וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
עקידת יצחק
אמנם קודם שנתחיל בביאור אומר שמהידוע שלא יתכן היות גלות מצרים והמעשים המכוונים מגדולי האנשים כל שכן שימשך במקרה מהפחותים שבמעשיהם אבל היה מעצה עמוקה אלהית למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. מהיות זרעו זה מיוחס אחריו לשמור משמרת ה' מצותיו חקותיו ותורותיו לא עשה כן לכל גוי. והיה זה מהנמנע בחק טבעם אם לא בשיוקדם להם השעבוד הנפלא הלזה ביד א' ממלכי האדמה העז והקשה כל הזמן ההוא כי יקל להם אחרי זה לשמור משמרת ה' הנאותה אל כל בעל שכל וכמ"ש שמעיה הנביא אל רחבעם כשייעד להסגירם ביד שישק (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות. וגם הקב"ה פירשו בפיו כשאמר משה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים לומר שאינם הגונים כמו שפירשו הראשונים ז"ל אמר לתשובת זה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ירצה כי ידע בצאתם משם אז יכנע לבבם. ואז ירצו לעבוד את ה' על ההר ההוא השמם לא מקום זרע וכו'. כ"ש במקומות היותר מוכנים. והוא מ"ש ע"י ירמיה הנביא (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך וכו'. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ירצה לכתך אחר עצתי ומצותי כמו אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזולתו. וכל זה ביארוהו חז"ל במ"ש (במדרש תנחומא פ' וישב) לכו וראו מפעלות אלהים וכו' (תהלים ס"ו). אפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על בניו אלא בקש הקב"ה לקיים מ"ש לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה וכו' (בראשית ט״ו:י״ג). והנה ענין הגלות אל הכוונה עצמה שאמרנו וכבר פירשנו המאמר הזה כלו בפרשת וישב שער כ"ח. ונתבאר שם שאין הכוונות האלהיות האלו הכוללים מכריחות את כתות האנשים לעשות מה שיעשו בהם אבל שהם נשארים בבחירתם החפשית לקבל עליהם עונש ושכר. ולזה כמו שכתב ספור מעשה יוסף ואחיו כלו שהוא היה במדרגת הסבה החמרים לרדתם שם אשר ייוחס הדבר כלם להם ולפעולתם כך ספר עכשו וכתב הסבות החמריות אשר מהם נעשה זה הגלות אשר היה ברשע פרעה וסכלותו אשר בקש כמה עלילות להחזיק בהם לעבודת עולם ולזה היה תחלת הספר מאמר:
תורת העולה
וכדי לפרש ולישב הספיקות אשר בפרשה שהיינו עליה אומר, כבר ידוע מדרשם ז"ל במדרש תנחומא (ואתחנן ה), ששבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו, ולכן נאמר (שמות ד י) לא איש דברים אנכי גם מתמול גם שלשום וגו'. וכמו שהביא רש"י בפירוש החומש פרשת שמות (ד י). ועוד מצינו במקרא שבעה פעמים שסרב משה לילך בשליחותו להוציא את בני ישראל, ארבע פעמים קודם שהלך למצרים, ושלשה פעמים אחר שהלך. הראשון אמר (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו', אחר כך אמר (שמות ד א) הן לא יאמינו לי וגו', השלישי אמר בי אדוני לא איש דברים אנכי וגו', הרביעי אמר (שמות ד י) שלח נא ביד תשלח, ואחר כך במצרים אמר (שמות ה כב) למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, ואחר כך אמר (שמות ו יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני וגו', ואחר כך לסוף חזר (שמות ו ל) ואמר ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. ובודאי לא נפלו הדברים במקרה, רק להורות על גדולות משה רבינו ע"ה בהיות שזה היה תחלת שליחותו ונבואתו כי לא הורגל עדיין, וכמו שנאמר (שם ג ו) ויסתר משה פניו. ועדיין היה מוטבע בחכמה העיונית והמחקרית, והיה נבוך בענין חדוש העולם אשר עם אמונה ההיא היה יציאת מצרים אפשר. אך אם היה העולם קדמון על צד החיוב אשר יאמינו אריסטוטלס ונמשכים אחריו אפשר לפי דעתם, א"א ביציאת מצרים, וכמו שכתב בעל העקרים אשר על דעת הקדמות אף משה רבינו ע"ה, רוצה לומר, המוציאן מארץ מצרים אי אפשר להמציא. ולכן כאשר ראה ענין הסנה והיה דבר חדש אצלו, עד שאמר (שמות ד ג) אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה, רצה לומר, אסורה נא מדעתי בענין הקדמות בענין החיוב, ואראה ואשיג מדוע לא יבער הסנה שהוא מופת שהוא מקיים אמונת החדוש, כמו שכתב רבינו בחיי, והבאתי דבריו ריש הפרק למעלה. ולזה, בעזר אלקי אשר עליו, נאמר (שמות ד ד) וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו משה משה ויאמר הנני. הנה השם יתעלה, כאשר ראה שסר מדעתו הראשונה, לכן קראו משה משה, רוצה לומר, אמת השגת במה שנשתנית בדעתך ממה שהיתה בו בראשונה. וזהו טעם קריאת משה משה שני פעמים כמו שנאמר (שם לד ו) ה' ה' וגו', שדרשו רבותינו ז"ל (ר”ה יז ב), אני הוא קודם שיחטא האדם ולאחר שיחטא וישוב. וזהו הטעם נוכל לפרש בכל נביאי שנכפל שמו בקריאתו, שבא להורות על ענין שינוי מה שנשתנה בדעתו מצד המראה או הנבואה ההיא. ובהיות כי השינוי בדעת משה לא היה מצד האמונה, כי גם קודם האות ההיא היה מאמין חדוש העולם, כי היא אמונה שקבלו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, אלא שבתחלה היתה בידו בקבלה, ועכשיו השיגו בדעתו ע"צ מופת החושים שראה המראה הגדול בענין הסנה. על כן אין טעם מפסיק בין ב' משה, מה שאין כן בשאר הנביאים, שבכל אחד מהן יש טעם פסיק בין שני השמות. והטעם, כי בשאר הנביאים היה השינוי בהם שום אמונה או דעה שלא היו יודעין כלל. וכעין טעם זה כתה בזוהר (חלק ג קפג ב) אלא שהוא פירש טעם ההפסקה על שנוי מדרגת נבואתן, מה שאין כן במשה.
תורת העולה
ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו (שמות ג יא)'. כבר כתבתי כי משה סרב שבעה פעמים בענין השליחות והוא כנגד שבענ טענות שטען הפלוסוף על דעת חדוש העולם, כמו שהביא הרב המורה דבריהם פרק ארבע עשר חלק שני, וכמו שאכתוב לקמן אם ירצה השם יתעלה, בענין טעמי המוספים שבאו שבעה מוספים בשנה כדי להסיר בכל קרבן מוסף טענה אחת מטענת הפלוסופיא והתשובות הנכונות בזה. ועל ידי זה סרב משה שבעה פעמים, כי בכל סרוב היה מורה כאלו טען טענה אחת. ולכן היה מסרב, כאלו אותה טענה גורמת לו לסרב בענין השליחות. כי אם יתבטל אמונת החדוש, יתבטל ענין הליכת שליחותו, כי זה נמשך אחר זה, והשם יראה ללבב ידע ענין סירובו וטענתו אשר בלבבו, והשיב לו בכל פעם תשובה נכונה על טענתו. והנה לא אאריך עכשיו בפירוש הפרשה איך יקשרו דבריה זה בזה, ונניח אותה עד שנזכיר בענין המוספין שהוא עיקר מקום הדרוש הזה. ושם אפרש, אם ירצה השם יתעלה, תשובת השם יתעלה למשה על כל טענה וטענה. וזהו גם כן אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג יד), כי שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה לילך בשליחותו, נגד שבעה ימי בראשית אשר כל יום ויום מסלק מבוכות וקושיות הטענה האחת, וכמו שיתבאר, אם ירצה השם יתעלה, לקמן פרק ששה וארבעים.