שמות ו:ל מחשבת ישראל: תורת העולה

ואמר אחר כך (יומא לג א), כי שני גזרי עצים קודמין לדשון מזבח הפנימי, מטעם שכבר כתבתי לעיל כי הדשון מזבח הפנימי היה מורה על הסרת המדות הפחותות שהן שלימות ראשון, ואחר כך ראוי להקטיר הקטורת שהוא מורה על עשיית המעשים הטובים אשר הם המסילה והמביאה אל תכלית האנושי שהוא השגת שכל העיוני הנמשל בקטורת, וכמו שנתבאר. וכן היה בענין משה רבינו ע"ה בהוציאו את ישראל ממצרים, כי אחר שהראה לו הקדוש ברוך הוא עניני האותות הנזכרים הנרמזים בשני גזרי עצים, הוצרך תחלה לדשן מזבחו ולהסר קצת מדות רעות שיה בו, וזה כי אחר שנאמר לו עניני האותות הנזכרים, חזר ואמר (שמות ד י) בי אדוני, לא איש דברים אנכי וגו', ואחר שאמר לו ה' יתעלה (שמות ד יא), מי שם פה לאדם וגו', חזר ואמר (שמות ד יג) שלח נא ביד תשלח. והנה זה עון אשר חטא, עד שנאמר (שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה וגו'. וגם אחר כך נכשל בענין מילת בנו עד שבא המלאך לבלעו, ואחר כך אמר (שמות ה כג) ומאז באתי אל פרעה וגו', והוכיחו ה' על זה באמרו (שמות ו ג) וארא אל אברהם וגו'. ואחר הכל חזר ואמר (שם ו ל) הן אני ערל שפתים וגו', שכל זה מורה שמשה רבינו ע"ה עם כל גדולתו לא היה נשלם בשלמות ראשון, והיה לו קצת מדות פחותות ממדת הפחד על שלזה היה מסרב לילך בשליחותו והוצרל להסירן והוא ענין דשון מזבח הפנימי.

ובהיות כי ענין סרובו לא היה פעם אחת או שתים אנחנו צריכים למצוא טעם על מנין הפעמים שסרב. ועוד קשה מזה, כי מצינו כשאמר (שמות ד יג) שלח נא ביד תשלח, נאמר (שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה וגו', וכשחזר אחר כך (שמות ו ל) ואמר הן אני ערל שפתים, לא קצף הקדוש ברוך הוא עליו. עוד יש להקשות, במה שהוקשו הראשונים ז"ל על מה שכתב הרמב"ם בספר המורה ח"א פרק ל"ו שלא מצינו חרון אף בתורה כי אם בעבודה זרה, ואם כן למה נאמר חרון אף במשה. ומאמרם בזה (זבחים קב א) כל מקון שנאמר חרון אף עושה רושם, ולזה נאמר (שמות ד יד) אחיך אהרן הלוי וגו'.

וכדי לפרש ולישב הספיקות אשר בפרשה שהיינו עליה אומר, כבר ידוע מדרשם ז"ל במדרש תנחומא (ואתחנן ה), ששבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו, ולכן נאמר (שמות ד י) לא איש דברים אנכי גם מתמול גם שלשום וגו'. וכמו שהביא רש"י בפירוש החומש פרשת שמות (ד י). ועוד מצינו במקרא שבעה פעמים שסרב משה לילך בשליחותו להוציא את בני ישראל, ארבע פעמים קודם שהלך למצרים, ושלשה פעמים אחר שהלך. הראשון אמר (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו', אחר כך אמר (שמות ד א) הן לא יאמינו לי וגו', השלישי אמר בי אדוני לא איש דברים אנכי וגו', הרביעי אמר (שמות ד י) שלח נא ביד תשלח, ואחר כך במצרים אמר (שמות ה כב) למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, ואחר כך אמר (שמות ו יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני וגו', ואחר כך לסוף חזר (שמות ו ל) ואמר ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. ובודאי לא נפלו הדברים במקרה, רק להורות על גדולות משה רבינו ע"ה בהיות שזה היה תחלת שליחותו ונבואתו כי לא הורגל עדיין, וכמו שנאמר (שם ג ו) ויסתר משה פניו. ועדיין היה מוטבע בחכמה העיונית והמחקרית, והיה נבוך בענין חדוש העולם אשר עם אמונה ההיא היה יציאת מצרים אפשר. אך אם היה העולם קדמון על צד החיוב אשר יאמינו אריסטוטלס ונמשכים אחריו אפשר לפי דעתם, א"א ביציאת מצרים, וכמו שכתב בעל העקרים אשר על דעת הקדמות אף משה רבינו ע"ה, רוצה לומר, המוציאן מארץ מצרים אי אפשר להמציא. ולכן כאשר ראה ענין הסנה והיה דבר חדש אצלו, עד שאמר (שמות ד ג) אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה, רצה לומר, אסורה נא מדעתי בענין הקדמות בענין החיוב, ואראה ואשיג מדוע לא יבער הסנה שהוא מופת שהוא מקיים אמונת החדוש, כמו שכתב רבינו בחיי, והבאתי דבריו ריש הפרק למעלה. ולזה, בעזר אלקי אשר עליו, נאמר (שמות ד ד) וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו משה משה ויאמר הנני. הנה השם יתעלה, כאשר ראה שסר מדעתו הראשונה, לכן קראו משה משה, רוצה לומר, אמת השגת במה שנשתנית בדעתך ממה שהיתה בו בראשונה. וזהו טעם קריאת משה משה שני פעמים כמו שנאמר (שם לד ו) ה' ה' וגו', שדרשו רבותינו ז"ל (ר”ה יז ב), אני הוא קודם שיחטא האדם ולאחר שיחטא וישוב. וזהו הטעם נוכל לפרש בכל נביאי שנכפל שמו בקריאתו, שבא להורות על ענין שינוי מה שנשתנה בדעתו מצד המראה או הנבואה ההיא. ובהיות כי השינוי בדעת משה לא היה מצד האמונה, כי גם קודם האות ההיא היה מאמין חדוש העולם, כי היא אמונה שקבלו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, אלא שבתחלה היתה בידו בקבלה, ועכשיו השיגו בדעתו ע"צ מופת החושים שראה המראה הגדול בענין הסנה. על כן אין טעם מפסיק בין ב' משה, מה שאין כן בשאר הנביאים, שבכל אחד מהן יש טעם פסיק בין שני השמות. והטעם, כי בשאר הנביאים היה השינוי בהם שום אמונה או דעה שלא היו יודעין כלל. וכעין טעם זה כתה בזוהר (חלק ג קפג ב) אלא שהוא פירש טעם ההפסקה על שנוי מדרגת נבואתן, מה שאין כן במשה.