שמות ו:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, מורה נבוכי הזמן ונפש החיים

א אומרו וזאת התורה אשר שם משה בקשר וא"ו העטף כי לא יראה שיאות כן עם מה שלמעלה ממנו ומה טעם שיחזור זכרון הכאת סיחון ועוג וירושת ארצם במקום הזה כי מה ענינם אצל אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגומר: ב בטעם אומרו לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה וגומר. שאם כוון אל חוזק המופת אשר הוא בדבר המושג בחוש על המושג מפי הקבלה הנה כבר פתח פתח של קולא לדורות הבאים אשר היה להם בהכרח לסמוך על הקבלה בלבד. ועוד שהרי אז בשנת הארבעים כבר ספו תמו כל העם אשר יצאו ממצרים ולא היו לפניו מהם כי אם היו במתן תורה פחותים מבן עשרים שנה ושבעה שבועות וכל העם הילודים במדבר אחרי כן לא היו שם במתן תורה והם כלא היו לענין ההוא כיון שלא הגיעו לכלל אנשים ואם כוונתו לדבר בלשון עצמם ולומר שהתורה לא נתנה לאבותיהם בייחוד אלא שהכוונה הית' שתתפשט לכל הדורות הבאים כמו שאמר כי לא את אבותינו גאל הקב"ה בלבד כי אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם הנה אם כן לא דבר נכונה אצל האבות כי היה לו לומר לא את אבותינו בלבד כרת יי' וגומר: ג כאומרו פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר וגו'. ומה הפרש בין זה המאמר למה שנאמר במשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים ואחר שנאמר שדבר עמם בהר פנים אל פנים מה טעם אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי': ד מה טעם כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר והלא מתחלה הועד בהם השמרו לכם עלות בהר ונוגע בקצהו ועוד מה טעם ולא עליתם בהר לאמר כי מלת לאמר נראית בטלה לגמרי וכל דברי המפרשים ז"ל דחוקים: ה מה טעם שמור במקום זכור גם אומרם ז"ל שנאמרו בדבור אחד (ר"ה כ"ז.) ויתר חלושי דברי הדבור הזה באומרו וזכרת כי עבד היית וגו'. וזולת זה. ואם שכבר נתבאר זה במקום אחר: ו מה טעם ספור ותקרבון אלי וגומר. ותאמרו הן הראנו יי' וגומר עד ויאמר יי' אלי הטיבו כל אשר דברו מאי נפקא לן מינה מאי דהוה הוה וכבר נתבאר ג"כ: ז למה אמר ואת תדבר אלינו בלשון נקבה והם לא אמרו רק דבר אתה עמנו ונשמעה לשון זכר גם אמר ושמענו ועשינו הפך אומרם נעשה ונשמע: ח מה טעם מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי והלא עבודה מאהבה יפה הימנה ובה הוא חפץ כמו שנאמר בכל מקום לאהבה את ה' וגומר. ועוד שהרכיב טעם המצות אחרי רכשי ליראה אותי ולשמור את מצותי שיראה שהן עצמן הם תכליתן ואחר כך אמר למען ייטב להם ולבניהם אחריהם: ט אומרו וזאת המצוה והחקים והמשפטים וגומר. למען תירא את ה' אלהיך והלא היראה אינה שכר העבודה כ"ש שנאמר למען תירא את יי' אלהיך לשמור את כל חקותיו וגומר. ויראה המאמר מבולבל מאד כל אלו נתבארו במקומות יזכרו אחרי כן: י אמרו כאשר דבר יי' אלהיך לך ארץ זבת חלב ודבש כי הוא מקרא קצר ולא תקנוהו המפרשים יפה. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור:

ואולם טרם נבא אל הביאור אעיר על ענין יועיל זכרונו לביאור קצת דברי הספור הזה שאנחנו עליו. וזה כי הוא מבואר כי הרגל הנביא מתחלתו בדבר הקטן ההוא שאמרו חכמינו ז"ל רצוני מקדימת הידיעה בענינים הטבעיים וחוקיהם ומשפטם. יקרה ג"כ שימשך לפעמים אחר הדעות וההקדמות הטבעיות הקבועות בלבו. ויטה בהן מהדרך העליון אשר הוא דורך בו וימצא בו לזה עון אשר חטא ראוי לגערה ותוכחה עליו כמו שקרה לאברהם ושרה במה שצחקו על דבר ה' זה אמרו (בראשית י״ז:י״ז) הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. והיא גם היא אמרה (שם י"ח) אחרי בלותי היתה לי עדנה וגו' עד שהיתה התשובה לשניהם לדעתי היפלא מה' דבר כמו שפירש שם שער י"ט: וכבר השיב כיוצא בזה לירמיהו (ירמיה ל"ב) אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר לפי שנתפלא עליו מהסכימו יתברך עם דעת חנמאל בן שלום דודו. ונסתפק אם מאתו הי' הדבר לפי מה שראה מהסבות הטבעיות כנגדו כנזכר שם שער ס"ט: וכן היה הענין במשה בתחלת שליחותו כשראה קושי לב פרעה בקבלת דבריו וכובד עולו אשר הוסיף עליהם בדבר התבן אמר למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ^*והנה היה ענין וכו', ר"ל אחרי שהיה נודע לו מחכמת הטבע כי להוית הענינים הטבעיים והמלאכותים, גם לכל שאר עסקי בני אדם ופעולתיהם יצטרך תמיד להקדים סבה הראויה להם, כי מבלעדי סבה הראויה לא יתהוה דבר, ואף כי מהפכו, כי מי יתן טוב מרע או טהור מטמא ? ע"כ תמה מרע"ה בראותו כי ביאתו אל פרעה ובקשתו ממנו, בשם ד' לשלח את ישראל לא לבד שלא הקלו, כ"א גם הכבידו את עולם הקשה, ושאל למה הרעות לעם הזה, ר"ל איך יהיה באפשרות, שמהרעה הזאת תצא תשועת ישראל, אשר אתה חפץ בה ? וע"ז השיבו ית' "עתה תראה וכו'" ר"ל דע לך כי בענינים האלקיים לא כן הדבר כמו שהוא בדברים טבעיים, כי בהן יוכל לצאת ולהולד דבר, גם מסבה ההפכית לו, באופן נסיי ולמעלה מגבול הטבע, והנה היה ענין מאמרו סמוך על הקדמה מפורסמת מקויימת ביד החכמים הטבעיים האומרים שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן. וזה אם בהוויות הטבעיות ואם במלאכותיות. ואם בעסקים האנושיים כפי תכן כל אחד מהענינים ההם. ולפי שנשאר רושם הקדמה זה בלבו הנה הוא עדין לא גזר על בטולה לגמרי וכ"ש שיעשו ויתהוו הענינים ע"י הסבות וההתחלות ההפכיות ההם לגמרי שאם אמרו (ילקוט איוב רמז תתק"ד) כל התחלת קשות סימן יפה לדבר ירצו שהדברים אשר יעשו ע"י התחלות קשות הקושי ההוא יהי' סימן להם שסופן להתקיים מפני שיורה על חוזק הסבה ותקפה שהספיקה לדחות הקושי ההוא אבל שיהיו ההתחלו' הקשו' סבו' הדבר לא אמרו בשום ענין ולזה כשרא' קושי ההתחלו' הנמשך משליחותו הקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה כי אחר שדברת להטיב להם איככה אוכל וראיתי שימצא להם רעה בשליחותי. כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כהפך מה שנראה מכוונתך שאמרת ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו עד שהיתה התשובה בקצת גערה ותוכחה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגו' כלומר עתה תראה כי לא כהתחלת הטבעיות האלהיות כי ביד חזקה ועליונה על כל המעשים ישלחם ובזרוע רמה על כל מערכות השמים יגרשם מארצו. וכבר ייחסו חז"ל קושי התשובה הזאת וגערתה במאמרו (שמות ו׳:ב׳) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. כמו שאמרו (ש"ר פ"ו) חבל על דאבדין ולא משתכחין ויש שם ר"מ אומר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו קרא לעירוני אחד להיות סרסור ביניהם התחיל לדבר גסות כנגדו אמר המלך מי הגיס את דעתך אלא אני שעשיתיך סרסור בינינו. כך אמר לו הק"בה למשה מי גרם לך שתדבר דברים הללו אני ה' ודי בזה גערה למבין.

והוא טעם המאמר שזכרנו ראשונ' שאמרו זאת מוסף על הברכה הראשונ' שבירך אותם יעקב אביהם כי ברכה זאת תהיה שלימה ונוספת כפי מה שהושלמו המקבלים אותם בקבלת התורה ובתקון מצותיה יותר ממה שהושלמו המבורכים מפי יעקב שלא קבלוה עדין ולזה אמר נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו משם התחיל משה וכו'. וזה כי כל עצמו של יעקב אבינו היה להביאם תחת כנפי שכינה ולהכשירם לבא במסורת ברית התור' והמצוה ולזה סיים במלה הזאת הרומזת אל התורה שנאמר וזאת התורה וגו'. וכמו שאמר אין זאת אלא תורה שנאמר וגומר (ע"ז ב':). ומזה הענין התחיל משה אחר שקבלוה והושלמו עמה והוסיף להם ברכה ותוספת טובה כפי שיעור שלימותם כי לזה אמר וזאת הברכה בוא"ו הע?טף וזאת התורה כמו שנתבאר. אמנם כונת זה המאמר משלם כמה שתמצא שהשלימו עליו עוד במדרש שוח"ט יבא עוד ביאורו בנעילת השערים בעזרת האל. ודי בזה למה שרצינו להקדימו אל ביאור דברי זאת הפרשה החשוב' וברכותיה ולא אטפל להזכיר ספקות שאינו מטבע הענין בדברים השיריים כמו שכן עשינו אצל השירות ודומיהן והתחיל יחי ראובן ואל ימות וגומר. הנה למה שנתבזה ראובן בעיני אחיו מצד חללו יצועי אביו ומצד שנעלה הבכורה ממנו לסבה ההיא ונתנה ליוסף אשר דבר אתו קשות יעקב אבינו בברכו את אחיו לזה ראה להתחיל בו ולייחד ברכתו בשיהיו אנשים חשובים ונכבדים וזהו מה שכוונו באומרו ויהי מתיו מספר. אמנם לפי שלשון זה יאמר ^*אם על החשיבות וכו', ר"ל יען כי מאמר "ויהי מתיו מספר" נוכל להבין על ב' פנים. הא' שיהיו אנשי שבטו רק מעמים עד שיוכל כל איש לספור אותם על נקלה, והב' שיהיו חשובים במעלתם ראוים להמנות בעבור זאת (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב במדבר דף ח' ע"ב) ע"כ הקדים מאמר "יחי ראובן" וכו' ר"ל שיולדו ממנו תמיד בנים ובני בנים כמו משאר השבטים, גם לא ימותו מהם לפי ערך מספרם יותר מאשר ימותו משאר השבטים, ובכל זאת יהי מתיו מספר בעבור חשיבותם ומעלתם. אם על החשיבות כמו שאמרנו או על המעטיות כמו שאמר ואני מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) לזה הקדים לומר יחי ראובן ואל ימות כלומר יהיו מתיו מספר ולא מהיותם מועטים ויתכן כי באומרו יחי ראובן ואל ימות כוון אל ראובן עצמו שלא ימות בעון ההוא מיתה נפשיית בעולם הבא וזה אחד מהמקומות שביאר ענין זה מאלו הברכות: וזאת ליהודה וגו'. אחר שהקדים הבכור לסבה שנזכרה ראה להקדים לכל אחיו את יהודה כי הוא גבר באחיו ולו נתנה המלוכה והנה לפי שהברכה אשר ברכו אינה נראית מושפעת ההצלחות כמו שתאות לשבט המלוכה כמנהג שאר האומות ותשוקתם בהרבות סוסים ונשים וכסף וזהב וכיוצא לזה הקדים לומר וזאת ליהודה כלומר זאת כאשר היא היא אשר תאות לו לפי הכונה וצירוף הברכות אל התורה כמו שאמרנו כי למה שהוא האריה ההולך בראשי הגייסות אל המלחמות ואנשיו מסתכנים מאד לנפשותם כמו שקרה לדוד עם יושבי נוב אשר בילידי הרפה ולחזקיהו וליהושפט מלך יהודה ברמות גלעד כי אז לא יצטרך רק שיצעק אל ה' והיא יענהו להחזירו אל עמו שלם בנפשו שלם בגופו כמו שנתברר שם שנאמר ויסורו עליו להלחם ויזעק יהושפט ויהי כראות שרי הרכב כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחוריו (מלכים א כ״ב:ל״ב-ל״ג) הרי שהועילה לו זעקתו לשוב אל עמו שקט ושליו. ידיו רב לו וגו'. ירצה אף על פי שהוא גבור כארי וכח ידיו תעמוד לו עם כל זה עזר מצריו תהיה עד שידעו מלכיו כי מאתך הישועה תמיד ויתכן כי במאמרים הללו האחרונים כלל כל מה שאמרנו. ובאומרו שמע ה' קול יהודה ואל עמו וגומר כוון גם כן אל יהודה עצמו דבעי צלותא להביאו אל עמו ולאסוף נפשו אל אבותיו הקדושים על דרך ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) וזה שהיה בתכלתו נטרד מפני הנדוי כמו שאמרו חז"ל וזה מקום שני שנזכר הענין שכר הנפשיי באלו הברכות: וללוי אמר וגומר. לפי שחברת מלך וכהן תשלים ההנהגה כמו שאמר ביהושע המולך תחתיו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו' (במדבר כ״ז:כ״א) לזה סמך ליהודה ענינו של לוי ואמר הנה תומיך ואוריך אשר על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו המלך והעם הפקדתם לאיש חסידך הנבחר לך לחסיד מכל יתר השבטים כמו שנתבאר היטב בזכרון היחסים אשר זכר בפרשת וארא כמו שביארנו שם שער ל"ה. והנה להיות משה מכללו אמר כמתנצל ממה שגרע מהחסידות בחטא מי מריבה ואמר על שם כללו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה כלומר מה ששמתו בעל נסיון בהכאת הצור במסה היה סבה למה שרבת עמו במי מריבה ^*למה שנמשך וכו' ר"ל יען כי בפעם הראשון נצטוה להכות בצור ע"כ טעה והכה גם בפעם השני את הסלע במי מריבה וחטא בזה כי היה רצון הי"ת להרבות מופת הנס השני הזה יותר מהראשון בהוציאו המים לעיני העם רק ע"י אמירה לבד, (עיין מזה למעלה שער שמונים וביאורי שם ד"ה ואני הנה וכו'), למה שנמשך בהכאה אל מה שנסהו ראשונ' להוציא מים ע"י כן כמו שנאמר והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י״ז:ו׳). והנה לפי זה אין ראוי להוציא השבט מחזקת חסידותו כל שכן שכבר נמשכו אחריו תמיד בכל מעשיהם עד שנפרדו מאהבת וקורבת האבות והבנים והאחים לקנאתך בשלשה פנים אשר יבארם. ועל הענין האחד אמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. וזה כאשר בא צורך המשפט במעשה העגל גם פנחס בשטים השליך נפשו מנגד להמית נשיא מישראל בקרב שבטו וכמעט שלא ישוב עוד לביתו ולאחוזת אבותיו לולי ה' שהיה לו כמו שכתבנו שם ועל זה אמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו כי לשמור תורה וברית עשו זה. ועל הענין השני אמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל שכבר הוצרכו לצורך הלימוד להתרחק מבתיהם ולהתאכזר על בניהם ואחיהם וקרוביהם כדי ללמוד כדי שיספיקו ללמוד תורה בישראל כי עליהם הוטל שנאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳) והענין השלישי אשר אליו צריך פרישות דרך ארץ וכל עניני הבית הוא הדבר המיוחד אל הכהנים והיא נקיותם וטהרתם לבא לפני ה' תמיד להקטיר קטרת ולהקריב הקרבנות שעל זה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ולזה סמך ואמר ברך ה' חילו וגו'. ירצ' אחר שהם נוהגים הפרישות וההתנכרות חל בתיהם וקרוביהם וזה ממה שימעט התרבות ברך ה' תילו ופועל ידיו תרצ' במה שישתדלו בדבר המשפט לשמור מצותיך ולקיים בריתך. אמנם על השנאה המתקוממות להם. לסבה זו אמר מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון ירצה כשתמחץ אשר קמו כבר ישמרו המשנאים הנשארים מן יקומון עוד וכמו שאמר הכתוב זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו' ולא יהי' כקרח וכעדתו וגו' (במדבר י״ז:ה׳). ואחשוב כי להיות אז שבט שמעון עליו מרעים לסבת הריגת נשיאם אשר הוכה על דבר פעור על ידי פנחס ורבים אשר אתו שמתו במגפה והם אשר היו מבזים לפנחס ואל קרוביו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין פ"ב:) לזה לא הזכירו משה בברכותיו אלה די לו שלא יחרפהו ויוכיחנו: