וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃
גבורות השם
ומפני שראיתי קצת בני אדם פורצי גדרן של חכמים, לא די להם בזה שהם עוברים איסור, אף על גב שהוא מדבריהם, הרי החמירו בו יותר מדברי תורה לאסור סתם יינם בהנאה, וזה מורה על חומר האיסור. עוד מוסיפין זדון לקדש עליו, ולהבדיל עליו. ועוד מוסיפין פשע, שותין ממנו ארבע כוסות בפסח. והאחרון הכביד, שהם המושכים עון בחבלי שוא ובעבותות העגלה חטאה, כי נשתלשו בחטא; כי נוסף על חטא איסור יין נסך, הרי המצוה באה בעבירה (סוכה ל.), ואין זה מברך אלא מנאץ. ועליהם נאמר (ישעיה סה, ג) "העם המכעיסים אותי על פני", כי המצוה היא לפני ה', ומכעיס אותו בחטא על פניו, (אסתר ז, ח) "הגם לכבוש המלכה", היא התורה, (שם) "בבית" המלך ה' צבאות, ובשביל כך הוא מנאץ ה'.
גבורות השם
שלישית, שהוא מעיד שקר בעצמו כאשר יקח לארבע כוסות יין זה. כי עיקר איסור יין נסך שגזרו והחמירו בו, כדי שיהיו ישראל מובדלים מן העמים, דאמרינן בפרק קמא דשבת (יז:) גזרו על שמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהן. הרי לך כי עיקר איסור זה שיהיו ישראל מובדלים מן העמים. ודבר זה תכלית מדריגת ישראל ומעלתן, ההבדל הזה שהם מובדלים ומופרשים מן העמים, שלא יהיו כגויי הארץ. ועיקר דבר זה היה כאשר גאל אותם ממצרים, דכתיב (שמות ו, ז) "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". והלוקח יין של גוים לארבע כוסות הנה הוא מבטל ההבדל הזה אשר ישראל מובדלים מן האומות. ובארבע כוסות הוא מעיד על ההבדל שהשם יתברך לקח ישראל לעם מיוחד, שהרי ארבע כוסות נגד ארבע לשונות של גאולה, וכתיב "ולקחתי אתכם לי לעם וגומר". ולפיכך הוא מעיד שקר בעצמו. הרי לך שלשה חטאים מתחברים יחד.
נתיבות עולם
ודע עוד כי אלו ג' ברכות, דהיינו ברכת יוצר אור אהבה רבה אמת ויציב הם באים על ג' הנהגות. ההנהגה הראשונה היא הנהגת סדר עולם, השנית היא הנהגת שכלית ודבר זה למעלה מן הטבע, הנהגה הג' הוא הנהגה שלא בטבע מה שמחדש נסים ונפלאות וזהו הנהגה שלישית, ולא תמצא הנהגה יותר מאלו שלשה, האחת היא הנהגה בסדר הטבעי, השניה הנהגה בסדר השכלי הג' היא הנהגה שלא בטבע. ולכך כנגד זה ג' ברכות, יוצר המאורות הנהגה של המאורות בסדר הטבע, ואחר כך על התורה היא הנהגה שכלית, הנהגה ג' היא הנהגה שלא בטבע כמו שהיה יציאת מצרים ובכולם הש"י אחד ואין משותף עמו זולתו, והנהגה השלישית היא הנהגה שלא בטבע שייך אחר ק"ש כמו שהתבאר. אמנם בלילה צריך שמירה ונתקן על זה ברכה רביעית בלילה יותר מביום, לפיכך תקנו השכיבנו שכל הברכה מדברת בשמירה. ודוקא אחר גאולה, כי הגאולה הוא שגואל אותו מרשות אחר, והשמירה הוא שפורש סוכת שלומו עליהם אח"כ עד שאי אפשר להרע לו אחר, וכמו שעשה הש"י אחר שגאלם ממצרים היה פורס ענני כבוד עליהם ושמרם. ודבר זה עוד יותר עליון, ולפי דעתי כי זה נגד מה שכתוב אצל הגאולה (שמות ו׳:ז׳) ולקחתי אתכם לי לעם שזהו הגאולה בעצמה ואמר והייתי לכם לאלקים, כי מה שהש"י פורס סוכת שלומו עליהם בזה הוא ית' לאלקים להם עד שאין אחר רשאי ליגע בהם והרי והייתי לכם לאלקים כתיב אחרון לכל, וכנגד זה תקנו ברכת השמירה כאשר פורש סכת שלומו עלינו כי כאשר הם תחת כנפיו הנה הוא לאלקים עליהם. והיינו שאמרו (ברכות ד' ע"ב) כיון דתקנו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, דודאי דבר זה גאולה אריכתא שהוא כנגד והייתי לכם לאלקים שהוא ג"כ מענין הגאולה, ובודאי גאולה אריכתא היא כי מה היה שגאלם מן רשות אחרים אם לא ישמור אותם ג"כ שלא יזיקו להם אחרים הרי אחרים מושלים עליהם, ולפיכך בערב מברך שתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו. ויראה מה שאמרו (שם י"א ע"ב) אחת ארוכה ואחת קצרה דוקא קאמר שצריך שתהיה השכיבנו קצרה, ודבר זה ענין מופלג בחכמה כי הכל לפי הברכה, כי מאחר שאין השכיבנו מדבר רק מן השמירה בלבד ואין זה כ"כ גדול כמו כאשר הוציא אותם בנסים. ולכך השכיבנו ברכה זאת קטנה, ולא כן אמת ואמונה שהוא ית' עושה פלאות נגד האויב ולכך ברכה זאת גדולה, כי כפי הענין כך ראוי שתהיה הברכה, לכן הברכה של השכיבנו היא קטנה, ולמשכילים ידוע שהברכה השביעית היא קצרה ואינה ארוכה ואף כי עתה מאריכין בפיוטין בברכת השכיבנו יש לומר דכיון דאפשר לקצר בה ואין חיוב להאריך ורוב פעמים מקצרים רק לפעמים מאריכין בה אין זה ארוכה. והא דאמר מקום שאמרו להאריך אין רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך, היינו להאריך בקביעות במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, אבל אם מאריך בזה ואינו קביעות אין זה נקרא אריכות כיון שלא לשם חובה מאריך, ומנהג אבותינו תורה היא: