מלכים וכו'. ביאר שם היחס אשר לכל אחת מההצלחות האלה עם אלו המדות המעולות אחת לאחת בג' פסוקים רצופים להם. כי יציל אביון משוע כו' יחוס על דל ואביון וכו' מתוך ומחמס וכו'. ירצה יאות שיכרעו לפניו ציי' ויפלו אויביו תחת רגליו יען כי הציל אביון משוע במדתו המעילה הראשונה שזכר והוא ישפוט עניי עם כי באמת מי שהוא זהיר במשפט ה' יעשה משפטו ודינו. אמר דוד (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. והנה יהושפט מלך יהודה אשר נזהר מאד בדבר המשפט כמפורסם מענינו. אמר (ד"ה ב' כ') אלדינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו', וכן עשה הש"י משפטו ודינו בתת אויביו תחתיו כמוזכר שם: וכן יאות לו שמלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו'. תחת אשר יחוס על דל ואביון במעלה השנית שאמר עליה יושיע לבני אביון כי המעולה אשר יקרה בעיניו נפשות אביוני עמו ראוי שתתיקר נפשו מאד בעיני הגדולים וינשאוהו במתנות ותשורות וירוממוהו מעל ראש. וגם שישתחוו לו כל מלכים וכו'. כנגד מה שיגאל נפשם מתוך ומחמס במעלתו השלישית שנאמר בו וידכא עושק כי כן ראוי להשתחוות לו כל מלכים ולהכנע לפני זה האיש המעולה גדול לבב ואמיץ כח להכניע זדים ולאבד עושי רשעה: הנה שנתחברו הג' מעלות האלו היקרות ושכרן בצדן באלו הז' פסוקים על נכון ומתוכן נכיר כוונת הכתוב בספור הזה אשר אנחנו מכוונין לבא אל ביאורו במה שסדר אלו המעלות עצמן במשה אדוננו בזו אחר זו. הראשונה במה שיצא ביום הראשון אל אחיו וירא בסבלותם וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויך את המצרי וכו'. הרי וידכא עושק כי קנא בחמס הנעשה ולא יכלה נפשו לסבול: והנה ביום השני כשאמר לרשע למה תכה רעך הרי ישפוט עניי עם כי הבט אל עמל לא יוכל ורצה לתת רסן המשפט על פני הרשע המרים יד על חבירו. ולזה מ"ש ליה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו: והנה במה שנאמר ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען נתבאר ענין יושיע לבני אביון: והיה ספור אלו הענינים הנכבדים אשר באו לידו להודיע לבעלי הלב כי מצא האלדים איש כלבבו לעשות את המעשים האלה עצמם על יד ההשגחה האלדית אם לעשות משפטים במצרים הרודים בעמו ובנחלתו בפרך והמכים אותם בכל מכה ואם להושיע עם עני ואביון משופטי נפשו: ואם לתת להם תורה ומצות בה יתנהגו על היושר האלדיי בכל עניניהם ומי כמוהו ראוי לכל המעשים האלה זולתו. והוא מה שא"ל הש"י (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאוביו. ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו'. דוגמת מה שנאמר בגדעון לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין ראה שלחתיך כי מהפעולות הנזכרות יודע כחו הגדול בענין השליחות הגדול ההוא מאין כמוהו. ואחר שנתישב כל זה נבוא אל ביאור זה חלק האחד מזה הספור הנפלא בזכרון הספקות הנופלות בו ראשונה:

והוא מה שכונוהו חז"ל במאמר ההוא (חזית שיר ב') שזכרנו ראשונה הביאני אל בית היין ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל השליט בי יצר הרע עד שאמרתי אלה אלהיך ישראל כהאי חמרא כדעייל ביה באיניש הוא מערבב ליה. הנה רבי מאיר ייחס אל בית היין בלבול הדעת מערבוב השכל בעיונים האלהיים דוגמת מה שאז"ל (ויקרא רבות פ' י"ב) שתויי יין נכנסו כמו שכתבנו בשער הקודם ושהשכרות ההוא המשובש הביא להם לאהוב עבודת צורה אחת מדגלו שנאמר (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל לארבעתן וכבר דרשו זה (ש"ר פ' ג') בפסוק ראה ראיתי (שמות ג') והנה הוא בפרשת העגל (שער נ"ג) וטעמו שהית' מתנצלת כנסת ישראל על החטא ההוא מדוע יצרה ע"ד שנאמר (בראשית ג') האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל או הנחש השיאני וגומר (שם) אמנם לפי שחטא עצמו הס כי לא להזכירו אף כי ההתנצלות ממנו יהיה לו לחטא שני כמ"ש שם (שער ט') ואמר ליה ר' יהודה דייך ר' מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי שלא נתן שה"ש לזכור עון רק לשבחן של ישראל אלא מאי הביאני אל בית היין הביאני הב"ה למרתף גדולה של יין זה סיני ונתן לי דגלי תורה ומצות וקבלתים באהבה. הנה הוא ייחס אל בית היין מה שאמרה התור' (משלי ט') לכו לחמו בלחמו ושתו ביין מסכתי ובספר ההוא עצמו (שיר א') כי טובים דודיך מיין (שם) נזכירה דודיך מיין (שם ז') וחכך כיין הטוב (שם ה') שתיתי ייני עם חלבי כי כמו שהיין הבלתי משוער מביא לידי נזקים גדולים הזכירם החכם בסוף משלי ועליהם הוסיפו חז"ל בפרשת יין ושכר אל תשת כדאיתא במדרשות (ויקרא רבות פ' י"ב). כן המזוג והמשוער ממנו אין צריך לומר שלא יזיק לאדם אבל מועיל מאד לחזק ההזנה ולהטיב העיכול ולשמח הלב ולהצהיל הפנים כמו שכתבו הרופאים. והכתוב אמר ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם וגומר (תלים ק"ד). ירצה עם שהלחם הוא עקר מזון האדם ומסעד לבבו הנה היין ירבו תועלותיו אלו והיותר משובח שבו שיפקח הלב ויחדד השכל כמו שאמרו חמרא וריחני פקחין (הוריות י"ג:). ולזה נמשלה החכמה הטהור' אל היין כפי החכמה. אמנם אמר מרתף גדולה של יין זה סיני לרמוז אל תועלת הכללות. שאמרנו כי כמו שהיין הנמכר בחנות אשר במרתף הוא כולל לכל יבא כי לכל נתנה רשות על פי כרוז שיבאו שמה לקנות ולשתות ואין שום מוחה בידם כך היה מעמד הר סיני מקום שהכריז בו הש"י לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי והיה מקום נכרז נכר נבחר שהכל נכנסין ומקבלין תועלת השתייה במה שנתנו שם דגלי תורה ומצות שכוונתם לתקן טבעם ומזגם בכלל להעתיקם מפחיתות החומר ורוע הטבע אשר בו הוטבע יצר לב האדם מתחלת יצירתו עד שיהיו הבנים למודי יי' וגדלים על שלחנו כאחד מבני האלהים אשר מטעם זה אין להם עוד ההתנצלות ההוא שאמר רבי מאיר השליט בי יצר הרע וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. ומטעם זאת התקנה הכללית צדקו מאד דברי חז"ל במה שהתחילו בפרק חלק. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ישעי' ס') ועמך כלם צדיקים וכו'. וראשונה יש לדקדק על כוונת התנא בזה. וזה שאם כיוון לומר שכל איש ישראל אחד חכם ואחד רשע ואחד שאינו יודע כלם כאחד יש להם חלק לעולם הבא הנה הוא באמת עול גמור אם בבחינת אישיהם זה עם זה ואם בבחינתם עם שאר האומות וכי משוא פנים יש בדבר כי להיות זרע ישראל עבדו יזכו כלם לחיי העולם הבא והיה כצדיק כרשע חלילה לו. ואם כיון לומר שכל אשר בשם ישראל יכנה הוא מובטח שיהיה צדיק ומזה חוייב שיהי' לו חלק לעולם הבא הנה זה אי אפשר כי הנה המציאות יכחיש זה מהמצא ביניהם אפיקורוסים אם מהגדולים אם מהבינונים ומההדיוטים. והם ז"ל סתרו שתי אלו הכוונות כאשר מנו שם (במשנת חלק) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'. וכלם מפני ישראל המה. אמנם הכוונה האמיתית לו והחדוש שחדש במאמרו הוא שאינו נקרא ישראל באמת כי אם אשר הוא צדיק כי ישראל וצדיק מתהפכים במשא כי כל ישראל לפי ההנהגה שחוייב להתנהג בה על פי התורה כמו שאמרנו חוייב להיות צדיק ואם כן כל צדיק על דרך האמת הוא ישראל ומזה יתהפכו גם כן בן ישראל ובן העולם הבא כי כל בר ישראל הוא בן העולם הבא וכל מי שהוא בן העולם הבא הוא בר ישראל כענין הסגלה שכל אדם שוחק וכל שוחק אדם והוא מאמר (שמות י"ט) והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי ענין הסגולה הדבקה בעם ישראל אשר זכר אותו בשם זה באומרו (שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד אל בני ישראל הוא שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וזאת היא באמת נחלת עבדי י"י וצדקתם לעולם הבא בלי ספק. אמנם האנשים אשר לא יאבו שמוע אל דברי התורה והמצות ולא יתנהגו בה לקבל תועלותיה בתקון טבעם ודעותיהם אינו ישראל רק במאמר לבד ואין דקדוק בשמות והנה באומרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ישראל אשר הוא ישראל גדל על ההישרות ההנה כי כמוהו עושה מעש' ישראל ולזה אמר הנביא ועמך כלם צדיקים שהעם היושב בתוך הכנסיה הזאת מתנאם להיות כלם צדיקים דכתיב (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וגומר כי כלם נשתתפו בחנוכם על התור' האלהית ובמעשה מצותיה וכל מנהגיה ואף על פי שלא ישתתפו בדברי עיוניה וחכמותיה לתת טעם לדבריה ולרדת אל סודותיה כי זה לא נתן אלא למיוחדים שבהם. וכמו שביאר זה הענין משה רבינו באומרו (דברים ל"נ) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ^*וזה כי הוא וכו' ר"ל כי החכמים השלימים באומתנו הישראלית מבינים חכמת התורה בכל פרטי חלקיה, והיא מאירה שכלם לאור באור החיים ותורה להם את הדרך אשר ילכו בה לטוב להם כל הימים, כמא"הכ "ותורה אור" אפס זולתם מקהל ישראל, ר"ל המון העם אשר בעבור קוצר שכלם ותבונתם ומיעוט לימודם לא יבינו עניני התורה על נכון, הם שומרים ומיקרים אותה רק בעבור שהיא מורשה למו מאבותיהם, כאיש אשר יאהב נחלת אבותיו ותהי לו לסגולה ולמחמד עיניו כל ימי חייו. וע"ז מורה הכ' "תורה צוה לנו משה" (ר"ל לנו השרידים בעם צוה משה תורה בבחינה אמיתית, כי אנחנו מבינים סודותיה) "מורשה קהלת יעקב" אך לזולתנו מהמון העם היא רק נחלה הבאה להם בתורת ירושה, ובכל זאת כאשר ישמרו מצותיה וחקותיה תהיה גם משכרתם שלימה מעם ה' אלהי ישראל אף שלא יוכלו לבא בעיונם אל הקודש פנימה להבין גם סודותיה. וזה כי הוא הורה שהשרידים בהם יאמרו תורה צוה לנו משה כי שם תורה הוא מורה על החלק העיוני שבה מאיר אל פני החלק השכלי וכמו שכתב הרב המורה בהקדמה ז"ל כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא חכמת התור' על האמת ועליהם מוטל להאיר דברי התורה עד שיוסכם השם עליה הוראה שלמה כמו שאמר החכם (משלי ו') ותורה אור. אמנם לקהלת יעקב יאמר שהיא בתורת ירושה כי היורש נכסים ושואלים ממנו מהיכן זכה בהם הוא סותם טענותם במה שאמר לא ידעתי סבותיו וגלגוליו אלא מצאתי וירשתי וזו היא טענה נצחת לכל ערעור. דתנן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א:) הב א משום ירושה אינו צריך טענה וכן הראוי לכל קהל עדת ישראל הבלתי מעמיקים בסתר כי יש להם לטעון טענת ירושת נחלה ובזה יזכו לעצמם ואין מוציאין אותה מידם ^*מצורף וכו' מה שהוא על הדרך העיוני קשה ורחוק מאוד, כמו שהוא קשה ורחוק מאוד להקים מעפר בית וכו', כצ"ל, ור"ל שמלבד התורה האלהית הזאת המקובלת מפי מרע"ה לקהלת יעקב אשר לא היו ביכלתם להשיג האמת זולתה בעבור קוצר יד שכלם, תועיל גם מאוד לחכמים האלהיים, אשר יש להם כשרון חכמה ודעת לעיין ולהתבונן בעיונים ומושכלים כי עכ"פ תקל להם העבודה הזאת, אשר תכבד מאוד על אותן החכמים אשר לא עליהם נגה אור התורה האמיתית ד"מ חכמי יון ושאר העמים הקדמונים אשר נלאו מאוד למצוא האמת הברור, ותחת כי אלה נדמו לאיש אשר יוכרת לעמול עמל רב להקים בית משכן לו מערמות עפר, נדמו חכמי ישראל לאיש אשר כבר ירש מאבותיו בית נכון לשבתו, אשר יצטרך רק לפתוח דלתיו ולבוא כאות נפשו מבלי מעצור ומכלים בידו אל תוך חדריו ותאיו. מצורף למה שהיא קצת מורשה לענין הקירוב והקלות לבא בה אל שלמותם מה שהיה על הדרך העיוני קשה ורחוק מאד כמו שהוא קשה ורחוק מאד להקים מעפר בית גדול ומאשפות בית מבצר וכשיירשהו האדם נמצא הכל מוכן לפניו בלי עמל ויגיעה כמו שאמר (דברים ו') ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת וכן בתורה הכל מוכן לפניו כשלחן ערוך מלא דשן מכל מקום זה טעם ועמך כלם צדיקים והיא ראיה שלמה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וזה שאם הונח שהצדיקים יש להם חלק לעולם הבא נתחבר אליה הקדמה שנית והוא שהעם הזה כלם צדיקים יתחייב שלכלם יהיה חלק לעולם הבא. ואמר נצר מטעי מעשה ידי להתפאר להורות על התנאי שאמרנו בזאת הגזרה שיהיה שם ישראל קורא עליו באמת לומר כי מי שאינו מעשה ידיו להתפאר אינו ממטעיו ונצר שרשיו בלי ספק. זהו כלל מה שרצהו רבי יהודה באומרו הביאני אל מרתף גדולה של יין זה סיני והוא המיוחד אל כוונתנו. ואיפשר כי באומרו מרתף גדולה של יין זה סיני כיון אל האנשים השלמים הנכנסים בשלשלת הקבלה ממשה רבן של כלם עד אנשי כנסת הגדולה ומשם והלאה כמו שמנו חכמים בתחלת מסכת אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שהמרתף הזה מן היין הרקח לא נמצא לעולם ריק מנכנסין ויוצאין כך היה הענין עצמו בקבלת התורה האלהית כי משה הוא שנכנס ראשונה במרתף וקבל התורה מסיני כלומר מהיום ההוא המפורסם אשר עמדו שם לפני יי' בסיני וכמוהו (במדבר כ"ד) וירום מאגג וגו'. כמו שיבא במקומו. וטרם צאתו נכנס יהושע ועד שלא שקעה שמשו זרחה שמשם של זקנים אשר האריכו ימים אחריו שהיו חשובים מהנביאים אשר אחריהם כי על כן נקראו זקנים לבד כמו שמשה ויהושע נקראו בשמם לגדולתם כענין השמש והירח בין שאר הככבים כי לפי זה אמרו (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה כמו שנתבאר זה בטוב אצל ומשרתו יהושע בן נון נער שער נ"ד. ובצאת הזקנים נכנסו הנביאים עד שהגיע הדבר אל אנשי כנסת הגדולה אשר יסדו להם באמת מרתף גדולה והעמידו תלמידים הרבה לעשות סייג לתורה אשר בו העמידו העולם מחתימת הנבואה ואילך והוא אצלי פירש אמרם והם אמרו שלשה דברים (אבות פ' א') כלומר כי על פי שלשה דברים אלו נקראו אנשי כנסת הגדולה רצוני כי לעשות הסייג שהוא העקר היה להם להיות מתונים בדיניהם והסכמותיהם ולהעמיד חלמידים הרבה בהסכמתם כדי לסלק מעליהם כל פקפוק וערעור ולא כמו המפרשים שהמאמר ההוא תחלת המסכת' דאם כן הי' להם לומר ברישא שהעולם היה עומד על הדין והדר ליתנו הוו מתונין בדין והוא הדין בתורה קודם שיאמרו והעמידו תלמידים וכו'. אמנם שמעון הצדיק שהיה משיירי זאת הכניסה הגדולה הוא היה בעל המאמר הראשון למסכתא ההיא והוא אומם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כי כדאי הוא המאמר לאומרו שיהיה התחלת פרק ומסכתא. והנה אנטיגנוס ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן דנמשכים אחריהם אחזו כל אחד עקרו מהשלשה הנזכרים ראשונה ופירשו אמנם פירוש המאמר הזה יבא בשער ס"ג ב"ה. ולפי שהיה עקר עניינם של אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה בכל דברי האיסורין והטומאתו לצמצם ולהגביל האנשים יותר ממה שהגבילה אותם התורה להעמידם על דברי התורה ושלא יעברו עליהם כלל יצדק בהם נם כן אומרו הביאני אל בית היין מרתף גדולה של יין זה סיני שנתנו לנו שם דגלי תורה ומצות מסייגים וגזרות ותקנות אשר על כל דבר ודבר מהם יאמר האומר זה סיני ובחינת היושר והאמות וקבלנום באהבה יתירה כמו דברי תורה עצמם או יותר כמ"ש ז"ל (ע"א ל"ה.) מאי כי טובים דודיך מיין אמרה כנסת ישראל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה: והכלל העולה כי כוונת הכל לתקן כללנו בטוב הטבע וביושר המזג על ידי אלו ההנהגות המאשרות אותנו לקבל כל שלמות אשר אי אפשר זולת זה ואין צריך לומר השלימות האחרון הנפשיי כי גם השלימות הראשון הגופיי לא יתקיים בשום צד באישי רעי המזג ומקולקלי הטבע המפסידים כל קיבוץ והמאבדים כל יישוב וכמו שאמר הנביא בפירוש אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם יי' (ישעיה ס"ו) כי הוא כמחוייב אצל הטבע שיתקלקל קבוצם וישחיתו ענינם ויחדיו כלם יכליון. ולפי שהנסיון ימשך בהפך זה מצד מה שנראה העכ"ום והמורגלין בשלוח הרסן לאכול כל מה שאסרה אותו התורה מתיעוב וטומאה כי הם המה יושבים בשלום ובהשקט ובבטחה. לא כן אנחנו הנזהרים מהם אבל השיגונו רעות רבות וצרות וגורשנו מארצנו ולא יכלה ארץ מגורותינו לשאת אותנו בכל מקומות מושבותינו והוא יתעלה מראה פנים להם כאלו הם עמו ונחלתו שומרי בריתו לזה ייחד ישעיה הנביא תלונה וצעקה בפרשת למה תתענו יי' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך וגו' (שם ס"ג). כמו שנראה ממנה בקצת עיון. אשר עליהם נסמכה התשובה להעיר ולהודיע באי זה אופן מהכוונות הגיע הטוב אליהם עם היותם בלתי ראויים לקבלו. ואמר נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי (שם ס"ה). ^*ראה כי הזכיר, ר"ל כי כל האומות מבלעדי ישראל בני ברית, מתחלקים לשלשה. כי קצתם והם רוב כתות הישמעאלים מאמינים כי כל אשר יבוא על האדם מטוב עד רע הוא כבר נגזר עליו מגזירה קדומה, ואם גם ייטיב או ירע פעלו עלי ארץ לא ישונה דבר ממה שנגזר עליו כבר, וע"כ יחשבו לשוגה ופתי כל השואל דבר מהי"ת כי בדעתם הנפסדת יחשבו שגם הוא לא יוכל לשנות דבר מהגזירה הקדומה, והם נקראים בל"ע בשם פאטאליסטען, וקצתם מאמינים כי כל מקריהם הרעים והטובים יהיו עפ"י עבודתם לשמש ולירח ולכל צבא השמים ולשאר אלילים. וע"כ יקטרו ויסיכו להם נסכים ורק אליהם יתפללו בצר להם, והם נקראים בשם פאליטהעאיסטען ר"ל מאמיני הרבה אלהות וקצתם מאמינים באל ית' ובהשגחתו על בני אדם להרע ולהטיב למו לפי מעשיהם אבל קוראים לו שם אחר אשר לא יכונה בו בכל כתבי הקודש, ולא בשם יחיד ומיוחד יקראוהו, כנודע - ובכל זאת ישגיח ה' על כל העמים האלה וייטיב למו, יען כי צפוי הוא לפניו, כי באחרית הימים בעת תפקחנה עיניהם לראות ולהכיר האמת ישובו כולם וידעו ויבינו כי ה' אחד ושמו אחד ואין בלעדו, ועל כל זה רומז מאה"כ בשם ה' (ישעיה ס"ה) כי על המחלקה הראשונה אומר "נדרשתי ללא שאלו, ר"ל כי הם לא ישאלו מאומה ממני אחרי שיאמינו כי אין ביכלתי לשנות דבר מהגזירה הקדומה, ובכל זאת אדרש למו להטיב להם, ועל המחלקה השני' אמר "נמצאתי ללא בקשוני" ר"ל לאותם אנשים המבקשים עזר מאלהי נכר ולא ממני, "הנני הנני אל עם לא קורא בשמי" ר"ל אשר יקראוני בעת צרה אבל לא בשמי האמיתיי המיוחד לי. ראה כי הזכיר שלשה ענינים מיחדים כתות האומות כל אחת לפי ענינה וזה כי האומות אשר תצדק עליהם זאת התלונה נמצאו על שלשה ענינים. האחד אשר יאמינו כל הדברים המגיעים על האנשים מטוב ועד רע הם נגזרים עליהם מפאת מעלה בעת הוייתם או קודם לכן אין שום מקום לנטות מהנגזר ימין ושמאל ואלו יחשבו השואל דבר מהאל לסכל ופתי כי אין מטבעו לעשות קטנה או גדולה כי אם לפי הרצון הקדום ועל זה הדעת הם רוב כתות הישמעאלים היום ליודע ענינם. והשני הם אשר יחשבו הפך אלו ויאמרו כי הכל הוא כפי מה שישתדלו עליו וידעו לבקש אותו בכח העבודות השמימיות אשר בם יעבדו את השמש ואת הירח והככבים ויתר אלהי נכר הארץ והם היו כתות כל עובדי ע"א אשר היו מעולם בזמני גלותנו הראשונים וגם אחרי כן עד שכבר נמחו כלן מהארצות האלה היום אם שישנן באיים הרחוקים. והשלישי אשר יודו כי האל יתברך המשגיח בעולם וממנו יבא הטוב והרע כפי רצונו אליהם יום יום לפי מעשיהם אבל מכנים לו שם אחר אשר לא הורגל להקרא בו. והנה הצד השוה שבכלן שאינן בני ברית ליי' ולא היה טוב מושפע להם בהשגחה מפני זכותם ואין דורשים אותו ממנו יתברך בשום פנים. והנה על המין הראשון מהם אמר נדרשתי ללא שאלו כי הם לא שאלו מה' ולא משום אלוה דבר כי יאמרו כי לא יועילו ולא יצילו. אמנם על המין השני אמר נמצאתי ללא בקשוני כי הם בקשו אבל לא ממני כי אם מאלהי הנכר ועל המין השלישי אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי כי הוא קורא לאלוה אבל לא בשמו המיוחד והמפורסם בדברי תורה ונביאים אבל מכנים לו שם חדש אשר לא כתוב. ואמר שנענה להם כי פירש להם ידיו ומראה להם פנים ועל כל מנהגיהם אמר (שם) אלה עשן באפי אש יוקדת כל היום. ואם יתמהמה חכה לו כי הנה כתובה לפני נקמה זו בתורתי בשירת האזינו אשר צויתי (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ושם נאמר כי גוי אובד עצות המה וגו'. כי מגפן סדום גפנם וגו'. עד אומרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם ואחר שהוא כתוב וחתום עלי לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (ישעי' שם). ירצה כוונה ממני לשלם עמם גמול לעמי אשר שכחוני במה שיהיו תחת ידם זמן קצוב ואחר שירצו עמי את עונם ושלמתי אל חיקם והוא מה שביאר תכלית הביאור במה שאמר (שם) עונותיכם ועונות אבותיכם יחדיו אמר יי' אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני ומדותי פעולותם ראשונה אל חיקם. ירצה מה שקטרו אבותיכם על ההרים ומה שחרפוני על הגבעות הוא מה שמחזיק בידם להאריך להם כל זה הזמן עד שיקבלו החוטאים ראשונה העונש הראוי להם ע"פ מדותם. אמנם (שם) כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל. ירצה כי לסוף תועיל לאומה הישראלית ההנהגה התורנית עד שיהיו בכלל האומות כתירוש באשכול שהתירוש הוא העקר והאשכול עם שהוא טפל לו ומרובה עליו יאמר האומר אל תשחיתהו מפני ברכת התירוש אשר בו וכן בסוף לא ישאר מן האומות רק מה שהיו לצורך האומה הישראלית והוא מה שאמר (שם) לבלתי השחית הכל על דרך שאמר (שם מ"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו'. וגם מה שנזכר במקום אחר (שם ס"א) שיהיו אכרים ויוגבים ועובדי אדמתם. והנה לכללם הסב ואמר (שם ס"ה) ואתם עוזבי יי' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך ומניתי אתכם וכלכם לטבח תכרעו יען קראתי וגומר והוא עצמו מה שאמר (שם ל"ד) קרבו גוים לשמוע וגו'. כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט חרב לי"י מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אלים כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום וירדו ראמים וגו'. כי יום נקם ליי' שנת שלומים לריב ציון. והשלומים האלו הם מה שזכרם הנה (שם ס"ה) בפירוש באומרו ושלמתי אל חיקם וכל דבריו מסכימים ואמר (שם) יען קראתי ולא עניתם דברתי ולא שמעתם ותעשו את הרע בעיני ובאשר לא חפצתי וגומר. לפי שמה שפיזר ישראל ביניהם ומה ששם אותם תחת ידם הוא קריאה עצומה באזניהם שיהיו מכירים בהם ויודעים מנהגיהם ודרך תורתם ויחפצו בה ויקבלו אוחה עד שיהיה ישראל שארית לאומות לקרא כלם בשם יי' והנה הם רואים ולא שמים אל לבם ואף על פי שדברתי על יד הנביאים את כל הקורות אותם ואת אשר יהיה באחריתם הנה הם מודים בדבריהם אשר הנם בידם ולא שמעו כי נותנין פנים אל הכתובים כפי רצונם והם עושים הרע בעניני עבודתם ובאשר לא חפץ ולא עלה על לבו בחרו כמו שנודע הכל מהם ומכל דבריהם לכן סמך ואמר (שם) לכן כה אמר י"י אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו ירצה הנה עד עתה אתם אוכלים ואתם השותים מכל אשר חשקה נפשכם בשמחה ובטוב לבב ועבדי לא היו רשאין לאכל רק על פי התורה במשקל ובמשורה ואותו המעט בדאגה ובעצבון הגליות אבל מכאן ואילך תתהפך השיטה כי הנה עבדי יאכלו וישתו בשמחת לבב ואתם תרעבו ותצמאו בבשת פנים וגם אתם תצעקו ותילילו מכאב לב ומשבר רוח ועבדי ירונו מטוב לב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך יי' אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר כי המתברך בארץ וגו'. כי הנני בורא שמים חדשים וגו' (שם). הכל הוא בשוה כמו שאמר בסוף הנבואה (שם ס"ו) כה אמר יי' הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'. כאיש אשר אמו תנחמנו וגו' וראיתם ושש לבכם כי הנה יי' באש יבא וגו' כי באש יי' נשפט וברחבו את כל בשר ורבו חללי י' המתקדשים והמטהרים אל הגנות וגו' עד יחדו יסופו נאם יי' ואנכי מעשיכם ומחשבותיכם וגו' כי כאשר השמים החדשים וגו' עד סוף. כך נראה לי פירוש פרשה זו כי לא יאותו בה דברי המפרשים ז"ל גם כי הסכים עמהם הרב המורה פרק כ"ט חלק ב' אמר ואחר כך זכר אופני התחייבנו לרוב מה שנוגענו בו שנקרינו אל האמת ולא ענינו אמר נדרשתי ללא שאלו וגו' עד כאן. ואשר פירשנו הוא הנכון בכתוב ההוא ובכל הנמשכים אחריו והוא נאות מאד בזה הענין המיוחד אל זה החלק כחי מה שכווננו אליו. ואולם היה סדר הדבור באלו העניינים על זה האופן והוא במה שהיה הדבר תחלה בסימני החיה והבהמה שהם ב"ח שלמי היצירה. ואחר באשר הם כנגדן חסרי היצירה והן הדגים שברייתן במים. ואחר כך בעופות שהם בריות מורכבות משני הענינים וכמו שאמרו ז"ל (חולין כ"ז:) מן הרקק נבראו. ובכלן הבדיל הנאכלין מהם מאשר לא יאכלו. ואחר כך ידבר בדיני טומאות הנבלות אשר מהטומאות מהמין הראשון לטמא אדם ובגדים. ואחר כך ידבר בטומאת נבלות השרצים אשר אין במינן צד טוהר לאכלה כלל כמו שאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו'. עם טומאת הכלים והמאכלים הנוגעים וענין הכשירן לקבל טומאה בכי יותן מים עליהם. ואחר ידבר בטומאת הנבלות הטהורות והשוה נבלתן לענין אכילה כל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו'. והנה על הכל אמר לא תאכלום כי שקץ הם אל תשקצו את נפשותוכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם לקיים מם שאמרנו תחלה כי טעם כל האיסורין הללו אינו מצד הנזק המגיע מהם לגופים כי אם מטעם שמטמאין ומשקצין את הנפשות ומאטימים הכח השכלי ומולידים שיבושי דעות ובלמוס תאוות נכריות ובהמיות המשחיתות אותם והמפסידות כוונת בריאתם. תדע שהרי יש בריות אחרות שהזיקם מפורסם כגון האפעה וכל נחש ושרף ועקרב וכן בעשבים הממיתין ולא נזכרו בכאן בעשות רושם נכר מהזיקן לפי שהוא ידוע אצלו יתעלה שאין טומאתן חמורה כל כך בהיזק הנפשות אשר לרפאותן יכוין בכל זה. וחתם הכל באומרו אני יי' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ וגו'. כלומר השכל יחייב שראוי לכם להתקדש מכל השרץ השורץ ומשאר הענינים הפחותים בהם כיון שעיניכם הרואות כי קדוש אני ואני משתתף עמכם בהנהגותיכם ומשגיח על ענייניכם כמו שנתפרסם ממה שראו כל עמי הארץ כי אני יי' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות להם לאלהים ולמנהיג אשר מזה יתחייב והייתם קדושים כי קדוש אני כי אי אפשר ההתמדה יחד בזולת זה. וכלל מה שכלל זה החלק ביארו באומרו זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ובכל הנפש השורץ על הארץ בשני ענינים. האחד להבדיל בהם בין הטמא והטהור מהם במותם. הב' להבדיל בין מה שהוא טמא וטהור לאכיל' וזה מה שרצינו אליו בזה השער.

ובשמות רבה (ג, ב) "ראה ראיתי את עני עמי וארד להצילו כי ידעתי את מכאוביו" (ר' שמות ג, ז-ח), יודע אני כמה עתידים להכאיבני, "כמה ימרוהו במדבר וגו'" (תהלים עח, לט), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלן. אמר רבי שמואל בר נחמן, הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הבטחת את משה בין עושים רצונך ובין אין עושים רצונך אתה גואלם, שנאמר (ר' שופטים ג, י) "ותהי עליו רוח אלקים וישפוט את ישראל". לכך כתיב "כי ידעתי את מכאוביו", עד כאן. ורוצה לומר, כי בודאי הברית שכרת עם אברהם לא סר, שהרי לא נתן גבול וקץ לברית הזה, רק אמר (בראשית יז, יז) "לברית עולם". ואחר שכן הוא, למה יהיה בטל הברית בשביל דור אחד או שתים שחטאו, ויהיה בטל הברית מזרע אברהם שעדיין לא נולדו. לכן אמר בפרשת אתם נצבים (דברים כט, יג-יד) "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וגו'". ומעתה איך אפשר שיכרות ברית עם אשר לא נולדו עדיין, ואינם בעולם. אבל הדבר ברור, לפי שכרת ברית עם אברהם מצד שהוא התחלת האומה בכלל, וכן בישראל הוא אומר (דברים כט, ט-י) שאין כורת ברית עמהם מצד שהם פרטים, אלא רק מצד האומה, דהיינו שם ישראל. ודבר זה כולל אותם שהם עתה לפניו, וכן אותם שנולדו אחר כך, שכולם שם אומה ישראלית עליהם. ומאחר שכן הוא, איך יתכן לומר כי הפרטים אשר חטאו יבטלו הברית אשר היה חל על האומה הכללית, לא מצד אשר הם אלו בפרט, רק מצד הכלל בלבד: