וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
חובות הלבבות
וְכֵן נֹאמַר בְּהִקָּרְאוֹ (שמות ג) אֱלֹהֵי הָעִבְרִים (בראשית לג) אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כמ״ש הַכָּתוּב (ירמיהו י׳:ט״ז) לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא,
גבורות השם
"ואמרת אליהם פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם" (שמות ג, טז). בשמות רבה (ג, ח), אמר לו מסורת בידם מיוסף שבלשון זה נגאלים, שנאמר "פקד פקדתי אתכם וגו'", מיד "ושמעו לקולך" (שמות ג, יח), למה, שמסורת גאולה היה בידם שכל גואל אשר יבא ויאמר פקידה כפולה גואל של אמת, עד כאן.
מורה נבוכים
וכאשר הודיעהו ית׳ הראיות אשר יתקים בהם מציאותו אצל חכמיהם (כי אחר זה בא: ׳לך ואספת את זקני ישראל׳ ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו: ״ושמעו לקולך׳–) השיבו ע״ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. הנה כבר התבאר שענין אמרו: ׳מה שמו?׳ – אמנם ענינו: מי הוא אשר תחשוב ששלחך? ואמנם אמר: ׳מה שמו׳? – לגדלו ולהדרו בסיפור כאילו אמר שעצמך ואמיתתך – לא יסכול אותה אדם, ואם אשאל על שמך: איזה דבר הוא הענין אשר יורו עליו בשם? ואמנם, הרחיק שיאמר לאלוה ית׳ שיש מי שיסכול זה הנמצא, ושם סכלותם לשמו, לא לנקרא בשם ההוא.